פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 57336-03-25 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותרת: פלונית נגד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בעניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1435485/10 מיום 19.3.2025; ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרת: עו"ד בעז בן צור; עו"ד תומר שקרצי; עו"ד רוברט ליכט פטרן; עו"ד שרון ליכט פטרן; עו"ד שחר ליפשיץ פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו עתירה ובקשה למתן צו ביניים שעניינן בהחלטת בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 19.3.2025, במסגרתה נקבע כי יש לשחרר כספים שהופקדו בחשבון נאמנות, ולהשיבם לידי המשיב 2. העותרת והמשיב הם בני זוג נשואים אשר מצויים בעיצומו של הליך גירושין. על פי האמור בעתירה, המשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין האזורי), עמה כרך את סוגיית הרכוש. במסגרת ההליכים בבית הדין האזורי, ביום 17.7.2023 ניתן לבקשת העותרת צו עיקול על רכוש משותף הרשום על שם המשיב, ובכלל זה על נכס מקרקעין ברחוב ריב"ל בתל אביב (להלן: הנכס בריב"ל). בחודש ספטמבר 2024, הגיש המשיב בקשה לביטול צו העיקול, וזאת בטענה כי יש דחיפות רבה במכירת הנכס בריב"ל לצורך החזרת הלוואה שנטל מחברה בבעלותו. נטען כי אם ההלוואה לא תוחזר עד לסוף שנת 2024, המשיב יחויב במס דיבידנד גבוה בגינה. ביום 6.11.2024 הורה בית הדין האזורי על ביטול צו העיקול על הנכס בריב"ל, והמרתו בהטלת עיקול על נכס משותף אחר של בני הזוג, שנמצא במושב בני ציון (להלן: ההחלטה לבטל את צו העיקול). בהחלטה לבטל את צו העיקול צוין כי "ביה"ד השתכנע כי אם לא יוסר העיקול על הנכס הנ"ל עד סוף השנה האזרחית, הדבר עלול לגרור לתשלום מס בסך מצטבר של יותר מעשרה מיליון ₪"; וכן כי "בהמרת העיקול כהצעת התובע, קרי, להרחיב את העיקול על הנכס המשותף במושב בני ציון, זכויותיה של הנתבעת נשמרות". העותרת הגישה לבית הדין הגדול בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבטל את צו העיקול על הנכס בריב"ל, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (להלן: בקשת רשות הערעור בעניין העיקול). ביום 17.11.2024 דן בית הדין בבקשה לעיכוב ביצוע, וקבע כי אמנם יש לאפשר למשיב למכור את הנכס בריב"ל, ואולם חלק מהתמורה שתתקבל בעד מכירת הנכס יופקד בחשבון נאמנות של באי-כוח הצדדים (להלן: כספי התמורה ו-חשבון הנאמנות). יוער במאמר מוסגר כי לא ברור מהחומר שהונח לפנינו מתי נמכר הנכס בריב"ל ומתי התקבלה התמורה עבורו. נראה כי ההתקשרות בהסכם למכירתו נערכה עוד לפני הסרת העיקול והייתה מותנית בהסרתו; וכי התמורה עבורו שולמה בסמוך לאחר מכן. מהתמורה נוכו תשלומי המס והחזר ההלוואה, והסכום שנותר – כ-18 מיליון ש"ח – הופקד בחשבון הנאמנות. לאחר דברים אלה, הגיש המשיב תגובה לבקשת רשות הערעור בעניין העיקול. המשיב טען, בין היתר, כי בקשת רשות הערעור התייתרה, לנוכח ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע; נטען כי בשלב זה מדובר ב"מעשה עשוי" שכן לא ניתן להטיל עיקול על הנכס בריב"ל לאחר מכירתו – ומכאן שדין בקשת רשות הערעור להידחות. נוסף על כך, טען המשיב כי יש להשיב לו את כספי התמורה המופקדים בחשבון הנאמנות, מאחר שמלכתחילה לא היה מקום להטיל עיקול על הנכס בריב"ל, ולכן אין להטיל מגבלות גם על כספי התמורה שהתקבלו ממכירתו. העותרת הגישה תשובה לתגובת המשיב, ובה הסכימה כי הדיון בבקשת רשות הערעור התייתר. ביום 18.2.2025 התקיים דיון בבית הדין הגדול בשלוש בקשות רשות ערעור שהגישה העותרת במאוחד – האחת, בנושא מזונות זמניים; השנייה, בנושא מינוי מומחה והרחבת העיקולים; והשלישית, היא בקשת רשות הערעור בעניין ביטול העיקול על הנכס ברחוב ריב"ל. ביום 25.2.2025 נתן בית הדין הגדול החלטה בשלוש הבקשות יחד תחת הכותרת "הנדון: מזונות אישה, ביטול צו עיקול, שונות מבקש/משיב". במסגרת ההחלטה, פורטו טענות הצדדים והחלטות בית הדין האזורי בנוגע לשלוש הבקשות, וכן פורט על אודות ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע. לבסוף, הכריע בית הדין הגדול כי אין עילה להתערבות בהחלטות בית הדין האזורי, וכי "כלל הערעורים נדחים עקרונית" (להלן: ההחלטה מיום 25.2.2025). בעקבות החלטה זו, הגיש המשיב בקשה לבית הדין הגדול – במסגרתה עתר לשחרור כספי התמורה מחשבון הנאמנות. לטענת המשיב, לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת על ההחלטה לבטל את צו העיקול – אין מקום להותיר את כספי התמורה בחשבון נאמנות. לטענתו, הפקדת כספי הנאמנות נועדה לשמש כסעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור – ולאחר שבקשה זו נדחתה, הסעד הזמני פוקע גם הוא. העותרת התנגדה לבקשה. לטענתה, החלטת בית הדין הגדול מיום 25.2.2025 כלל לא דנה בעיקול על הנכס בריב"ל, וזאת מאחר שהצדדים הסכימו שבקשת רשות הערעור בעניין העיקול התייתרה, ולא ניתנה בה החלטה לגופו של עניין. לפיכך, אין ללמוד מההחלטה מיום 25.2.2025 כי יש לשחרר את כספי התמורה מחשבון הנאמנות. ביום 19.3.2025 קיבל בית הדין הגדול את בקשת המשיב, והורה על שחרור הכספים מחשבון הנאמנות (להלן: ההחלטה בעניין חשבון הנאמנות). בית הדין הגדול קבע כי במסגרת ההחלטה מיום 25.2.2025 נדחתה גם בקשת רשות הערעור בעניין העיקול. באותה החלטה קבע בית הדין הגדול כי אין מקום להתערב בהחלטות בית הדין האזורי, ובתוך כך התייחס גם להחלטה לבטל את צו העיקול על הנכס בריב"ל. בנסיבות אלה, כך נקבע, מוצדק לבטל את הפקדת כספי התמורה בחשבון הנאמנות – שכן הפקדה זו נועדה כדי להמיר את העיקול בנכס אחר, כאמצעי לעיכוב ביצוע זמני של החלטת בית הדין האזורי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. למחרת, ביום 20.3.2025, הורה בית הדין הגדול על עיכוב ביצוע ההחלטה בעניין חשבון הנאמנות, למשך 14 ימים, וזאת לבקשת העותרת – לצורך הגשת עתירה זו. העותרת טוענת כי יש לבטל את החלטת בית הדין הגדול מיום 19.3.2025 בעניין חשבון הנאמנות. לטענתה, יש הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, מאחר שבהחלטתו נפלו פגמים של חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי. כך, נטען כי לאחר שהמשיב טען לפני בית הדין כי בקשת רשות הערעור התייתרה, חל עליו השתק שיפוטי שמונע ממנו לעמוד על שחרור הכספים על בסיס הטענה שבקשת רשות הערעור בעניין העיקול נדונה ונדחתה. בית הדין הרבני התעלם מההשתק שחל על המשיב – ומכאן שנפגעו כללי הצדק הטבעי. כמו כן, נטען כי ההחלטה בעניין חשבון הנאמנות לא הייתה מנומקת – ואף בכך הייתה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. זאת ועוד, נטען כי בית הדין הרבני חרג מסמכותו, ועל כן מוצדק להתערב בהחלטתו. העותרת סבורה כי בקשת רשות הערעור התייחסה להחלטה לבטל את צו העיקול; ולאחר מימוש הנכס, משלא נותר עוד צו עיקול, לא הייתה לבית הדין סמכות לדון בבקשת רשות הערעור ולהעניק סעד שלא עמד על הפרק, והוא שחרור כספי הנאמנות. העותרת מוסיפה כי הבקשה לביטול צו העיקול הוגשה לבית הדין האזורי כשנה לאחר שהוטל עיקול על הנכס בריב"ל, עיקול אשר הפך לחלוט – ועל כן מלכתחילה לא היה מקום לקבל אותה. עוד נטען כי יש ליתן לעותרת סעד מטעמים של צדק – מאחר שהיא אינה מקבלת מהמשיב מזונות, כאשר המשיב מבריח נכסים משותפים של בני הזוג. דין העתירה להידחות בהעדר עילה, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים – והתערבותו בשיקול דעתם שמורה למקרים חריגים שבהם נפל בהחלטה פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק או במקרים בהם מוצדק ליתן סעד מן הצדק (ראו, מיני רבים: בג"ץ 31342-01-25 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (16.1.2025); בג"ץ 59247-09-24 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי באשדוד, פסקה 12 (26.12.2024)). אינני סבורה כי טענות העותרת עומדות באמות מידה אלה המצדיקות את התערבותנו. על אף ניסיונותיה של העותרת ליצור רושם אחר – הרי שכל טענותיה הן במהותן בעלות צביון ערעורי מובהק, שאין בו כדי להרים את הנטל הנדרש לצורך התערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים במסגרת עתירה לבג"ץ. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שמדובר בהחלטת ביניים של בית הדין הרבני, אשר היקף ההתערבות בה הוא מצומצם במיוחד (בג"ץ 5060/24 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (26.6.2024). זאת כאשר אף בהליכי ערעור אזרחיים, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות בעניין סעדים זמניים או צווי עיקול זמניים – וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהן (ראו, למשל: רע"א 9368-11-24 גלובל ריטייל ק.י. (ע.ר.) בע"מ נ' א.ב. פסגות טבריה בע"מ, פסקה 16 (28.1.2025); רע"א 1162/23 עצמאות ניהול מלונות בע"מ נ' פלטרין השקעות בע"מ, פסקה 5 (26.3.2023)). למעלה מן הדרוש אציין כי אף לגופם של דברים אני סבורה שאין ממש בטענות העותרת. מהעתירה ומנספחיה עולה כי חשבון הנאמנות נפתח במסגרת החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע – שהיא החלטה זמנית שמטבעה נועדה לשרת את האפשרות לקיים הליך ערעור תקין ויעיל, ולמנוע היווצרות של "מעשה עשוי" בטרם הדיון בערעור. ואולם לאחר שבקשת רשות הערעור נדחתה (ואף אם היא נדחתה מאחר שהתייתרה, כפי שטוענת העותרת), דומה כי אין משקל רב לטענת העותרת לפיה יש להנציח מנגנון זמני זה, אשר נוצר מלכתחילה לצורך ההגנה על זכויותיה עד להכרעה בערעור. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ד' ניסן תשפ"ה (02 אפריל 2025). נעם סולברג שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת