אלכסנדר וינאפל נ. שר האוצר משרד האוצר

פסק-דין בתיק בג"ץ 570/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 570/09 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרים: 1. אלכסנדר וינאפל 2. ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר משרד האוצר 2. הועדה הרפואית לעררים במוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד עמי שחף בשם המשיבים: עו"ד דניאל מארקס פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: עניינה של עתירה זו הינו דרישת העותר 1, מר אלכסנדר וינאפל (להלן: העותר), כי המשיבה 2, הועדה הרפואית לעררים, תדון מחדש בעניינו, ותעלה את אחוזי הנכות שנקבעו לו במסגרת החלטתה. לחלופין, מבקש העותר ביחד עם העותר 2, ארגון הגג של ארגוני הנכים, לבטל או לשנות את תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה (קביעת אחוז נכות), התש"מ-1979 (להלן: תקנות מס הכנסה), בטענה כי אין מקום לאסור בתקנות זכות ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים. רקע עובדתי העותר הוא יליד שנת 1967, מהנדס מערכות תקשורת במקצועו. הוא סובל ממחלות שונות, והגיש בקשה לפטור ממס עקב נכותו על פי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה). העותר זומן לוועדות רפואיות שונות לבדיקה רפואית ולקביעת אחוזי נכותו בהתאם לתקנות מס הכנסה. בחודש יוני 2007 נקבעה לעותר נכות זמנית על ידי הועדה הרפואית בשיעור של 94.75% לתקופה שבין 12.05.07 ל-12.05.08. נכות זו מזכה אותו בפטור על הכנסתו בשיעור הקבוע בחוק, אך לתקופה מוגבלת בלבד. המערער השיג על החלטה זו לועדה הרפואית לעררים. בערר טען בין השאר כי הועדה הרפואית שדנה בעניינו לא התייחסה למצבו הנפשי והקוגניטיבי, לא קבעה אחוזי נכות כדין למחלות מהם סבל קודם לאירוע המוחי ממנו נפגע בשנת 2007, וכן לא התייחסה לפגיעה בגופו עקב הטיפול הרפואי הממושך לו הזדקק. כן טען העותר כי הרכב הוועדה לא כלל את המומחים המתאימים לדון במחלות מהן הוא סובל, ובכלל זה, מומחה בתחום הקרדיולוגיה. בעקבות הערר, קבעה הוועדה הרפואית לעררים כי לעותר נכות רפואית צמיתה בשיעור של 88.66%. החלטת הוועדה הובאה לבחינת מנהלת תחום ארצית של הוועדות הרפואיות מטעם משרד האוצר, והיא החליטה כי בהחלטה של הועדה הרפואית לעררים בעניינו של העותר נפלו פגמים מהותיים, היורדים לשורש ההחלטה. על כן, הוחזר הדיון בעניינו של העותר בשנית לוועדה הרפואית לעררים, וזו נתבקשה לדון מחדש בעניינו, תוך שימת לב לנכות הזמנית שנגרמה לו בגין האירוע המוחי, ולהשמנת היתר ממנה הוא סובל. בנובמבר 2008 נתקיים שוב דיון בעניינו של העותר בועדה הרפואית לעררים, אך הוועדה לא שינתה את מסקנותיה, וחזרה וקבעה לעותר שוב נכות צמיתה של 88.66%. מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים טענות העותרים נחלקות לשני מישורים – המישור האישי עוסק בהחלטה הקונקרטית שהתקבלה בעניינו של העותר, והמישור העקרוני נוגע בשאלת תוקפה החוקי של תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה, המונעת, על פי הטענה, ממי שנפגע מהחלטת ועדת עררים מלערער על החלטותיה לגוף שיפוטי. במישור האישי. טוען העותר כי הועדה הרפואית לעררים התעלמה מחלק מהנתונים הנוגעים למחלותיו, דבר שהמשיבים עצמם הודו בו במסגרת מכתבה של מנהלת תחום ארצית של הוועדות הרפואיות מטעם משרד האוצר. אף על פי כן, הועדה הרפואית לעררים, גם בעת שדנה בעניינו בפעם השנייה, לא העניקה לו את אחוזי הנכות המגיעים לו בגין אותם הליקויים, וכן בגין מצבו הרפואי שקדם לתאריך 12.05.07. לדברי העותר, יש לחייב את הוועדה לדון מחדש בעניינו על בסיס נתונים אלה. העותר טוען עוד, כי גם אופן התנהלותה של הוועדה מחייב דיון מחודש בעניינו. הוא מסביר, כי בעת שהגיש את הערר שלו, הוועדה הרפואית לעררים לא הזהירה אותו, קודם שהתקבלה החלטה בעניינו, כי קיימת אפשרות לפגיעה בזכויותיו, כפי שאכן קרה. לטענתו, הוועדה הרפואית לעררים לא נתנה לו גם זכות להתגונן, ולא נימקה את החלטתה להתעלם ממחלות שונות מהן הוא סובל. הוא טוען, כי משהופרו זכויותיו הבסיסיות, ובכללן - מתן אזהרה, זכות שימוע, וחובת הנמקה על ידי הרשות, הרי שהדבר מחייב החזרת הדיון בעניינו לוועדה הרפואית לעררים, תוך חיובה לקבל החלטה מחודשת על פי הקריטריונים שהותוו בפסיקה בדבר דרך קבלת החלטות בידי גופים מינהליים. במישור העקרוני, טוען העותר כנגד תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה שלשונה הוא: "החלטת הועדה תהיה סופית". לגישתו, נוכח הוראת תקנה זו, נבצר ממנו להשיג על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בפני ערכאה שיפוטית, אשר תבקר את דרך קבלת ההחלטה על ידה. בשל הפגיעה הרחבה בזכויותיו, צורף לעתירה ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל, אשר שם לו למטרה להגן על זכויות הנכים ועל אנשים עם מוגבלויות, באשר הם. העותר טוען, כי שלילת זכותו להשיג על החלטת הועדה הרפואית לעררים בפני גורם שיפוטי, פגעה בו קשות, וחסמה את דרכו להביא לביטול החלטת הועדה הרפואית לעררים, או להחזרת הדיון לוועדה לשם תיקון טעויותיה. משכך, טוען העותר כי תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה אינה סבירה, והותקנה בחריגה מסמכות. מאחר שתקנה זו מונעת ביקורת שיפוטית על הוועדה הרפואית, הרי שהדבר נוגד את זכויותיו הבסיסיות להליך הוגן. בהעדר ביקורת שיפוטית, אין מנגנון לתיקון טעויות העלולות ליפול בהחלטת הועדה. לדבריו, אין לתת לוועדה הרפואית לעררים עליונות, ועליה לעמוד לביקורת שיפוטית על פי מבחנים שנקבעו בפסיקה בכל הקשור לנוהל עבודתן של הועדות הרפואיות. לאור האמור, נתבקש בית המשפט להורות על ביטול תקנה 18(ג) לתקנות מס הכנסה, בהיותה בלתי סבירה, או להורות כי לשון התקנה תשונה באופן שניתן יהיה להשיג בפני בית המשפט על החלטות הועדה הרפואית לעררים. המדינה טוענת בתשובה כי מכלול טענות העותרים התייתרו נוכח פסיקת בית המשפט העליון בנושא זה, המכירה בקיומה של זכות ערר על החלטות הועדה הרפואית לעררים לבית הדין האזורי לעבודה. לתמיכה בטענתה, מביאה המדינה את פסקי הדין בבג"צ 7078/08 בנימין הסה נ' משרד האוצר ואח' (לא פורסם, 24.08.08) (להלן: עניין הסה) ובג"צ 3628/08 ציון יריב נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם, 06.05.09) (להלן: עניין יריב). משכך, סבורה המדינה כי יש לדחות את טענותיו של העותר על שני היבטיהם, ולדחות את העתירה על הסף. הכרעה הוועדה הרפואית לעררים הינה גוף מינהלי שהוקם על פי חוק. בהחלטותיה, מבצעת הועדה תפקיד מעין-שיפוטי. בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) נקבעה זכות ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד: "החלטת הועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור, בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה; פסק דינו של בית הדין ניתן לערעור לפני בית הדין הארצי לעבודה אם נתקבלה רשות לכך מאת נשיא בית הדין הארצי לעבודה או סגנו, או מאת שופט של בית הדין הארצי שמינה לכך הנשיא". בית משפט זה כבר קבע בעבר כי בנסיבות דומות לאלה ששטח בפנינו העותר, הנוגעות להחלטת ועדה רפואית לעררים לענין סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה, ניתן לפנות בערעור לבית הדין האזורי לעבודה (עניין הסה; עניין יריב). מכח החלטות אלה עולה כי בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי, נתונה לאדם זכות ערעור בטענות בדבר פגמים שנפלו בקביעת נכותו לצורך קבלת פטור ממס הכנסה, לרבות בעניינים הנוגעים להרכב הוועדה, אופן התנהלותה ומגוון שיקוליה. הטענות האמורות הן מסוג הטענות שמעלה העותר במקרה שלפנינו. האפשרות הנתונה לעותר להביא את טענותיו להכרעה בפני בית הדין האזורי לעבודה, כאמור, משמעותה היא כי קיים סעד חלופי ככל שהדבר מתייחס לעניינו הפרטני, וממילא אין בית משפט זה נזקק לעתירה בהתקיים סעד חלופי (בג"צ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם, 18.1.2006); בג"צ 6136/06 פרי נ' היועץ המשפטי (לא פורסם, 10.09.2006). אשר לסעד המבוקש בהיבט העקרוני, נראה שסעד זה התייתר, משקיימת זכות ערעור לערכאת בית הדין לעבודה. לאור האמור, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, א' בכסלו תש"ע (18.11.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09005700_R03.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il