אולג אפשטיין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5718/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5718/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: אולג אפשטיין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 24.5.06, בת.פ.ח. 1045/05, שניתן על ידי כבוד השופטים: ס' רוטלוי, ע' סלומון צ'רניאק, ד"ר ק' ורדי תאריך הישיבה: כ"ב בחשון התש"ע (09.11.09) בשם המערער: עו"ד יעקובי ישר בשם המשיבה: עו"ד א' גורדון פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בחודש פברואר 2005 היה המערער בן זוגה של לילה סטיפננקו, ילידת 1963 (להלן: המנוחה). בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בעקבות חשד שעלה בלבו כי המנוחה בוגדת בו עם אחר, הודיע לה המערער, בתאריך 28.2.05, על כוונתו לעזוב את דירתה. הוא יצא משם בשעת חצות, אולם לאחר כשעתיים שב לדירה, נכנס לחדרה של המנוחה, חנק אותה וגרם למותה. בגין עובדות אלו הועמד המערער לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח, לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במהלך משפטו לא הכחיש המערער את מרביתן של העובדות שיוחסו לו, אף לא את חניקתה של המנוחה, אולם הוסיף וטען כי עשה זאת בעקבות התגרות של המנוחה בתכוף להמתתה. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי, שבסופו של ההליך בפניו החליט להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו, ובהמשך דן אותו למאסר עולם. בכך עוסק הערעור שבפנינו. 2. ערעור זה, אף שחזית המחלוקת בו היא לכאורה צרה (סוגיית ההתגרות), מופנה בסופו של דבר נגד ממצאים שבעובדה, אליהם הגיע בית המשפט המחוזי לאור התרשמותו ממהימנות העדים שהופיעו בפניו. כאמור, בית המשפט קמא דחה את גרסת ההתגרות, ולכך הוא נתן מספר טעמים, ולהלן חלקם: א) בטרם חזר לדירת המנוחה והמיתה, הגיע המערער לדירתה של עדת התביעה לריסה רבה. הוא סיפר לזו האחרונה על המריבה שפרצה בינו למנוחה ועל החלטתו להיפרד ממנה, והוסיף והרהר באוזניה על מה שיקרה אם יחנוק את המנוחה במהלך קיומו של מגע מיני. ב) ביום שלאחר הרצח שב המערער ופקד את ביתה של לריסה, והפעם סיפר לה ולאמה, ילנה, כי המית את המנוחה על ידי חניקתה, ולא הזכיר דבר ממנו התשמע כי המנוחה התגרתה בו. באותה דרך נהג המערער גם כאשר פגש עדת תביעה נוספת - דיאנה זרגריאן. אכן, המערער טען בחקירתו כי עובר לחניקתה של המנוחה היה במצב "אפקטי" (בלשונו), ובהנחה כי הכוונה ל"סערת נפש הנוצרת באופן פתאומי", כדברי בא-כוחו, לא היה לכך זכר בשיחותיו עם אותן עדות. ג) את אשר החסיר בשיחותיו עם עדות התביעה יכול היה המערער להשלים בחקירתו, אולם גם בשלב זה לא טען כי המנוחה התגרתה בו, ואת מחדלו נימק בכך שבעת החקירה לא חש בטוב. לא זו אף זו, המערער הרבה להשיב בחקירתו תשובות שקריות, וביניהן כי כלל לא פגע במנוחה, ואף הפנה את האשם במותה לכיוונם של אחרים. ד) אפילו התגרתה המנוחה במערער כאשר סיפרה לו על קיום קשר עם גבר אחר, היא עשתה זאת בשעת ארוחת הערב, לפני שעזב את הדירה וכשעתיים וחצי לפני ששב לשם והמית את קורבנו. 3. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שגויה. לטענתו, הוא הוכיח קיומו של קנטור במובנו הסובייקטיבי, הואיל והראה כי המנוחה לעגה לו, סיפרה לו על קשריה עם אחרים ויחסי מין שקיימה עמם, וכל אלה הביאוהו לבצע את המעשה עליו הוא נקרא לתת את הדין. המערער הוסיף וטען כי מתקיים בו גם הרכיב האובייקטיבי בטענת קנטור, ועל כן עתר לזכותו בדין. סעד זה אין בידנו ליתן למערער, ולהלן אבהיר את דברי. 4. העדר קנטור הוא אחד מרכיביה של "הכוונה להמית" בה עוסק סעיף 301 לחוק העונשין, ולפיכך הוכחתו מוטל על שכמה של התביעה. הפסיקה הרבתה לעסוק בסוגיית הקנטור, ונקבע כי הוא כולל שני יסודות במצטבר - האחד סובייקטיבי והאחר אובייקטיבי. באשר לראשון נקבע כי זה "בוחן את התנהגותו של הנאשם הספציפי - האם אירעה התגרות, האם הקנטור השפיע עליו בפועל וגרם לו לאובדן שליטה עצמית באופן שלא היה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו... יסוד זה מניח, כלשון החוק, כי ההתגרות אירעה בתכוף למעשה הקטילה שאם לא כן ההנחה היא, על-פי הגיונם של דברים, כי התגרות המנותקת מבחינת עיתויה ממעשה הקטילה מותירה בידי מבצע המעשה פסק זמן להתקרר ברוחו ולרכוש שליטה עצמית מחודשת על מעשיו. מכאן, שהתגרות מרוחקת בזמן אינה מוכרת כעשויה להיחשב בגדר קנטור. עיקרו של המבחן הסובייקטיבי הוא אפוא בהשקיפו על הקנטור כהופך מעשה המתה לאקט ספונטני, פרי איבוד שליטה עצמית, אשר אינו מתיישב עם קיומה של כוונה תחילה, התואמת מצב של יישוב-דעת וקור רוח... היסוד האובייקטיבי שיש להוכיחו במשולב עם היסוד הסובייקטיבי מעמיד למבחן את השאלה אם אדם מן היישוב היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד שליטה עצמית ולנהוג בדרך שבה נהג הנאשם. עניינו ביצירת ערך נורמטיבי המתבסס על מושג הסבירות, המבקש להציב אמת-מידה להבחנה בין התנהגות אנושית שהחברה מוקיעה בחומרה המרבית לבין התנהגות שהיא מוכנה לשאת כעילה להכרה בנסיבות מקלות על רקע הבנה לקיומן של חולשות הטבע האנושי... זהו בלם ערכי שנועד לכפות נורמה של התנהגות על רקע ההכרה כי יש להשיג באמצעותו תכלית חברתית-ערכית שלא ניתן בלעדיה בחברה תרבותית..." (ע"פ 759/97 אלכסנדר אליבאייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 471 (2001); וכן ראו ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גינדי, פ"ד מב(3) 383, 389 (1988); ע"פ 2325/02 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 448, 459 (2004); דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 383, 389 (1988); ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 597 (1997); איסקוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007)). 5. בתגובה בכתב שהגיש בא-כוח המערער בשם שולחו לעובדותיו של כתב האישום, טען כי כאשר שב לדירתה של המנוחה הוא מצא אותה שוכבת ערה במיטתה. הוא פשט את בגדיו ושכב לצידה, ועל שאלתו מדוע פגעה בו במהלך ארוחת הערב, שבה ואישרה כי בגדה בו עם אחרים, והוסיפה כי אם לא יעזוב את הדירה היא תזמין גברים כדי לקיים עמם יחסי מין. כן נטען, כי המנוחה התריסה לעברו שהוא לא יכול להשתוות בתפקודו המיני לכל אותם גברים עמם קיימה יחסי מין, והוסיפה וקיללה אותו במילים בוטות. נוכח כל אלה טען הסנגור: "תוך שהמנוחה מתוודה בבגידותיה הרבות, חנק אותה הנאשם. דברי המנוחה מהווים התגרות בתכוף למעשה, השוללת את התגבשותה של כוונה תחילה בעת המעשה". גרסה זו של המערער נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ואף אני התקשיתי לאמצה. מתוך הראיות שהובאו עולה כי החשד בדבר "בגידתה" של המנוחה על ידי קיומם של יחסי מין עם אחרים, לא התעורר ב"תכוף למעשה", ותחילתו זמן רב קודם. וכך לדוגמה העיד המערער בחקירתו הראשית (ראו עמ' 34), כי מספר שבועות קודם להמתת המנוחה, היא לא לנה אחד הלילות בדירתה. על פשרה של אותה לינה מחוץ לדירה, עמד המערער במהלך ארוחת הערב המשפחתית שקדמה לאירוע. נטען, כי בין המנוחה לבנה פרצה מריבה, ומתוך הדברים שהחליפו השניים למד המערער כי המנוחה בגדה בו עם אחד בשם דימה. לאותה מסקנה הוא קיבל אישור גם מפיה-שלה, וכתיאורו (ראו עמ' 34): "שאלתי אותה האם היית איתו, היית עם דימה? והיא כבר היתה מאד מעוצבנת והיא בלי להסתובב לכיווני אמרה ולא רק איתו". על אותה שיחה ניתן היה ללמוד ממקור נוסף – דניס סטיפננקו, בנה של המנוחה. בהודעה ת/15 שנרשמה מפיו, נשאל דניס, אם המערער ידע כי המנוחה בגדה בו, ועל כך השיב (ראו עמ' 3): "היא בגדה בו עם חבר שלו. זה מה ששמעתי אותם מדברים. אני חושב ששמו דימה. שמעתי משהו דומה, והוא עובד בבית אבות". על פי גרסת דניס, המערער הגיב על בגידתה של המנוחה באיפוק, ובלשון העד: "שמעתי אותו אומר לה אני לא מתייחס לזה יהיה בסדר מחר אני עוזב". דברים דומים נרשמו מפיו של דניס בהודעה ת/15א', לאמור (ראו עמ' 1): "אולג בעצמו אמר שהוא יודע שאמא בגדה בו עם מישהו מהחברים שלו". גם לתגובתו המאופקת של המערער לשמע הדברים התייחס דניס בת/15א': "אני לא שמעתי שום ויכוח, אמא התקלחה [המערער] הלך לשטוף כלים, ואני לא שמעתי לא רעש של דיבורים ולא צעקות". אישור לכך שלמערער נודע על בגידתה של המנוחה, למצער, בעת ארוחת הערב, נשמע גם מפיו של גנדי, בנה האחר של המנוחה. וכך נרשם מפיו בהודעה ת/14: "... ישבנו כל המשפחה לאכול.. ואמא שלי לילה סטיפננקו ו[המערער] בשעה 21:30 בערב הם דיברו ביחד על משהו על בגידה. לא התערבתי בזה והוא אמר לאחר מכן שהוא אוסף את הדברים שלו... והוא הולך... אמא שלי שתקה לא התערבה בזה אולג הוא זה שדיבר על בגידה. הוא דיבר בצורה רגילה לא צעק". (ההדגשה הוספה). אם נראו דבריה של המנוחה בעיניו של המערער כהתגרות, ההיגיון מחייב שהיה מגיב על כך מיד לאחר שהדברים הוטחו בפניו, ואומת החשד שקינן בו זמן רב. לו נהג כך, יכול היה לטעון כי תגובתה של המנוחה מילאה לפחות את הדרישה להתגרות ב"תכוף למעשה". אולם תגובתו של המערער היתה מאופקת, והצטמצמה לכך שהודיע על כוונתו לעזוב את דירת המנוחה ביום המחרת. 6. הדברים שהטיחה המנוחה במהלך ארוחת הערב ולאחריהם, הם עולבים ופוגעים, ובמיוחד נכונים הדברים במי שככל הנראה היה כרוך אחר המנוחה שדירתה שימשה לו אותה עת קורת גג יחידה. אולם, מלים ככל שתהיינה פוגעות אינן מהוות בהכרח קנטור (ע"פ 1494/98 שמעון סטפ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 679, 687 (2002), ע"פ 655/78 שמידמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל"ד(1)63, 68 (1979); ע"פ 5413/97 זורבילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 554(2001)). כך הם נתפסו גם על ידי המערער, ולראיה תגובתו המרוסנת בעקבות שיחתו עם המנוחה במהלך ארוחת הערב, ריסון שאינו משתלב כלל ועיקר עם אובדן שליטה עצמית שהוא ממאפייניו של הקנטור. ואם חרף זאת שב המערער לדירת המנוחה וגרם למותה, נראה כי ההסבר לכך מצוי בעדותה של לריסה רבה, שכזכור המערער הגיע לביתה לאחר ארוחת הערב. לריסה, שההודעה שנרשמה מפיה (ת/19) הוגשה כתחליף לעדות ראשית, מסרה כי על דבר חשדו של המערער במנוחה שמעה בימים שקדמו לליל הרצח, ובלשונה: "אולג סיפר שבעבודה שלו יש בחור בשם דימה... ושהוא מתעסק עם כל הבחורות, ואולג חושש שדימה מתחיל עם [המנוחה]". ועל שיחתה עמו בשעות שקדמו לרצח הוסיפה: "אולג המשיך וסיפר שבערב כולם אכלו והתפתח ויכוח מילולי בין [המנוחה] לבין בן שלה, הם רבו והבן פנה [למנוחה] בטענות ואמר: זו את שהבאת את אבא להתאבדות, ושהוא יודע דברים עליה... בהמשך [המערער] שאל האם זה מדובר על מקרה שבאותו לילה [המנוחה] לא חזרה הביתה, ובן ענה בחיוב, שכן ראו את אמו בבת-ים עם גבר גבוה". לריסה הגיבה על דברי המערער באומרה כי הוא אינו הגבר הראשון שאשה בוגדת בו, ועל כך השיב המערער: "הבעיה לא בזה. התחלנו לגור כמו משפחה". לריסה הציעה לו לחזור וליטול את מיטלטליו מדירתה של המנוחה, ועל כך השיב: "אם אני אבוא לשם אז יצחקו עלי וירקו לי אחרי הגב שלי", והעדה הוסיפה: "[המערער] דאג על הכבוד שלו". בעקבות כך אמר המערער דברים שיש בהם ללמד על ההחלטה שהחלה להתגבש אצלו אותה שעה, וכך מצאו הדברים ביטוי בהודעה ת/19: "אז [המערער] אמר לי תארי לעצמך באם אני אחזיק אותה [את המנוחה] בכוח והיא תמות ואני יחד איתה, וכל זה יקרה בזמן אורגזמה, שאגמור ואחנוק אותה בזמן הזה". לריסה מסרה כי המערער אמר דברים אחרונים אלה בצחוק. המערער שב ופקד את ביתה של לריסה בבוקר המחרת, ואז סיפר לה כי חנק את המנוחה, ועל כך העידה: "מה שאני הבנתי שהם שכבו במיטה ואולג אמר [שהמנוחה] שכבה עם הגב אליו וחבקה את עצמה בידיים שלה כאילו הרגישה משהו. אולג אמר אז תפסתי אותה בצוואר (אולג בזמן הזה הראה לי עם היד שלו איך הוא תפס את צווארה של [המנוחה] עם המרפק) והכנסתי את הפנים שלה לתוך כרית". המערער חזר ואישר גם בפני אמה של לריסה, ילנה, כי המית את המנוחה, ואת התנהגותו אותה שעה תארה לריסה כך: "בזמן שאולג סיפר דברים האלה הוא חייך, הגיב בחיוך על בדיחות שלנו. אולג ישב ליד השולחן והראה לאמא איך הוא חנק את [המנוחה], שוב עשה אותה תנועה עם היד שלו המקופלת במרפק, והוסיף ככה: היא הוציאה רעשים של חריקות, גרגרה וכשהיא נשתתקה אני שחררתי אותה וכששחררתי אותה עוד קצת היא גרגרה, השרירים שלי חזקים ואני סגרתי לה את הצוואר". על אותו תאור חזר המערער בפני דיאנה זרגריאן, כאשר הגיע לבית האבות שם עבדה המנוחה והודיע כי היא שוב לא תגיע לשם. 7. סיכום האמור עד כה מלמד, כי גם אם נניח לטובת המערער את אשר בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל, היינו, שבעת ששכב לצדה של המנוחה עובר לחניקתה, היא סיפרה לו על בגידותיה בו, לא היה בכך כדי להוות "התגרות בתכוף למעשה", הואיל והוא נחשף לאותן "בגידות" ימים רבים קודם לליל האירוע, ולמצער, בשעת ארוחת הערב של אותו יום, והגיב על כך באיפוק ובהחלטה להיפרד מהמנוחה ולמצוא לעצמו קורת גג אחרת. עם זאת, וכפי שעולה מדבריו-שלו, הוא חש פגיעה בכבודו. על כך הוא שוחח עם לריסה שביקשה לשכנעו לשוב לדירת המנוחה, ובפניה העלה את התרחיש לפיו הוא יחנוק את המנוחה תוך כדי קיומם של יחסי מין. על רקע כל אלה השקפתי-שלי היא כי המערער חנק את המנוחה לא עקב סערת נפש שפקדה אותו לאחר גילוי מרעיש, אלא כגמול ועונש שקדמו להם מחשבה, ולראיה יכולתו לתאר את האירועים על כל פרטיהם בפני הנשים אותן פגש ביום המחרת. לאותה מסקנה מובילים דברים שנרשמו מפיו של המערער בחקירתו. וכך לדוגמה השיב בהודעה ת/1א: "כשאני חנקתי אותה ידעתי שהיא בוגדת. לא חשבתי שזה ייגמר ככה, אבל לא היתה לי ברירה אחרת. לא היתה ברירה אחרת, רק ככה... בגלל היריקה הזו". וכן ראו דבריו בהודעה ת/2א: "לא היה לי ברירה אחרת, היא השפילה אותי ככה שלא היה מה לעשות...". המסקנה המתחייבת מכל אלה היא כי הוכח שבמערער לא מתקיים הרכיב הסובייקטיבי לביסוסה של טענת קנטור, ועל כן לא נפלה שגגה בהרשעתו בעבירת רצח. לפיכך, וככל שדעתי תישמע, הייתי דוחה את הערעור. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ח בחשון התש"ע (15.11.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06057180_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il