דניאל ציסין נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 5700/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5700/03 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת א' חיות המערער: דניאל ציסין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1109/02 מיום 2.2.03 שניתן על-ידי כב' השופטים: ד' בר אופיר וש' דותן, ש' ברוש תאריך הישיבה: י"ד בטבת תשס"ד (8.1.04) בשם המערער: עו"ד רוברט בראל בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין השופט מ' חשין: המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-יסוד הודאתו, בעבירה של רצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (החוק) בנסיבות המפורטות בסעיף 300א(ג) לחוק, דהיינו, עבירת רצח "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". הודאתו של המערער באה בעקבות הסדר טיעון שנכרת בינו לבין המדינה, בו הסכימו התביעה והסניגוריה על כי יוטל על המערער "עונש מוסכם של 22 שנות מאסר בפועל". הסדר הטיעון הוגש לבית-המשפט, ולאחר הרשעתו של המערער בדינו גזר עליו בית-המשפט, כמוסכם, 22 שנות מאסר. הערעור שלפנינו ערעור על גזר-הדין. נסיבות העניין פורטו בכתב-האישום, ולמדנו מתיאור השתלשלות הדברים כי ביום מסויים חתם המערער הסכם עם המנוח - מתווך במכירת כלי רכב - ולפיו יספק המנוח למערער רכב מסויים שהמערער ביקש לקנות ממנו. המערער שילם למנוח, במזומן, את מלוא התמורה, ואולם המנוח לא עמד בהתחייבותו ולא עוד אלא שבאמתלאות ובתירוצים שונים דחה את המערער בלך-ושוב. וכך, יום אחד הגיע המערער אל מקום עיסקו של המנוח בדרישה כי יעמוד בהתחייבותו ויספק לו את המכונית כפי שהתחייב. המנוח לא היה אותה עת במקום. לאחר זמן, משהגיע למקום והזמין את המערער להיכנס למשרדו, החל המערער לצעוק על המנוח ולקללו. תוך כדי כך שלף המערער אקדח אשר נשא על גופו - המערער עבד כמאבטח בבתי-ספר ונשא ברישיון אקדח מאוזר בן 9 מ"מ - דרך את האקדח וניסה לירות במנוח. בשל מעצור באקדח לא נורה כדור ואו-אז צעק המערער אל עבר המנוח: "את זה אתה תקבל", דרך את האקדח בשנית, וירה במנוח שני כדורים אשר פגעו בביטנו ובזרועו. שותפו של המנוח לעסק נזעק אל המקום, השכיב את המנוח על הארץ ומיהר למשרד להזעיק אמבולנס. ואולם בעוד המנוח שוכב על הארץ מתבוסס בדמו ומנסה לקום, קרב אליו המערער וירה בו מטווח קצר שני כדורים בראשו. המנוח מת כתוצאה מהיריות שהמערער ירה בו. בית-המשפט המחוזי נדרש לעובדות העניין, הצדיק את החלת ההוראה שבסעיף 300א(ג) לחוק על עניינו של המערער, והוסיף ואמר כי העונש אשר נקבע בהסדר הטיעון "נראה לי שקול ומאוזן על-פי ההלכה הפסוקה, והוא משקלל בחובו את הנתונים העיקריים לקולה ולחומרה". כן הוסיף בית-המשפט ואמר כי רואה הוא עצמו מוסמך להתערב בהסדר הטיעון גם לקולה - כשם שהוא מוסמך להתערב בו לחומרה - ואולם לא הוצגו לפניו, כדבריו, נתונים המצדיקים כי יתערב בעונש לקולה. כך החליט בית-המשפט לאמץ את הסדר הטיעון וגזר על המערער עונש מאסר בן 22 שנים. בפתח הדיון היבענו תמיהה בפני בא-כוח המערער על הערעור שמגיש הוא לבית-המשפט. הנה-כי-כן, כך אמרנו לו, התביעה הלכה לקראת המערער כברת דרך ארוכה למדי שעה שהסכימה להחיל עליו את עקרון העונש המופחת כהוראת סעיף 300א(ג). לא עוד, אלא שהמערער ובא-כוחו הסכימו מפורשות לעונש הספציפי שנגזר עליו לסופו של הדיון. נוכח כל אלה, כיצד זה שהמערער הגיש את ערעורו זה שלפנינו? בתגובה לתמיהתנו זו השיבנו בא-כוח העותר כי דברים אחדים שאמר בית-משפט קמא בגזר-הדין הם-הם שדירבנו אותו להגיש את הערעור, והרי דברים אלה לא היו לפני עיניו בעת שעשה את הסדר הטיעון. ומה היו אותם דברים? מסתבר כי במהלך פסק-הדין כתב בית-משפט קמא שני דברים שבא-כוח המערער מסתמך עליהם. במקום אחד אומר בית-משפט קמא כי "הייתי רוצה מאד להקל בעונשו של הנאשם, אלא שלא מצאתי דרך משפטית לעשות כן ...". אכן כך כתב בית-המשפט, ואולם בסמוך לאחר אותם דברים מוסיף ואומר הוא דברים אלה: "אולם צריך שיתקיימו נתונים המזמינים התערבות, ונתונים כאלה אינם קיימים בענייננו". לאחר מכן מביא בית-המשפט את ההלכה הפסוקה, ובפרשו את ההלכה קובע הוא כי אין מקום להתערב בהסדר הטיעון שעשו בעלי-הדין. הנה-כי-כן דברי בית-המשפט היו כשטר ושוברו בצידו: "רצונו" של בית-המשפט להקל בעונשו של המערער מבטל עצמו מפני ההלכה הפסוקה. על צידנו שלנו נוסיף ונאמר, שרואים אנו קושי באמירת בית-המשפט כי "הייתי רוצה מאד להקל בעונשו של הנאשם ...", אמירה שהיתה מעבר לנדרש ולנחוץ. בייחוד כן נוכח דבריו של בית-המשפט עצמו כי העונש שהוטל על המערער יש בו "איזון נכון ומידתי בין שני אינטרסים נוגדים: מצד אחד עומד האינטרס הציבורי להבאתו של הנאשם לדין וענישתו בעונש ההולם את חומרת העבירה. מצד שני ניצב האינטרס הפרטי של הנאשם אשר קורא לתביעה בקול רם להתחשב במסכת הייסורים וההשפלות שעבר מידיו של המנוח". לקראת סיומו של פסק-הדין מוסיף בית-המשפט וקובע, וגם על-כך מסתמך בא-כוח המערער: "כאשר תוגש בקשה לנשיא המדינה להפחתת העונש בענייננו, אני מצרף את המלצתי לבקשה זו". גם מאמירה זו רואים אנו צורך להסתייג. אמירה זו אמירה שלא-לעניין היא, וחורגת היא מן התחום אליו אמור בית-המשפט להידרש בשיקוליו לעונש. לא-כל-שכן שהמדובר הוא באירוע שייארע בעוד שנים לא מעטות. וכי יודע הוא בית-המשפט מה יהיה באותן שנים שתבאנה? וכי יודעים אנו מה יהא מחר? קריאתו של בית-המשפט לנשיא קריאה שלא במקומה היא. סוף דבר: בית-המשפט קיים כהלכה את הסדר הטיעון שנכרת בין בעלי-הדין, ואנו, אף לנו, לא נמצאה עילה להתערב בגזר-הדין כפי שנגזר. אנו מחליטים אפוא לדחות את הערעור. היום, י"ד בטבת תשס"ד (8.1.2004). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03057000_G01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il