פסק-דין בתיק ע"פ 5727/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5727/00
ע"פ 4937/01
בפני:
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' א' לוי
המערער בע"פ 5727/00:
סרגיי פינצוק
המערער בע"פ 4937/01:
יעקב רחמנוב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסקי הדין שניתנו בבית
המשפט המחוזי בחיפה, בת"פ 175/99, ות"פ 176/99, בימים 19.7.2000 ו-
תאריך הישיבה:
א' באדר א' התשס"ג
(03.02.03)
בשם המערער בע"פ 5727/00:
עו"ד שמואל קינן
בשם המערער בע"פ 4937/01:
עו"ד שלמה רכבי
בשם המשיבה:
עו"ד חובב ארצי
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. האישום
המערערים, סרגיי פינצ'וק (להלן -
"פינצ'וק") ויעקב רחמנוב (להלן-"רחמנוב"), הובאו לדין באשמת
ביצוען של עבירות רצח. בפרק העובדות של כתב האישום שהוגש נגדם לבית המשפט המחוזי
בחיפה נטען, כי ביום ה-15.3.99, הם שהו בדירה ברחוב מורד התבור 6 בחיפה, אשר שימשה
למגוריהם של פינצ'וק, יורי קוצ'נקו (להלן-"יורי") וולרי אונגורן
(להלן-"ולרי"). בין המערערים לשני האחרים פרץ ויכוח, שבעקבותיו החלו
המערערים להתעלל ביורי ובולרי, ובהמשך התגבשה בלבם החלטה להמית את השניים. נטען,
כי פינצ'וק הכה את יורי, הפילו לרצפה, חנק אותו ודרך בחוזקה עם רגלו על גרונו.
כתוצאה מכך נגרם מותו של יורי וכל אותה עת ניצב רחמנוב ליד פינצ'וק, חיזק את ידיו
של שותפו, וגם מהכאתו של ולרי לא משך את ידו. בהמשך החליטו השניים כי לא ניתן
להשאיר את ולרי בחיים, הואיל והוא עלול להעיד נגדם, ועל כן הכה אותו רחמנוב
בעידודו של פינצ'וק, בעיקר באזור החזה והבטן וחנק אותו, וכתוצאה מכך נגרם מותו.
המערערים הובאו לדין בתיקים שונים,
ולשניהם יוחסו עבירת רצח לפי שניים מחלופותיו של סעיף 300(א), לחוק העונשין (החלופות
השנייה והרביעית), וכן עבירה של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499 לחוק.
2. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו
של פינצ'וק
את עתירתה להרשעתו של פינצ'וק, ביססה
המשיבה בעיקר על הודאות שנרשמו מפיו של מערער זה במהלך חקירתו. פינצ'וק אמנם העלה במהלך
משפטו טענות כנגד כשרותן של אמרותיו לשמש כראיות נגדו, אולם בסוגיה זו הוכרעה הכף
לחובתו. בית המשפט מצא כי ההודיות היו חופשיות וניתנו מרצון, וכך הוא גם דינו של
השחזור שביצע פינצ'וק בתאריך 17.3.99.
אך הודייתו של פינצ'וק לא עמדה לבדה,
והיא נתמכה בראיות נוספות, שהחשובה שבהן היא עדותו של אחד, אוריל מרדכייב
(להלן-"אוריל"). עד זה שהה בדירה בעת שהמערערים וקורבנותיהם לגמו במשך
מספר שעות משקאות חריפים. הוא גם היה עד להתעללותם של המערערים בקורבנותיהם
ולהמתתו של יורי. בשלב זה חשש אוריל לעורו, הואיל והניח כי המערערים עלולים להמית
גם אותו, מתוך אותו מניע שלא להותיר בחיים עד ראייה אשר עלול להפלילם. לפיכך הוא
חמק מהדירה, אך לא לאורך זמן, הואיל ובהמשך הגיעו אליו המערערים, והוא חזר עמם
לדירה שם מצא את יורי וולרי מוטלים ללא רוח-חיים.
מחזה דומה נגלה לעיניו של איגור סווטקין
(להלן-"איגור"), שהגיע לדירה בה בוצע הרצח כדי ללגום וודקה. עד זה מסר,
שכאשר ראה את שני הקורבנות מוטלים על הרצפה, הוא שאל את פינצ'וק לפשר העניין, וזה
השיב כי הוא ורחמנוב המיתו אותם. כאשר ביקש איגור להסתלק מהמקום, יעץ לו פינצ'וק
לנקות טביעות אצבע שאפשר כי הותיר בזירה, ולאחר שעשה זאת, הלך איגור לביתה של
חברתו, ומשם הזעיק את המשטרה.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי ממצאיהם של
הפתלוגים תואמים את מסכת האירועים כפי שהובאה מפיהם של עדי המשיבה, ולאחר שדחה את
טענת פינצ'וק בדבר שכרותו, הדרך להרשעתו של מערער זה היתה קצרה.
3. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו
של רחמנוב
הרשעתו של רחמנוב התבססה, בראש ובראשונה,
על הודאותיו של פינצ'וק בחקירתו. זה האחרון אמנם חזר בו מגרסתו המפלילה כאשר נקרא
להעיד במשפטו של חברו, אך בית המשפט הכריז עליו כעד עוין, ובהמשך הוא נעתר לבקשת
המשיבה והחליט להעדיף את אמרותיו של פינצ'וק בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט,
מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971. בית המשפט מצא, כי החיזוק
הנדרש בנסיבות אלה לאמרותיו של פינצ'וק (מכוח סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות), מצוי
בעדותם של אוריל ואיגור, וכן נקבע, כי רחמנוב אינו יכול לחסות בצילה של הגנת
השכרות. במשפטיהם של המערערים הקדיש בית המשפט דיון לשאלה אם ניתן לראות כל אחד
מהם כאחראי למותם של שני הקורבנות, והשיב על כך בחיוב. כתוצאה מכך הורשעו
המערערים בביצוען של שתי עבירות רצח ובקשירת קשר לבצע פשע, ובגין כך נגזרו לכל אחד
מהם שני מאסרי עולם, בהם ישאו באופן חופף.
4. נימוקי הערעור – פינצ'וק (ע"פ
5727/00)
בא כוחו המלומד של מערער זה, עו"ד
ש' קינן, הודיע כי שולחו זנח את השגותיו ביחס לקבילות הודייתו, ואת עיקר טיעונו
הוא מיקד באלה:
א) בשעת מעשה היה במצב של שכרות אשר
מנע ממנו את היכולת ליצור כוונה להמית אדם, ועל כן ניתן לייחס לו לכל היותר מצב
נפשי של "אדישות" שיש בו לבסס הרשעה בעבירת "הריגה", אך לא
בעבירת "רצח".
ב) הרשעתו של פינצ'וק בהמתתו של
ולרי מתבססת על עדותו של אוריל, אשר נחשד כמי שלא מנע פשע, ועל אף שהיה צפוי
להעמדה לדין ולעונש, זכה לטובות הנאה כאשר שוחרר על ידי המשטרה ואף שוקם על ידה.
נטען, כי פינצ'וק לא קשר עם רחמנוב להמית את שני הקורבנות, והוא גם לא אמר לרחמנוב
את הדברים אותם ייחס לו אוריל, היינו, "נוריד את שניהם". אדרבא, פינצ'וק
ניסה למנוע מרחמנוב להמית את ולרי, ומכאן טענתו של עו"ד קינן כי לא היה מקום
להרשעת שולחו ברצח נוסף.
ג) פינצ'וק מלין גם על הרשעתו
בעבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין. נטען כי לצורך הוכחתו של "קשר",
נדרשת הסכמה הדדית לביצועה של מטרה פלילית משותפת, וקיומה של הסכמה כזו לא הוכח
בראיות המשיבה.
5. נימוקי הערעור – רחמנוב (ע"פ
4937/01)
א) בא כוחו המלומד של רחמנוב,
עו"ד ש' רכבי, סבור, כי קיימת אפשרות שלא נסתרה, ולפיה רצח פינצ'וק לא רק את יורי
אלא גם את ולרי. לטענתו, הרשעתו של שולחו מתבססת על עדותו של פינצ'וק בלבד,
ובהרשעה שכזו טמונה סכנה, ראשית, עקב רצונו של פינצ'וק להסיר משכמו לפחות את אחד
ממעשי הרצח, ושנית, הואיל ובלבו של פינצ'וק פיעם רצון לנקום ברחמנוב, לאחר שבמהלך
החקירה נטען בפניו כי רחמנוב הפליל אותו.
ב) כן נטען, כי לפינצ'וק היה עניין
מובהק להמית את ולרי, מתוך חשש שזה יצביע עליו כאיש שרצח את יורי, רצח שהכל
מסכימים כי פינצ'וק היה מבצעו.
ג) עו"ד רכבי הוסיף וטען כנגד
הרשעתו של רחמנוב ברצח של יורי, לאחר שבית משפט קמא ראה בו מבצע-בצוותא. הפרקליט
המלומד סבור, כי מנוכחותו של רחמנוב בזירה, ומאי-מניעת המתתו של יורי על ידי
רחמנוב, אין ללמוד כי התגבשה אצל פינצ'וק אותה כוונה מיוחדת שבלעדיה לא תיכון
הרשעה ברצח.
להשלמת התמונה אוסיף, כי בא-כוח המערער
סבור שלאור הראיות שהיו בפני בית משפט קמא, אין מקום להרשעת שולחו גם כמסייע לרצח
של יורי.
ד) לחילופין נטען, כי רחמנוב הינו
אלכוהוליסט, וכאשר נעצר שכרותו היתה כה רבה עד שלא ניתן היה לגבות ממנו הודעה. עו"ד
רכבי סבור כי עובדה זו היתה חייבת לעורר ספק ביחס לאחריותו הפלילית של שולחו בכלל
ולהיקפה בפרט.
ה) גם ביחס לרחמנוב נטען, כי גם אם
היה מעורב במעשים שיוחסו לו, לא קדמה להם הסכמה בינו לפינצ'וק, וממילא לא הונח
הבסיס להרשעה בעבירת ה"קשר".
6. דיון
ערעורים אלה בהם החלטנו לדון במאוחד, מופנים
בעיקרם כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הראשונה, ובהם בית משפט של
ערעור אינו נוטה להתערב. מכאן שמלאכתם של באי-כוח המערערים לא היתה קלה מלכתחילה לאור
אותה משוכה שההלכה הפסוקה הציבה בפניהם, אך לא מטעם זה הגעתי למסקנה כי דינם של
הערעורים להידחות, אלא משום שלאחר שבחנתי את הראיות שהובאו בפני הערכאה הראשונה,
נדמה כי לא היה מנוס מהרשעתם של המערערים כמבצעיהם של שני מעשי הרצח שיוחסו להם.
להלן אבהיר את דברי:
א) הטענה לפיה הפליל פינצ'וק את
רחמנוב מבלי שזה חטא, נשמעת תמוהה לפחות עקב כך שפינצ'וק לא ניקה את עצמו מאשמה,
הואיל וגרסתו היתה שהוא המית את יורי. זאת ועוד, לו ביקש פינצ'וק להפליל את רחמנוב
עקב מניע נסתר כזה או אחר, ההיגיון מחייב שהיה עושה זאת לראשונה בפני חוקריו. אך
עובדה היא, שאת סגור לבו פתח לראשונה בשיחה שקיים עם איגור ביום 17.3.99, והרי זה
האחרון לא נמנה על גורמי החקירה וגם לא על אלה שיכלו להבטיח לו טובת הנאה כלשהי.
בשיחה זו (ראו 26א' עמוד 16) תיאר פינצ'וק את מעשיו של רחמנוב, לאמור: "אני
זוכר טוב שאת ולרי הוא גמר ב-100 אחוז, אומר עוד חכה חי עוד צריך לגמור אותו ואז
דרך עליו עם הרגל".
ב) את חלקו שלו תיאר פינצ'וק בהודעה
ת/31א', שכאמור נרשמה לאחר השיחה עם איגור. לגרסתו, הוא זכר כיצד החל האירוע, אך
זכר שהכה את יורי עד שנפל, ואז (בלשונו): "אני לקחתי עם הרגל שלי לחצתי לו על
הגרון". באותה דרך נהג רחמנוב בולרי, היינו: "הוא [רחמנוב] נתן לו מכה,
ההוא נפל הוא נתן לו עוד כמה מכות, אני אמרתי לו בוא נלך מספיק, הוא אומר הוא עד
אסור להשאיר אותו". כדי להסיר ספק טרח החוקר ושאל את פינצ'וק אם רחמנוב
"התחיל להרוג את ולרי" לאחר שהוא (פינצ'וק) רצח את יורי, ועל כך השיב
פינצ'וק בחיוב (ראו עמוד 3).
בהמשך, תאר פינצ'וק את הליכתו עם רחמנוב
לביתו של אוריל ("כדי להפחיד אותו" כגרסת פינצ'וק בת/14), ומששבו עם
אוריל לדירה בה היו מוטלות הגופות, הגיב אוריל בפחד ואחז בראשו (עמוד 4). גם את
בואו של איגור לדירה לא השמיט פינצ'וק מהודעתו, והוא אף טרח לומר שזה "לא אשם
בכלום" (עמוד 5). כאשר הגיעו שוטרים לדירה מצאו את פינצ'וק ישן, ובמהלך
חקירתו הוא נשאל מדוע לא נמלט מהזירה לאחר מעשה, ועל כך השיב (ת/31א', עמוד 8):
"אני ידעתי שזה כבר פיניש, אני ישבתי וחיכיתי בשקט לכם משטרה".
ג) במהלך השחזור (ראו ת/12) שנערך
לאחר גבייתה של ההודעה ת/31א', חזר פינצ'וק ותאר את האירועים לפרטיהם. וכך לדוגמא
הוא ידע לנקוב בלוח הזמנים של האירועים, תאר את המקומות בדירה בה היו מוטלות
הגופות, ואפילו זכר את שיחתו עם איגור אשר העיר לאחר שנגע בגופות ש"הם
קרים", ועל כך הגיב פינצ'וק באומרו (ראו עמוד 14): "מה אתה לא רואה, זה
כבר זהו זה, הם גופות". גרסה זו זכתה לאישור מפיו של איגור במהלך עדותו בבית
המשפט (ראו עמוד 102), בה מסר כי לשאלתו מי הרג את השניים, ענה פינצ'וק: "אנחנו,
אני ויעקב". איגור תהה באוזניו של בן-שיחו מה המניע למעשה, ופינצ'וק הגיב
באומרו "הם לא דיברו יפה, ככה היה צריך להיות". וכאן המקום להוסיף נתון
שיש בו להצביע על הלך נפשם של המערערים, וכוונתי לשאלתו של החוקר אם נעשה ניסיון
להחיות את הקורבנות, ועל כך השיב פינצ'וק בשלילה ("אף אחד לא ניסה שום
דבר", ראו עמוד 17). ולא למותר להזכיר כי דעתם של המערערים היתה נתונה אותה
שעה לניסיון לאתר את אוריל כדי לשכנעו שלא לספר את הידוע לו, ולאחר שחזרו עמו
לדירה הם שבו ולגמו משקאות חריפים בעוד הגופות מוטלות לנגד עיניהם.
ד) אפשר כמובן שפינצ'וק בחר להקהות
מעט מחומרתה של התנהגותו, על ידי העברת נטל גדול יותר לשכמו של רחמנוב. אך
לאירועים היה עד-ראייה (אוריל מרדכייב), שמסר את גרסתו זמן קצר לפני הודייתו של
פינצ'וק בת/31א'. עיון בתמליל החקירה של אוריל אינו מותיר ספק כי מעורבותו של
רחמנוב בפרשה אינה שונה במידה ניכרת מהתיאור שהובא בפיו של פינצ'וק. אוריל לא שש
לשתף פעולה עם חוקריו, וניכר היה בו שנפל עליו מוראם של המערערים, ובמיוחד של
פינצ'וק. עם זאת, הוא מסר כי ראה את שני המערערים מכים את קורבנותיהם ומתעללים בהם.
יותר מכך, הוא שמע את פינצ'וק אומר לרחמנוב "נוריד את שניהם" (ראו עמוד
27 לתמליל ת/2), ובאותה רוח תיאר אוריל את האירועים בהודעה נוספת שנרשמה מפיו
(ת/1), ובלשון ההודעה: "סרגיי וישה הרביצו לולרי וליורי חופשי ברגליים
ובידיים ואחר כך סרגיי אמר לישה בוא (נגמור) נחסל אותם, ליתר דיוק הוא העביר את
ידו על גרונו... ואמר נעשה "סיקור בשקה" ("נחתוך לו את
הראש").
בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של אוריל (ת/3),
הוא מסר כי בעת שהיה בבית המעצר פנה אליו פינצ'וק וסיפר לו כי הודה במעשים שיוחסו
לו, וכשאוריל תהה באוזניו של בן-שיחו "מדוע הכניסו אותי לסיפור הזה",
הגיב פינצ'וק באומרו, שלאוריל אין מה לדאוג הואיל והוא לא אשם כי "אנחנו
עשינו זאת".
7. בהתבסס על אותן ראיות שאת תמציתן הבאתי,
רשאי היה בית משפט קמא לקבוע כי פינצ'וק נטל חלק בעבירות שיוחסו לו. הוא עצמו גרם
למותו של יורי, והוא היה שותף מלא גם להחלטה להמית את ולרי, אף שמעשה זה בוצע
בפועל על ידי רחמנוב. על ההחלטה להמית שגמלה בליבו של פינצ'וק ניתן ללמוד ממספר
מקורות: ראשית, בנתיחה שלאחר המוות (ראו ת/82) נתגלו אצל יורי שברים בסחוס
המגן, בסחוס הקריקואיד ובעצם הלשון, ועל בסיסם נקבע כי המוות נגרם בתשניק. כזכור,
לחץ פינצ'וק עם רגלו על צווארו של המנוח, ובכך יש כדי להסביר לא רק את ממצאיה של
הנתיחה, אלא גם להעיד על כוונתו של פינצ'וק, שהרי דריכה על צווארו של אדם היא דרך
בדוקה לגרום למותו. שנית, כזכור, חקר איגור את פינצ'וק לפשר המתתם של
הקורבנות, והוא לא שמע מפיו נימה של התנצלות או חרטה, אדרבא, הוא טען כי "הם
לא דיברו יפה, כך היה צריך להיות". שלישית, מה שמשתמע מדבריו של פינצ'וק
לאיגור, נאמר במפורש בנוכחות אוריל, שכאמור היה עד לתקיפת הקורבנות והמתתו של
יורי. עד זה מסר, כאמור, כי פינצ'וק פנה לרחמנוב ואמר לו: " בוא נחסל אותם...
נעשה סיקור-בשקה, נחתוך לו את הראש". ומחומר הראיות עולה כי הם אכן פעלו כך.
נדמה שבדברים אלה יש כדי להבהיר שבלבם של
המערערים גמלה ההחלטה להמית את שני קורבנותיהם, ועל כן גם אם כל אחד מהמערערים גרם
למותו של אחד הקורבנות בלבד, נכון לראותם כמבצעים-בצוותא של הרצח האחר, כהגדרתו של
מונח זה בסעיף 29(ב) לחוק העונשין, וכפי ש"מבצעים בצוותא" הוגדרו בדבריו
של הנשיא ברק בע"פ 4389/93, 4497/93, מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל,
פד"י נ(3), 239, 250:
"המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימות העבריינויות.
כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה, כל אחד מהם נוטל חלק
בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא
"פנימית". כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... לעניין הביצוע
בצוותא תתכן חלוקת עבודה בין העבריינים... ובלבד שחלקו של כל אחד מהם, הוא חלק
פנימי של המשימה העבריינית" (וכן ראה ע"פ 1639/98 דהן ואח' נ' מדינת
ישראל, פד"י נ"ה(4), 501, 519).
8. כאמור, בנימוקי הערעור העלה עו"ד
רכבי את האפשרות שמי שרצח את יורי ואת ולרי היה פינצ'וק, ולאחר שנטען בפניו של האחרון
כי רחמנוב הפליל אותו, הוא החליט להשיב לו כגמולו ולייחס לו את הרצח של ולרי.
הקושי הכרוך בטענה זו נובע מכך שכנגד
גרסתם המפלילה של פינצ'וק ואוריל, היה בפיו של רחמנוב בליל של גרסאות שבמרכזן
הטענה כי הוא לא נכח כלל בדירת המנוחים שעה שנגרם מותם. והרי טענה זו נסתרה בעדותו
של אוריל שזכתה לאמונו של בית משפט קמא, ולפיה רחמנוב נכח גם נכח בדירה ואף נטל
חלק פעיל בתקיפתם של הקורבנות. העולה מכך הוא, שהגרסה בה התגונן רחמנוב הופרכה כליל,
ועל כן רשאי היה בית משפט קמא לאמץ את עדותו של פינצ'וק, שכאמור, בהודייתו לא הפליל
את רחמנוב בלבד, אלא בראש ובראשונה את עצמו.
9. בפיהם של שני המערערים היתה טענה נוספת –
שכרות. "מצב של שכרות" הוגדר בסעיף 34ט(ד) של חוק העונשין, כ"מצב
שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה
חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשיו, או להימנע
מעשיית המעשה".
מהגדרה זו ברור כי לא די שאדם ילגום
משקאות אלכוהוליים, אף אם מדובר בכמות חריגה, הואיל והדגש הוא לא על הכמות אלא על ההשפעה
שהיתה לשתייה זו על הכרתו ותפקודו של נאשם בשעת מעשה (ראו ע"פ 9258/00, נטרלשווילי
נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו(2),673. ע"פ 1493/98, סטפ נ'
מדינת ישראל, פד"י נ"ו(4),679. ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת
ישראל, פד"י נ"ב, 183). ומה נעשה, וממצאיו של בית המשפט המחוזי היו
שבמערערים לא התקיים אף אחד מאותם מצבים המקימים הגנה מלאה או חלקית בגין
"שכרות". ובמלים אחרות, חרף השתייה הרבה לא נשללה מהמערערים היכולת
להבין בשעת מעשה את אשר עשו, והם אף הבינו את הפסול במעשיהם, ולו רק ביקשו להימנע
מהמתתם של יורי וולרי, יכלו לעשות זאת ללא קושי.
בממצאים אלה לא הוכחה עילה להתערבותנו,
אדרבא, להשקפתי הם מתחייבים מהראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי. כוונתי בעיקר לכך
שהמתתו של ולרי על ידי המערערים נעשתה במחשבה תחילה, ובמטרה למנוע ממנו להפלילם.
לאותה מטרה הם טרחו לחפש את אוריל שחמק מזירת הרצח במועד הואיל והם ביקשו להזהירו
לבל יעיד על אשר ראו עיניו, ומהתנהגותו של אוריל במהלך חקירתו עולה כי איומים אלה
עשו את שלהם. זאת ועוד, עד כמה היה פינצ'וק ערני לאשר התרחש תלמד העובדה שכאשר
הגיע איגור לדירה, הוא טרח להזהירו לסלק טביעות אצבע שאפשר כי הותיר בזירה. זאת
ועוד, עדותו המפורטת של פינצ'וק בת/31 ובשחזור, רחוקה מלהצביע על מי שסבל בעת
האירועים משכרות מלאה או חלקית. אכן, פינצ'וק נמצא ישן בדירה בה היו מוטלות
הגופות, ואני מוכן להניח כי שכרותו תרמה לכך, אולם אין בכך כדי להצביע על מצבו בעת
האירועים עצמם, הואיל ומחד התברר כי הוא לגם משקאות אלכוהולים גם לאחר שמותם של
המנוחים היה לעובדה מוגמרת, ומאידך, מתוך דבריהם של המערערים והתנהגותם בעת ביצוען
של העבירות ולאחריהן, שוב אין ספק כי לא התקיימו בהם אף אחד מאותם מאפיינים שנקבעו
כתנאי לתחולתה של ההגנה לפי סעיף 34ט לחוק העונשין.
10. לסיכום, דעתי היא שהרשעתם של שני המערערים
על ידי בית המשפט המחוזי בדין יסודה, ומכאן המלצתי לחברי לדחות את שני הערעורים.
ש ו
פ ט
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, ט' באדר ב' תשס"ג (13.03.03).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00057270_O05.doc/ שמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il