וולד גבריאל טסגזשב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5738/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5738/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: וולד גבריאל טסגזשב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 17.06.2012 בתפ"ח 1039/09 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב, ר' בן יוסף, מ' דיסקין תאריך הישיבה: ד' באדר ב' תשע"ד (6.3.14) בשם המערער: עו"ד תמר נבו; עו"ד עלאא מסראווה בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, ר' בן יוסף ומ' דיסקין) בתפ"ח 1039/09. ביום 6.5.2012 הורשע המערער לפי הודאתו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון, בו הוסכם כי מתקיימים התנאים לענישה מופחתת לפי סעיף 300א לחוק. טווח הענישה עליו הוסכם נע בין 10 ל-17 שנות מאסר בפועל. ביום 17.6.2012 נגזרו על המערער 16 שנות מאסר לריצוי בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון. העובדות לפי כתב האישום 1. המערער והמנוחה, שניהם אזרחי אריתריאה, הגיעו ארצה בשנת 2007 והכירו זה את זו טרם הגעתם. בשנת 2008 נרקם בין המערער למנוחה קשר זוגי. מספר שבועות עובר ליום 1.6.2009 הציע המערער למנוחה להינשא לו, אך היא השיבה פניו ריקם. המערער מיאן לקבל את סרוב המנוחה, ובליבו גמלה החלטה לרוצחה. ביום 1.6.2009, בסמוך לשעה 21:00, הצטייד המערער בסכין והלך לבית המנוחה. משלא מצא אותה בביתה החל המערער לחפש את המנוחה באזור הסמוך לביתה, ובסמוך לשעה 22:00 הוא פגש בה. לאחר חילופי דברים קצרים שלף המערער את הסכין שנשא ודקר את המנוחה עשרות פעמים בכל חלקי גופה בכוונה לגרום למותה. המנוחה נפלה ארצה, והמערער המשיך לדקור אותה גם לאחר נפילתה. הדקירות גרמו לנזקים חמורים בכלי הדם הראשיים שבחזה, בצוואר, בלב ובריאות של המנוחה, נזקים שגרמו למותה מייד לאחר התקיפה. לאחר המעשה נמלט המערער לביתו שם הוא התקלח, החליף את בגדיו והשליך את הבגדים המוכתמים בדם המנוחה לפח אשפה שברחוב. ההליכים לפני בית המשפט קמא 2. לאחר הגשת כתב האישום נשלח המערער להסתכלות בבית החולים "אברבנאל". בתום ההסתכלות הוגשו לבית המשפט חוות דעת וחוות דעת משלימה אשר קבעו כי המערער היה שפוי בעת שביצע את העבירה, אך כיום הוא אינו כשיר לעמוד לדין. בעקבות חוות הדעת, ולפי בקשת הצדדים, הורה בית המשפט על הפסקת ההליכים ועל אשפוזו של המערער בהתאם לסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול). המערער שהה באשפוז מחודש אוקטובר בשנת 2009 ועד לחודש יולי בשנת 2010, אז החליטה וועדה רפואית כי חלה הטבה במצבו והוא כשיר לעמוד לדין. החל מאותה עת שוהה המערער במב"ן שב"ס. ביום 17.1.2011 הגישה ההגנה חוות דעת ממנה עולה כי המערער כשיר לעמוד לדין, אך קיים ספק של ממש אם היה בידו להימנע מעשיית המעשה וזאת בעקבות מחלת נפש ממנה הוא סובל. חוות דעת נוספת הוגשה במהלך הליך גישור שניהלו הצדדים, במסגרתו הופנה המערער להסתכלות בבית החולים "שערי מנשה". בתום ההסתכלות הוגשה חוות דעת אשר קבעה כי בעת שביצע את המעשה היה המערער שרוי במצב נפשי אשר הגביל באופן ניכר את יכולתו להימנע מעשיית המעשה ולהבין את טיב תוצאותיו. לאחר הגשת חוות דעת זו הגיעו הצדדים להסדר הטיעון במסגרתו הודה המערער במיוחס לו. עיקרי גזר הדין 3. בית המשפט ציין כי "מצטיירת תמונה מורכבת אודות מצבו הנפשי של הנאשם ותפקודו עקב כך". בית המשפט הדגיש כי המערער מאובחן כסובל מתהליך סכיזופרני, אשר החל כמה חודשים עובר לביצוע העבירה. מצבו הנפשי הוחמר במידה ניכרת בעקבות כשלון יחסיו הזוגיים עם המנוחה. באותה עת לקה המערער ב"הזיות שמיעה עם תוכן פוקדני, לעיתים אובדני, ומאפיינים אפקטיביים דיכאוניים עם ביטויי התנהגות בלתי מאורגנת, בלתי שיפוטית, המסכנת את עצמו ואת הסובבים אותו". בית המשפט הוסיף כי ביום ביצוע העבירה חשב המערער לשים קץ לחייו במחיצת המנוחה, אך כאשר פגש בה נמלך בדעתו, בין היתר בעקבות דחפים בהם התקשה לשלוט. תסמינים דומים ליוו את המערער גם בתקופת אשפוזו, אז הוא היה נתון במצב פסיכוטי פעיל אשר כלל, בין היתר, הפרעות בתפיסה, דחפים תוקפניים, ניסיונות אובדניים חוזרים, הזיות שמיעה ואי שקט פסיכו-מוטורי. בית המשפט ציין כי נכון למועד גזר הדין חלה השתפרות הדרגתית במצבו הנפשי. 4. בית המשפט עמד על כך שלצד השיקולים לקולא שהוצגו – מצבו הנפשי ונסיבותיו האישיות של המערער – קיימים שיקולים לחומרה כגון נסיבותיה החמורות של העבירה, התכנון שקדם לה והתנהגות המערער לאחריה. בנוסף, בית המשפט ציין כי ענישה מקלה עלולה להעביר מסר שגוי לפיו בתי המשפט מתייחסים באופן סלחני לנטילת חיי אדם. 5. לאור האמור לעיל השית בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים שברישא. תמצית נימוקי הערעור 6. המערער – באמצעות באי כוחו עו"ד תמר נבו ועו"ד עלאא מסארווה - טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר נמנע מלהכריע או לדון בסוגיה המרכזית שבמחלוקת, והיא, לשיטת המערער, חומרת מצבו הנפשי וכנגזרת מכך, מיקומו על מנעד האחריות הפלילית. המערער טוען כי גזר הדין מתמצה בסקירת האישום, השתלשלות ההליך הפלילי וטענות הצדדים, בעוד שבפרק המכותר "דיון" לא הכריע בית המשפט בשאלות שבמחלוקת ולא ערך בהן דיון של ממש. לטענת המערער, גזר הדין אינו מגלה מה היו שיקוליו של בית המשפט המחוזי, ומדוע הוא העדיף להשית על המערער דווקא עונש הקרוב לגבול העליון של טווח הענישה שנקבע בהסדר הטיעון. 7. המערער טוען כי קיימת עילה להתערבות בעונש שהושת עליו חרף העובדה שגזר הדין מצוי בתוך טווח הענישה המוסכם. לטענת המערער, עניינו מצדיק התערבות עקב טווח הענישה הרחב שנקבע בהסדר הטיעון; ההנמקה החסרה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי והעובדה שבית המשפט המחוזי לא ייחס משקל של ממש למצבו הנפשי בעת שביצע את העבירה. 8. בדיון לפנינו חזר המערער על עיקר טענותיו בערעור. הוא הוסיף וטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר מצא שיקולים לחומרא בנסיבות הקשות של ביצוע העבירה. לשיטת המערער, נסיבות אלה מצביעות דווקא על חומרת מצבו הנפשי, ומחזקות את טענותיו בעניין זה. המערער מוסיף כי יש להתחשב בהיותו מבקש מקלט כשיקול לקולא. הוא מסביר כי מאסרם של מבקשי מקלט הוא קשה יותר, והסיכוי של מבקשי מקלט לקבל שחרור מוקדם הוא נמוך יותר. המערער מוסיף שחלה שגגה ברישומי שירות בתי הסוהר, משום שברישומים אלה תקופת אשפוזו לא נוכתה מתקופת המאסר. תשובת המדינה 9. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד דפנה שמול – אוחזת בהנמקתו של בית המשפט המחוזי. המשיבה מדגישה כי העונש שהושת על המערער מצוי בגבולות טווח הענישה עליו הוסכם בהסדר הטיעון, עובדה המצמצמת את ההצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור. המשיבה מוסיפה כי נסיבות ביצוע העבירה, ובמיוחד התכנון המוקדם ונסיון המערער לטשטש את עקבותיו, מעידים כי המערער הבין את אשר עשה, ומצדיקים הטלת ענישה מחמירה. דיון והכרעה 10. נקודת המוצא היא, כידוע, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר דין שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות בולטת, או שהוא חורג באופן קיצוני מן הענישה הנהוגה במקרים דומים [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009); ע"פ 5057/06 אגבריה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.5.2007); ע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (27.8.2013)]. נטייתה של ערכאת הערעור להימנע מהתערבות מתעצמת מקום בו, כבמקרה דנן, העונש שהושת על הנאשם מצוי בגבולות טווח ענישה עליו הסכימו הצדדים בהסדר טיעון [ראו למשל: ע"פ 3543/07 שוסטר נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (7.8.2007)]. אמנם, זכות הערעור אינה נפגעת כתוצאה מן העובדה שגזר הדין מצוי בגבולות טווח הענישה. לנאשם נתונה הזכות לטעון כי ה"מקום" שבחר בית המשפט בתוך הטווח המוסכם הוא שגוי [ראו למשל: ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.8.2007)]. עם זאת, העובדה שגזר הדין מצוי בגבולות טווח הענישה מהווה שיקול כבד משקל כנגד התערבות ערכאת הערעור. הטעם לכך הוא שרואים את הנאשם ואת התביעה כמי שגילו דעתם, בעת שקיבלו על עצמם את הסדר הטיעון, כי טווח הענישה מגלם איזון סביר בין השיקולים לחומרה ולקולא. במובן זה מהווה טווח הענישה "מרחב סיכון" אליו נכנסו הנאשם והתביעה בעיניים פקוחות. 11. במקרה דנן הורשע המערער במסגרת הסדר טיעון אשר כלל הסכמה על טווח ענישה. טווח הענישה שנקבע אכן אינו מצומצם והוא נע בין 10 ל-17 שנים. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם עונש המצוי בתוך גבולות טווח הענישה, קרוב יותר לגבול העליון מאשר לגבול התחתון. זוהי נקודת המוצא לבחינת הערעור. בחינת השיקולים השונים וטענות הצדדים על רקע כללי אי ההתערבות כאמור, מגלה כי העונש שנגזר על המערער הוא סביר, ואין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם מוצדקת התערבות של ערכאת הערעור בגזר דין המצוי בתוככי טווח הענישה. 12. המערער הורשע בביצוע מעשים חמורים ביותר. עבירת הרצח בה הורשע היא החמורה שבעבירות שבספר החוקים [השוו: ע"פ 1338/10‏ חפוטה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (7.2.2013)]. תוצאתה נטילת חייו של אדם. לכשעצמה היא מצדיקה הטלת עונש של מאסר עולם. יחד עם זאת, במקרה זה אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת הצדדים לפיה מתקיימות במערער הנסיבות המצדיקות הקלה בעונש, לפי סעיף 300א(א) לחוק. 13. סעיף 300א(א) לחוק "מכיר במצבי 'בין השמשות' בסוגיית האחריות הפלילית" [ראו דברי השופט נ' הנדל בע"פ 7967/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (9.1.2013)]. הוא עוסק בנאשם אשר לקה בתסמינים דומים לאלה המקימים סייג לאחריות הפלילית [סעיף 34ח לחוק]. כאשר מתקיימים בנאשם תסמינים כאמור אך בדרגה פחותה, שאינה מצדיקה תחולה לסייג, הכיר המחוקק באפשרות להקל בעונשם של מי שהורשעו בעבירת רצח, ולסטות מעונש מאסר העולם הקבוע בסעיף 300(א) לחוק [יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך ב 690 (מהדורה שנייה, 2010)]. ואכן, גם במקרה זה, חרף העובדה שעל המערער "לתת את הדין בגין מעשה הרצח, אין הוא, מבחינה מוסרית, בדרגה אחת עם רוצח" [ראו דברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 1839/98‏ רייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 613, 622 (2003)]. מידת ההפחתה בעונש תלויה ב"עוצמת" מצבו הנפשי של המערער. זוהי בעיקרה שאלה שבדרגה. ככל שמצבו הנפשי הפחית במידה רבה יותר את יכולתו של המערער להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו [סעיף 300א(א)(1) לחוק] או להימנע מעשיית המעשה [סעיף 300א(א)(2) לחוק], כך תתקיים הצדקה להקלה משמעותית יותר בעונשו [ראו למשל: ע"פ 2406/09 ‏אלבו נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (15.9.2010)]. 14. ממצאי בית המשפט המחוזי מגלים כי מצבו הנפשי של המערער היה קשה. הוא סבל, בין היתר, מסכיזופרניה, לקה בהזיות שמיעה והיה בעל מאפיינים דכאוניים. בית המשפט המחוזי קבע כי ממצאים אלה בעלי משקל מספיק כדי להצדיק הקלה מסוימת בעונשו של המערער. מסקנה זו בדין יסודה. היא מעוגנת היטב בחומר הראיות. היא גם עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. כך, למשל, בע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל (14.05.03) דן בית משפט זה בעניינו של מערער אשר הורשע ברצח ובנסיון לרצח. חוות דעת פסיכיאטרית אשר אומצה על ידי בית המשפט קבעה כי המערער "לוקה בהפרעה נפשית הפוגעת בתיפקודו ואשר הגבילה את יכולתו להבין בצורה מלאה את משמעות מעשיו ולהימנע מביצועם" (שם, פסקה 11). בית המשפט המחוזי גזר על המערער 20 שנות מאסר, ובית המשפט העליון דחה את ערעורו על חומרת העונש, תוך שקבע כי העונש שנפסק משקף "איזון ראוי בין חומרתן המופלגת של העבירות אשר בהן נמצא המשיב אשם, על תוצאותיהן הקשות, לבין ההתחשבות בנסיבותיו האישיות המצערות של המשיב, שהפרעתו הנפשית דירדרה אותו לשפל המדרגה שבו הוא מצוי" (שם, פסקה 14). דברים דומים ניתן למצוא בע"פ 6385/11 בניטה נ' מדינת ישראל (3.12.2012). באותו עניין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערת בעבירת רצח, קבע כי חל בעניינה סעיף 300א לחוק, וגזר עליה עונש של 20 שנות מאסר בפועל. בעת שגזר את דינה, הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את נסיבות חייה הקשות של המערערת ואת מצבה הנפשי המעורער. המערערת ערערה לבית משפט זה, אשר קיבל את ערעורה באופן חלקי. בית המשפט קבע כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי ונימוקיו היו "נכונים לשעתם", אך מצא, נוכח שיפור שחל במצב המערערת ולאור מאמצי השיקום שהפגינה, כי יש להפחית במעט את עונשה ולהעמידו על 18 שנות מאסר לריצוי בפועל. הנה כי כן, גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבטא איזון ראוי בית חומרת העבירה לבין מצבו הנפשי של המערער בעת שביצע את העבירה, והוא אף מקל במעט ביחס לרמת הענישה הנהוגה במקרים דומים. 15. לא מצאנו כי יש ממש בטענות המערער בנוגע ל"היעדר" הנמקה מספקת בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט עמד בגזר דינו על השיקולים לחומרה ולקולא, וקבע ממצאים ביחס למצבו הנפשי של הנאשם. הגם שמדובר בהנמקה תמציתית, היא תומכת ומסבירה את התוצאה אליו הגיע בית המשפט המחוזי. על כן, אין מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם פגם בהנמקה מהווה שיקול לקולא לטובת המערער [ראו למשל: ע"פ 5653/13 ביידון נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (2.1.2014)]. נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות במיוחד. המערער דקר את המנוחה עשרות פעמים. הוא המשיך ודקר אותה גם לאחר שהתמוטטה. העבירה הייתה פרי של תכנון מוקדם. המערער חיפש אחר המנוחה כשהוא מצויד בסכין. הוא נטל את חייה, ככל הנראה, עקב סירובה להינשא לו. לאחר המעשה נמלט המערער לביתו, התקלח, החליף בגדיו והשליך את הבגדים שהוכתמו בדם המנוחה לפח אשפה שברחוב. מעשים אלו מקנים למעשה נופך של חומרה יתרה אשר בהתאם לעקרון ההלימה מחייבת תגובה עונשית ראויה, כפי שעשה בית המשפט המחוזי בנסיבות המקרה דנן. 16. בקשת המערער להורות על ניכוי תקופת אשפוזו ממניין ימי המאסר בדין יסודה. נקודת המוצא היא שתקופת המאסר מחושבת החל מיום גזר הדין, אלא אם הורה בית המשפט אחרת (סעיף 43 לחוק). במקרה דנן, בית המשפט המחוזי הורה אחרת. הוא קבע כי תקופת מאסרו של המערער תחושב "החל מיום מעצרו". יוצא כי בית המשפט המחוזי לא החריג את תקופת האשפוז, והורה על התחלת המניין ביום המעצר לראשונה. תקופה זו כוללת, בין היתר, את תקופות ההסתכלות ואת תקופת האשפוז לפי סעיף 15(א) לחוק הטיפול. בהחלטה זו של בית המשפט המחוזי יש טעם. מימד הכפייה הטמון בצו לפי סעיף 15 מדמה את תקופת האשפוז לפי סעיף זה, מבחינה עניינית, לתקופת מעצר. [למאפייניו של צו האשפוז ראו: גבריאל הלוי תורת הדין הפלילי כרך ד 555 (2011)]. ניתן להקיש לעניין זה מהגיונו של סעיף 15(ח) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, הקובע כי אשפוזו של אסיר חולה נפש בבית חולים "ייחשב כאילו הוא במשמורת כדין". מסקנה זו נכונה ביתר שאת לגבי זמני שהיית המערער בהסתכלות, הסתכלות בכפייה אליה נשלח בצו בית משפט. 17. סוף דבר – דין הערעור להידחות. ואולם, יובהר כי תקופת המאסר תימנה החל מיום מעצרו של המערער, וכי בתקופה זו יובאו בחשבון המועדים בהם שהה המערער באשפוז, לרבות באשפוז לצרכי הסתכלות. ניתן היום, ח' באדר ב' תשע"ד (10.3.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12057380_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il