מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק רע"פ 5717/15 בבית המשפט העליון רע"פ 5717/15 בש"פ 5107/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם כבוד השופט מ' מזוז המבקשת ברע"פ 5717/15 המשיבה בבש"פ 5107/15 מדינת ישראל נ ג ד המשיב ברע"פ 5717/15 המבקש בבש"פ 5107/15 פלוני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.6.2015 בע"פ 43019-05-15 (כב' השופט א' רומנוב). בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.07.2015 בע"פ 43019-05-15 (כב' סגן הנשיא א' פרקש, כב' השופט מ' הכהן וכב' השופטת ע' כהן) תאריך הישיבה: ט' בחשון התשע"ו (22.10.2015) בשם: המבקשת ברע"פ 5717/15 המשיבה בבש"פ 5107/15 עו"ד הילה גורני בשם: המשיב ברע"פ 5717/15 המבקש בבש"פ 5107/15 עו"ד יפית וייסבוך פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' פרקש, כב' השופט מ' י' הכהן וכב' השופטת ע' כהן) מיום 21.7.2015 בע"פ 43019-05-15. במסגרת פסק הדין נדחה ערעורה של המבקשת (להלן: המדינה) על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' כהן-לקח) מיום 18.5.2015 בת"פ 34003-09-14. יצוין כי עוד קודם להגשת בקשת רשות הערעור על ידי המדינה וקודם שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הגיש המשיב ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.6.2015, בה הורה להותיר על כנו את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגד המשיב (בש"פ 5107/15). מאחר שההכרעה בבקשת רשות הערעור של המדינה ממילא תכריע בגורל צו העיכוב, ויתר המשיב על עררו זה. תמצית הליכים 2. המשיב, אזרח ותושב ארצות הברית אשר מחזיק גם באזרחות ישראלית, הוא אביה של ר.ק. (להלן: המתלוננת), ילידת 1981, אזרחית ותושבת ישראל. המשיב ואמה של המתלוננת התגרשו בסמוך ללידתה, והמשיב עבר להתגורר במדינת ניו יורק שבארצות הברית. בעקבות תלונה שהגישה המתלוננת בעת ביקורו של המשיב בישראל, הוגש נגדו בשנת 2014 כתב אישום בבית משפט השלום בירושלים. כתב האישום ייחס למשיב ביצוע מעשים מגונים במתלוננת, במועדים שונים במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1997, עת שהתה בביתו בניו יורק. על כן, המשיב הואשם בעבירה של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה (מספר רב של עבירות), לפי סעיף 351(ג)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). לכתב האישום צורף אישור העמדה לדין על עבירת חוץ לפי סעיף 9(ב) לחוק. 1. מאחר שהעבירות שיוחסו למשיב בוצעו במלואן במדינת ניו יורק, הן בגדר "עבירות חוץ" כמשמעותן בסעיף 7(ב) לחוק העונשין. לפי ההסדר הקבוע בחוק העונשין, דיני העונשין של מדינת ישראל לא יחולו על עבירות חוץ, אלא לפי סעיפים 17-13 לחוק (וכן לפי הוראות ייחודיות בדברי חקיקה אחרים, כדוגמת סעיף 38 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973). מאחר שהן המשיב והן המתלוננת הם אזרחים ישראליים, רלוונטיים לענייננו סעיפים 14 ו- 15 לחוק. סעיף 14 מחיל את דיני העונשין של ישראל על עבירות חוץ נגד חיי אזרח ישראלי או תושב ישראל, גופו, בריאותו או חירותו, שהעונש המרבי עליהן הוא מאסר שנה או יותר, ואילו סעיף 15 מחיל את דיני העונשין של ישראל על עבירות חוץ מסוג פשע או עוון, אשר נעברו בידי אדם שהיה אזרח ישראלי או תושב ישראל בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן. 2. ההוראה הנוגעת לענייננו היא הוראת סעיף 14(ב) לחוק העונשין, אשר מסייגת את סעיפים 14 ו- 15 לחוק, ואשר זו לשונה: "14. (א) ... (ב) נעברה העבירה בשטח הנתון לשיפוטה של מדינה אחרת, יחולו עליה דיני העונשין של ישראל רק בהתקיים כל אלה: (1) היא עבירה גם לפי דיני אותה מדינה; (2) אין חל לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; (3) האדם לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה". הוראות סעיפים 14(ב)(1) ו- 14(ב)(2) לחוק יוצרות את דרישת "הפליליות הכפולה". להשלמת התמונה, יצוין כי סעיף 14(ג) לחוק, המסייג אף הוא את סעיפים 14 ו- 15, קובע כי "לא יוטל בשל העבירה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה בה נעברה העבירה". 3. המשיב כפר במיוחס לו לפי כתב האישום, אך לצד זאת העלה טענה מקדמית, לפיה העבירות המיוחסות לו התיישנו זה מכבר, עוד בשנת 2004, לפי דיני מדינת ניו יורק שבשטחה לכאורה בוצעו, הגם שלא התיישנו לפי דיני מדינת ישראל (בהתאם לסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להלן: חוק סדר הדין הפלילי, בשילוב עם סעיף 354 לחוק העונשין). לטענת המשיב, אותה התיישנות היא בגדר "סייג לאחריות פלילית" בהתאם לקבוע בסעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין, השולל את תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על העבירות המיוחסות לו. על יסוד טענה זו עתר המשיב לביטול כתב האישום מחמת חוסר סמכות והתיישנות. המדינה הסכימה לכך שהעבירות המיוחסות למשיב התיישנו לפי דיני מדינת ניו יורק, וכי אילו היה המשיב עומד שם לדין כיום - לא היה מתברר ההליך הפלילי לגופו. עם זאת, היא סברה, ועודנה סבורה, כי התיישנות עבירות אינה מהווה "סייג לאחריות פלילית" במובן סעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין, ועל כן, ומאחר שמוסכם כי מתקיימים שאר התנאים האמורים בסעיף 14(ב) לחוק, חלים בענייננו דיני מדינת ישראל. 4. יצוין, כי עוד בטרם ניתנה החלטה כלשהי בתיק העיקרי נדונה בבית משפט זה בקשת המשיב לרשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי להותיר בעינו צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן נגדו בבית משפט השלום. בית המשפט (השופט צ' זילברטל) דן בערר לגופו ודחה אותו, תוך שהביע את דעתו כי התשובה לשאלה אם התיישנות העבירות על פי דיני מדינת ניו יורק מקימה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה - אינה חד משמעית. הוא סבר כי לא ניתן לשלול על הסף אף אחד מהפירושים המנוגדים שהציגו המבקשת והמשיב, וכי ההכרעה תינתן על ידי בית המשפט הדן בהליך העיקרי (בש"פ 370/15 פלוני נ' מדינת ישראל (2.2.2015)). 5. ביום 18.5.2015 ניתנה החלטת בית משפט השלום בה קיבל את טענתו המקדמית של המשיב, וקבע כי דינו של כתב האישום להתבטל מחמת חוסר סמכות. לגישתו, פרשנות תכליתית של סעיף 14(ב)(2) לחוק מובילה למסקנה כי התיישנות העבירות בניו יורק מהווה לענייננו "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה", ולכן אין תחולה לדיני העונשין הישראליים על עבירות אלו. כפועל יוצא מכך, אין למערכת המשפט בישראל סמכות שיפוט בגינן. בית המשפט פירט אודות הדרך בה הגיע למסקנתו בהחלטה ארוכה ומנומקת היטב. בית המשפט הגיע למסקנה כי לשון החוק יכולה לשאת הן את המשמעות המיוחסת על ידי המשיב והן את המשמעות המיוחסת על ידי המדינה. גם תכליתו הסובייקטיבית של החוק - הנלמדת מכוונת מנסחי החוק ומההיסטוריה החקיקתית של סעיפים 14 ו- 15 ושל פרק ה'1 (סייגים לאחריות פלילית), אשר הוספו לחוק במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן: תיקון 39) - לא מצביעה לדעתו על תשובה ברורה והחלטית. את המסקנה כי התיישנות עבירת חוץ בהתאם לדיני המדינה הזרה מהווה "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה", ביסס אפוא בית המשפט על יסוד תכליתו האובייקטיבית של סעיף 14(ב)(2) לחוק. בית המשפט מנה שורה של טעמים לביסוס מסקנתו זו: ראשית, תכליתו של תיקון 39 הייתה לסייג את תחולתם של דיני העונשין הישראליים לגבי עבירות חוץ שנעברו על ידי ישראלים או נגדם, על ידי תחולתו של הדין הזר. תכלית זו תומכת בהתחשבות בדין הזר גם מקום בו הוא מחיל התיישנות על עבירה שבוצעה במדינה הזרה. שנית, המשמעות של אימוץ הפרשנות המוצעת על ידי המדינה היא סיוג חלקי בלבד של תחולת דיני העונשין הישראליים על ידי הדין הזר כאמור, דבר שיעמוד בניגוד לתכלית תיקון 39 ועלול להביא לסתירות שקשה ליישבן. שלישית, העמדה לדין על עבירת חוץ מכוח סעיפים 14 ו- 15 היא בגדר חריג לתחולה הטריטוריאלית של דיני העונשין הישראליים, וככזה יש לפרשה בצמצום. רביעית, ניתוח דרישת הפליליות הכפולה שבדיני ההסגרה (דהיינו, צירופם של סעיפים 2(א) ו-2ב(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954), כפי שנדונה בפסיקת בית המשפט העליון, תומך בכך שכדי להגשים באופן המיטבי את תכליותיה של דרישת הפליליות הכפולה שבסעיף 14 לחוק העונשין - יש להתחשב בדין הזר בנסיבות בהן עבירת החוץ התיישנה במדינת ביצועה. חמישית, ניתן להצדיק את הפרשנות האמורה מטעמים של הגנה על ציפייה לגיטימית של מבצע עבירת החוץ לתחולתם של דיני ההתיישנות במקום העבירה, כמו גם מטעמים של קשיי הוכחת עבירת החוץ שהתיישנה. לבסוף הוסיף בית המשפט, "מטעמי זהירות", כי ככל שייקבע שגם פרשנות המדינה היא סבירה מבחינה תכליתית, הרי שלפי הוראת סעיף 34כא לחוק העונשין יש להעדיף את הפירוש "המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". 6. המדינה ערערה על החלטה זו, וביום 21.7.2015 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור, תוך שהוא מאמץ את עיקר נימוקיו של בית משפט השלום. בית המשפט קבע כי אמנם הגישה הפרשנית של המדינה אינה בלתי סבירה, אולם סעיף 34כא לחוק העונשין מנחה את בית המשפט כי במצב שבו הדין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם הנאשם. לפיכך, יש לאמץ את גישתו הפרשנית של המשיב, המקלה עמו ומביאה למחיקת כתב האישום נגדו מחמת חוסר סמכות. 7. עתה מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 8. לענין עצם מתן רשות הערעור, טוענת המדינה כי קביעת הערכאות קמא, לפיה התיישנות במדינה הזרה בה בוצעה העבירה מהווה סייג לאחריות פלילית לפי סעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין, היא סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית, עם השלכות רוחב החורגות מעניינם של הצדדים להליך הספציפי. השלכות אלו, לפי המדינה, משפיעות על דיני התחולה האקסטרה-טריטוריאלית במשפט הישראלי. כמו כן, מדובר בסוגיה אשר טרם נדונה והוכרעה בבית משפט זה. לגופו של ענין, טוענת המדינה כי את התיבה "סייג לאחריות פלילית" שבסעיף 14(ב)(2) לחוק יש לפרש ככזאת שמתייחסת אך ורק לסייגים לפליליות המעשה, ולא לסייגים למימוש האחריות הפלילית, כדוגמת התיישנות. לשיטת המדינה, יש להסיק פירוש זה מלשון החוק ומתכליתו הסובייקטיבית, אשר בניגוד לעמדת הערכאות קמא, תומכות בעמדת המדינה. כמו כן, יש להסיק זאת מתכליתו האובייקטיבית של החוק - הכוונת התנהגותו של אדם בתחומי המדינה הזרה לפי הדין המהותי הנוהג שם ("ברומא התנהג כרומאי") - אשר אינה מושפעת מתחולתם של דיני ההתיישנות או ממחסומים דיוניים אחרים למימוש האחריות הפלילית. עוד מוסיפה המדינה, כי פירושו של המשיב לדין סביר פחות מפירושה שלה, ולכן הנחיית סעיף 34כא לחוק - אימוץ הפירוש המקל - אינה רלוונטית לענייננו. מנגד, טוען המשיב כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור, שכן קביעת הערכאות קמא אינה עוסקת בסוגיה תקדימית שטרם נדונה, אלא בסוגיה שהיא המשך של קביעות עבר של בית המשפט העליון בנושאי הפליליות הכפולה בדיני ההסגרה ופרשנות התחולה האקסטרה-טריטוריאלית על עבירות חוץ. לגופו של ענין, המשיב סומך את ידו על פסקי הדין של בתי המשפט קמא. המשיב מדגיש בתגובתו כי בעוד שהמדינה מציגה את השאלה המשפטית ככזאת שעיקרה בפירוש המונח "סייג לאחריות פלילית", הרי שהמונח המדויק הרלוונטי לענייננו הוא "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה", אשר נגזר ממנו פירוש שונה בתכלית מזה שמציעה המדינה. כמו כן, המשיב טוען כי במסגרת אישור ההעמדה לדין על עבירת החוץ שיוחסה לו, אשר ניתן בהתאם לדרישת סעיף 9(ב) לחוק, לא הופעל שיקול הדעת הנדרש, משום שלא הייתה בידי המדינה כל חוות דעת של מומחה על הדין הזר הרלוונטי. ביום 22.10.2015 התקיים בפנינו דיון בעל פה, בו חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם. דיון והכרעה 9. השאלה המשפטית שמעלה בקשת רשות הערעור ברורה וממוקדת: האם התיישנות שחלה על עבירה שבוצעה במדינה זרה לפי דיני אותה מדינה, מהווה "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה" במובן סעיף 14(ב) לחוק העונשין? תשובה חיובית לשאלה תביא לשלילה של תחולת דיני העונשין של ישראל על העבירה הנטענת, וממילא של סמכות השיפוט של מערכת המשפט הישראלית לגביה. 10. לאחר עיון ובחינת טענות הצדדים אני סבור כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, מאחר שהשאלה שהיא מעלה הינה בעלת חשיבות משפטית החורגת מן הענין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ומשום שטרם נפסקה בה הלכה על ידי בית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לפיכך אדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לעומת זאת, לגופם של דברים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 11. המדינה טוענת כאמור כי את התיבה "סייג לאחריות פלילית" שבסעיף 14(ב)(2) לחוק יש לפרש ככזאת שמתייחסת אך ורק לסייגים לפליליות המעשה, ולא לסייגים למימוש האחריות הפלילית, כדוגמת התיישנות. פירוש זה מסיקה המדינה מלשון החוק ומתכליתו, הסובייקטיבית והאובייקטיבית. כאמור, עמדה זו אינה מקובלת עלי. הערכאות קמא הכריעו שתיהן, לאחר שבחנו את הסוגיה לפני ולפנים וירדו לשורשם של דיני התחולה האקסטרה-טריטוריאלית במשפט הישראלי, כי התיישנות עבירת חוץ בהתאם לדיני המדינה הזרה אכן מהווה "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה". מסקנה זו מקובלת עלי, אף כי טעמיי אינם זהים כולם לטעמי הערכאות קמא. להלן אעמוד בתמצית על נימוקי עמדתי. א. הסייג בסעיף 14(ב)(2) - בירור דו-שלבי 12. התנאי הקבוע בסעיף 14(ב)(2), לפיו "אין חל לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה", מחייב בירור דו-שלבי. השלב הראשון, עניינו בבירור מושגי של השאלה, האם המניעה הנטענת לקיום ההליך הפלילי - בענייננו, התיישנות - היא בגדר "סייג לאחריות פלילית". ככל שהתשובה היא חיובית, הרי שבמסגרת השלב השני נדרשת בחינה קונקרטית, האם על פי הדין הזר של המדינה בה בוצעה העבירה אכן חלה בנסיבות המקרה הנבחן אותה מניעה; ובענייננו - האם העבירות אכן התיישנו לפי הדין הזר. 13. ודוק: את הבירור המושגי בשלב הראשון, האם המניעה הנטענת היא בגדר "סייג לאחריות פלילית", יש לערוך לפי הדין וכללי הפרשנות של שיטת המשפט הישראלית, ולא בהתאם לדין ולכללי הפרשנות של הדין הזר. טעם הדבר הוא כפול: ראשית, המדובר במונח בהוראת חוק ישראלית שההכרעה בדבר הפרשנות שיש לתת לו מסורה לבתי המשפט בישראל, בהתאם להוראות הדין בישראל וכללי הפרשנות הרלוונטיים של שיטת המשפט הישראלית. שנית, מדובר במונח משפטי ישראלי, יציר תיקון 39, שאין לו בהכרח "תרגום" ישיר ומדויק בשיטות משפט זרות, הן מבחינה מילולית והן מבחינה מהותית. כך למשל, המשפט האמריקאי עושה שימוש במונח Criminal Law Defense. תרגומו הלשוני והענייני של מונח זה לעברית אינו זהה במלואו ל"סייג לאחריות פלילית", וממילא בסיסו הרעיוני התורת-משפטי והשלכותיו המעשיות בדין עשויים להיות שונים גם הם מאלה של מקבילו הישראלי (להרחבה אודות הגנות בדין הפלילי האמריקאי, ראו Paul H. Robinson, Criminal Law Defenses (1984)). ניסיון לבצע "הרכבה" של מונח ישראלי על דין זר עלול להוביל לקשיים ותקלות שקשה לעמוד על שיעורם (בענין זה, ראו גם ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337 (1999), להלן: ענין רוזוב). מאחר שכך אכן נהגו בתי המשפט קמא, ובאי כוחם של שני הצדדים לא חלקו על כך, אין צורך להאריך בזה. 14. אשר לשלב השני של הבחינה הקונקרטית, אין מחלוקת בין הצדדים בענייננו כי לפי דיני מדינת ניו יורק העבירות המיוחסות למשיב אכן התיישנו זה מכבר, והשאלה המחייבת את הכרעתנו מתמקדת כולה בשלב הראשון, המושגי, האם התיישנות היא בגדר "סייג לאחריות פלילית". לכך נפנה כעת. בחינה זו תיעשה בשלושת ההיבטים להם נזקקו בתי המשפט קמא והצדדים בטיעוניהם, היינו - בהתאם ללשון החוק ובהתאם לתכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית, אף כי ההבחנה לענייננו בין שלושת ההיבטים היא במידה רבה מלאכותית. ב. לשון החוק 15. אינה מקובלת עלי עמדת המדינה כי לשון החוק תומכת בעמדתה. אני שותף בענין זה לעמדתם של בתי המשפט קמא כי לשון החוק אינה מובילה לתשובה חד-משמעית, לכאן או לכאן. אכן, פרק ה'1 לחוק העונשין, שכותרתו "סייגים לאחריות פלילית", מונה בסימן ב' שבו רשימה של סייגים (כגון קטינות, העדר שליטה, אי שפיות, הגנה עצמית, צורך וכורח), אשר בהתקיימם "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה" (וכן של חריגים השוללים את תחולת הסייגים, כגון כניסה למצב בהתנהגות פסולה וחריגה מן הסביר). רשימה זו אינה כוללת התיישנות עבירות. עובדה זו תומכת לכאורה בפרשנותה של המדינה, לפיה התיישנות אינה בגדר התנאי של "סייגים לאחריות פלילית" שבסעיף 14(ב)(2) לחוק. ואולם, עיון מדוקדק מעלה תמונה יותר מורכבת. פרק ה'1 לחוק מכיל שני סימנים בלבד: סימן א', שעניינו הוראות כלליות ובו סעיף אחד בלבד (נטל ההוכחה), וסימן ב', שעניינו סייגים לפליליות המעשה ומונה כאמור רשימה של סייגים השוללים את פליליות המעשה. חלוקה זו לסימנים נראית מיותרת, אלא אם מסיקים ממנה כי המחוקק ביקש ליצור הבחנה בין שני מונחים שונים: המונח "סייגים לאחריות פלילית", שהוא כותרת הפרק כולו, ולעומתו המונח "סייגים לפליליות המעשה", שהוא כותרת סימן ב' לפרק זה. המונח השני הוא בגדר המונח הראשון אך אינו ממצה אותו. לשון אחר - המונח "סייגים לאחריות פלילית" כולל גם סייגים שאינם בהכרח סייגים לפליליות המעשה, היינו, גם סייגים למימוש האחריות הפלילית, כגון חנינה, חסינות עניינית והתיישנות (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב 371-370, 619 (1987), להלן: פלר יסודות בדיני עונשין). ואכן, כפי שיפורט להלן, פרק הסייגים לאחריות פלילית נועד מלכתחילה לכלול גם סימן העוסק בסייגים למימוש האחריות הפלילית אשר בסופו של דבר הושמט (להרחבה בענין זה ראו להלן בפרק הבא על התכלית הסובייקטיבית). מכאן, שעצם העובדה שהסייגים למימוש האחריות הפלילית לא כלולים בפרק ה'1 לחוק אין פירושו שהם אינם בגדר "סייגים לאחריות פלילית". 16. על כן, כמו הערכאות קמא, גם אני סבור כי התשובה לשאלה בה עסקינן לא תיגזר מניתוח לשוני גרידא של ההוראות הרלוונטיות בחוק העונשין אלא מתוך בחינה כוללת של לשון החוק על רקע תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית, כפי שהן עולות מההיסטוריה החקיקתית של ההוראה הנדונה. לכך אפנה כעת. ג. התכלית הסובייקטיבית - כוונת המחוקק 17. לאחר בחינת הדברים אני סבור - שלא כעמדת בתי המשפט קמא - כי גם התחקות אחר תכליתה הסובייקטיבית (ולא רק האובייקטיבית) של הוראת סעיף 14(ב) לחוק מובילה ותומכת במסקנה כי המונח "סייגים לאחריות פלילית" שבסעיף 14(ב)(2) כולל גם סייגים למימוש אחריות פלילית, ולא רק סייגים לפליליות המעשה; ומכל מקום, כי פרשנות זו סבירה יותר מהפרשנות האחרת בה מחזיקה המדינה. 18. הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 113 (להלן: הצעת תיקון 39) התבססה, תוך שינויים מסוימים, על הצעה שהוכנה על ידי פרופ' ש"ז פלר וד"ר מרדכי קרמניצר מהאוניברסיטה העברית בירושלים לחלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש (ראו: ש"ז פלר ומ' קרמניצר "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש ודברי הסבר תמציתיים" משפטים יד 127 (התשמ"ד), להלן: הצעת פלר-קרמניצר; ולעדכון מאוחר להצעה, ראו ש"ז פלר ומ' קרמניצר "הצעת חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש - שינויים מוצעים על-ידי המחברים" משפטים יז 392 (התשמ"ח)). בהצעת פלר-קרמניצר שולבה, בשינויים ובהשלמות, גם הצעה לחלק כללי לחוק העונשין שגיבשה ועדת מומחים בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר ש' אגרנט (פורסמה במשפטים י 202 (התש"ם)). הצעת תיקון 39 התקבלה כחוק בכנסת ביום 23.8.1994. 19. פרק ג' להצעת פלר-קרמניצר, שכותרתו "הסייגים לאחריות פלילית" והמקביל לפרק ה'1 לחוק העונשין הנושא אותו שם, כלל את סימן 1 שעניינו הוראה כללית שאינה רלוונטית לכאן, את סימן 2 שכותרתו סייגים לפליליות המעשה, ואת סימן 3 שכותרתו סייגים למימוש האחריות הפלילית, אשר כולל סייגים כגון חסינות עניינית, חנינה, מות עושה העבירה והתיישנות. ההוראות בדבר סייג ההתיישנות התפרסו בהצעת פלר-קרמניצר על פני לא פחות משבעה סעיפים (סעיפים 60-54), שעסקו בהתיישנות העבירה, בהתיישנות העונש, וכן גם בהתיישנות לגבי קטין, בהפסקת ההתיישנות, במניין תקופות ההתיישנות, בהתיישנות מיוחדת של העבירה ובהשהיית התיישנות (הצעת פלר-קרמניצר, בעמ' 149-144). הוראות אלו נועדו להסדיר ולהרחיב באופן משמעותי את כללי ההתיישנות המסורתיים, המעוגנים בסעיפים 9 ו- 10 לחוק סדר הדין הפלילי. ובלשונם של פלר וקרמניצר: "לפי ההצעה, יושלם חוק העונשין שלנו בסייגים למימוש האחריות הפלילית, שהם חלק בלתי נפרד מקודקס פלילי שלם... ההסדר המוצע [בנוגע להתיישנות - מ.מ] הוא שלם ומפורט יותר מן ההסדר המצוי עתה בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי אותו הוא עתיד להחליף." (דברי הסבר להצעת פלר-קרמניצר, בעמ' 212-211). 20. מדברי ההסבר להצעת פלר-קרמניצר עולה בבירור כי מנסחי ההצעה ראו את הסייגים למימוש אחריות פלילית כחלק בלתי נפרד מהסייגים לאחריות פלילית, וביקשו לכלול גם סייגים אלה בפרק בחוק העונשין העוסק בסייגים לאחריות פלילית, כדי ליצור הסדר כולל ומלא של נושא זה (שם, בעמ' 209). 21. ועיקר לענייננו: הסייג מושא דיוננו הקבוע בסעיף 14(ב)(2) נכלל בהצעת פלר-קרמניצר באותו נוסח בדיוק (ואף נשא אותו מספר סעיף בדיוק). מכאן ברור שכאשר מנסחי ההצעה כללו בסעיף 14(ב)(2) את התיבה "סייג לאחריות פלילית" הם התכוונו גם לסייגים למימוש אחריות פלילית, כולל התיישנות, שנכללו בהצעתם בפרק של סייגים לאחריות פלילית, כמפורט לעיל. כאמור, סעיף 14(ב) אומץ כלשונו בהצעת החוק ובנוסח החוק (תיקון 39) שאושר לבסוף בכנסת. אמנם בהמשך הושמט בהצעת החוק הסימן של סייגים למימוש אחריות פלילית ללא שניתן הסבר להשמטה זו, אך איני סבור כי ניתן לייחס להשמטה זו כוונה לייחד את המונח "סייג לאחריות פלילית", שבסעיף 14(ב)(2) ובכלל, רק ל"סייגים לפליליות המעשה", וליצור זהות וחפיפה בין המונחים. כאמור, הצעת פלר-קרמניצר לא הסתפקה רק בייבוא של סעיפים 9 ו- 10 לחוק סדר הדין הפלילי אל תוך חוק העונשין, אלא ביקשה לקבוע הסדר רחב ומקיף יותר של כלל סוגיית ההתיישנות, הרבה מעבר לקיים. בנוסף, ביקשה ההצעה להסדיר ולהרחיב סייגים נוספים אשר קבועים בדברי חקיקה אחרים, כגון חסינות עניינית, חנינה (שתוענק על עבירה לפי חוק), מחילה (שתוענק בידי נשיא המדינה רק לגבי עונש שהוטל בפסק דין חלוט) ומות עושה העבירה (שם, בעמ' 146 ו- 149-148). נראה כי המופקדים על החקיקה במשרד המשפטים ביקשו שלא לעמוס את עגלת הצעת החוק ב"עומס יתר", ובאותה הזדמנות של חקיקת החלק הכללי לחוק העונשין לערוך גם רפורמה כה משמעותית בתחומים סבוכים אשר כבר מוסדרים בעיקרם בדברי חקיקה אחרים. אין כל תימוכין לכך כי השמטת הסימן על סייגים למימוש אחריות פלילית נבעה דווקא מתפיסה שסייגים אלה אינם בגדר סייגים לאחריות פלילית (אף פרופ' פלר, בחיבור מאוחר יותר, התייחס להשמטה זו אך לא סיפק הסבר לדבר: ש"ז פלר "על הזיקה המבנית - אם בכלל - של סייג לאחריות פלילית, למשקל הראיות הנדרש לשם הוכחתו" עלי משפט א 261, 268 (התשס"א), ועל מורת רוחו של פרופ' פלר מהשמטה זו ראו גם: ש"ז פלר "קודיפיקציה במשפט הפלילי - עקרונות יסוד והיבטים השוואתיים" משפט וממשל ג 245, 249 (התשנ"ה); ש"ז פלר "התיישנות עבירה ו'עיכוב' - או, שמא, 'הפסקה' - של זרימת תקופתה עקב חסינותו הדיונית של חבר הכנסת" הפרקליט מה(א) 167, 199-196 (התש"ס). ואודות שלבי חקיקת תיקון 39, ראו המבוא להצעת תיקון 39). 22. בהשמטה האמורה ויתר המחוקק על הסדרה כוללת וממצה של סוגיית הסייגים לאחריות פלילית בפרק ה'1, וממילא אין לראות בפרק זה משום אכסניה בלעדית לכל הסייגים לאחריות פלילית. כפועל יוצא, אין כל מניעה לקרוא לתוך התיבה "סייג לאחריות פלילית" גם סייגים לאחריות שאינם מפורטים בפרק ה'1, היינו - סייגים למימוש האחריות הפלילית, כגון חסינות עניינית, חנינה והתיישנות, כפי התפיסה בהצעת פלר-קרמניצר. 23. ראוי גם לציין בהקשר זה כי בנוסח תיקון 39 שהתקבל כחוק בשנת 1994, הושמטה גם ההוראה, שנכללה בהצעת פלר-קרמניצר ובהצעת תיקון 39, לפיה "אין סייג לאחריות פלילית אלא במקרים ובתנאים הקבועים בחיקוק" (סעיף 38 להצעת פלר-קרמניצר; סעיף 40 להצעת תיקון 39). השמטה זו הותירה את האפשרות להמשך פיתוח פסיקתי של סייגים לאחריות פלילית על ידי בית המשפט, בניגוד לכוונה המקורית לשלול אפשרות כזו (ענין רוזוב, בפסקה 47 לפסק דינו של השופט מ' חשין ובפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ביניש). גם עובדה זו מותירה מרווח שיקול דעת לפרשנות המונח "סייג לאחריות פלילית". 24. ביטוי ברור לכוונת המחוקק ולמגמתו לצמצם את תחולת הדין הישראלי על עבירות חוץ לפי סעיפים 14 ו- 15 לחוק העונשין ולהחיל את עקרון הפליליות הכפולה לא רק על סייגים לפליליות המעשה, אלא גם על היבטי פליליות הנוגעים למימוש האחריות הפלילית, ניתן למצוא בדברי ההסבר לסעיפים 14 ו- 15 בהצעת תיקון 39. כך, בדברי ההסבר לסעיף 14 נאמר בין היתר: "הסעיף המוצע דן בתחולה הפרסונלית-פסיבית בשל הזיקה המיוחדת של קרבן העבירה למדינה... היותו של הקרבן ישראלי היא כאן מקרית, וההנחה היא שהוא מוגן בראש ובראשונה על ידי חוקי המדינה שבשטחה הוא נמצא. לכן, ההיקף הענייני של התחולה מוגבל יותר... מבחינת ברירת הדין, התחולה היא בעלת אופי שיורי, מכוח הוראה מפורשת בסעיף 14(ב) המוצע; היא מותנית בפליליות כפולה - המעשה צריך להוות עבירה לפי דיני המקום שבו נעשתה - הן In Abstracto (מבחינת יסודותיה) והן In Concreto (מבחינת אי התקיימות סייג לאחריות פלילית); לא יוטל בגינה עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני אותה מדינה; זיכוי באותה מדינה או הרשעה ונשיאת העונש שוללים את תחולת הדין הישראלי. לפי הדין הקיים, התחולה היא שיורית מבחינת הפליליות הכפולה... אך עיקרית מבחינות אחרות: אי התחשבות בדין הזר המקל... ואי התחשבות במעשה בית דין... ההצעה מעמידה את התחולה הפרסונלית-הפסיבית על היקפה הראוי..." (דברי הסבר להצעת תיקון 39, בעמ' 120). ובדברי ההסבר לסעיף 15 נאמר בין היתר: "מבחינת ברירת הדין צריכה התחולה הפרסונלית-אקטיבית להיות שיורית מכל הבחינות, ובראשונה מבחינת הדרישה של פליליות כפולה, שהרי עבירת החוץ פוגעת, ראשית כל, בסדר הציבורי של המדינה שבתוך שטחה היא נעברה." (שם, בעמ' 121, ההדגשה אינה במקור). דברים אלה בדברי ההסבר מבטאים תפיסה ברורה ומובהקת של החלה מוגבלת של הדין הישראלי בעבירות חוץ לפי סעיפים 14 ו- 15 לחוק העונשין ופרשנות רחבה לדרישת הפליליות הכפולה, גם בהיבטים של מימוש האחריות הפלילית, בניגוד לגישה שנהגה בהתאם לנוסח החוק לפני תיקון 39. 25. יצוין כי הדברים הנ"ל בדברי ההסבר דומים מאוד לדברי ההסבר להצעת פלר-קרמניצר, וממילא משקפים תפיסה זהה, עליה עמד פרופ' פלר בכתיבתו האקדמית. לגישת פלר, פליליות In Abstracto כוללת שלושה ממדים: הגדרת המעשה האסור בהוראה חקוקה; עיתוי המעשה בזמן שהוראה זו היא בת תוקף לגביו; ומיקום המעשה בשטח הכלול בתחום השתרעותה של ההוראה האמורה. ואילו פליליות In Concreto משמעה העדר כל עילה השוללת את פליליות המעשה (כלומר, סייגים לפליליות המעשה) או המפקיעה את ענישתו (כלומר, סייגים למימוש האחריות הפלילית). פרופ' פלר מציין במפורש את ההתיישנות כעילה ששוללת פליליות In Concreto (פלר יסודות בדיני עונשין א, 214-213). דהיינו, המחוקק שאימץ את עולם המושגים של פרופ' פלר להגדרת דרישת הפליליות הכפולה, הכיר לכאורה בכך שסייג לאחריות פלילית עשוי להיות גם סייג למימוש האחריות הפלילית, כמו סייג ההתיישנות, ולא רק סייג לפליליות המעשה. 26. סיכומו של פרק זה: מן המקובץ עולה כי התכלית הסובייקטיבית של החוק (כוונת המחוקק) תומכת בפרשנות לפיה יש לראות בהתיישנות כסייג לאחריות פלילית לענין סעיף 14(ב)(2), ובהתקיימה לפי הדין הזר היא שוללת את תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל על עבירת החוץ. ד. תכלית אובייקטיבית - מטרת החקיקה 27. דומני שדי באמור לעיל בפרק התכלית הסובייקטיבית כדי להגיע למסקנה כי אין לקבל את הפירוש המוצע על ידי המדינה להוראת סעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין, וכי הפרשנות שניתנה להוראה זו על ידי בתי המשפט קמא בדין יסודה. עם זאת, מאחר שסבורני כי גם תכליתם האובייקטיבית של סעיפים 14 ו- 15 לחוק תומכת אף היא בגישה זו, אתייחס גם להיבט זה בקצרה. לענין זה אני מצטרף לנימוקיהם המפורטים והנכוחים של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. עמדתי על נימוקים אלה בקצרה בפסקאות 7 ו- 8 לעיל, והם מפורטים בהרחבה בפסקי הדין קמא (ראו בעיקר פסקאות 72-59 להחלטתו של בית משפט השלום). לפיכך אסתפק במספר הערות משלימות קצרות. 28. כאמור, סעיפים 14 ו- 15 לחוק העונשין עוסקים בעבירות חוץ נגד אזרח ישראלי או תושב ישראל ובעבירות חוץ שנעברו בידי אזרח ישראלי או תושב ישראל, בהתאמה. הרציונאלים להחלת דיני העונשין של ישראל על שני סוגי עבירות חוץ אלה שונים, אך מוסכם על הכל כי מבחינת ברירת הדין, תחולת דיני העונשין הישראליים על עבירות החוץ היא בעלת אופי "שיורי", דהיינו תחולת הדין הישראלי לגבי עבירות חוץ כאלו מסויגת על ידי תחולתו של הדין הזר. להבדיל מקורבן עבירת חוץ לפי סעיף 13 לחוק (עבירות נגד המדינה או העם היהודי), הרי בעבירת חוץ לפי סעיף 14 לחוק היותו של הקורבן ישראלי היא מקרית, וההנחה היא שהוא מוגן בראש ובראשונה על ידי חוקי המדינה הזרה שבשטחה הוא נמצא; וכאשר מדובר בישראלי אשר מבצע עבירת חוץ, לפי סעיף 15 לחוק, ההנחה היא שהעבירה "פוגעת ראשית כל בסדר הציבורי של המדינה שבשטחה היא נעברה" (ראו הדברים בדברי ההסבר להצעת תיקון 39 לסעיפים 15-14 שהובאו לעיל). בדברים שהובאו לעיל מדברי ההסבר להצעת החוק מודגשת גם התחולה השיורית של הדין הישראלי ומתן מעמד בכורה לדין הזר, לא רק לענין עצם פליליות המעשה אלא גם להיבטים אחרים הנוגעים למימוש האחריות הפלילית. 29. ולענייננו - כל אחת משתי אפשרויות התחולה לדיני העונשין הישראליים על העבירה שביצע לכאורה המשיב, בין מכוח היותו מחזיק גם באזרחות ישראלית ובין מכוח היות המתלוננת אזרחית ותושבת ישראל, מסויגת על ידי תחולתו של דין המדינה הזרה אשר בשטחה בוצעה העבירה. הדבר נובע, בין השאר, מכך שדיני העונשין הישראליים יוצאים מנקודת הנחה שבמדינה הזרה שבשטחה נעברה העבירה שולטים החוק והצדק (פלר, יסודות בדיני עונשין א, בעמ' 282). מדובר בחזקה הנסתרת על ידי חוק העונשין רק במקרים של עבירות חוץ בעלות מאפיינים חריגים ומסוימים, כדוגמת עבירות נגד המדינה או העם היהודי (כאמור, לפי סעיף 13 לחוק), אשר תחולת דיני העונשין הישראליים עליהן אינה מסויגת על ידי הדין הזר. בענייננו, אין מדובר בעבירות חוץ בעלות מאפיינים המצדיקים על פי הדין סתירה של חזקה זו, ולפיכך נכון הוא להניח כי מדינת ניו יורק מספקת בשטחה הגנה נאותה לערכים החברתיים המוגנים בעבירות הנדונות, שהם ערכים אוניברסליים. כנגזרת מכך, חזקה היא כי גם דיני ההתיישנות של מדינת ניו יורק משקפים עמדה ערכית ראויה, ועל בתי המשפט הישראליים לכבד את הבחירה הנורמטיבית הגלומה בהם. 30. הוראת סעיף 14(ב)(3) לחוק העונשין - לפיה תנאי לתחולת דיני העונשין של ישראל על עבירת חוץ שנעברה על ידי ישראלי או נגדו הוא שמבצע העבירות לא זוכה כבר ממנה במדינה הזרה, או אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה - כמו גם הוראת סעיף 14(ג) לחוק - לפיה לא יוטל בשל עבירת החוץ עונש חמור מזה שניתן היה להטיל לפי דיני המדינה הזרה - משקפות אף הן את התפיסה של מתן אמון בתוצר מלאכת החקיקה והשיפוט של מדינת הדין הזר. יישום עקבי של תפיסה זו תומך במסקנה של סיוג תחולת הדין הישראלי על ידי הדין הזר גם בנוגע להתיישנות העבירה. 31. זאת ועוד, במידה ידועה דומה המצב הנדון - בו עבירת החוץ התיישנה במדינה הזרה בה בוצעה אך טרם התיישנה במדינה שבה המבצע מועמד לדין - למצב שבו מוארכת בחוק בישראל תקופת ההתיישנות על עבירה שביצע אדם בישראל לאחר שתמה תקופת ההתיישנות על עבירה זו. באשר למקרה האחרון, כבר נקבע בעבר כי הוראה המשנה את תקופת ההתיישנות לא תחול על עבירות שבוצעו טרם השינוי ושתקופת ההתיישנות שלהן פקעה (ראו למשל ע"פ 10723/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 6-5 (4.7.2007) והאסמכתאות שם; בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 559 ו- 570-568 (1998) והאסמכתאות שם). גם אם נקבל את טענת המדינה לפיה אדם המצוי בשטח מדינה זרה מנחה עצמו ומתנהג בהתאם להוראות בדבר המותר והאסור החלות באותה המדינה, ולא בהתאם לכללי ההתיישנות או לסייגים אחרים למימוש האחריות הפלילית, עדיין משעה שחלפה תקופת ההתיישנות לפי כללי הדין הזר, רשאי אותו אדם - ובוודאי כאשר מדובר, כמו בענייננו, באזרח-תושב של אותה מדינה - לכלכל את צעדיו בהתאם ולהתנייד בעולם ללא החשש שיועמד לדין במדינות שבהן תקופת ההתיישנות ארוכה יותר. זאת, אלא אם כן אותן מדינות קבעו במפורש בחוקיהן כי לדיני העונשין הפנימיים שלהן תחולה אקסטרה-טריטוריאלית מלאה ובלתי מסויגת על ידי הדין הזר (כפי המצב אצלנו למשל בסעיף 13 לחוק העונשין). סיכומם של דברים 32. ניתוח של תכליתן הסובייקטיבית והאובייקטיבית של הוראות החוק הרלוונטיות מוביל לדעתי למסקנה כי התיישנות שחלה על עבירה שבוצעה במדינה זרה מהווה "סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה" במובן סעיף 14(ב)(2) לחוק העונשין. במצב כזה נשללת תחולת דיני העונשין של ישראל על העבירה הנטענת, וממילא נשללת גם סמכות השיפוט של מערכת המשפט הישראלית על עבירה זו. 33. כאמור, פירוש זה סביר יותר בעיני מהפירוש אשר אינו רואה בהתיישנות סייג לאחריות פלילית לפי דיני המדינה הזרה שבשטחה בוצעה עבירת החוץ. הוא גם עולה בקנה אחד עם תכליות החוק ועם עקרונות של כיבוד הדדי בין מדינות. על כן, איני רואה צורך להיזקק לענייננו לכלל הפרשני הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין בדבר העדפת הפירוש המקל יותר עם הנאשם. 34. התוצאה היא אפוא, כי מאחר שאין חולק בענייננו כי על העבירות שבוצעו לכאורה על ידי המשיב במדינת ניו יורק חלה התיישנות לפי דיני מדינת ניו יורק, הרי שנשללת תחולת דיני העונשין של מדינת ישראל וממילא גם סמכות השיפוט שלה עליהן. 35. אשר על כן, דעתי היא כי יש לדחות את ערעור המדינה, וכך אציע לחבריי כי נעשה. מאליו מובן כי עם דחיית ערעור המדינה בטל גם צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגד המשיב וכן בטלים כל התנאים המגבילים בהם היה נתון. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מצטרף בהסכמה לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט מ' מזוז, כמו גם להנמקה העומדת ביסוד חוות דעתו המקיפה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏י"ב בכסלו התשע"ו (‏24.11.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15057170_B04.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il