תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ. הסנה ,חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בירושלים בבית המשפט העליון בירושלים רע"א 5738/97 רע"א 6131/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט ח' אריאל המבקשת תעבורה, מיכלי מלט בע"מ ברע"א 5738/97: נ ג ד המשיבים 1. הסנה, חברה לביטוח בע"מ ברע"א 5738/97: 2. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 3. אבנר, איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ 4. חן ליאון המבקשת אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ ברע"א 6131/97: נ ג ד המשיבים 1. חן ליאון ברע"א 6131/97: 2. חברת תעבורה מיכלי מלט בע"מ 3. הסנה חברה לביטוח בע"מ 4. קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בקשות רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 6.8.97 בת.א. 408/93 שניתן על ידי כבוד השופטת גרסטל בשם המבקשת עו"ד יעקב רהט ברע"א 5738/97: בשם המבקשת עו"ד אלון זאואר ברע"א 6131/97: בשם המשיבים 1-2: עו"ד צ' קורן ברע"א 5738/97: בשם המשיבה 3 עו"ד אלון זאואר ברע"א 5738/97: בשם המשיב 4 עו"ד מ' גלעד ברע"א 5738/97: בשם המשיב 1 עו"ד מ' גלעד ברע"א 6131/97: בשם המשיבים 2-3 עו"ד י' רהט ברע"א 6131/97: בשם המשיבה 4 עו"ד צ' קורן ברע"א 6131/97: פסק-דין השופט ח' אריאל: 1. ערעורים ברשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ה' גרסטל) מיום 6.8.97 בת.א. 408/93. בית המשפט קמא קבע כי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: "חוק הפיצויים") ופוליסת הביטוח אינם חלים על האירוע נשוא התביעה. 2. העובדות, כפי שסוכמו בבית המשפט המחוזי, הן כדלקמן: התובע, חן אילון (להלן: "התובע") עבד כנהג משאית אצל "תעבורה, מיכלי מלט בע'מ" (המערערת ברע"א 5738/97; להלן: "תעבורה"). במסגרת עבודתו שימש גם כנהג של רכב המוביל מכוניות בעל שתי קומות (להלן: "המשאית") בקו אילת-מרכז הארץ והיה אחראי גם להורדת המכוניות מהמשאית בנקודת היעד. ביום 11.2.92 עסק התובע, במסגרת עבודתו הנ"ל, בהורדת המכוניות מהמשאית בשטחה של חברת טלקר, באזור חולון. תחילה, הוריד את הרכבים בקומה התחתונה ומשסיים עבר לקומה העליונה. הורדת המכוניות, לטענת התובע, מתבצעת, בין היתר, על ידי עמידה על המשאית בקומה הרלוונטית, מחוץ למכוניות המובלות עליה ושחרור הבלם המכני החיצוני הנמצא ליד כל אחד מגלגלי המכוניות המובלות במשאית, המונע את תזוזתן בעת ההובלה. בעת שהתובע התכופף בניסיון לשחרר את פיני הבלם החיצוניים הנ"ל, ניתק, לטענתו, הבלם ממקומו בעוצמה רבה. כתוצאה מכך, איבד התובע את שיווי משקלו ונפל ממקום עמידתו, בקומה העליונה, מהמשאית החוצה, אל משטח האספלט עליו עמדה המשאית; כתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף. 3. להשלמת "התמונה" נוסיף כי לרכבים נשוא ערעורים אלו - קרי, לגורר, לנגרר ולרכבים החדשים הוצאו תעודות ביטוח נפרדות, כאשר תעודת הביטוח שהוצאה לרכבים החדשים הוגבלה ל: "כל כלי רכב מנועי לפריקה וטעינה של המובילות בלבד" (נ1/). אין עוררין כי במעמד קרות האירוע היו תעודות הביטוח תקפות. נוסיף גם כי פעולת שחרור הבלם היא שלב מכין לכניסה למכונית המובלת, התנעתה והסעתה אל מחוץ למשאית. קודם לכך יש לכוון את זוויות הרמפות עליהן עומדות המכוניות, על גב המשאית, כך שתתאפשר ירידתם מהרכב. פעולה זו נעשית באמצעות מנוע הידראולי המופעל באמצעות פעולת מנוע המשאית, כאשר ההכוונה נעשית על ידי ידיות לפני שהתובע עולה אל הקומה העליונה. 4. בעקבות אירוע זה, הגיש התובע תביעה לבית המשפט המחוזי לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כנגד תעבורה, מעבידתו, ו"הסנה, חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הסנה") שהוציאה את פוליסות הביטוח האמורות. כמו כן, נתבעו "קרנית" - מכוח מינויה למנהל מורשה של "הסנה" ואיגוד "אבנר" (המערערת ברע"א 6131/97) כחייב ביחד ולחוד עם הסנה וקרנית, על-פי תעודות הביטוח והפוליסות שהוצאו. הודעת צד ג' הוצאה מטעמה של תעבורה נגד אבנר. 5. הפלוגתות המחלוקת, כפי שעמדה בפני בית משפט קמא, התמקדה בשאלות הבאות: האם קיימת במקרה שלפנינו חבות מכוח חוק הפיצויים בהיות האירוע עונה להגדרה תאונת דרכים, "ואם לאו - האם קיימת חבות מכוח פקודת הנזיקין ו/או מכוח כיסויים ביטוחיים". בית המשפט קמא (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) מ' אילן) פיצל את הדיון כך שתחילה תידון שאלת האחריות מכוח חוק הפיצויים. יצוין כי תעבורה, הנתבעת על-ידי התובע בעילת הרשלנות, מכוח פקודת הנזיקין, הצטרפה לטענותיו של התובע בכל הקשור לשאלת האחריות מכח חוק הפיצויים והחבות מכוח הכיסוי הביטוחי. 6. החלטת בית המשפט המחוזי את תביעתו, במסגרת חוק הפיצויים, השתית התובע על שלוש טענות חלופיות העונות לעמדתו להגדרת "תאונת הדרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק, ואלו הן: ראשית, יש לראות בפעולת שחרור הבלם החיצוני כפעולת הכנה לנסיעה ברכב, כדרך שחרור בלם יד, שהוא שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שנית, התנתקות הבלם החיצוני היא התנתקות של חלק מהמשאית המובילה כשהיא חונה ולכן נכנס המקרה לגדר החוק. שלישית, להתנתקות הבלם קדמה פעולת כיוון הרמפות, דבר הנעשה על ידי הזזת ידיות המפעילות את המנוע הידראולי שמקבל את כוחו ממנוע המשאית ולכן מדובר בנזק שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של המשאית במסגרת יעודה המקורי. כל שלושת הטענות נדחו. בית משפט קמא קבע כי אין לראות בפעולת שחרור הבלם, עובר לכניסת התובע לרכב, חלק משימוש ברכב מנועי אלא אך ורק פעולה בגדר "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" (המשאית) ופעולה זו הוצאה מחוץ לתחולת החוק. עוד נקבע כי פעולת הפריקה מהווה טיפול במשאית במסגרת עבודתו של התובע ולכן התנתקות החלק (הבלם) מהמשאית נכנסת לגדר הסיפא בהגדרה (העוסקת בהתנתקות חלק מרכב) הדורשת כי התנתקות זו תעשה "שלא תוך טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". אשר לטענה השלישית, נקבע כי נפילת התובע התרחשה לאחר שסיים לכוון את רמפות המשאית, עלה לקומה השניה ושיחרר ידנית, בכוח גופו, את הבלם החיצוני. שחרור הבלם לא נעשה תוך שימוש בכוח המנועי של המשאית ולכן פעולת המנוע לא היוותה גורם בשרשרת הקשר הסיבתי שהביא לנפילת התובע. כמו כן, נקבע כי גם אם תחשב פעולת התובע לטיפול ברכב, זהו "טיפול בית" ולא טיפול דרך שכן הוא אינו נועד לפתור סיכון תעבורתי כלשהו הקשור במשאית. לאור האמור, קבע בית המשפט כי החוק אינו חל על האירוע וכי התאונה שלפנינו אינה "תאונת "דרכים". בית משפט קמא דחה אף את טענת התובע לחבות מכוח הכיסוי הביטוחי. המחלוקת נסובה סביב תעודת הביטוח נ1/ על פיה מבוטחת המערערת "בגין כלי רכב מנועי לפריקה וטעינה של המובילית בלבד". בית המשפט קבע כי כוונת הפוליסה היתה לכסות מבחינה ביטוחית-חוזית רק תאונות "הנכנסות" בגדר חוק הפיצויים. הנימוק לכך הוא שרק רציונל זה יוצר הבחנה הגיונית בין מטען מסוג מכוניות למטען מסוג אחר אשר הביא את המערערת לבקש להוציא פוליסת ביטוח נוספת המכסה את פריקתם וטעינתם של המכוניות. סימוכין לכך הוא מוצא בעדותו של מנהל הרכש וההתקשרויות של המערערת שהודה כי תעודת הביטוח הוצאה במיוחד לצורך פריקת וטעינת המכוניות להבדיל מפריקת מטען אחר שאינה נזקקת לכיסוי ביטוחי נפרד לפעולה זו. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות רשות ערעור. הרשות ניתנה על ידינו בהחלטה מיום 28/9/98. קבענו כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב אלא אם יודיעו כי הם מסתפקים במה שהוגש עד כה ופסק הדין ייכתב על פי החומר שיונח בפני בית משפט זה. לא למותר לציין כי בהחלטה זו נמחק אף ערעורו של התובע (ע"א 5949/97) שהוגש אף הוא על פסק דין זה. הערעור נמחק לאחר שתביעתו סולקה בפשרה (שקיבלה תוקף פסק דין) על ידי תעבורה, כאשר הסנה קרנית ואבנר (להלן: "המשיבות") מסכימות מראש כי אם יתקבל הערעור ובית המשפט זה יקבע כי האירוע הינו "תאונת דרכים" - תחזרנה המשיבות לתעבורה את הסכום שהיא שילמה לתובע. נמצא אם כן כי הפלוגתא המרכזית שעומדת לדיון בפנינו הינה בין הנתבעת בנזיקין (תעבורה) לבין הנתבעים לפי חוק הפיצויים בשל החבות הביטוחית (המשיבות). אשר לערעורים עצמם: רע"א 5728/97, מטעמה של תעבורה, מכוון עצמו כנגד כל פסק הדין, הן לקביעתו לעניין חוק הפיצויים והן לקביעתו באשר לכיסוי הביטוחי. רע"א 6131/97, מטעמה של אבנר, מכוון עצמו רק לקביעה או להעדרה של הקביעה ביחס להודעת צד ג'. מאחר והשאלה האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" עומדת בבסיסו של פסק הדין זה וקביעה חיובית בעניין עלולה ליתר את שאר הדיון, נפתח תחילה בשאלה זו. 7. המסגרת הנורמטיבית התאונה בה עסקינן התרחשה, כאמור, ביום 11.2.92, אחרי תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים והיא נכנסת בגדרו. בתיקון זה, כידוע, הוחלפה הגדרת "תאונת הדרכים" שבסעיף 1 לחוק והוספה הגדרה למונח "שימוש ברכב מנועי". וזו לשונן של ההגדרות: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;" "'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" (ההדגשות - לא במקור). עניינו של הערעור שלפנינו הוא השאלה המשפטית של סיווג אירוע תאונתי, לעניין תחולתו של חוק הפיצויים, והיא סובבת סביב פירושן הראוי של ההגדרות האמורות הכלולות בו; ואולם, הנסיבות בהן נבדק הסיווג במקרה דנן הינן ייחודיות: "המטען" המעורב בתאונה הוא כלי רכב, אשר נישא והורד מעל גבי כלי רכב אחר. עובדה זו מחייבת אותנו לבדוק את סוגיית תאונת הדרכים הן בהתייחס למשאית המובילה והן בהתייחס למכונית המובלת. נפנה עתה לבחון את טענות הצדדים. 8. שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה - נסיעה במכונית המובלת טענתה הראשונה של המערערת מתייחסת למכונית המובלת. לגישתה, פעולת שחרור הבלם הינה שימוש לוואי, קרי - פעולה אינצידנטלית הבאה לסייע ולאפשר את השימוש העיקרי, הוא: הנסיעה ברכב (להורדתו מהמשאית) ומשכך, נכנסת היא לגדרו של הדיבור "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", המצוי בהגדרתה הבסיסית-ראשונית של "תאונת הדרכים". המשיבים, מצדם, אינם חולקים על כך כי פעולת הכניסה לרכב והסעתו אל מחוץ למשאית מהווים "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". לא הועלתה על ידם טענה כאילו פעולות אלו לגבי הרכב המובל כמו גם פעולת שחרור הבלם, חודרים לגדר הסיפא של הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי" - "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". טענה זו גם אין לה מקום משדובר ברכב המסוגל לעלות ולרדת בכוחו הוא מהרכב המוביל. כמו כן, לא נטען כי הפעולות האמורות נעשו שלא למטרות תחבורה. טענתם מצטמצמת אך לכך: כי הפעולה נשוא הדיון מרוחקת מידי "מהנסיעה ברכב", הן בפועל והן מבחינת ההגדרה, מכדי שתוכל להוות חלק ממושג ה"שימוש". הנה כי כן, השאלה היחידה העומדת לפנינו אינה אלה זו: האם פעולת שחרור הבלם החיצוני, קודם כניסת המשתמש לרכב, מהווה "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. 9. כאמור, משיב בית משפט קמא על שאלה זו בשלילה. השופטת גרסטל הנכבדה סוברת כי לעובדה שהמטען בו מדובר הוא מכונית אין כל רלונטיות, כל עוד לא נכנס התובע, בפועל, לרכב ועושה בו שימוש. עד אז פעילותו לצורך שחרור המכונית מכבליה היא פעילות פריקת מטען מהמשאית, וזהות המטען היא חסרת נפקות. הנמקתה למסקנה זו היא כדלקמן: "העובדה שהמטען מעוגן למקומו נובעת מהצורך למנוע נזק למטען זה או לסביבה תוך כדי נסיעת המובילית. כשם שעצם שחרורו של מטען של ארונות בגדים או עגלות יד מהכבלים המהדקים אותו למוביל אינו מהווה, מבחינה סיבתית משפטית, שלב מקדים לשימוש בהם, כך אין צריך לראות בפעולות שחרור הבלם החיצוני למכונית פעולה כזו.... כל עוד לא שוחרר הבלם, וכל עוד לא ביצע התובע את פעולת הכניסה בפועל למכונית המובלת, פעילותו לצורך שחרורה מכבליה היא פעילות של פריקת מטען, וזהות המטען אין לה נפקות. באותה מידה, נפילת הנהג מהמשאית תוך כדי פרימת קשרי חבלים, לו היו חבלים מהדקים המכוניות למקומן, ולא בלמים (שיש להם קונוטציה תחבורתית אינטואיטיבית), לא היתה נחשבת נפילה תוך כדי ביצוע פעולת הכנה לנסיעה במכונית המובלת, למרות ששחרור מחבלים, בדיוק כמו שחרור מכל מעצור, הוא תנאי לנסיעה במכונית המובלת" (שם, בע' 6-5) משכך, קובעת השופטת כי אין לראות בפעולה זו חלק ממושג השימוש אלא אך ורק בגדר "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" והרי פעולה מסוג זה הוצאה מתחולת חוק הפיצויים. איני יכול להסכים עם עמדת בית משפט קמא ועם הנימוקים העומדים ביסוד מסקנתו. ההקבלה שיוצר בית המשפט בין מטען מסוגם של ארון בגדים, כסאות וכו', לבין רכב, המהווה בענייננו מטען, אינה במקומה. להבדיל ממטען רגיל ייעודו של הרכב הוא התנועה ממקום למקום. זוהי הפעולה אותה מבקש חוק הפיצויים לכסות. משכך, פעולה הבאה לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לסגולה זו מהווה מבחינה סיבתית משפטית שלב מקדים לשימוש ברכב, ובלבד שהיא נעשתה בקרבה עניינית ופיזית לרכב (אדון בכך בהמשך). העובדה כי הפעולה הנדונה אינה ייחודית לשימוש ברכב אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו. לא "בקונוטציה תחבורתית" עסקינן, שהרי רובן של הפעולות המפורטות בהגדרה אינן ייחודיות דווקא לשימוש ברכב. טול, דוגמא, פעולת דחיפת מטען למול "דחיפתו" של הרכב. לא פעולת הדחיפה היא שעושה את השימוש שהרי היא אופיינית לכל מטען בין אם הוא רכב ובין אם לאו. הערך המוסף, ההופך פעולה כלשהי לשימוש ברכב היא העובדה שהפעולה מופנית ונעשית ברכב או כלפי הרכב, וחשוב מכך, הן נעשות לצורך השימוש העיקרי, קרי- נסיעה או הובלת נוסעים ומטען; לשון אחרת, נעשים "למטרות תחבורה". 10. המשיבים טוענים כי השאלה שלפנינו עוסקת, למעשה, בתיחומו של קו הגבול בין סופה של "חנייה" לתחילתה של "נסיעה". בסוגייה זו נקבעו או הוצעו מבחנים שונים, אולם, לטענתם, על פי כל המבחנים הללו, בין המצמצמים ובין המרחיבים, אין האירוע נשוא התביעה עולה כדי "נסיעה" כהגדרתה בחוק ובפסיקה. כסימוכין לטענה זו הציגו לפנינו המשיבים שתי גישות שונות, כפי שהן עולות, לטעמן, מהספרות המשפטית ופסיקת הערכאות הראשונות, המובילות למסקנה בה הם דוגלים: הגישה האחת, משליכה את יהבה על לשון הגדרת ה"שימוש" ומבקשת ללמוד ממה שמצוי בה על שאינו מצוי בה. לדעת סגן הנשיא א' ריבלין, שדן בסוגיה זו בספרו תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שנייה מורחבת, תשנ"ו), נגרע, לאחר תיקון 8 לחוק, מצב "העמידה" הגורף מהגדרת "תאונת הדרכים". תחתיו נקבעו בחוק המתוקן מצבים אחדים במצב של עמידת הרכב (דוגמת: כניסה ויציאה) ונגרעו אחרים (כמו: פריקה וטעינה). משכך, מגיע הוא, בשאלה דומה, אף כי לא זהה, לזו העומדת לפנינו, למסקנה הבאה: "'השימוש ברכב' זכה לראשונה להגדרה, והגדרה זו אינה כוללת את "התנעת הרכב". שוב אין מצב ביניים - בין העמידה לבין התנועה - המוכר כ'שימוש ברכב', וממילא קו הגבול הראוי הוא תחילתה של תנועת הרכב ממקומו - ולא התנעת מנועו." (שם, בע' 100) מיותר לציין כי על פי גישה זו אין פעולת שחרור הבלם נכללת בהגדרת ה"שימוש ברכב מנועי". נקדים את המאוחר למוקדם, ונאמר כבר עתה, כי בגישה זו של השופט ריבלין, מתגלה וואקום בלתי מוסבר ובלתי מובן שכן קשה לעכל את הגישה כי התנעת רכב אינה חלק אינטגרלי משהשימוש ברכב. גישתו של השופט ריבלין, כפי שנראה בהמשך, היא, לדעתי, עם כל הכבוד, פורמליסטית ואינה תואמת את תכלית החקיקה. הגישה האחרת, כפי שהיא מוצגת על ידי המשיבים, עולה מספרו של השופט פרופ' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב תשנ"ו), שקובע כי: "שלב 'הנסיעה' מתחיל עם כניסתו של נהג או נוסע לתוך הרכב ומסתיים עם ירידתו ממנו" (שם, בע' 71) המשיבים מוסיפים ומביאים את דברי כב' השופטת שריר, בת"א (שלום הרצליה) 3099/94 יפה גטה נ' "דולב"; מ' צלטנר חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (תשמ"ז) 2458 , כי: "ההחניה היא אותו מצב מוגבל בזמן, המסתיים עם הגעת הרכב לכלל עמידה מוחלטת וסיום שלב יציאת הנפגע ממנו, משמע, משסיים הנהג או הנוסע את יציאתו מהרכב, חדל להיות משתמש והרכב הפך מרכב ב'החניה' לרכב חונה" (שם, בעמ' 2461) גם כאן, מבקשים המשיבים ללמוד, על דרך קל וחומר, כי תחילת השימוש ברכב היא לא לפני כניסתו של הנפגע לרכב. 11. על פי גישתו הפרשנית של פרופ' אנגלרד, להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", שאני עם כל הכבוד מצטרף אליה, אין לעמדת המשיבים על מה שתסמוך. הדברים שהוצגו לעיל, מספרו, נאמרו בהקשרם של שימושי לוואי כגון פתיחת חלון, הזזת כיסא, הפעלת מזגן וכו'. דברים אלה באו לתת משמעות רחבה למושג הנסיעה עצמו ולא לצמצומו. לדידו, יש לכלול את כל אותן פעולות לוואי הקשורות במושג הנסיעה, בעוד העובדה כי הרכב נמצא במצב עמידה אינה מעלה ואינה מורידה. דרך פרשנית זו נעוצה בהנחת המוצא כי אין לצמצם את זכאות הנפגעים מעבר ללשון החוק ולתכליתו כפי שהיא באה לידי ביטוי בתיקון מס' 8. לדעתו- "אין להתרשם יתר על המידה מן ההגדרה החקיקתית של "שימוש ברכב מנועי", שאינה שיטתית ומשמיטה פעולות רבות, כגון הפעלת אביזרים פתיחת חלונות וכדומה. הכללתם של פעולות אלה יכולה להעשות או על ידי הרחבת המושגים הנזכרים ("נסיעה ברכב", "טיפול ברכב"), או על ידי פרשנות משלימה לאור המושג הכולל של שימוש ברכב למטרות תחבורה." (שם, בע' 60). (ההדגשה לא במקור). הנחה פרשנית זו עוברת כחוט השני לכל אורכה של ההגדרה האמורה ומוצאת את ביטויה בכל אחד ואחד מהרכיבים המצויים בה. לצורך העניין שלפנינו, למול טענת המשיבים, די אם אביא את פרשנותו של פרופ' אנגלרד למושגי החנייה והכניסה לרכב: "למושג "ההחניה" משמעות נוספת. לדעתי יש לכלול בו את כל פעולות הלוואי הקשורות להחניית הרכב, כגון נעילת הדלתות והחלונות, הכנסת אנטנה, כיסוי המכונית ופעולות כיוצא באלה. מסקנה זו פוטרת אותי מן השאלה אם פעולות אינן כלולות במושג הנסיעה. (אני גורס כי הלה מסתיימת עקרונית עם ירידת הנהג או הנוסע מן הרכב)."(שם, בע' 75) וכך למושג "הכניסה לרכב": "כאופן כללי, אני גורס כי יש לכלול במושג "כניסה לתוך הרכב" את כל פעולות הלוואי הקשורות אליה, כגון הורדת כיסוי הרכב, הוצאת אנטנה, פתיחת הדלת ופעולות כיוצא באלה" (שם, בע' 72). אעיר כאן כי לדעתי גם אין ספק, כי חנייה וכל המתלווה אליה כלולים ב"שימוש" ברכב הן על פי לשון החוק והן על פי ההגיון. אין מצב של תחילת נסיעה או סיום נסיעה ללא מצב של חנייה ועל כן הוכללה "החנייה" בהגדרת "שימוש". חנייה קשורה קשר בל-ינתק לנסיעה עצמה כשהיא מתלווה אליה. חנייה לא תחשב כ"שימוש" כשהיא מנותקת מהנסיעה עצמה. ככלל נראה לי שיש להתייחס להגדרה הכללית הראשונית של תאונת דרכים "... עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", באופן הגיוני וסביר, ללא פרשנות פורמלית, מלאכותית וצרה; שאם לא כן נגיע למסקנה שאינה הגיונית לפיה התנעה, שחרור בלם היד ופעולות אחרות שהן חלק כה אינטגרלי בנסיעה הן, כביכול, מחוץ לתחום הגדרת הנסיעה או שימוש ברכב, דבר שיהפוך את ההגדרה למצב של העדר מובן הגיוני ומעשי. השימוש בניסיון ובשכל הישר - יש בו להועיל כדי לנכש עשבים שוטים מתוך ההגדרה המלאכותית ולהביא לפרשנות תכליתית נכונה וראויה. מהי, אם כן, הדרך הפרשנית הנכונה והראויה? 12. ההיסטוריה החקיקתית חוק הפיצויים, עם חקיקתו, הגדיר את מושג "תאונת הדרכים" בזו הלשון: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". (בהערת שוליים מחוספסת נומר כי יש להצטער על שינוי ההגדרה הזו בניסוחה כפי שנעשתה). החוק, כפי שעמד אז, נמנע מלהגדיר את מושג השימוש והסתפק באפיונו על ידי ציון מצבי הרכב הנכנסים להגדרה. כמו כן, נעדר ממנו ביטוי מפורש לתחולתו של המבחן התעבורתי. מבנה זה של ההגדרה הוביל את בית משפט זה למסקנה כי המבחן היעודי הוא המבחן השולט בכיפה בכל הקשור לחוק הפיצויים. הסביר זאת הנשיא ברק: "אילו ביקש המחוקק שלנו להגביל את היקף האחריות בחוק הפיצויים לסיכון תעבורתי בלבד, לא היה קושי - כפי שהדוגמאות מראות לומר זאת במפורש. משלא עשה כן ומשקבע במפורש, כי שימוש ברכב מנועי עשוי להתרחש לא רק כאשר הרכב נמצא בתנועה אלא גם בעמידה, ממילא יש להניח כי ביקש לכלול במסגרת החוק כל אותם נזקים, המתרחשים עקב שימוש ברכב בעמידה, ואשר במצב הדברים הטבעי אינם יוצרים סיכון תעבורתי" (ע"א 326/80 סואעד נ' טאהא, פ"ד לה(3) 197, 203). משכך, לימים, משביקש המחוקק לקבוע את המבחן התחבורתי כאמת המידה הבסיסית והעיקרית להבנת הדיבור "תאונת דרכים" הוא קבע במפורש כי שימוש צריך להיות "למטרות תחבורה" ומחק מההגדרה את הדיבור "בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו". אולם, וזאת חשוב להדגיש, לא מצב "העמידה", לבדו, הוא שנמחק אלא כל הדיבור בהגדרה המתייחס למצב הרכב בעת השימוש אשר היווה את מרכז הכובד לטיעון בזכות המבחן הייעודי. מבנה ההגדרה שונה כולו. הוספה הגדרה למושג "השימוש" ומרכז כובד ההגדרה הוסב מהרכב אל המשתמש. שוב, אין להסתכל על מצב הרכב כדי ללמוד על מהות השימוש האפשרי הנכנס בגדרה של "תאונת הדרכים". ל"שימוש ברכב מנועי" הגדרה משלו. מהותו נקבעת לפי הפרטים המצויים בה והמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; להלן: עניין עוזר). הגדרה זו כוללת בתוכה, אומנם, שימושים אגב נסיעה כמו גם שימושים אגב עמידה. אולם, לא במצב הרכב טמונה מהותם. שימושים אלו מאופיינים על פי המבחן התעבורתי ורק על פיו; ומכאן העובדה כי הרכב במצב עמידה אגב השימוש בו אינה מעלה ואינה מורידה. בסיס למסקנה זו ניתנה למצוא אף בהגדרת השימוש עצמה. מקום בו ביקש המחוקק להבחין בין מצבי הרכב אגב השימוש הוא עשה זאת במפורש. כך עשה, לדוגמא, שעה שביקש לסייג את הפריקה והטעינה למצב העמידה. אם אכן איפיונה של הפריקה או הטעינה היא באופן רגיל במצב עמידה של הרכב מה טעם מצא המחוקק להוסיף מילים אלה (נוסיף באירוניה ונשאל: האם העלה המחוקק בדעתו פריקה וטעינה תוך כדי נסיעה שאו אז תחשב הפגיעה כתאונת דרכים תוך סיכון תעבורתי יוצא דופן?!). הנה כי כן: ההיקש אותו ביקש סגן הנשיא ריבלין ללמוד מהדין הישן אינו, לדעתי, עם כל הכבוד, במקומו. כוונת המחוקק לא היתה למחוק את מצב העמידה ככזה אלא להוציא אל מחוץ לחוק את השימושים "הלא תעבורתיים", שמדרך הטבע, אומנם, נעשים ברובם אגב עמידת הרכב, אך לא בעמידה כשלעצמה טמון חסרונם. 13. לשון החוק למול תכלית החקיקה נראה לי, כי גישתו הפרשנית וההגיונית של השופט אנגלרד היא הדרך הפרשנית הראויה, והמתאימה על פי הניסיון ועל פי השכל הישר; לפחות בכל הקשור להרחבת המושגים הנזכרים בהגדרה. לדעתי, עלינו לתת פרוש שיש בו כדי לבטא את רוחה של תכלית החקיקה בחוק הפיצויים, לרבות תיקון מס' 8, זאת גם אם לא נצפה האירוע האמור מראש על ידי החקיקה. שכן: "המטרה התחיקתית היא הנותנת חיים לנורמה המשפטית. אין היא צופה אל פני עבר, ואין היא מוגבלת למצבים עליהם ניתנה הדעת בעבר. הנורמה צופה גם פני העתיד. בעזרת המטרה התחיקתית ניתן להפעיל את הנורמה המשפטית על מצבים חדשים ומשתנים. שכן העקרון הישן עוצר בחובו כוח להקרין עצמו על אירועים חדשים... על כן, אף שהנורמה עצמה אינה משתנה, היקף התפרסותה משתנה עם הזמן... כך נגשר הפער בין המציאות לבין המשפט" (א' ברק "כוונת המחוקק: מציאות או דמיון?" הפרקליט לו (תשמ"ה-תשמ"ו) 165, 171). (ההדגשות לא במקור). התכלית החקיקתית והחברתית כערך היא העיקר ועל פיה ישק דבר. פירושו של חוק חייב לחפש ולמצוא את אותה תכלית וערך שיש להגן עליהם. ניראה לי שהכללת המקרה שלפנינו בגדר "תאונת דרכים" עונה לתכלית זו. אשר ללשון החוק ולתכלית העולה ממנה מוסיף הנשיא ברק, במאמרו הנ"ל בעמ' 175-174: "אין להסיק את המסקנה שהחוק הוא המקור היחיד ממנו ניתן לשאוב את המטרה החקיקתית. מסקנה זו אין כל אפשרות להצדיק. אם הפרשנות מכוונת לתת למילות החוק אותה משמעות אשר תגשים את מדיניותו של החוק, מדוע חייבים להיות צמודים למילות החוק כדי לחשוף מהן, ואך מהן, את מדיניות החוק? מדוע לא ניתן למצוא את המטרה החקיקתית מחוץ ללשון החוק, תוך מודעות לכך, כי למטרה זו לא יינתן תוקף אלא אם כן יש לה עיגון, ולו מינימלי, בלשון החוק.... אמת, לשון החוק עשויה להעלות היפותזה של תכלית חקיקתית. אך מדוע לא תיבחן היפותזה זו לאור ראיות אחרות המצביעות על אפשרות אחרת? מדוע להפוך את הנחת התכלית העולה מלשון החוק, להנחה שאין לסתרה?" (ההדגשות לא במקור). ובעמ' 177: "אכן, לדעתי אין כל יסוד, לא משפטי, לא הגיוני ולא אחר, לגישה כי את מטרת החקיקה יש ללמוד אך ורק מלשון החוק עצמו. כל שאלה פרשנית נפתחת בלשון החוק, אך אינה מסתיימת בו.". ראו גם דברי השופט ברנזון: "המילים כפופות לכוונה ולא הכוונה למילים" (בג"צ 188/63 בצול נ' שר הפנים, פ"ד יט(1) 337, 350). (ההדגשה לא במקור). ועוד ראו מעט מזעיר מהאמור בעניין דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם), תקדין (3/99), תקדין-עליון, כרך 98(3), 1154, מפי הנשיא ברק: "...עם זאת, מושגי המשפט אינם אדונים. אין הם אלה עזרים מסייעים. הם פרי השקילה והאיזון בין שיקולים מתנגשים. הם תוצאה של התנגשות בין ערכים נגדים. אין הם הערכים עצמם... אך עלינו להיות מוכנים, בכל מקרה לסטות ממושגיות קיימת איננו חיים עוד בעולם של מושגים. העיקר הוא המטרה החברתית שהמשפט נועד להגשים ולא המושגים שבהם עושה המשפט" (שם, בע' 1156, סעיף 7). (ההדגשה לא במקור). הכל בתנאי, כמובן, שיש לכך עיגון ולו מינימלי בלשון החוק. 14. גישה זו אף עולה מהפסיקה הקיימת בבית משפט זה בנושא שלפנינו. בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, עומד הנשיא ברק על טיבה של הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי" וכך הוא אומר: "הדין שונה, בעניין זה, בעקבות תיקון מס' 8. כדי להשיב על השאלה אם החלפת ה'פטיש' ב'סל' היא 'שימוש' ברכב מנועי על-פי תיקון מס' 8, עלינו לבחון את פרטי ההגדרה של 'שימוש', תוך ניסיון לראות לאיזו 'משבצת' יש לשייך את האירוע. תוצאה זו נובעת מהטכניקה החקיקתית שתיקון מס' 8 נקט. הוא קבע רשימת פעולות שהן 'שימוש' ברכב מנועי, ורשימת פעולות שאין בהן 'שימוש' ברכב מנועי. הגישה החקיקתית היא קזואיסטית. היא מהווה תגובה נקודתית - בין לחיוב ובין לשלילה - לפסיקה שניתנה בעבר ואשר בחנה עד כמה מצבים פרטיקולריים הם בגדר 'שימוש'. תיקון מס' 8 אינו קובע הכללה אשר ממנה ניתן יהא לגזור בעתיד פתרונות למצבים אינדיווידואלים. שיטת חקיקה זו מקשה על פרשנותו של הדיבור 'שימוש'." (שם, בע' 481-480). (ההדגשה - לא במקור). "קושי" זה מתעורר מקום בו נדרש הפרשן לשייך אירוע שאינו נופל במישרין ל"גרעין" הברור של אחת הקלסיפיקציות המצויות בהגדרת השימוש. מצב זה מעלה את השאלה מה גובר על מה. ההגדרה הכללית, הנשענת על המבחן התחבורתי בלבד וצופה פני עתיד או שמא ההגדרה הספציפית למושג השימוש, המבוססת רק על מצבים שנבחנו בעבר ונעדרת, כאמור, הכללה ממנה ניתן לגזור פתרונות עתידיים. היו שהציעו לראות את הרשימה כבלתי ממצה ועל ידי כך להעניק לה את הגמישות הדרושה כדי להתמודד עם המציאות הבלתי צפויה. על פי גישה זו, המצבים הכלולים ברשימה מהווים פתרונות אך לאותם מצבים ספציפיים ואין בהם כדי להשליך על האירועים האחרים, בין לחיוב ובין לשלילה (ת"א (חי') 1436/93 נחושי נ' יצחק גולשטיין בע"מ (לא פורסם), תקדין (99/3), תקדין מחוזי, כרך 95(2), 1151). הנשיא ברק אינו מוצא צורך בנקיטת עמדה בנושא. לגישתו, הדרך הפרשנית הראויה היא למצות את הפוטנציאל הפרשני הטמון ברשימה הטמונה בחוק; וכך הוא קובע בענייננו : "רשימה זו אינה בעלת רמת הפשטה אחידה. נראה לנו כי הדיבור "נסיעה ברכב" הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדיי, באופן שניתן לכלול בחובו מצבים רבים שעל-פי המבחן התעבורתי יש לראותם כשימוש ברכב, בלי שהם יופיעו בפירוט הקזואיסטי של ההגדרה" (שם, בע' 481). (ההדגשה לא במקור). הנה כי כן: בין אם מדובר ברכיב "הנסיעה" ובין אם מדובר ברכיב "הכניסה לרכב", לענייננו, גדר המושגים רחב מספיק כדי לכלול את כל פעולות הלוואי הקשורות אליהם, בכללם הפעולה נשוא הדיון. אמור מעתה: אם מבחינת לשון החוק הדבר אפשרי הרי הוא בוודאי נכון מבחינת תכלית החקיקה הראויה. תכלית החוק, כפי שכבר עמדנו על כך לעיל, אחת היא: "לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של "תאונת דרכים" ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי." (עניין עוזר, בע' 552). אומנם, השיטה הקזואיסטית בה נקט המחוקק אינה מקילה בעניין זה וכבר עמדו כך שופטים ומלומדים רבים כי השיטה החקיקתית, כפי שהיא כיום, מונעת פרוש עקבי והגיוני לחוק (ראו לדוגמא: מ' צלטנר "הגדרת ה'שימוש ברכב' - עצירת הסחף" הפרקליט מ (תשנ"א-תשנ"ג) 168). אולם, בין דברים אלה לבין צמצום שיטתי של החוק יש מרחק של ת"ק על ת"ק פרסה. אין לבלבל את היוצרות בין רצונו של המחוקק להוציא את השימושים שאינם תעבורתיים כלל אל מחוץ לתחולתו של החוק לבין צמצומו של המבחן התעבורתי עצמו, שהוא נשמת אפו של החוק. מטרת החוק היא להחזיר את המבחן התחבורתי בחוק הפיצויים לראש הפירמידה. שעה שביקש המחוקק להוציא פעולה מסוימת אל מחוץ לחוק, אף שעמדה במסגרת המבחן, עשה זאת בצורה מפורשת. טול, לדוגמא, מושג הפריקה והטעינה, "כשהרכב עומד". מדוע, אם כן, נבקש אנו לעשות את שהמחוקק נמנע מלעשות שהרי באותה דרך, לו ביקש, יכול היה למעט פעולות נוספות שאינן, כשלעצמן, פריקה וטעינה. זאת ועוד: דרך המיעוט הקיימת בהגדרה יש בה כדי להעיד על דרך הריבוי. לו אכן היתה כוונת המחוקק לציין אך אותם מצבים הנכנסים בגדר החוק מדוע מצא לנכון לציין אף את מצבי המיעוטים; אם אכן זהו הפירוש הנכון קביעות אלה הן מיותרות. יתרה מכך, פרוש דווקני המסייג עצמו רק לשימושים המצויים בהגדרה יוצר א-סימטריה חסרת הגיון ומלאכותית בין השימושים השונים. על פי הפרוש הדווקני האמור אדם, העומד מחוץ לרכב למטרות הקשורות ברכב זה ונפגע על ידי רכב אחר לפני כניסתו לרכבו יחשב כ"משתמש ברכב זה"; אולם, אם נפגע אחרי הכניסה ובטרם החלה תנועת הרכב, היה נחשב למי שאינו "משתמש ברכב"; וזאת, אף שהשימוש לאחר כניסתו לרכב עשוי להיות קשור עניינית במידה רבה יותר הן מבחינת המהות והן מבחינת סמיכות הזמנים, עם הנסיעה ברכב. הוא הדבר אף לפעולות לוואי הנעשות קודם הכניסה לרכב. מדוע אדם המבצע פעולת לוואי ברכב למטרת הנסיעה קודם כניסתו לרכב לא יחשב ל"משתמש" בעוד אחר שנזכר או נוכח לדעת שעליו לעשות פעולה זו אחרי תחילת התנועה יחשב ל"משתמש" בשל אותה פעולה שנעשתה לאותה מטרה?! אל לו לפרוש להפוך את תוכנה הטבעי של הנסיעה למצבים מלאכותיים אשר על פי השכל הישר והניסיון יש בהם כדי להביא לתמיהה. יש ללכת בדרך התכלית המעשית וההגיונית, כפי שהוצגה על ידי הנשיא ברק לעיל. לגישתי, המצבים המנויים בהגדרה רחבים מספיק כדי לכלול את כל פעולות הלוואי הקשורות לנסיעה ולשימוש ברכב. מעניין לציין, כי דווקא הטכניקה הלא מוצלחת בה נקט המחוקק, המותירה גבולות לא ברורים בין החיוב והשלילה בהגדרה, היא המעניקה עיגון בלשון החוק לדרך הפרשנית המוצעת. אוסיף, כי הפועל היוצא מדברי חברי הנכבד הנשיא ברק, הוא, לדעתי, כי יש להתייחס להגדרת "השימוש ברכב מנועי" כרשימה בלתי ממצה, המצריכה פתרון מפעם לפעם, תהא הטכניקה הפרשנית אשר תהא. נמצא, אפוא, כי אין מניעה עקרונית לכך כי פעולה, דוגמת שחרור הבלם החיצוני קודם הכניסה לרכב, תחשב כ"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; שכן בלעדיה אין כניסה ואין נסיעה. השחרור מהווה פעולה אינטגרלית טבעית לנסיעה לא פחות מהכניסה לרכב. לא נעלם מעיני רע"א 7617/97 קרנית, קרו לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פדל אלשעאר, תקדין (99/3), תקדין-עליון, כרך 99(1), 1153, עליו עמדו המשיבים. אולם, משפסק-דין זה דן בעניין פריקה וטעינה כשלעצמה לגבי מטען רגיל אין ללמוד ממנו לענייננו. במקרה שלפנינו מדובר, כאמור, ברכב מובל ולא בטעינה ופריקה כמשמעותם בחוק. 15. מן הכלל אל הפרט: ממשיכים המשיבים וגורסים כי אף לפי הגישה האמורה אין האירוע נכנס לגדר המונח "שימוש ברכב מונעי". לגישתם, מרוחקת פעולת התובע עניינית ופיזית מכלי הרכב. בעת שחרור הבלם לא נוצר כל מגע פיזי עם המכונית; כמו כן, אין מדובר בשימוש באביזרי הרכב גופו או במרכיבים החיוניים לו, אלא באביזר חיצוני בו שאינו מהווה חלק אינטגראלי ממנו. לפיכך, דומה פעולה זו במהותה לפעולה של הליכה אל הרכב וכבר נפסק לעניין זה, עוד קודם לתיקון 8, כי: "שימוש הלוואי של הכניסה למכוניות מתחיל עם פעולת הכניסה. הליכה אל המכונית אינה בגדר "שימוש" לוואי בה" (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 859). טענה זו דינה, לדעתי, להידחות. מטרת החוק היא לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים בגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. בענייננו, אין חולק כי פעולת שחרור הבלם היא, כאמור, פעולה חיונית, בפועל, לתחילת הנסיעה ובלעדיה היא לא תתכן כמו הסרת מכשול בסמוך לגלגל או לצמיג המונע את תנועת הרכב. פעולה הקשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה ונעשית בסמיכות מקום וזמן לרכב ולנסיעה בו די בה כדי לקיים את הדרישה לקרבה עניינית ופיזית הדרושה לקיום החוק. 16. יתרה מכך, חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בפועל בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע. השאלה שלפנינו היא שאלה של תיחום גבולות והדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש (כגון: הליכה לרכב) לבין השימוש עצמו (בהתאמה: הכניסה לרכב) היא מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. כל פעולה כרוכה במספר שלבים שכולם עשויים לבוא בגדר רכיב השימוש הנבחן. מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור יכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והמצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי" (ראו השוו ואבחנו עם ע"א 3457/93 שמואל נ' נשר, מפעלי מלט ישראליים בע"מ, פ"ד נ(4) 301 ו-ת"א (חי') 727/81 עזבון המנוח איתן ז"ל נ' קיבוץ גניגר, פ"מ תשמ"ג (2) 206). זאת ועוד: השאלה, כשלעצמה, האם נתקיים בפועל מגע פיזי עם הרכב או לא, בענייננו, היא פורמלית, טכנית בעיקרה ואינה נכונה. התובע ביקש להסיר אביזר מן הרכב "היושב" בצמוד לגלגל הרכב ומונע את תנועתו. לגישתי, די בכך שהבלם היה סמוך לרכב והאדם יוצר עמו מגע כדי לקיים את הקרבה הפיזית הנחוצה. כל פרוש אחר יוביל לאבחנות דקות ודקיקות עד כדי מצב של, בלשונו של השופט זילברג, "דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק", דבר שאינו רצוי (ע"פ 377/62 לוי נ' י"מ, פ"ד יז(2) 1065, 1074). יד המקרה היא שהנפגע נשען דווקא על משאית או על אחד מרכיביה ולא על הרכב עצמו. משכך, גם אם תאמר כי קו הגבול הוא אכן המגע הפיזי, עדיין מקום בו מגע זה נעשה באמצעות אביזר אחר הצמוד לרכב, כמו במקרה שלפנינו, יש לומר כי נתקיימה בו הקרבה הפיזית הנחוצה. לא זו אף זו: הבלם עצמו נועד למנוע סיכון תעבורתי אינהרנטי במכונית המובלת: הידרדרות מחד ואפשרות נסיעה מאידך. משכך, אין בלבי ספק כי מדובר בפריט חיוני לרכב בנסיבות העניין. מעבר לכך, עצם ההבחנה בין פריט השייך לרכב ובין פריט אחר אינה רלוונטית. לא בכדי ניזקק המחוקק להוסיף את החזקה המרבה בדבר - "התפוצצות או התלקחות של רכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו..." - כדי לכלול אירוע מסוג זה במסגרת החוק; וראו כמה הרחיב המחוקק לעניין הזיקה הנלווית לרכב בחזקה מרבה זו. מה לנו כי נבוא ונצמצם את המקרים עד כי דחיית מקרה כמו זה שלפנינו מהגדרת "תאונת דרכים", כשהיא מתבקשת ונובעת מתכלית החקיקה בהגדרת תאונת דרכים והשימוש ברכב?! העדרה של שייכות מסוג זה לבדה אין בה כדי להוציאו אוטומטית מההגדרה. הפעולה הנבחנת אינה נמדדת ביחס לפריט זה או אחר אלא למול אופי השימוש ברכב בלבד, כאשר השאלה היחידה הרלוונטית היא, האם היא נעשתה למטרות תחבורה. הנה כי כן, לא נותר לנו אלא לקבוע כי פעולת שחרור הבלם הינה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". משהגענו למסקנה זו שוב אין אנו צריכים לתת דעתנו לטענות האחרות ובכלל זה הערעור האחר העומד לפנינו. האירוע שלפנינו הוא "תאונת דרכים" ולכן הוא בגדר הכיסוי הביטוחי, אף לגישת בית משפט קמא והמערערת בערעור האמור. אשר על כן, אני מציע לחברתי הנכבדה ולחברי הנכבד לקבל את הערעור ברע"א 5738/97 ובהתאמה לדחות את הערעור ברע"א 6131/97, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לשם קביעת גובה הפיצויים. כן אני מציע לחייב את כל אחד מהמשיבים למעט התובע בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח למערערת ולתובע. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אף אני כחברי השופט אריאל בדעה כי התאונה היא תאונת דרכים וכי פעולת ניתוק הבלם החיצוני היא "שימוש" ברכב כמשמעותו בחוק הפיצויים. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: 1. התובע חן ליאון - שהיה המערער בע"א 5949/97, שנמחק בינתיים, והוא המשיב מס' 4 ברע"א 5738/97 והמשיב מס' 1 ברע"א 6131/97 (להלן - "התובע") - שימש כנהג של רכב להובלת מכוניות (להלן - "המשאית") וכן היה אחראי על פריקתן של המכוניות מהמשאית. במשאית היו שתי קומות שבהן הובלו המכוניות. עובר לאירוע התאונה סיים התובע לפרוק את המכוניות שבקומה הראשונה ועבר לפריקת המכוניות שבקומה השניה. לצורך פריקתה של כל מכונית היה על התובע לשחרר בלמים מכניים חיצוניים, המותקנים במשאית ליד כל אחד מגלגליה של המכונית, ומונעים את תזוזת המכונית בזמן ההובלה. בזמן שהתובע התכופף כדי לשחרר את אחד הבלמים ניתק הבלם בעוצמה רבה ממקומו, שיווי משקלו של התובע נתערער והוא נפל מן הקומה השניה של המשאית ונחבל. התובע הגיש תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו נגד בעלות הדין האחרות לפצותו עבור נזקיו. הדיון פוצל ובשלב הראשון נדונה השאלה אם מדובר ב"תאונת דרכים", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975- (להלן - "החוק"), כפי שתוקנה בתיקון מס' 8 לחוק. על שאלה זאת השיב בית המשפט (כבוד השופטת ה' גרסטל) בשלילה. לשיטתו של חברי הנכבד, השופט ח' אריאל, שבה תומכת גם חברתי הנכבדה, השופטת ט' שטרסברג-כהן, יש להשיב על השאלה בחיוב, לאמור - האירוע הוא בגדר תאונת דרכים. שלא כחברי, נראים לי הממצאים והמסקנות שבפסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אילו נשמעה דעתי הייתי סומך את ידי על פסק דינו. אולם, מכיון שחברי גברו עלי, אנמק את עמדתי בקיצור. כמו כן, מן הטעם שדעתי נותרה דעת מיעוט גם איני רואה צורך להוסיף ולדון בשאלות נלוות נוספות שהעלו באי כוח בעלי הדין לפנינו. 2. בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בשלושה נימוקים עיקריים, שעליהם השתית בא כוח התובע את טענתו כי מדובר ב"תאונת דרכים" ודחה את כולם. כפי שנראה להלן עומדת במרכז הנימוק הראשון המכונית המובלת, שהתובע ניסה לשחרר לצורך פריקתה, ואילו במרכזם של שני הנימוקים האחרים עומדת המשאית המובילה שמעליה התכוון התובע לפרוק את המכונית המובלת. כפי שקבע בית המשפט: א) התאונה נגרמה עקב נסיון של התובע לשחרר אחד מן הבלמים החיצוניים המותקנים במשאית, שמטרתם למנוע תזוזה של המכוניות המובלות. מכוניות אלה הן מטען ככל מטען אחר ואין כל חשיבות לכך שהן עצמן בגדר כלי רכב. אין לראות את שחרור הבלם במשאית, מבחינת סיבתיות משפטית, כשלב מקדים לנסיעה במכונית המובלת ואין להשוותו לשחרורו של בלם יד בתוך מכונית העומדת לנסוע. מכאן שהנסיון לשחרר את הבלם החיצוני במשאית לא היה בגדר שימוש במכונית המובלת למטרות תחבורה, כאמור בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק. מכל מקום, יש לראות את שחרור הבלם החיצוני כחלק מפעולת פריקתו של מטען מן המשאית, פעולה שהוצאה מגדר "שימוש ברכב" לפי הסיפא של הגדרה זאת ("ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"). ב) התנתקות הבלם החיצוני אינה "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב" וממילא אינה מביאה את התאונה בגדר "שימוש ברכב מנועי", לפי הגדרתו של המושג בסעיף 1 לחוק, משום שההתנתקות אירעה תוך כדי טיפולו של התובע במשאית במסגרת עבודתו וכן תוך כדי פריקתה של מכונית, שעל כך חלים שני החריגים שנקבעו בסיפא להגדרה ("שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד"). ג) הכיוון של הרמפות שעליהן נצבו המכוניות לקראת הורדתן מהמשאית נעשה, אמנם, בעזרת הכוח המנועי של המשאית; אולם, שחרור הבלם החיצוני נעשה אחרי שנסתיים כיוון הרמפות. שחרור הבלם נעשה ידנית, בכוח גופו של התובע, וגם התנתקות הבלם ממקומו נגרמה מסיבות מכניות שאינן קשורות בכוח המנועי של המשאית. לפיכך לא היה כאן "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב", כאמור בהגדרתה של "תאונת דרכים". 3. חברי הנכבד העמיד את הכרעתו על הדיון בנימוק הראשון - ענין השימוש במכונית המובלת ולא ענין השימוש במשאית - ואילו בשני הנימוקים הנוספים לא ראה צורך לדון. כלשונו: "השאלה היחידה העומדת בפנינו אינה אלא זו: האם פעולת שיחרור הבלם החיצוני, קודם כניסת המשתמש לרכב" (הכוונה למכונית המובלת - י.ט.), "מהווה שימוש ברכב מנועי" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים". אחרי דיון בפרשנותו של החוק הגיע למסקנה: "כי אין מניעה עקרונית לכך כי פעולה, דוגמת שיחרור הבלם החיצוני קודם הכניסה לרכב, תחשב כ"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; שכן בלעדיה אין כניסה ואין נסיעה. השיחרור מהווה פעולה אינטגרלית טבעית לנסיעה לא פחות מהכניסה לרכב". עוד אמר כי: "מטרת החוק היא לכלול בתוכו את כל אותם נזקים הנכנסים בגדר הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. בעניננו, אין חולק כי פעולת שיחרור הבלם היא, כאמור, פעולה חיונית, בפועל, לתחילת הנסיעה ובלעדיה היא לא תיתכן כמו הסרת מכשול בסמוך לגלגל או לצמיג המונע את תנועת הרכב. פעולה הקשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה ונעשית בסמיכות מקום לרכב ולנסיעה בו די בה כדי לקיים את הדרישה לקירבה ענינית ופיזית הדרושה לקיום החוק". אני חולק על המסקנה, על כל יסודותיה. לדעתי אין לראות את פעולת השיחרור של הבלם החיצוני שבמשאית כשלב "קודם הכניסה" למכונית המובלת; אין היא "פעולה אינטגרלית טבעית לנסיעה"; אין זאת "פעולה חיונית, בפועל, לתחילת הנסיעה"; ואין היא "קשורה קשר ישיר לעצם הנסיעה". 4. סבורני כי במקרה הנדון יותר משעלינו לנתח את מילותיהן ואת תכליתן של ההגדרות שבחוק - בבחינת "תכלית הדיבורים" - עלינו לנתח את טיבן ואת תכליתן של הפעולות שנטען כי הן מהוות "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" - בבחינת "תכלית המעשים" (לפי שם ספורו של ש"י עגנון "ספר תכלית המעשים" בקובץ "האש והעצים"). כאמור, מטרתם של הבלמים החיצוניים במשאית היא למנוע תזוזה של המכוניות המובלות בזמן נסיעתה של המשאית; מטרתם איננה למנוע נסיעה של המכוניות המובלות אחרי שהמשאית הגיעה ליעדה. שיחרורם של הבלמים החיצוניים בא כדי לאפשר את פריקתן של המכוניות המובלות מן המשאית אל הקרקע ולא כדי לאפשר למכוניות המובלות לנסוע. כאן נעוץ ההבדל העיקרי בין בלם חיצוני כזה - הבא לשרת את מטרת ההובלה במשאית של המכונית המובלת - לבין בלם פנימי המותקן בגוף המכונית המובלת - הבא לשרת את מטרות הנסיעה של המכונית. כאן נעוץ גם ההבדל בין הסרתו של בלם חיצוני במשאית לבין הסרתו של מכשול המונח סמוך לגלגל הרכב ומונע את תנועתו, פעולה שמטרתה היחידה היא לאפשר לרכב לנסוע. שיחרורו של הבלם החיצוני אינו שונה, מבחינה זאת, מפתיחתו של שער מוסך, או מהרמתו של מחסום ביציאה ממנו, שהן פעולות המאפשרות למכוניות שבמוסך לצאת מתוכו, שלא יעלה על הדעת לראות בהן "שימוש ברכב". מדובר כאן בשיטות שונות של "נעילת" מכוניות שההבדלים ביניהן הם טכניים, אולם אין ביניהן הבדל עקרוני. אוסיף לענין זה כי גם המגע הפיזי, או הקרבה הפיזית, שהיו בין התובע לבין הבלם החיצוני - שהיה צמוד לגלגל המכונית המובלת - אין בהם כדי להקים את ההבחנה המשפטית הדרושה בין שחרורו של הבלם לבין פתיחתו של השער או הרמתו של המחסום. גם כאן מדובר בהבדל טכני ולא עקרוני. יודגש כי שיחרור הבלם החיצוני אינו מעין "הסרת המונע" - כמשמעותו של המושג בספרות השו"ת, שהיא סילוק של דבר המונע פעולה, המשך של פעולה או תהליך - אלא השיחרור הוא פעולה נפרדת העומדת בפני עצמה שאין בינה לבין הנסיעה העתידית במכונית, קשר פיזי או סיבתי - משפטי. אכן, יש פעולות שאין ספק שהן מצויות באותו תחום שהוא בגדר "שימוש ברכב" ויש פעולות שאין ספק שאינן מצויות בתחום זה. יש גם פעולות המצויות בגבולם של שני התחומים, או בתוך אזור שבו התחומים חופפים זה את זה. כאשר בוחנים פעולה הנמצאת בתוך "אזור חפיפה" כזה יש לבדוק את רכיביה הפיזיים של הפעולה ואת מטרתה ועל פי הבדיקה לקבוע את התחום שבאופן טבעי והגיוני ועל פי מבחנים של שכל ישר מעוגנת בו הפעולה יותר. אפילו נראה, אפוא, את עובדות הפרשה שלפנינו כאילו הן מצויות בתוך "אזור חפיפה" כזה, הרי הרכיבים והמטרה של פעולת שחרור הבלם החיצוני במשאית מראים שהשחרור אינו נמצא בתחום השימוש במכונית המובלת. בין לפי שיטתו המצמצמת של השופט א' ריבלין (בספרו תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שנייה מורחבת, תשנ"ו), בע' 100) ובין לפי שיטתו המרחיבה של פרופ' א' אנגלרד (בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב תשנ"ו), בעמ' 75,72,70,60) - שבהבדלים ביניהן דן השופט ח' אריאל בפסק דינו - הרי, במקרה הנדון מרוחקת פעולת שחרור הבלם החיצוני, מבחינת הסיבתיות המשפטית, מרחק כה רב מן השימוש במכונית עד שאי אפשר לראותה כבאה בגדר "שימוש ברכב מנועי". 5. הייתי קובע, אפוא, שהתאונה שארעה לתובע אינה תאונת דרכים, ודוחה את תביעתו נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ח' אריאל. ניתן היום, כ"א באב תשנ"ט (3.8.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 573897 / 08S/אמ