פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 5710/05 בבית המשפט העליון בע"מ 5710/05 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המבקש: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלונית 3. פלונית 4. פלונית 5. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.6.05 בע"מ 733/05 שניתנה על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ג' באייר התשס"ו (1.5.06) בשם המבקש: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד תאנה אקרמן פסק-דין השופטת ע' ארבל: בעל ואישה התגרשו. האישה הגישה לבית המשפט בקשה למתן טיפול נפשי לילדיהם הקטינים, לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות). הבעל מתנגד לבקשה. מהם התנאים בהתקיימם יורה בית המשפט על מתן טיפול נפשי-פסיכולוגי לפי חוק הכשרות? זו השאלה העומדת להכרעתנו. 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) בה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט מ' כהן). הרקע העובדתי 2. זוהי המסכת העובדתית, כפי שהיא עולה מהחומר שהובא בפנינו: המבקש והמשיבה 1 היו נשואים זה לזו, ונולדו להם ארבעה ילדים, אשר כולם קטינים, הם המשיבים 2-5 (להלן: הקטינים). בשנת 2003 הגישה המשיבה 1 תביעת גירושין לבית הדין הרבני בירושלים, בה כרכה את סוגית המשמורת על הקטינים. בין הצדדים נערך הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 18.11.03 וכלל הסדר מוסכם בדבר משמורת משותפת על הקטינים. כחודש וחצי לאחר מכן הגישה האם לבית הדין הרבני האזורי בקשה לעריכת תסקיר סעד לצורך בחינת טובת הקטינים. על אף התנגדות המבקש, הורה בית הדין על עריכת התסקיר, וביום 20.4.04 אימץ את המלצותיו, והורה על העברת הקטינים למשמורת המשיבה 1. בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור שהגיש המבקש, והחזיר את הדיון לבית הדין הרבני האזורי, אשר הוציא ביום 19.10.04 צו זמני לפיו יעברו הקטינים למשמורת המשיבה 1. 3. במקביל, הגישה המשיבה 1 תביעת מזונות בשם הקטינים כנגד המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. כמו כן, ביום 5.8.04 הגישה בקשה לסעד ביניים על-פי סעיף 68 לחוק הכשרות, לפיה יורה בית המשפט על מתן טיפול נפשי לקטינים לאלתר, לצורך שמירה על שלומם הנפשי. הבקשה התבססה על התסקיר שנערך בעניינם של הקטינים בהוראת בית הדין הרבני האזורי, לאחר שבית הדין הרבני האזורי קיבל, כאמור, את המלצת התסקיר לעניין המשמורת, אולם התעלם מהמלצתו בדבר הטיפול הנפשי לקטינים. בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.9.04 (להלן: ההחלטה הראשונה), הורה על מתן סעד זמני בעניין הטיפול הנפשי, וקבע כי הקטינים יחלו לאלתר בקבלת טיפול נפשי, לרבות עריכת אבחון לאחת מהבנות, כאשר פקידת הסעד תקבע את מתכונת הטיפול, מקומו, אופיו ומי מהקטינים יקבל אותו. את ההחלטה ביסס בית המשפט על התסקיר האמור שהמלצותיו התקבלו ללא הסתייגות על-ידי בית הדין הרבני ועל מכתבה של פקידת הסעד מיום 23.2.04. בית המשפט קבע, כי מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות יש לו סמכות להורות על טיפול נפשי לקטינים גם אם התביעה לסעד העיקרי תלויה ועומדת בבית הדין הרבני, מה גם שמדובר בסעד זמני, אשר מחלוקת או עמימות בנושא הסמכות אינם שוללים את הענקתו. עם זאת, הורה בית המשפט לצדדים להגיש סיכומים בכתב לעניין הסמכות. המבקש ערער על ההחלטה הראשונה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובהמלצת בית המשפט הסכים למחיקת הערעור. בית המשפט ציין, כי לכשיפנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה העיקרית בנושא הטיפול בילדים, יש להניח כי ייקבע מועד דחוף לשמיעתה. 4. בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 4.1.05 בעניין הטיפול הנפשי, בו העיד פקיד הסעד, ביקש המבקש, בהסכמת המשיבה 1, כי התביעה העיקרית לטיפול נפשי בקטינים תידון בפני בית המשפט לענייני משפחה ולא בפני בית הדין הרבני. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי מדובר בנושא שהינו בסמכות בית הדין הרבני. בעקבות סיכומי הצדדים שהוגשו בהתאם להחלטה הראשונה, והדיון מיום 4.1.05, בחן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים שנית את החלטתו הראשונה. בהחלטה שנתן ביום 28.2.05 (להלן: ההחלטה השנייה), הסמיך בית המשפט את פקידי הסעד לערוך אבחון למי מהקטינים, כפי שיסברו, ולהמשיך בטיפול הנפשי עבור מי מהם, על-פי שיקול דעתם. ההחלטה התקבלה על בסיס המלצתה של פקידת הסעד המחוזית, וכן על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת המטפלת במרכז לגיל הרך בבית חולים בו נבדקו הקטינים. המטפלת, שהיא עובדת סוציאלית, אף הכינה דו"ח, בפיקוחו של פסיכיאטר ילדים ונוער, שהתבסס על 5 מפגשים שערכה עם המשיבה 1 והקטינים. בית המשפט ציין, כי לאור דברי פקיד הסעד ופקידת הסעד המחוזית בדיון בפניו, התגברה תחושתו בדבר נחיצות הטיפול הנפשי עבור הקטינים. בית המשפט הדגיש כי מדובר בסעד זמני בלבד, עד שבית הדין הרבני האזורי יידרש לתביעה העיקרית שהוגשה אליו למתן טיפול נפשי לקטינים. 5. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על ההחלטה השנייה, וטען, בין היתר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לפעול לפי הוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), שמסדיר באופן ספציפי מתן טיפול נפשי לקטינים, ולא לפי הוראות חוק הכשרות, שהינו חוק כללי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ביום 5.6.05, בציינו כי אין מדובר בהליכים לפי חוק הנוער, אלא בהליכים לפי חוק הכשרות. עוד הוסיף בית המשפט, כי אין חדש בהחלטה השנייה או בערעור עליה, לאחר שהערעור על ההחלטה הראשונה נדחה. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 27.10.05 הורה בית משפט זה, במסגרת עתירה לבג"ץ שהגיש המבקש, ובהסכמת המשיבה 1, על העברת הדיון בתביעה למשמורת הילדים מבית הדין הרבני האזורי לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (בג"צ 6736/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, תק-על 2005(4) 729 (2005)). מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו, המתייחסת, כאמור, להחלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעור המבקש על ההחלטה השנייה. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור שהוגש על פי הרשות שניתנה. טענות הצדדים 6. המבקש טוען, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לבקש חוות דעת של פסיכולוג מומחה לפי חוק הנוער בטרם הורה על מתן טיפול נפשי לקטינים, כאשר עד היום לא נערך אבחון כלשהו למי מהקטינים. לגרסתו, הטיפול הנפשי עליו הורה בית המשפט הינו טיפול פסיכיאטרי. לטענת המבקש, אין לאפשר לעקוף את ההסדרים הנוקשים של חוק הנוער באמצעות חוק הכשרות, ויש להחיל את ההסדר שבו גם בבקשות המוגשות במסגרת חוק הכשרות, מה גם שהטיפול גורם נזק לקטינים, בהיותו לא מתאים ומיותר. עוד טוען המבקש, כי הוא הסכים למחיקת ערעורו על ההחלטה הראשונה, מאחר וסבר, לאור דברי בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט לענייני משפחה יכריע בתביעה לטיפול נפשי קבוע. המבקש טוען, כי אף אחד מהקטינים אינו זקוק לטיפול נפשי, ועל כן יש להפסיק את הטיפול שמקבלים הקטינים על אתר. 7. המשיבה 1 טוענת, כי יש לדחות את הבקשה. לדבריה, הן מעדות פקיד הסעד והן מד"וח העובדת הסוציאלית שצורף לבקשה הוכח שהילדים לא קיבלו טיפול פסיכיאטרי. כן נטען, כי לא ננקטו הליכים לפי חוק הנוער, אלא לפי חוק הכשרות, ועל כן אין שייכות להסדרים לפי חוק הנוער לענייננו. לבסוף, טוענת המשיבה 1 כי הפסקת הטיפול היא שעלולה לגרום נזק לקטינים. דיון השאלה במוקדו של הדיון שבפנינו הינה – מהם התנאים שבהם יורה בית המשפט על טיפול נפשי-פסיכולוגי לקטין לפי חוק הכשרות. 8. אפתח בכך, כי מהחומר שהוצג בפנינו לא עולה כי הקטינים קיבלו טיפול פסיכיאטרי. כמו כן, טיפול שכזה כלל לא נתבקש על-ידי המשיבה 1, שבבקשה שהגישה לבית הדין הרבני ביקשה כי הקטינים יקבלו טיפול פסיכולוגי. זאת ועוד: בית המשפט ביסס החלטותיו, בין היתר, על דו"ח העובדת הסוציאלית אשר נפגשה עם הקטינים, והמליצה במפורש על טיפול פסיכולוגי שלא במסגרת פסיכיאטרית לשני הילדים הקטנים, ועל טיפול פסיכולוגי לבת השנייה, ללא שהוזכר בדבריה טיפול פסיכיאטרי. על כן, יש להתייחס להחלטה הראשונה ולהחלטה השנייה, המורות על "טיפול נפשי", כמתייחסות לטיפול פסיכולוגי בלבד, ולא לטיפול פסיכיאטרי. המסגרת הנורמטיבית 9. סעיף 14 לחוק הכשרות קובע, כי "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". סעיף 15 לחוק מוסיף כי: אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו. צרכי הקטין כוללים הן את צרכיו החומריים והן את צרכיו הנפשיים (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 144 (1996)). אומנם, מתן טיפול פסיכולוגי אינו מצוין במפורש בסעיף, אולם נפסק כי רשימת העניינים המנויים בסעיף 15 אינה רשימה סגורה (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 241 (1995); רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בן אכר (קטין), פ"ד נא(4) 830, 845 (1997)), ומשום כך נכלל במונח "צרכי הקטין" גם מתן טיפול רפואי לקטין (ר"ע 698/86 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד מב(2) 661, 673 (1988)), כמו גם הענקת חינוך דתי (ע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 241). בדומה, ניתן לקבוע כי מתן טיפול נפשי, ובמקרה דנן טיפול נפשי-פסיכולוגי, נכנס למסגרת העניינים הנכללים תחת אפוטרופסותם של ההורים. על כן, במצב הרגיל, להורי הקטין האוטונומיה להחליט האם יקבל טיפול פסיכולוגי אם לאו. 10. נקודת המוצא העקרונית של כל החוקים המסדירים את משולש היחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא כי להורים נתונה הזכות היסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, ללא התערבות של גורמים חיצוניים (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468 (1984)). בבסיס הנחה זו עומד טעם כפול: ראשית, ברגיל, קימת הנחה כי הוריו-אפוטרופסיו של הקטין פועלים לטובתו, כך שההחלטות שמתקבלות על ידם הן ההחלטות הראויות עבורו (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 182 (2000); דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 257 (2004)). שנית, זכותם של ההורים לקיים את חובתם ולגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם (ע"א 577/83 הנ"ל, בעמ' 468). על כן, במצב הרגיל המדינה אינה מתערבת בשיקול דעתו של הורה במסגרת תפקידו כאפוטרופוס הטבעי של ילדו. עם זאת, קיימים שני מצבים עיקריים בהם תתערב המדינה בהחלטות אלו, כפי שציין הנשיא שמגר: "הנסיבות הדורשות התערבות המדינה הן אלו שבהן אין ההורים ממלאים את תפקידם כראוי, או אלו שבהן מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הכרוך בתפקידם ובמימוש זכויותיהם כהורים - משמורת, חינוך וכדומה, ונדרשת הכרעה בין גישותיהם הסותרות" (ע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 237). המקרה שבפנינו עניינו התערבות מהסוג השני; אולם, על מנת שנראה את מלוא התמונה, נסקור את ההסדרים המקנים למדינה את היכולת להתערב בנושא מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, בשני המצבים האמורים. נדגיש כבר עתה כי, כפי שיפורט בהמשך, לא ניתן לקבוע קטגורית כי על כל אחת מעילות ההתערבות חל הסדר משפטי שונה. שני דברי חקיקה מסמיכים את בית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטין, אף בניגוד לרצון ההורים או אחד מהם. הראשון הוא חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, והשני הינו חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. מקור סמכות ראשון: חוק הכשרות 11. ענייננו בהורים החיים בנפרד. על כן, על סיטואציה זו חלים סעיפים 24 ו-25 לחוק הכשרות, הקובעים בהאי לישנא: 24. הסכם בין הורים החיים בנפרד היו הורי הקטין חיים בנפרד - בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו- רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע... 25. קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין... גם משעה שחייהם המשותפים של ההורים עולים על שרטון, ואחד מן ההורים מקבל את המשמורת הפיזית על הילד, עדיין נתונים שאר ענייני האפוטרופסות להורים במשותף. בהחלטות עקרוניות, הנוגעות לזכותו-חובתו הכללית של ההורה כלפי הילד, על ההורים לפעול בהסכמה, ואם לא עלה הדבר בידם, עוברת ההכרעה לבית המשפט, לפי סעיף 25 לחוק הכשרות (בג"צ 181/68 פלורסהיים נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד כב(2) 723, 726-727 (1968); ע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 240-241). 12. הנה כי כן, על-פי סעיף 25 לחוק הכשרות, כאשר הורי הקטין חיים בנפרד, בכל נושא הנתון לאפוטרופסותם לגביו חלוקים הם ביניהם מבלי שהצליחו להגיע להסכם, עוברת ההכרעה לבית המשפט, אשר יכריע בעניין לטובת הקטין. בחוק לא נקבעה מגבלה כלשהי ביחס לאופן בו יופעל שיקול דעתו של בית המשפט. על כן, לכאורה, מלשונו הפשוטה של החוק עולה, כי כאשר חלוקים ביניהם ההורים בשאלה האם יש לשלוח את ילדם או ילדתם הקטינים לטיפול פסיכולוגי, יכריע בכך בית המשפט בהתאם לעיקרון טובת הקטין, כבכל עניין אחר הנתון לאפוטרופסותם ומצוי במחלוקת ביניהם. להשלמת התמונה יצוין, כי סעיף 19 לחוק הכשרות מאפשר להורים, אם לא הגיעו להסכמה ביניהם בעניין הנתון לאפוטרופסותם שאינו נוגע לרכוש הקטין, לפנות יחד לבית המשפט, ובכך מוקנית לבית המשפט הסמכות להכריע בעניין. על כן, רק משנתפרדה החבילה רשאים ההורים לפנות בנפרד להכרעת בית המשפט בעניין הנוגע לתפקידיהם כהורים ואינו נוגע לרכוש הקטין (ראו: דברי הכנסת בקריאה השנייה והשלישית, (ד"כ 34, 3078 (תשכ"ב); תמ"ש (משפחה י-ם) 12980/97 פלוני נ' אלמוני, תק-מש 98(3) 821, 822 (1998)). 13. מקור סמכות נוסף בחוק הכשרות, לפיו יכול בית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטין בניגוד לרצון אחד מהוריו, הוא סעיף 68, עליו התבססו הערכאות השיפוטיות במקרה דנן. הסעיף מורה אותנו כי: (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו. (ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי. סעיף 68(א) מאפשר לבית המשפט, אם כן, לנקוט אמצעים זמניים, ואף קבועים, הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין. החלטה מעין זו יכולה להינתן לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, צד מעוניין, הקטין עצמו ואף ביוזמת בית המשפט. בסעיף זה נעשה שימוש בבית משפט זה לצורך הוראה על מתן טיפול רפואי לקטין (למשל: ר"ע 184/87, 698/86 הנ"ל בעמ' 673-675); העברת קטין ממשמורת הורה אחד למשמורת ההורה האחר (רע"א 1976/90 עמיחי נ' גורביץ, תק-על 90(2) 974 (1990)); וכן מינוי אפוטרופוס לדין לקטין (ע"א 878/96 פוזילוב נ' פוזילוב, פ"ד נ(5) 208, 214-215 (1997)). לעניין טיפול פסיכולוגי לקטינים נעשה שימוש בסעיף על-ידי הערכאות הנמוכות (בר"ע (מחוזי ת"א) 2871/02 י’ג’ נ' פקידת סעד ראשית לסדרי דין, תק-מח 2003(1) 35846 (2003); תמ"ש (משפחה ת"א) 92321/00 כ.ל. נ' כ.נ, תק-מש 2004(4) 291, 294 (2004); בש"א 5647/05 (משפחה-כ"ס) ע.ש נ' ל.ק. (לא פורסם, 13.2.06)). מקור סמכות שני: חוק הנוער 14. דבר החקיקה השני המאפשר לבית המשפט להורות על טיפול פסיכולוגי לקטין הוא חוק הנוער. סעיף 3 מורה אותנו: 3. דרכי טיפול והשגחה היה פקיד סעד סבור שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו, רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית המשפט לנקוט באחת או באחדות מהדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא - (1) לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי; ... (5) להורות כי הקטין ייבדק או יטופל לפי סעיפים 3ב עד 3ז. ... סעיף 3ד קובע: 3ד. טיפול נפשי במרפאה (א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על טיפול נפשי בקטין, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, ובלבד שנתקיים אחד מאלה: (1) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין, כי הקטין חולה במחלת נפש או אובחנה אצלו הפרעה נפשית, המצריכות טיפול פסיכיאטרי לשם מניעת סיכון פיסי לקטין או לזולתו או לשם מניעת נזק נפשי חמור להתפתחותו; (2) בית המשפט נוכח, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין, כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו. (ב) צו לפי סעיף קטן (א) יהיה לתקופה שקבע בית המשפט ושלא תעלה על שלושה חודשים; בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר או של פסיכולוג כאמור בסעיף קטן (א), המטפל בקטין, להאריך את תוקפו של הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים. סעיף 3ב משלים את ההסדר לעניין אופן קבלת חוות דעת המומחה: 3ב. בדיקה נפשית במרפאה (א) בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות, לקטין או לאחראי על הקטין, כי על הקטין להתייצב לצורך אבחון מצבו הנפשי לבדיקה אצל פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער או אצל פסיכולוג מומחה, במקום שעליו יורה ובתנאים שיקבע, אם סבר, על סמך ראיות שהובאו בפניו, כי קיימת אפשרות של ממש כי הקטין זקוק לטיפול נפשי. (ב) בצו לפי סעיף זה, רשאי בית המשפט להורות כי התייצבות הקטין תהיה בלווית האחראי עליו. (ג) צו לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו 30 ימים. להשלמת התמונה יצוין, כי בית המשפט מוסמך להורות על בדיקה פסיכיאטרית באשפוז (סעיף 3ג) ועל אשפוז לצורך טיפול פסיכיאטרי (סעיף 3ה). סעיפים אלה אין עניינם נוגע לדיון הנוכחי, ולפיכך לא נידרש אליהם. השוואה בין ההסדרים 15. השוואה בין שני המקורות הסטטוטוריים השונים להוראה על טיפול פסיכולוגי, מלמדת על שוני רב ביותר ביניהם. ראשית, בין ההסדרים קיים שוני דיוני: פנייה לפי חוק הכשרות יכולה, כאמור, להיעשות לבקשת כל צד מעוניין, ואף ביוזמת בית המשפט, כאשר הבקשה תידון לפני בית המשפט לענייני משפחה (סעיפים 1 ו-3(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). לעומת זאת, בקשה לפי חוק הנוער מוגשת על-ידי פקיד סעד, לבית משפט שלום שהוא בית משפט לנוער (סעיפים 1 ו-3 לחוק הנוער). 16. שנית, קיים שוני מהותי בין ההסדרים: סעיפים 25 ו-68 לחוק הכשרות אינם כוללים הנחיה או מגבלה כלשהן באשר לאופן בו יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, מלבד הקביעה כי שיקול הדעת יופעל לטובת הקטין (סעיף 25) ולשמירת ענייניו (סעיף 68(א)), כאשר אף המונח האחרון פורש כך שעל בית המשפט לשקול את טובת הקטין (ע"א 1354/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(1) 711, 750-751 (1994)). בנוגע לבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, על בית המשפט להשתכנע, על סמך חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, לפי סעיף 68(ב), אולם טיפול פסיכולוגי אינו נחשב לאמצעי רפואי, ועל כן אין שייכות לסעיף 68(ב) לצורך דיוננו. 17. שונה הדבר בנוגע להוראה על מתן טיפול פסיכולוגי לקטין לפי חוק הנוער. הסדר זה מכיל מגבלות ותנאים רבים, החלים במצטבר: א. פנייה לבית המשפט על-ידי פקיד הסעד בבקשה שיורה על מתן טיפול נפשי לקטין (סעיף 3 לחוק הנוער). ב. בית המשפט נוכח כי הקטין הוא נזקק (סעיף 3 לחוק הנוער; בג"צ 558/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 551, 555-556 (1982)). ג. בית המשפט קיבל תסקיר מפקיד הסעד (סעיף 8 רישא לחוק הנוער). ד. ניתנה לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם (סעיף 8 סיפא לחוק הנוער). בית המשפט רשאי להימנע מהזמין קטין לפניו, אם הוא סבור שהקטין אינו מסוגל להבין את העניין או שהבאתו עלולה לסכן את שלומו (סעיף 9 לחוק הנוער). ה. בית המשפט קיבל חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין (סעיף 3ד(א)(2) לחוק הנוער). ו. על סמך חוות הדעת, בית המשפט נוכח כי מצבו הנפשי של הקטין מצריך טיפול פסיכולוגי לשם מניעת נזק נפשי להתפתחותו (סעיף 3ד(א)(2) לחוק הנוער). ז. הצו למתן טיפול פסיכולוגי מוגבל לתקופה של שלושה חודשים, כאשר בית המשפט רשאי, על סמך חוות דעת של פסיכולוג מומחה המטפל בקטין, להאריך את תוקף הצו לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שלושה חודשים. 18. ההסדר החל בענייננו על מתן הטיפול הפסיכולוגי לקטינים בהוראת בית המשפט, הינו ההסדר שבחוק הכשרות. זאת, כיוון שמבחינה פורמלית מדובר בבקשה שהוגשה על-ידי צד מעונין, אם הקטינים, לבית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 68, ולא בהליך שנפתח על-ידי פקיד סעד בבית המשפט לנוער. אך בכך לא די על מנת להשיב על השאלה. עלינו להידרש לפרשנות הוראות סעיפים 25 ו-68 לחוק הכשרות. 19. ראינו כי קיים פער בין ההסדרים הסטטוטוריים. בעוד הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הנוער מותנית בתנאים רבים המפורטים בחוק, ורובם נוגעים לתשתית אשר צריכה להיות מונחת בפני בית המשפט בטרם יכריע בבקשה, בהוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות שיקול הדעת של בית המשפט חופשי לגמרי ומלא, ללא שיהא מחויב בהתקיימותן של דרישות מקדמיות להכרעה, דוגמת תשתית מינימלית, חוות דעת או תסקיר. מה הנפקות אשר על הפרשן ליתן להבדלים בין שני ההסדרים? סבורה אני כי יש לבחון האם קיים שוני בין ההסדרים מבחינת תכליתם המצדיק את התנאים השונים בכל אחד מהם. זה יהיה סדר דברינו להלן: ראשית, אבחן את המצבים עליהם חל כל אחד מדברי החקיקה. שנית, אראה, כי על מקרים רבים, מבחינה מהותית, עשוי לחול כל אחד מההסדרים הסטטוטוריים, כאשר השאלה איזה מההסדרים יחול על המקרה היא מקרית, ועל כן ברור שאין שוני ביניהם מבחינה תכליתית. שלישית, אראה, כי באותם מקרים אשר עשויים להיכנס רק לאחד מן ההסדרים, קיימים לכאורה שיקולים המצדיקים את השוני ביניהם מבחינה נורמטיבית; אולם עדיין, רוב רובם של ההסדרים הנורמטיביים צריכים, מבחינה תכליתית, לחול הן על מקרים מהסוג האחד הן על מקרים מהסוג האחר. תכלית ההסדרים 20. מהי תכלית ההסדרים? על תכליתו של דבר חקיקה ניתן לעמוד מלשונו, מההיסטוריה החקיקתית שלו, מהנושא הנדון, ממערך החקיקה הכולל ומעקרונות היסוד של השיטה (בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763-766 (1993)). בתחילת דברינו עמדנו על כך שבבסיס שני ההסדרים עומדת ההנחה כי בידי ההורים נתונה האוטונומיה להחליט האם ילדם יקבל טיפול פסיכולוגי אם לאו. עם זאת, במקרים מסוימים מוצדקת התערבות המדינה בעניין. בעיקרם יהיו אלה מקרים בהם ההורים אינם מקיימים את תפקידם, עד שקיים חשש שייגרם נזק לקטין, וכן מקרים בהם התא המשפחתי נקלע למשבר, ובין ההורים מתגלעת מחלוקת באשר לדרך בה תופעל האפוטרופסות שלהם. תכלית ההסדר שבחוק הנוער 21. כאמור, ההנחה הבסיסית שביסוד ההסדרים בחוק הנוער היא כי מדובר בקטין נזקק. אלו מקרים בהם, למשל, האחראי על הקטין מזניח את הטיפול או ההשגחה עליו (סעיף 2(2) לחוק הנוער) או מקרים בהם שלומו הגופני או הנפשי של הקטין נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה (סעיף 2(6) לחוק הנוער). כן נדרש, שהאחראי על הקטין או הקטין אינם מסכימים לטיפול (סעיף 3 לחוק הנוער). במקרים אלו מוצדקת התערבות המדינה לטובת הקטין ולהגנה על זכויותיו. הפגיעה באוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם כפופה, כאמור, לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו; על כן, כשההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו כלפי ילדו, תתערב המדינה ותגן על הקטין (דנ"א 6041/02 הנ"ל, בעמ' 257). עם זאת, מרגע שנסתרת ההנחה כי ההורים פועלים לטובת ילדם, ומוטל על גורם חיצוני ליחידה המשפחתית, הוא בית המשפט, לקבל את ההחלטות הגורליות בחיי הילד – ובענייננו, שליחתו לטיפול פסיכולוגי – אך מובן הדבר שנדרשת זהירות רבה בקבלת ההחלטה. אכן, טיפול פסיכולוגי בימינו אינו נתפס כפסול וכנושא סטיגמה כמו שהיה בעבר. עם זאת, אין ספק כי מדובר בהחלטה משמעותית אשר השפעתה על חיי הילד עשויה להיות נכבדת. כמו כן, אין לשלול עקרונית כבלתי לגיטימית גישה הורית התומכת בהשארת הטיפול הפסיכולוגי למקרים חריגים. 22. בית המשפט "ניזון" מן המידע המובא בפניו. אין הוא בקיא בהוויתו של הקטין כהוריו, ואין הוא לוקח חלק בחייו. משכך, קובע חוק הנוער את הצורך בתשתית עובדתית רחבה ובחוות דעת מקצועיות, אשר תוצגנה בפני בית המשפט בטרם יקבל החלטה בעניין: החל בתסקיר שהכין פקיד הסעד, דרך שמיעת הקטין, האחראי עליו ופקיד הסעד, וכלה בחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. מסיבה דומה הוגבל הצו האמור לשלושה חודשים עם אפשרות הארכה לשלושה חודשים נוספים בכל פעם. אכן, כל החלטות בית המשפט לנוער לפי חוק הנוער קצובות בזמן. הדבר נובע מהצורך להגן על הקטין ולבחון מחדש את ההחלטות שנתקבלו בעניינו, הן לאור חשיבות התאמת הטיפול למצבו המשתנה של הקטין עם חלוף הזמן, הן בשל הצורך בבחינה האם חל שינוי בתפקוד ההורי המאפשר החזרת קבלת ההחלטות לידי האחראים על הקטין (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 1239/03 פלונית נ' פקידת הסעד, תק-מח 2003(2) 7611, 7618 (2003)). תכלית ההסדר שבחוק הכשרות 23. שונים הם פני הדברים באשר להוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות. בפנייה לבית המשפט לפי סעיף 68, אין הנחה כי הקטין הינו נזקק, וכי הוריו מזניחים את חובותיהם כלפיו (עניין בן אכר, בעמ' 846). על כן, עלינו לבחון, האם חוק הכשרות חל רק על מצבים שבהם מוצדקת התערבות המדינה בשל כך שההורים חלוקים בדבר מתן טיפול פסיכולוגי לקטין. זאת, לעומת חוק הנוער, אשר בו, כאמור, מוצדקת התערבות המדינה בשל נזקקותו של הקטין. 24. בחינתם של ההסדרים על-פי חוק הכשרות תלמדנו, כי חוק הכשרות עשוי לחול אף על מקרים בהם הקטין הוא נזקק. ההפרדה בין המצבים השונים אינה דיכוטומית וברורה. סעיף 68 לחוק הכשרות מאפשר לצד מעוניין לפנות לבית המשפט. צד מעוניין יכול להיות גם פקיד סעד לסדרי דין (ברגיל פקיד סעד לסדרי דין קשור לסכסוכי גירושין, בעוד פקיד סעד לחוק הנוער קשור לקטינים נזקקים. ראו: יעקב אליה ילדים רחוקים 165 (2006)). כך למשל, בבר"ע 2871/02 (מחוזי-ת"א) הנ"ל, הפנייה לבית המשפט לצורך מתן טיפול פסיכולוגי נעשתה על-ידי פקידות הסעד לסדרי דין. במקרים אלה, מצטמצם דה פקטו ההבדל בין הליך לפי חוק הנוער להליך לפי חוק הכשרות. בשני המקרים נעשית הפנייה לבית המשפט על-ידי גורם חיצוני לתא המשפחתי – רשויות הסעד. במקרים אלו אין שוני ממשי בין תכלית ההסדרים המצדיק הבחנה בתנאים למתן טיפול פסיכולוגי. כמו כן, יתכנו מקרים בהם הפנייה נעשית מטעם אחד ההורים, אולם בית המשפט נעתר לבקשה מאחר והוא סבור כי לקטין עלול להיגרם נזק נפשי חמור ללא הטיפול. במקרה מעין זה, יתכן כי השאלה האם הפנייה נעשתה על-ידי פקיד סעד לפי חוק הנוער, או על-ידי אחד מההורים היא במידה רבה עניין למקריות: בין מכיוון שהמצב לא היה ידוע לרשויות הסעד, אך אם היה ידוע להם הן היו פונות לפי חוק הנוער; בין משום שרשויות הסעד ידעו על מצבו הקשה של הקטין, אך ביכרו כי הפנייה תהיה מטעם אחד ההורים לפי חוק הכשרות, ולולא ידעו כי הוא מתעתד לפנות, היו הן פונות בעצמן לפי חוק הנוער. 25. שוני אחר שעולה לכאורה בין המצבים עליהם נועדו ההסדרים לחול, הוא שחוק הנוער חל על מצבים בהם ההורים חיים ביחד ומתנגדים שניהם לטיפול הפסיכולוגי, ואילו חוק הכשרות חל על מצבים בהם ההורים אינם חיים ביחד וחלוקים ביניהם בדבר הטיפול. גם הבחנה זו יש לדחות. תחולת חוק הנוער אינה מוגבלת למקרים בהם שני ההורים מסרבים לטיפול הפסיכולוגי. על-פי לשון החוק, די בכך שהאחראי על הקטין מזניח את הטיפול בו, או ששלומו של הקטין עלול להיפגע, ושאין הסכמה של האחראי על הקטין לטיפול הפסיכולוגי. כך, ברע"א 3009/02 הגיש פקיד הסעד בקשה להוציא קטין ממשמורתה של אמו ולהעבירו לידי רשויות הסעד לפי חוק הנוער, על אף שאביו של הקטין הסכים לבקשה (רע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 884 (2002)). כמו כן, כפי שראינו, חוק הכשרות עשוי לחול גם מקום שמבקש הבקשה הוא פקיד סעד או היועץ המשפטי לממשלה. כך, גם לפי חוק הכשרות ייתכן שבית המשפט יורה על טיפול פסיכולוגי לקטין בניגוד לרצון שני ההורים. לעניין טיפול רפואי, היה מי שסבר כי ההבחנה בין חוק הכשרות לבין חוק הנוער נוגעת למידת החוסן והתמיכה של המשפחה באופן כללי, במנותק מהטיפול הספציפי הנידון. במצב האחד, הקטין הנזקק לטיפול גדל במשפחה נורמטיבית ותומכת אשר מתנגדת לטיפול. במצב השני, הקטין הנזקק לטיפול אינו זוכה לתמיכה ראויה ממשפחתו באופן כללי. במצב הראשון יתערב בית המשפט לפי חוק הכשרות, ובמצב השני, תיעשה פנייה לפי חוק הנוער (יוסי גרין משפט ורפואה 424 (2003)). החשוב הוא, שבשני המקרים מידת הצורך של הקטין בטיפול דומה, ובשני המקרים פועלים ההורים כיחידה אחת. 26. עד כה ראינו כי ישנם מצבים טיפוסיים עליהם חל חוק הנוער, ועשויים להיכנס גם לתחולת חוק הכשרות. ברור שאין סיבה להבחין בין ההסדרים שחלים על מקרים אלה. כך, גם אם נאמר כי כאשר הקטין נזקק רק מבחינת הצורך שלו בטיפול הפסיכולוגי, אולם משאר הבחינות התא המשפחתי שלו נורמטיבי, חל רק חוק הכשרות, עדיין אין סיבה לומר, למיצער לגבי רובם המכריע של ההסדרים, כי תכליתם בחוק הנוער אינה חלה בחוק הכשרות. אולם, יתכן ותשמע הטענה, כי מקרים רבים עליהם חל חוק הכשרות כלל לא נכנסים לתחולת חוק הנוער, ועל כן ראוי להבחין ביניהם. מדובר במקרים בהם הקטין אינו נזקק, והצורך של בית המשפט להתערב נובע מחוסר היכולת של ההורים להגיע להסכמה על אודות מתן טיפול פסיכולוגי לקטין. מקרים אלה נבדלים מהמקרים עליהם חל חוק הנוער, העוסק בקטין נזקק, ועל כן, ככלל, נזקקותו של הקטין מביאה את השאלה לבית המשפט, ולא הסכסוך בין ההורים. במקרים אלה, אשר כאמור, הם מקרים טיפוסיים עליהם חל חוק הכשרות, קיימות שתי נקודות שוני לעומת המקרים הטיפוסיים עליהם חל חוק הנוער: האחת, מידת המצוקה של הקטין, וכנגזרת ממנה מידת הצורך שלו בטיפול פסיכולוגי. בעוד שלפי חוק הנוער מניחים אנו שמדובר בקטין נזקק, תפקודם של הוריו לקוי באופן משמעותי, והוא צריך את הטיפול הפסיכולוגי במידה רבה, לפי חוק הכשרות יתכן ומדובר במשפחה נורמטיבית, אשר ההורים חלוקים ביניהם אם ילדם, אשר אינו נחשב לקטין נזקק, ואינו שרוי במצוקה נפשית קשה, יקבל טיפול פסיכולוגי. השנייה, האם ההורים מתנגדים שניהם לטיפול, או שמא אחד מההורים חפץ בטיפול והשני מתנגד לו. כאמור, חוק הנוער עשוי לחול גם על מקרה בו רק אחד מההורים מזניח את הקטין, אולם ניתן לטעון כי המקרה הטיפוסי עליו חל חוק הנוער הוא מקרה בו שני ההורים מזניחים את הקטין עד שנדרשת פנייה של פקיד הסעד לצורך מתן טיפול פסיכולוגי. לעומת זאת, במקרה הטיפוסי לפנייה לפי חוק הכשרות התא המשפחתי מצוי במשבר, מבחינה זו שההורים אינם פועלים כיחידה אחת. הדבר נובע מכך שפנייה לבית המשפט לפי סעיף 68(א) לצורך מתן טיפול פסיכולוגי נעשית בדרך כלל על-ידי ההורים (על אף, שכאמור, היא יכולה להיעשות על-ידי פקיד סעד כ"צד מעוניין" ואף על-ידי היועץ המשפטי לממשלה). כפי שציינתי, הורה החולק על ההורה השני בעניין הנתון לאפוטרופסותו אינו יכול לפנות לבית המשפט בעצמו לצורך הכרעה, אלא אם ההורים חיים בנפרד. האם שוני זה בין המצבים – שבאחד התערבות המדינה נדרשת מאחר והורי הקטין מזניחים אותו, ובשני ההתערבות נדרשת בשל המחלוקת בין ההורים – מצדיק החלת הסדרים שונים לגביהם? האם שוני זה, במקרים בהם הוא קיים, מצדיק את הפער הגדול הקיים, לכאורה, בתנאים למתן טיפול פסיכולוגי לפי כל אחד מהם? השיקולים להבחנה בין מתן טיפול פסיכולוגי לפי כל אחד מהחוקים 27. מחד גיסא, לכאורה, נראה כי דווקא במקום בו מדובר בקטין נזקק, אשר עלול להיגרם לו נזק נפשי חמור אם לא יטופל, יש להקל בתנאים לפיהם יורה בית המשפט על מתן טיפול פסיכולוגי; ואילו במקרים החמורים פחות, בהם הקטין אינו מוגדר כקטין נזקק, יש להקשיח את המגבלות על שיקול הדעת של בית המשפט. לפי שיקול זה, דווקא חוק הכשרות אמור היה לכלול תנאים רבים יותר להוראה על טיפול פסיכולוגי לקטין. 28. שיקול נגדי הוא מידת הפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי. ברור שבמקרה בו מצוי התא המשפחתי במשבר ואינו פועל כיחידה אחת, כך שאחד מההורים תומך בטיפול והאחר מתנגד לו, מידת הפגיעה באוטונומיה של המשפחה קטנה בהרבה, אם כי הסיטואציה אינה נעדרת קשיים. למעשה, כאשר ההורים חלוקים ביניהם מבלי שהצליחו להגיע לידי הסכמה, אין מנוס מהעברת ההכרעה לידיו של גורם חיצוני, הוא בית המשפט. עמד על כך הנשיא שמגר, באומרו: "במקרים מן הסוג השני (מחלוקת בין ההורים באשר למימוש זכויותיהם ההוריות – ע.א.) התפרקותו של התא המשפחתי מחלישה את האוטונומיה של ההורים וההגנה שלהם מפני התערבות המדינה, ומגבירה את הכוח (והצורך) של המדינה להתערב, דרך מערכת בתי המשפט. בקעים בתא המשפחתי מחלישים את חסינותו מפני התערבות חיצונית - היעדר היכולת של ההורים להגיע להחלטה משותפת מחייב עירובו של גוף שלישי, חיצוני, הוא בית המשפט" (ע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 237). יש שסברו כי התערבות בהחלטות הנתונות ברגיל להכרעת ההורים עת שאלה פרודים ואינם פועלים כמסגרת אחת תוך שיתוף פעולה, אינה פוגעת כלל באוטונומיה של המשפחה (הנשיא שמגר בע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 258; השופט גרוניס בדנ"א 6041/02 הנ"ל, בעמ' 265-266). כשלעצמי, סבורה אני כי גם במקרים אלו החלטה של בית המשפט לטובת אחד ההורים פוגעת באוטונומיה ההורית של ההורה השני, ויש להביא שיקול זה בחשבון בטרם הכרעה. ברם, מסכימה אני, כאמור, שמקרים אלו מזמינים את התערבות המערכת המשפטית ביחס להחלטות הנוגעות לקטינים, והפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי תהא קטנה יותר. לפיכך, לכאורה, היה מקום להקל בדרישות של חוק הכשרות למתן טיפול פסיכולוגי. 29. עם זאת, דומני כי שני שיקולים אלה אינם מצדיקים את השוני ביחס לרוב ההסדרים האמורים. התערבותו של גורם חיצוני בהחלטה לגבי מתן טיפול פסיכולוגי לקטינים בענייננו אינה שנויה במחלוקת – כי הרי ברי כי על בית המשפט להכריע בין המבקש למשיבה. השאלה המרכזית היא מהו המנגנון שעל פיו יכריע בית המשפט בהחלטה חשובה ומשמעותית זו. עמד על כך הנשיא שמגר לעניין סוג החינוך שיוענק לקטין: "המצב השני, הנדון, הוא המקרה שבו אין ההורים מסכימים על החינוך הדתי שיוענק לילד. מאחר שהזכות להעניק חינוך דתי מסורה לכל אחד מן ההורים במידה שווה, וכל אחד מהם שואף לממשה באופן מלא, הרי שמימוש מלא במקביל אינו אפשרי - מימוש זכותו של האחד לכל הפחות מפחית מאפשרותו של ההורה השני לממש זכותו. הסכסוך מופנה לבית המשפט, על-פי הוראת סעיף 25, ובית המשפט נדרש לפתח מנגנון הכרעה בין הזכויות המתנגשות, תוך שהוא לוקח את 'טובת הקטין' כאמת המידה להכרעה" (ע"א 2266/93 הנ"ל, בעמ' 241). מה יהא המנגנון על-פיו יכריע בית המשפט בסוגית מתן הטיפול הפסיכולוגי לפי חוק הכשרות – היא השאלה העומדת להכרעתנו. המנגנון למתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות 30. ראינו כי התנאים המפורטים למתן טיפול פסיכולוגי בחוק הנוער (מלבד פנייה של פקיד סעד וקביעה כי הקטין נזקק) כוללים את שמיעת הקטין, האחראי עליו ופקיד הסעד, הכנת תסקיר על-ידי פקיד הסעד, וחוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין. כן קבועה מגבלת זמן באשר לצו כאמור. האם תנאים אלה מיוחדים למקרים בהם מדובר בקטין נזקק, או למקרים בהם ההורים פועלים כיחידה אחת, והפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי גדולה? איני סבורה כך. בין אם ההורים חיים יחדיו ובין אם לאו, בין אם הקטין נזקק ובין אם לאו, שני ההסדרים הסטטוטוריים מעבירים את ההכרעה בשאלת מתן הטיפול הפסיכולוגי לקטין, על כל פרטיו ותנאיו, לידי בית המשפט, שהינו גוף זר וחיצוני לתא המשפחתי. בין אם הפנייה לבית המשפט נעשית על-ידי פקיד הסעד, ובין אם על-ידי אחד ההורים, ההחלטה תתקבל על-ידי גוף שאינו מכיר את הקטין, אינו מגדלו, מלבישו ומאכילו; גורם זר, שלא ליווה את הקטין מעת שנולד. בשני המקרים שומה על בית המשפט לקבל החלטה שהיא לטובת הקטין. בשני המקרים על בית המשפט לשמוע את הצדדים המעורבים, וליתן משקל ראוי, בנסיבות העניין, לרצונו והשקפתו של כל אחד מהם. בענין זה אעיר, כי שמיעתו של הקטין, כפי שציינתי, כפופה לכך שהבאתו אינה מסכנת את שלומו, למידת הבנתו, כמו גם לגילו ולכשריו המתפתחים (לעניין שמיעתו של קטין בהליכים הנוגעים לעניינו ראו: בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 1.5.06)). בשני המקרים על בית המשפט להסתמך על תשתית עובדתית ומקצועית ראויה. 31. כיצד יקבע בית המשפט מהי טובת הילד לעניין טיפול פסיכולוגי? ישנם עניינים בהם אין יתרון לגוף מקצועי כלשהו על פני בית המשפט. בעניינים אלה, קובע בית המשפט מהי טובת הילד על-פי התרשמותו, ניסיונו והשכל הישר. אולם קיימים עניינים מורכבים יותר, בהם ישנה חשיבות שתהא מונחת חוות דעת מקצועית בפני בית המשפט. יפים לעניין זה דברי השופט חשין (כתוארו אז): "כולנו נסכים כי בית-המשפט – או בית-הדין – הוא שיכריע מה היא טובתו של ילד פלוני, ובהכריעו כך יוסיף ויחליט לאן ילך הקטן, מה חינוך יזכה לו, היכן יגור ומה תהא דרכו, ואולם, על דרך הכלל – וברובא-דרובא של המקרים – לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות-דעתם של מומחים – מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי, רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם – על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות, וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות-דעת של מומחים" (בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1) 453, 462 (1998)). דברים אלו, אשר נאמרו לעניין חינוכו של הקטין, מסבים עצמם בדרך קל וחומר לעניין הטיפול הנפשי בו. טובת הילד הוא מושג רחב, כללי ואמורפי, וכפי שצוין, נעזר בית המשפט כדבר שבשגרה במומחים על מנת לקבוע מהי טובת הילד (וראו עוד: בג"צ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, 684 (1984); בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, תק-על 2005(2) 2893, 2898 (2005)). בפרט נכון הדבר לעניין קביעת טובת הילד בשאלת מתן טיפול פסיכולוגי, נושא בו קיימת אמת מידה מקצועית בה שומה על בית המשפט להיעזר. מדע הפסיכולוגיה הוא מסוג העניינים בהם ישנו ערך רב לאבחנתם של אנשי המקצוע, מומחים לחקר הנפש. ביכולתם ובהכשרתם להיפגש עם הקטין ולחוות את דעתם באשר למצבו הנפשי, ולהמליץ המלצות ביחס לנחיצותו של טיפול עתידי, מקומו ותנאיו. קביעת מצבו הנפשי של הקטין, אינה מומחיות טבועה של בית המשפט. ודוק: כפי שמורה אותנו סעיף 3ד לחוק הנוער, כל מומחה ותחומו הוא. אין למנות פסיכיאטר לצורך החלטה על טיפול פסיכולוגי, כשם שפסיכולוג מומחה לא יסכון כשמדובר בטיפול פסיכיאטרי (ראו: רע"א 1943/06 פלונים נ' פלונית (לא פורסם, 16.4.06)). 32. מההסדרים שבחוק הנוער ניתן ללמוד על חשיבות ההפרדה בין הטיפול לבין האבחון. אין להתחיל טיפול פסיכולוגי בצו בית משפט לפני שפסיכולוג מומחה נפגש עם הקטין לפגישת אבחון (סעיפים 3ב ו-3ד לחוק הנוער). באמצעות פגישת ההערכה, יכול הפסיכולוג להתרשם ממצבו הנפשי של הילד, ולחוות את דעתו המקצועית לעניין מידת הנחיצות של טיפול פסיכולוגי בעניינו. קשה להשיג מטרה זו במסגרת טיפול קיים, בשל ניגוד עניינים העשוי להיווצר בסיטואציה. מסיבה זו, נראה כי עדיף שתישמר הפרדה בין הפסיכולוג המאבחן לבין הפסיכולוג המטפל. 33. נדגיש, כי הוראה על שליחת הקטין לטיפול פסיכולוגי אינה דבר של מה בכך. היא עשויה, כאשר אין בה צורך אמיתי, להסב נזק לקטין ולמרקם היחסים המשפחתי (לעניין הנזק האפשרי למטופל מטיפול פסיכולוגי ראו: Elizabeth Reynolds Welfel Ethics in Counseling and Psychotherapy: Standards, Research, and Emerging Issues 17 (1998)). היא מטילה הוצאות, שעשויות להיות גבוהות, על שכם ההורה, בעל כורחו. לפיכך, החלטה על שליחת הקטין לטיפול פסיכולוגי יש לשקול בכובד ראש, תוך הסתייעות באנשי מקצוע. דברים אלו נכונים גם כאשר מתבקש הטיפול על-ידי אחד ההורים במהלכו של סכסוך ביניהם. במקרים אלה עשוי ההורה לחשוש, בין היתר, כי הטיפול הפסיכולוגי לקטין יביא לשינוי באיזון המשפחתי, ולפגיעה ביחסיו עם הקטין (יורם צ' צדיק, דר' דניאל גוטליב, ברניס ליבק ודוקי אופיר "הסכמה של הורים שחיים בנפרד לגבי טיפול נפשי בקטין" שיחות יב (1998)). אין לבטל חשש זה מראש כבלתי לגיטימי. זכותו של כל הורה למלא את חובותיו בדרך הנראית לו כנכונה וראויה, לפי השקפת עולמו ואורח חייו, כל עוד אין בכך כדי לפגוע בקטין (בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 394 (1984)). 34. אשר על כן, לא מצאתי טעם אמיתי להבחנה בין הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הנוער, לבין הוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות, לעניין הצורך בחוות דעת של פסיכולוג מומחה עובר להכרעה. בשני המקרים, ללא שייכות לשאלה אם מדובר בקטין נזקק אם לאו, יידרש בית המשפט לחוות דעת מקצועית על מנת להכריע. האם דין דומה יהיה ביחס ליתר התשתית העובדתית והמקצועית שמפרט חוק הנוער וצריכה להיות בפני בית המשפט כבסיס להכרעתו? סבורה אני כי תכלית הדרישה לשמוע את הקטין ואת האחראים עליו מתקיימת גם בהוראה על טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות. ברור כי לא ניתן לשלוח את הקטין לטיפול מבלי לשמוע את עמדת האחראים עליו. כמו כן, ישנה חשיבות גדולה בשמיעתו של הקטין במקרים אלה. מעבר לכך ששמיעת רצונו של הקטין מבטאת את תפיסתו כאדם אוטונומי, ישות עצמאית בעלת רצונות וזכויות (ראו בע"מ 27/06 הנ"ל, פסקה 18), עיקרון החל, ככלל, בהליך שהכרעה בו משפיעה על גורל הקטין, קיימת חשיבות מיוחדת לשמיעת הקטין בהוראה על מתן טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי, אף ביתר שאת מטיפול רפואי, מצריך את שיתוף הפעולה של המטופל, ועל כן ברור מדוע חשוב כי דעתו של הקטין תישמע, והדבר יהווה שיקול במכלול השיקולים לפיהם יכריע בית המשפט. כמובן, כפי שציינתי, ששמיעת הקטין כפופה לגילו, מידת הבנתו ויתר הדברים עליהם עמדנו. 35. באשר לצורך בתסקיר פקיד סעד. הצורך בתסקיר ברור כשמדובר בקטין נזקק לפי חוק הנוער. הפנייה הראשונית לבית המשפט במקרים אלה נעשית על-ידי פקיד הסעד, מדובר במקרים של הזנחה ותפקוד הורי לקוי, המצריכים את מעורבות שירותי הרווחה, שבין היתר, מציגים את התרשמותם בפני בית המשפט באמצעות תסקיר. התסקיר נועד גם להציג בפני בית המשפט את מצבה של המשפחה באופן כללי, מעבר למצבו הנפשי של הקטין, כפי שמתבטא בחוות הדעת הפסיכולוגית. לעומת זאת, בבקשה למתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות לא תמיד תידרש מעורבותם של גורמי הסעד. לעיתים מדובר במשפחה נורמטיבית באופן כללי, מלבד הצורך בטיפול פסיכולוגי. לעיתים, השאלה עולה רק בשל הסכסוך בין ההורים. קיים חשש, כי הכנסת גורמי הסעד לתמונה אולי אף תביא, במקרים מסוימים, להחרפת המצב. מאידך גיסא, יתכן וגם במקרים אלה ירצה בית המשפט להתרשם מהתנהלות המשפחה באופן כללי. על כן, דומה כי עדיף להשאיר עניין זה לשיקולו של בית המשפט המכריע בבקשה, בכל מקרה ומקרה. 36. נדגיש, כי לא בכל מקרה בו מתבקש טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות שומה על בית המשפט לשלוח את הילד לאבחון על-ידי פסיכולוג מומחה. מלבד עלויותיו, האבחון עשוי להוות מטרד לקטין. על כן, לעיתים יוכל בית המשפט לדחות את הבקשה ללא שליחת הקטין לאבחון. המבחן אשר נקבע בחוק הנוער לצורך זה הוא כי בית המשפט סבור "על סמך ראיות שהובאו בפניו, כי קיימת אפשרות של ממש כי הקטין זקוק לטיפול נפשי". דומה שמבחן זה יפה אף לחוק הכשרות, בשינויים המחויבים, ובשים לב לכך שהתוכן שייצוק בו בית המשפט עשוי להיות שונה. דומה כי במקרים בהם הבקשה נעשית על-ידי אחד ההורים בניגוד לרצון ההורה השני, ובית המשפט יתערב על מנת להכריע בין ההורים, די יהיה בראיות לכאוריות לאפשרות לנזקקות כלשהי. זאת, בשונה ממקרים לפי חוק הנוער, או מקרים אחרים לפי חוק הכשרות בהם סיבת הפנייה היא מצוקתו הנפשית הקשה של הקטין, אז יידרשו ראיות משמעותיות יותר, המצביעות על נזקקות של ממש. סעיף 68(ב) – לאקונה או הסדר שלילי? 37. כאמור, עמדתי על כך שיש לפרש את סעיפים 25 ו-68(א) כמצריכים חוות דעת של פסיכולוג מומחה שבדק את הקטין עובר להוראה על מתן טיפול פסיכולוגי, כמו גם שמיעת המעורבים בעניין. סעיף 68(ב) לחוק הכשרות קובע כי אם הבקשה לפי סעיף 68(א) היא "להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים", הכרעת בית המשפט צריכה להיות מבוססת על חוות דעת רפואית. האם העובדה שהמחוקק לא ציין כי גם טיפול נפשי שאינו רפואי מחייב חוות דעת של פסיכולוג מומחה, יוצרת הסדר שלילי לגבי דרישת חוות דעת שכזאת? שתיקת המחוקק בסוגיה משפטית אינה מצביעה בהכרח על הסדר שלילי – היא יכולה להצביע על חסר (לאקונה). השאלה האם מדובר בהסדר שלילי או בלאקונה תיקבע לפי תכלית החוק (על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו, פ"ד מז(3) 397, 404 (1993)). בענייננו, אני סבורה שאין להבין את שתיקתו של המחוקק בנוגע לטיפול נפשי-פסיכולוגי בסעיף 68 כיוצרת הסדר שלילי. נראה כי הפער בין ההסדרים אינו נובע ממחשבה מכוונת, ואין לראותו כ"שתיקה מדעת". "...תחום הילד ומשפחתו מוסדר בכמה חוקים אשר נחקקו בתקופות שונות, שלא על בסיס מצע רעיוני סדור" (הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה – דוח הוועדה – חלק כללי (2003) 323). במקור איפשר סעיף 68 לבית המשפט לנקוט באמצעים זמניים בלבד ולא כלל את סעיף 68(ב). בשנת 1983, במסגרת תיקון מספר 7 לחוק הכשרות, הוספו המילים "או קבועים" לאמצעים שרשאי בית המשפט לנקוט, וכן הוסף סעיף 68(ב) האמור (חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 7), התשמ"ג-1983, ס"ח 79). עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מלמד כי ספק אם הצעת החוק (אשר בנוסחה אז רק החליפה את המילה "זמניים" במילה "קבועים") כיוונה למקרה כגון זה שבפנינו: "יש לציין כי הצורך בתיקון זה התעורר רק לגבי חולי נפש שאינם מסוגלים לתת את הסכמתם. לגבי חוסה לפי חוק ההגנה על חוסים, התשכ"ו-1966, המסרב לקבל טיפול רפואי מטעמים לא סבירים ולגבי קטין - נזקק לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, שהאחראי עליו אינו נותן את הסכמתו לטיפול או שהקטין אינו מציית לו בנדון, מוסמך בית המשפט להורות על מתן הטיפול הרפואי הדרוש, לדעתו, לשם שמירת שלומו ובריאותו של החוסה או של הקטין" (הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון מס' 7), התשמ"ב-1982, ה"ח הממשלה 207, 209). כמו כן, עיון בדברי הכנסת בקריאה השנייה והשלישית של תיקון מספר 11 לחוק הנוער, מלמד כי מטרת החוק הייתה ליצור הסדר כולל ביחס למתן טיפול נפשי לקטין, שאינו מוגבל למסגרת חוק הנוער בלבד (אם כי יצוין כי הדברים התייחסו בהמשך בעיקר לטיפול פסיכיאטרי): "זה חוק שבא לטפל בכל העניינים הקשורים בטיפול נפשי בקטין ולמלא חלל בתחום הזה, מכיוון שהחוק הקיים לטיפול נפשי, טיפול בחולי נפש, לא הביא בחשבון את הצרכים, את הזכויות ואת הבעיות הקשורות לקטינים, לנוער" (דברי חבר הכנסת ב' טמקין, ד"כ התשנ"ה 8921). 38. לשם השוואה, ההסדרים בעניין מתן טיפול נפשי לקטין נזקק הוספו לחוק הנוער במסגרת תיקון מספר 11 משנת 1995 (חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 11) התשנ"ה-1995, ס"ח 316). ניתן להניח כי הפער בזמנים השפיע על השוני בהסדרים, והצורך להסדיר בחוק מתן טיפול פסיכולוגי גבר עם הפיכתו של הטיפול הפסיכולוגי במרוצת השנים לנפוץ יותר ולאמצעי שבתי המשפט נוטים יותר לעשות בו שימוש ביחס למשפחות במשבר או לקטינים במצוקה. המקרה שבפנינו הוא דוגמא להשפעת חקיקתו של חוק חדש על הפרשנות הניתנת לחוק הישן (למיצער לצורך ההסדר אותו מאמצים). "פירושו של החוק נע עם תנועת החוק בהיסטוריה של שיטת המשפט. פירושו של החוק משתנה עם שינוי הזמנים. מסקנה זו מתבקשת מאופיו החי של החוק, ומהיותו אורגניזם החי בסביבתו" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 275 (1993); וראו עוד: שם, בעמ' 347). הוא דוגמא לפרשנות שנועדה ליצור "הרמוניה חקיקתית" (שם, בעמ' 339). אלו מקרים בהם בית המשפט מפרש חוק כללי מוקדם לאור חוק ספציפי מאוחר יותר, ויוצק את המגבלות בחוק החדש לתוך החוק הישן, לאור התכלית המשותפת של שני דברי החקיקה. כך, למשל, בהקשר אחר לחלוטין, הציעה השופטת שטרסברג-כהן (בדעת מיעוט) לקרוא לתוך תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תנאים נוספים, הנשאבים מן החוקים החדשים המסדירים תובענות יצוגיות בתחומים ספציפיים, על מנת להשתמש בה כמקור לאישור תובענות ייצוגיות (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטיים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 248-249 (2003)). מגבלת הזמן 39. האם לאמץ גם את מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 3ד? כאמור, התכלית של מגבלת הזמן היא לבחון את השפעת הטיפול על הקטין ומידת הצורך שלו בו עם חלוף הזמן, מתוך הכרה בכך שגורם הזמן בחייו של קטין, ובפרט ככל שגילו קטן יותר, הוא משמעותי. תכלית נוספת של מגבלת הזמן היא לצמצמם את הפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי. על בית המשפט לבדוק האם ניתן להחזיר לידי ההורים את הסמכויות אשר נשללו מידיהם. תכלית שנייה זו לא תעמוד תמיד בהליך לפי חוק הכשרות, במקרים בהם הפנייה נעשית על-יד אחד מההורים, שאז, כאמור, כל החלטה של בית המשפט לטובת אחד מההורים מהווה פגיעה באוטונומיה של ההורה השני. עם זאת, ראוי שגם במקרים אלה תהיה מגבלת זמן כלשהי, מהטעמים אותם ציינתי. על כן, סבורה אני כי יש לקבוע מגבלה כללית של "זמן סביר", אשר ייקבע על-ידי בית המשפט בכל מקרה ומקרה. אל לבית המשפט להפקיע מההורים, או אף מאחד מהם, את הסמכות להחליט ביחס לטיפול הפסיכולוגי בקטין למשך תקופה ארוכה, מראש, ללא בקרה. כנקודת המוצא, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את מגבלת הזמן של שלושת החודשים, אשר קבועה בחוק הנוער, הניתנים להארכה לשלושה חודשים נוספים בכל פעם, לפי המלצת הפסיכולוג המטפל. לעיתים תידרש מגבלת זמן קצרה או ארוכה יותר, בהתאם לנסיבות. 40. כמו כן, המבחן על-פיו מכריע בית המשפט לפי סעיף 3ד(א)(2) לחוק הנוער אם להורות על טיפול פסיכולוגי (מניעת נזק נפשי להתפתחות הקטין), אינו המבחן לפיו יפעל תמיד בית המשפט לפי חוק הכשרות. כאמור, חוק הכשרות אינו עוסק רק במקרים של קטינים נזקקים, אליהם מכוון המבחן האמור בחוק הנוער. יש ובית המשפט נדרש להכריע בין רצונו של אחד ההורים כי הקטין יקבל טיפול פסיכולוגי, לבין התנגדות ההורה האחר, מבלי שמדובר בקטין נזקק, שללא הטיפול הפסיכולוגי ייגרם נזק נפשי להתפתחותו. למרות זאת, יתכן ובית המשפט יורה על טיפול פסיכולוגי, כאשר למאזן השיקולים נכנס רצונו של ההורה המבקש טיפול פסיכולוגי והאוטונומיה שלו בגידול הילד. בהתחשב בשיקולים אלו, יש ויורה בית המשפט על טיפול פסיכולוגי לקטין גם במקרים בהם מידת הצורך של הקטין בטיפול קטנה יותר ממידת הצורך בטיפול הנדרשת לפי חוק הנוער. אמצעים זמניים 41. במקרה שבפנינו עמדה בפני בית המשפט בקשה למתן סעד זמני בעניין הטיפול הנפשי. האם גם כשמדובר בבקשה לאמצעי שמירה זמניים לפי סעיף 68(א) יחולו התנאים האמורים? גם פתרונה של שאלה זו יימצא לנו בחוק הנוער. סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער קובעים: 11. אמצעי חירום (א) היה פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא זקוק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים לדעתו למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית המשפט. (ב) אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי להסמיך פקיד סעד להורות ללא הסכמת האחראי על הקטין, כי הקטין ייבדק בדיקה פסיכיאטרית או כי יאושפז בבית חולים, אך רשאי פקיד הסעד לנקוט אחת מאלה: (1) לפנות בענינו של הקטין לפסיכיאטר מחוזי, על מנת שישקול אם להורות כי הקטין יובא בדחיפות לבדיקה פסיכיאטרית לפי סעיף 6 לחוק טיפול בחולי נפש; (2) להביא קטין לבית חולים לשם בדיקה רפואית, נפשית וגופנית, בידי פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, לצורך החלטה לפי סעיף 5 לחוק טיפול בחולי נפש. 12. החלטות ביניים רשאי בית המשפט בהחלטת ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על ידי פקיד סעד; החלטת ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה אם לא הוארכה תקופת תקפה כאמור בסעיף 14. הנה כי כן, בית המשפט רשאי לנקוט באמצעי טיפול והשגחה זמניים, בכללם מתן טיפול פסיכולוגי, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר. מהדברים מסתבר, כי גם לא נדרשת במקרים אלה חוות דעת של פסיכולוג מומחה. אולם, במה דברים אמורים? על הנסיבות לנקיטת אמצעים תכופים ניתן ללמוד מסעיף 11. מדובר במקרים בהם סבור פקיד הסעד כי הקטין נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה. "...הטלת אמצעי טיפול והשגחה מכוח סעיף 12 לחוק מחייבת הצבעה על נזקקות של הקטין וכן על חיוניות האמצעים ועל הצורך להפעילם מיידית. רק בתנאים אלה קיימת הצדקה לפסוח על סדרי הדין של הליך רגיל לקביעת דרכי טיפול והשגחה על קטין נזקק (מכוח סעיפים 2 ו-3 לחוק הנוער)" (דנ"א 6041/02 הנ"ל, בעמ' 258). נדגיש, כי במקרה מעין זה פוקעת ההחלטה תוך 30 יום מיום הינתנה, אם לא הוארכה לפי סעיף 14 לחוק הנוער. 42. כפי שציינתי, בקשות למתן טיפול פסיכולוגי לקטין לפי חוק הכשרות אינן עשויות מקשה אחת. יש ומדובר בקטין נזקק, אך הבקשה הוגשה על-ידי צד מעוניין ולא לפי חוק הנוער; יש ומדובר בקטין שאינו נזקק לפי חוק הנוער, אולם מצבו הנפשי חמור ודורש טיפול פסיכולוגי. במקרים אלה, מן הראוי להחיל במלואם את האיזונים הקבועים בסעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער, לרבות מועד פקיעת החלטה כאמור. אל לבית המשפט לאשר אמצעים זמניים שכאלה החורגים מסדרי הדין הרגילים, אם אין מדובר בטיפול פסיכולוגי שנדרש באופן מיידי לשם שמירה על שלומו של הקטין. מקרה אחר הוא בו אין מדובר בקטין המצוי במצוקה נפשית קשה, אולם ההורים חלוקים ביניהם בעניין הטיפול הפסיכולוגי שיינתן לו. מטבע הדברים, אין הצדקה במקרה זה לנקיטת אמצעים זמניים שלא בהתאם לפרוצדורה עליה עמדתי (קבלת תסקיר במקרה הצורך, שמיעת המעורבים וקבלת חוות דעת של פסיכולוג מומחה). 43. עוד אוסיף, כי בפסק הדין התייחסתי אך ורק להוראה על טיפול פסיכולוגי. לא התייחסתי להוראה על טיפול פסיכיאטרי על-ידי בית המשפט. הזהירות שיש לאמץ בשליחה לטיפול פסיכולוגי, חלה מכוח קל וחומר על שליחה לטיפול פסיכיאטרי. מערכת השיקולים אינה דומה בכל אחת מדרכי הטיפול. על כל פנים, ברי כי על בית המשפט לציין במפורש בהחלטתו על איזה מבין הטיפולים – פסיכולוגי או פסיכיאטרי – הוא מורה, ועל בסיס אלו נתונים קיבל את החלטתו. 44. סקירת פסיקותיהן של הערכאות הנמוכות בעניין זה, מלמדת על חוסר אחידות בהפעלת סעיף 68 לצורך מתן טיפול פסיכולוגי. יש וההחלטה התקבלה על סמך תסקיר של פקיד סעד בלבד. יש וההחלטה התקבלה גם על סמך חוות דעת של פסיכיאטר. לעיתים נעשה לילד אבחון פסיכולוגי. גם משך הזמן לו ניתן הצו כאמור אינו אחיד. לעיתים העביר בית המשפט את הסמכות לפקיד הסעד או לאחד מההורים לקבוע את תנאי הטיפול הפסיכולוגי, עד יום הגיע הילד לבגרות. סבורני כי אין מדובר במצב רצוי. 45. אסכם את המתווה בו, לטעמי, על בית המשפט ללכת לפני שיורה על מתן טיפול פסיכולוגי לפי חוק הכשרות: א. בבקשה למתן טיפול נפשי-פסיכולוגי לקטין לפי סעיפים 25 או 68 לחוק הכשרות, שניהם יחד או כל אחד לחוד, על בית המשפט להכריע לאחר ששמע את טענותיהם והצעותיהם של הקטין והאחראים עליו וכן את פקיד הסעד, מקום בו ישנה או נדרשת מעורבות של גורמי הסעד בהליך. חריג לשמיעת הקטין יהיה מקום בו בית המשפט סבור כי הקטין אינו מסוגל להבין את העניין או שהבאתו עלולה לסכן את שלומו (כהוראת סעיפים 8 ו-9 לחוק הנוער). ב. החלטתו של בית המשפט צריכה להתבסס גם על חוות דעת של פסיכולוג מומחה כהגדרתו בחוק הפסיכולוגים, תשל"ז-1977, אשר בדק את הקטין. בית המשפט רשאי להורות על התיצבות הקטין לצורך אבחון בפני פסיכולוג מומחה כאמור (כהוראת סעיפים 3ב ו-3ד(א)(2) לחוק הנוער). בית המשפט יורה על בדיקה כאמור, אם השתכנע, על סמך ראיות שהובאו בפניו, כי קיימת אפשרות כי הקטין זקוק לטיפול נפשי; אחרת, יכול בית המשפט לדחות את הבקשה ללא צורך בחוות דעת כזאת. במידה והפסיכולוג המומחה ימליץ על טיפול פסיכולוגי לקטין וההמלצה תתקבל, רצוי כי הפסיכולוג המטפל יהיה פסיכולוג אחר מזה שהמליץ על הטיפול. ג. בית המשפט יקבע בכל מקרה ומקרה האם נדרש, בנוסף, לחוות דעתו של פסיכולוג מומחה, גם תסקיר של פקיד סעד. ד. בהחלטתו צריך שבית המשפט יציין במפורש כי הצו מתייחס לטיפול פסיכולוגי (להבדיל מטיפול פסיכיאטרי). ה. צו למתן טיפול פסיכולוגי יהיה לזמן סביר, בשים לב לגילו של הילד, עמדותיהם של האחראים עליו וחוות דעת הפסיכולוג המומחה אשר בדק את הקטין, וכן עמדת פקיד הסעד מקום בו ישנה או נדרשת מעורבות של גורמי הסעד בהליך. ו. במקרה בו מתבקש סעד זמני של מתן טיפול פסיכולוגי לקטין, בשל צורך דחוף, על בית המשפט לבחון את הבקשה לפי סעיף 12 לחוק הנוער, ולאשרה רק אם קיים צורך מיידי במתן הטיפול לשם הגנה על שלום הקטין. צו זמני זה יהא כפוף למגבלת הזמן הקבועה בסעיפים 12 ו-14 לחוק הנוער. מן הכלל אל הפרט 46. במקרה דנן, הורה בית המשפט על מתן טיפול פסיכולוגי לקטין על בסיס עדותו של פקיד הסעד, שהסתמך על המלצת עובדת סוציאלית במרכז הרפואי אליו הופנו הקטינים. זו קיימה 5 פגישות עם המשיבה 1 ועם הקטינים, והגישה את המלצותיה, בפיקוחו של פסיכיאטר ילדים ונוער; על המלצתה של פקידת הסעד המחוזית; על תסקיר שהוגש לבית הדין הרבני בעניין הקטינים; וכן על מכתבה של פקידת הסעד. בשום שלב, לפי המידע שהוצג בפנינו, לא נבחנו הקטינים על-ידי פסיכולוג מומחה. כן לא עולה מן החומר כי בית המשפט התרשם בעצמו מן הקטינים ושמע את רצונם. כמו כן, בית המשפט לא הסביר מה הדחיפות שבהחלטה המידית, ולא הגביל את החלטתו ל-30 ימים. לבסוף, בית המשפט לא ציין בהחלטתו האם מדובר בטיפול פסיכולוגי או בטיפול פסיכיאטרי, אלא הורה על מתן "טיפול נפשי" לקטינים. על כן, לכאורה, ההחלטות האמורות אינן עומדות בתנאים למתן טיפול פסיכולוגי לקטין על-פי חוק הכשרות, כפי שפורטו על ידי. 47. עם זאת, אציין, כי בהסכמת המבקש, נמחק ערעורו על ההחלטה הראשונה. לטענתו, הוא עשה כן מתוך הנחה כי בית המשפט לענייני משפחה ידון בבקשה למתן טיפול נפשי קבוע. בקשת רשות הערעור דנן, נסבה על ההחלטה השנייה, שכל שעשתה היה לאשרר את ההחלטה הראשונה. בין כך ובין אחרת, בינתיים הורה בית משפט זה על העברת הדיון בנושא המשמורת לבית המשפט לענייני משפחה. ממילא, על בית המשפט לענייני משפחה מוטל כעת להכריע בשאלת מתן הטיפול הפסיכולוגי הקבוע. בנסיבות אלה, סבורה אני כי אין מקום להתערב בהחלטה בדבר הטיפול הפסיכולוגי הזמני. עם זאת, משידון בית המשפט לענייני משפחה בטיפול הפסיכולוגי הקבוע, עליו להכריע על-פי המנגנון שפורט בפסקה 45 לעיל. למותר לציין, כי ראוי כי הדיון בעניין הטיפול הפסיכולוגי הקבוע יתקיים בהקדם. על כן, אם תשמע דעתי, אציע לחברותיי לקבל את העקרונות שהצעתי בפסקה 45 לפסק דיני ולדחות את הערעור לגופו. בנסיבות העניין, איני רואה לתת צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנתה של חברתי השופטת ע' ארבל, לפיה יש לדחות את הערעור. כמו כן, מקובלת עלי באופן עקרוני הגישה לפיה בהליך כגון זה שבפנינו, המוגש על פי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות), ניתן להיעזר בהסדר הפרטני הקבוע בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער), ולשאוב ממנו פתרונות וכלי עזר להכרעה הנדרשת, ככל שאלה חסרים בחוק הכשרות עצמו. יחד עם זאת, אני סבורה כי מן הראוי להותיר לבית המשפט הדן בעניין שיקול דעת רחב בשאלה האם ועד כמה יש לשאוב פתרונות כאלה מן ההסדר הסטאטוטורי שבחוק הנוער, תוך בחינת כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה למסקנתה של חברתי השופטת ארבל, ולהערתה של חברתי השופטת חיות. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ארבל. ניתן היום, י' בתמוז תשס"ו (6.7.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05057100_B11.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il