חיים בן הרוש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 570/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 570/07 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער: חיים בן הרוש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בת"פ 40171/04 מיום 31.12.06 (השופט א' שוהם) תאריך הישיבה: ג' בניסן התשס"ז (22.3.07) בשם המערער: עו"ד יחיאל ירון בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן: גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט אורי שהם) בתיק פלילי 40171/04 מיום 31.12.2006, בו הושתו על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או של הריגה תוך נהיגת רכב מנועי; וכן נפסל המערער מקבלתו או מהחזקתו של רשיון נהיגה למשך 20 שנה מיום 27.6.2003. הערעור הוגש על חומרת העונש. רקע עובדתי ב. המדובר בפרשה עצובה עד מאוד, בה קופדו בעטיו של המערער חיי אם ובתה התינוקת ונפצעו בני משפחה אחרים. ב-27.6.2003 – יום ו' בשבוע, בשעות אחר הצהריים המאוחרות – נהג המערער, יליד שנת 1982, ברכב מסוג G.M.C מסחרי בכביש 444 לכיוון העיר אלעד. במהלך נסיעתו, חצה המערער קו הפרדה רצוף, בקטע שבו מצויה עקומה ימנית בכביש, וחסם את נתיב נסיעתו של רכב פרטי מסוג דייהטסו שנסע בכיוון הנגדי. בית המשפט המחוזי קבע על בסיס חומר הראיות, כי חציית קו ההפרדה הרצוף נעשתה על-ידי המערער ביודעין ובמתכוון, למטרת עקיפת רכב שנסע לפניו. ג. שניות ספורות לאחר הכניסה לנתיב אירעה תאונה, ורכב ה-G.M.C שבו נהג המערער פגע ברכב מסוג דייהטסו שנסע מולו. רכב הדייהטסו נהדף לנתיב הנגדי, ושם פגע בו רכב פרטי מסוג מיצובישי שנסע בכיוון נסיעתו של המערער. התאונה התרחשה על-גבי כביש אספלט סלול, יבש ותקין, בתנאי מזג אויר נאה וראות טובה. מועד התרחשות התאונה היה כשעה לפני כניסת השבת, ושרר עדיין אור יום. כתוצאה מהתאונה נהרגו שתיים מנוסעות רכב הדייהטסו, רעייתו של נהג הרכב, חדוה אליהו זכרה לברכה, ובתם, רעות זכרה לברכה, בת כעשרה חודשים. יתר נוסעיו של הרכב – הנהג, אפרים אליהו, ועוד שלושה מילדיהם, ליאל, יצחק ואיתיאל, ייבדלו כולם לחיים ארוכים – נפצעו, חלקם באורח קשה מאוד. גם שניים מנוסעי המיצובישי נפצעו עקב התאונה. אין להכביר מלים על השבר שנגרם למשפחת אליהו, שעולמה חרב באחת, ועל התמודדותה עם האסון יום יום. ד. רישומה הטראגי של התאונה לא פסח גם על המערער עצמו, בעל רקע משפחתי מורכב, אשר מאז התרחשותה סובל, על-פי חווֹת דעת פסיכיאטריות, מהפרעה פוסט-טראומטית הגורמת לו לחרדה ולקשיי תפקוד, ובמסגרתה אף הגיע למצבים קיצוניים של ניסיונות אבדניים. נזקק המערער לטיפול תרופתי. הוא אף לוקה בסוכרת. עיקרי ההליכים שקדמו להגשת הערעור ה. ביום 22.9.2003 הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה בפתח תקוה, ובו יוחסו למערער עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, נהיגה ברשלנות שגרמה לחבלה של ממש ונהיגה ללא רשיון רכב תקף – כולן לפי הסעיפים הרלבנטיים בפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. אולם, כעבור שישה חודשים, ועוד בטרם הוקרא כתב האישום בשל דחיות אחדות, הודיעה התביעה, ביום 28.4.2004, על תיקון כתב האישום והמרת עבירת גרימת המוות בנהיגה רשלנית בעבירת הריגה; על כן ביקשה להעביר את התיק, בהתאם לתיקון, לבית המשפט המחוזי. ו. כתב האישום המתוקן הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ובו יוחסה למערער עבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן נותרו האישומים בעבירות נהיגה שגרמה לחבלה של ממש, ונהיגה ללא רשיון רכב תקף. ז. המערער כפר בגירסת העקיפה, וטען כי חציית קו ההפרדה הרצוף נעשתה עקב הירדמותו הפתאומית במהלך הנהיגה. בית המשפט דחה כאמור את גירסת ההירדמות, וקבע כי גירסת העקיפה מתיישבת עם חומר הראיות שהונח לפניו, בהתייחסו בראש ובראשונה לשתי הודעות שמסר המערער במשטרה, בסמוך להתרחשות התאונה, שבהן טען מפורשות שחצה את קו ההפרדה מכיוון שיצא לעקיפה והכחיש כי נרדם בעודו נוהג, וכן לדו"ח שהגיש הבוחן המשטרתי. בית המשפט הרשיע כאמור את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ח. ביום 31.12.2006 גזר בית המשפט המחוזי על המערער שש שנות מאסר, מתוכן ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, וכן נפסל המערער לנהיגה למשך עשרים שנה מיום התאונה. בגזר דינו, נתן בית המשפט המחוזי דעתו לאלה: (1) לחומרה, התחשב בית המשפט בתוצאותיה הטראגיות של התאונה, שגרמו להרס משפחה צעירה ומלאת-חיים, וכן בקבלת ההחלטות של המערער, אשר בחצייתו את קו ההפרדה, בנקודה קריטית מבחינת תנאי הדרך, מתוך רצונו להגיע לביתו לפני כניסת השבת נטל סיכון ממשי לגרימת תאונה קטלנית בשעה שהיה מצוי במרחק קצר ביותר ממחוז חפצו. בית המשפט אף התחשב בצורך המשווע, הנובע מן הקטל הנורא בכבישי ארצנו, להחמיר בעונשם של נהגים במקרים של עבירות הריגה בנהיגה ברכב. בית המשפט נתן דעתו להתכחשותו של המערער להודעותיו במשטרה, תוך עמידה על גרסת ההירדמות, שבסופו של דבר נסתרה. נקבע כי בנסיבות אלה, ספק אם המערער מקבל על עצמו באמת ובתמים אחריות מלאה למעשיו. (2) לקולה התחשב בית המשפט בגילו הצעיר של המערער, בעברו הנקי ובנסיבותיו האישיות והמשפחתיות כפי שתוארו בתסקיר שירות המבחן, ובתוכן אף היותו אב לילד כבן שנה בעת מתן גזר הדין. כן נתן בית המשפט דעתו למצבו הנפשי של המערער, כנזכר מעלה, לעינוי הדין עקב תיקון כתב האישום והעברת התיק לבית המשפט המחוזי כשישה חודשים לאחר שהוגש לבית המשפט לתעבורה. ולבסוף, ניתן משקל גם לעובדה שנהג הדייהטסו לא הקפיד על חגירת בתו התינוקת בהתקן כמתחייב מתקנות התעבורה. (3) המערער מרצה את עונשו. ההליך בבית משפט זה ט. (1) המערער קובל על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, לתיקון כתב-האישום שהוגש בתחילה לבית המשפט לתעבורה נודעה משמעות רבה; אילו היו הוא או משפחתו בעלי אמצעים כלכליים ולולא נזקקו לסנגור ציבורי, היה התיק נדון ומסתיים באופן מהיר יותר בבית המשפט לתעבורה, וכך היתה נמנעת מן התביעה היכולת לתקן את כתב-האישום. בנוסף נטען, כי בית המשפט המחוזי לא ייחס בגזר דינו משקל ראוי למצבו הרפואי והנפשי של המערער, ולמשבר העובר עליו בגין התאונה. לעניין זה המציא המערער חוות דעת פסיכיאטריות נוספות המעידות על מצבו. המערער קובל כי בא כוחו בהליך הקודם לא עתר די כנגד מאסר בפועל – טעות שלטענת בא כוחו הנוכחי של המערער היתה גורם מכריע בעונש שנגזר. נטען כי עונש מאסר בפועל, לא כל שכן לתקופה ארוכה, עלול בסבירות גבוהה, לגרום הידרדרות נוספת במצבו הנפשי של המערער. (2) לקראת הדיון עיינו בתסקיר משלים של שירות המבחן, שנכתב שעה שאושפז במחלקה פסיכיאטרית בבית הסוהר; הוזכרה מחלת הסוכרת הטעונה איזון. מחוות דעת פסיכיאטרית מיום 26.2.07 שאליה התייחס שירות המבחן עולה, כי המערער צלול, אף כי נראה רדום ואטי, "מציג אפקט ירוד של עצב, חרדה ודיכאון, מוצף במחשבות ותמונות של התאונה ומגלה רגשי אשם וחרטה", אך להלן נאמר (בתמצית המופיעה בתסקיר): "אם קיימת אבחנה של הפרעה פוסט-טראומטית היא כעת נמצאת בהפוגה. אין תכנים פסיכומטיים, בלבול או ניתוק, נוטה להפריז ולהפגין סימפטומים פסיכיאטריים מגוונים בהתאם לסיטואציות בהן נמצא ..."; לדעת הפסיכיאטר אין המערער זקוק לאשפוז פסיכיאטרי, אך צוין כי הוא מטופל תרופתית בתחום הנפשי, והדבר מאזן את מצבו. (3) בפנינו טען בא כוח המערער, כי שולחו מכיר עתה באחריותו לתאונה ואינו מתנער הימנה, ולכן לא עירער על הכרעת הדין. זאת, שעה שהמדובר בתיק שיכול היה להסתיים בבית המשפט לתעבורה, והעונש היה פחות בהרבה. נגרם למערער כנטען, עינוי דין. לטענתו, חמור גזר הדין לעומת מקרים בנסיבות אחרות דומות, בעוד שצריך שהכל יהיו שוים לפני החוק. כן הטעים את עברו הנקי של המערער, ואת העובדה שפסילתו הארוכה מונעת כי יהוה סכנה לנהגים בדרך. (4) מנגד טענה באת כוח המדינה, כי העברת התיק לבית המשפט המחוזי באה מתוך בחינה מחודשת פנימית של הראיות וגם נוכח פניית עורכי דין שייצגו את משפחת הקרבנות. תפיסתה של המדינה היא, כי במעשה המערער היה סיכון מודע שכלל זלזול ואי אכפתיות כלפי חיי אדם וקדושתם; עוד נטען כי במצבו הנפשי של המערער חלה הטבה, על-פי חוות הדעת, ונסתר מצב פסיכוטי. אשר לעונש, אמנם 5-4 שנות מאסר בפועל אינן ברף הנמוך, אך הרף מצוי בסימן עליה, והיו דוגמאות לענישה בסדר גודל כזה ואף יותר, וסטנדרד של ענישה גבוהה מבטא את סבל משפחת הקרבנות הנמשך והולך. (5) המערער אמר בפנינו כי הוא מודע לעבירתו ולטעות שעשה כאיש צעיר; ציין כי הוא סובל מסיוטים וחלומות על ההרג שנגרם; ידוע לו כי בעבירתו הרס משפחה, ואם יוקל בעונשו יוכל לפעול לתשלום פיצוי כספי מסוים. (6) אבי המשפחה הנפגעת, מר אפרים אליהו, ציין בהתרגשות ובבכי כי ממשפחתו היפה, שלא חסר לה עד לתאונה דבר, נהרגו על-ידי המערער שתי נשמות טהורות. ההכרעה י. (1) ההכרעה בתיק זה אינה קלה, לא רק בגלל הממד האנושי העצוב מאין כמותו, אל מול אבדן שאינו בר השגה ואינו ניתן להשבה למשפחה, ששתי נפשות מתוכה נגדעו בחתף ואחרות נפגעו, אלא גם בשאלה הרחבה יותר של התמודדות עם נגע תאונות הדרכים ואי ההצלחה המספקת של כל הגורמים העוסקים בכך לשרש את עבריינות התנועה. אשר להליכים הפליליים, פעמים שמובאים נהגים שהיו מעורבים בתאונות קטלניות לדין בעבירת גרימת מוות ברשלנות (סעיף 304 לחוק העונשין) ופעמים, בחמורים שבמקרים מבחינת התנהגותו של הנאשם, ומן הסתם הם המיעוט בבתי המשפט – כמו בנידון דידן – בעבירת הריגה (סעיף 298 לחוק). נוסחו של סעיף 304 הוא "הגורם ברשלנות למותו של אדם – דינו מאסר שלוש שנים". נוסחו של סעיף 298 הוא "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו – מאסר עשרים שנה". עבירת ההריגה היא מן החמורות בספר החוקים; היא משמשת בהיקף רחב של מקרים – החל במעשי המתה הקרובים לרצח בכוונה תחילה, ולעתים אף מוגשים כתבי האישום באשמת רצח ובהסדר טיעון מופחתים לכלל הריגה, וכלה בעברייני תנועה שעבירתם חמורה ובוטה, תוך אדישות לתוצאות ופזיזות ברמה גבוהה, אף שאיש מהם אינו מעונין בתוצאות של מוות. התיחסות המחוקק, התביעה ובתי המשפט נובעת גם מן הכשל המוסרי, ועל כן הנוהג במהירות מטורפת או העוקף במקום אסור כבמקרה דנן, תישקל העמדתו לדין בעבירת הריגה: יש בכך גם מסר ציבורי. דומה בעיני כי גם מבחן התוצאה העצובה משמש את התביעה בהחלטות בהקשר דנא, כגון כשמספר ההרוגים בתאונה גדול, רחמנא ליצלן. אולי ניתן להשוות זאת במשפט העברי למושג הדרגה הגבוהה של שגגה "שוגג (או מותר) קרוב למזיד" "קרוב לפשיעה", וראו בבלי מכות ט', א'; רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ה', ד'; הלכות מלכים י', א'; אנציקלופדיה תלמודית כרך ו', ש"א ערך "גר תושב" וכן כרך כ"ו, קס"ח-קע"א (ערך "ישן"). אמנם, לא אחת, בדומה למידרג רצח-הריגה, מושג בתיקי תאונות דרכים הסדר טיעון שבו מוחלפת ההריגה בגרימת מוות. (2) במקרה דנא הובא המערער לדין לראשונה באשמת גרימת מוות, ויכול היה להיות מורשע בעבירה זו, אלא שמשנשתהה העניין נמלכה התביעה, מטעמה ועל פי פניית משפחת הקרבנות כאמור, והמירה את העבירה בהריגה. המערער – הורשע לאחר הוכחות – בהריגה, ואינו מערער על כך עוד, אלא על חומרת עונשו. עולות השאלות הניצבות תדיר במצבים כאלה בתחום הענישה. בעבירות גרימת מוות הרף הגבוה במידרג הנוהג הוא ככל הנראה עד שנה וחצי של מאסר, ולא אחת מושת מאסר בעבודות שירות. בטרם נידרש לענישה במקרי הריגה, נתאר ונאמר את הידוע, כי אין תשובה טובה לשאלה אם אכן מועילה לצמצום תאונות הדרכים הטלתם של גזרי דין מחמירים; אך כבר ציין הנשיא שמגר ברע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 76, 83 כי "הענישה של מעשי עבריינות מהותיים הקשורים לנהיגה בדרכים, היא חלק מרכזי ואף דומיננטי בכל מאמץ לצמצום עבריינות תנועה". נזדמן לי לומר בפסק דין בתיק שעניינו גרימת מוות ברשלנות, כי "נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם, השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים החברתית אל מול המס שגובות תאונת הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב, מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי דין מחמירים" (רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). רוצה לומר, גם למי שמקנן ספק בליבו אם ההרתעה בענישה מחמירה מועילה, אף שאין בידינו נתונים (שראוי היה כי יינתנו בידינו, לרבות מחקרים) – אין חולק כי יש משמעות לגמול האינדיבידואלי, ולאו מילתא זוטרתא היא. (3) אשר לענישה במקרי הריגה, הפרקליטות הציגה – בעקבות הדיון – שלושה פסקי דין בהם הוטל מאסר ממושך בעבירת הריגה בתאונות דרכים. בע"פ 2013/93 קלפה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נדון מערער שהיה במצב רפואי ונפשי מדורדר, לאחר חוסר שינה קשה וטיפול בכדורים, ו"נרדם על ההגה"; בית משפט זה (מפי השופט גולדברג) הפחית את עונשו מחמש לארבע שנות מאסר בפועל, גם נוכח עברו התעבורתי הנקי יחסית. בע"פ 4749/00 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אישר בית משפט זה – מפי השופט (כתארו אז) ריבלין – עונש של חמש שנות מאסר בפועל בעבירת הריגה, במקרה של חציית קו הפרדה בשדה ראיה חסום, וזאת לאחר 60 עבירות תעבורה, לרבות מקרה נוסף של חציית קו הפרדה רצוף. בע"פ 171/05 בחירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אישר בית משפט זה (מפי השופטת – כתארה אז – ביניש) מאסר בפועל של ארבע שנים, למי שהסדר הטיעון לגביו כלל ברף הגבוה מאסר זה, והוא אדם שלא היה לו מעולם רישיון נהיגה, נהג ברכב שלא היה מורשה לנסיעה, ודהר במהירות בתנאי שטח לא מתאימים. היו גם עונשים קלים יותר בעבירות הריגה. בע"פ 8103/05 עותמאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) אישר בית משפט זה, מפי השופט לוי, הרשעה בהריגה ועונש של שנתיים וחצי מאסר בפועל למי שחצה צומת באור אדום וקיפח חיי אשה. באותו עניין ציין המשנה לנשיא חשין, בדעת יחיד כי אילו הוגש ערעור על קולת העונש היה הוא נוטה להיענות בשל צרכי המאבק בתאונות. בע"פ 6261/05 אמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) אישר בית משפט זה (מפי השופט – כתארו אז – ריבלין) מאסר שנתיים למי שהורשע בהריגה יחד עם נהיגה בשכרות ואי ציות לרמזור אדום. באותו מקרה שתה המערער לשכרה בטרם נהג. (4) מה דינו של המערער דנא, שהיה נהג חדש יחסית ללא עבר תעבורתי, ועבר את העבירה החמורה על תוצאותיה המזעזעות? אכן, ציין השופט טירקל ברע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל, כי "הקטל הנורא בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים קבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך". באותו עניין אושר עונש מאסר בפועל של 12 חודשים בעבירת גרימת מוות, במקרה של נסיעה בכיוון ההפוך למותר, ובסטיה מנתיב הנסיעה הרגיל. במקרה דנן, בעבירת הריגה ולא גרימת מוות, נדון המערער לעונש מאסר בפועל של למעלה מפי ארבעה. אין ספק כי אין הריגה כגרימת מוות ברשלנות, ואולם שאלה היא האם יש מקום להעמיד את הדברים בענייננו במידרג העליון כמעט של הענישה במקרים כאלה, או ליתן משקל נוסף למכלול הנסיבות האישיות והעבר הנקי, כפי שתוארו בתסקירים. אין משמעות הדבר אף קירובו של המערער לסדרי הגודל הענישתיים של גרימת מוות, אלא העמדתו במקום הראוי, בשקלול הנסיבות, בענישה בתיקי הריגה, ועדיין ברף הגבוה. לא בלי היסוס, נוכח התוצאות הקשות והטרגיות, ונוכח הצורך במאבק בתאונות הדרכים, אציע לחברותי להותיר את העונש הכולל של שש שנות מאסר, אך להעמיד את רכיב המאסר בפועל על 45 חודש (במקום 54), והשאר על תנאי לפי קביעתו של בית המשפט קמא כנזכר, ולהוסיף רכיב של פיצוי בסך 20,000 ₪ לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שישולם בתוך עשרה חודשים מיום שחרורו של המערער. בטרם חתימה אציין, כי אין בכך כל עיקר כדי לשדר מסר מקל באשר לעבירות תנועה חמורות, אלא איזון שונה במידת מה משערך בית המשפט קמא, וכאמור המקרים של ענישה בסדרי גודל העולים על שנגזר כאן, כללו נסיבות חמורות נוספות הקשורות בנהג העבריין. לבי למשפחה הנפגעת, שכאבה הוא מתמיד ובמידה רבה ללא מרפא, ואין בתוצאה האמורה כדי להמעיט במאומה מהשתתפותי הכנה ביגונה הנמשך. (5) כאמור, אציע לקבל את הערעור חלקית בגדרי האמור. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט רובינשטיין, הגם שלא בלב קל. נקודת המוצא של בתי המשפט בגזירת עונשם של מי שהורשעו בהריגה תוך נהיגה ראוי שתגרוס ענישה מחמירה הנותנת ביטוי לערך של קדושת החיים (וראו בהקשר זה דברי השופט זילברג, ע"פ 211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 375, 382 (1966)). חברי העלה בפסק דינו תהיה האם אכן ענישה מחמירה תורמת לצמצום נגע תאונות הדרכים. כשלעצמי אני סבורה כי אין מאבק נחוש בתאונות הדרכים ללא ענישה מחמירה. חלק ניכר של תאונות הדרכים הן תולדת מה שמקובל לכנות "הגורם האנושי". ישנם אמנם מקרים בהם נגרמות תאונות דרכים בשל טעות אנוש, תנאי הדרך ועוד כיוצא באלה סיבות וגורמים, אולם דומה כי אין חולק שרבות מתאונות הדרכים הן תוצאתה של נהיגה בלתי זהירה, שאין עימה הישמעות לחוקי התעבורה והתחשבות בתנאי הדרך. תאונות אלה ניתן למנוע על ידי חינוך לנהיגה אחראית וזהירה, על ידי חינוך לציות לחוק ולכללי הנהיגה הנכונה. ענישה הולמת היא חלק אינטגרלי של החינוך לנהיגה נכונה שביסודה כיבוד נוסעים אחרים, משתמשים אחרים בכביש, לרבות עוברי אורח תמימים. לפיכך אני רואה בחיוב את המגמה להעלות את רף הענישה בגין עבירות אלה. יחד עם זאת, מלאכת גזירת העונש אינה כוללת אך שיקולים כלליים, ציבוריים ומערכתיים אלא היא ראשית כל מלאכה אינדיבידואלית הנעשית על פי מכלול הנסיבות הנוגעות לתיק הנידון. במקרה דנן אני סבורה כי התוצאה אליה הגיע חברי משקפת איזון ראוי המביא בחשבון, בנוסף לצורך להילחם בתאונות הדרכים ולהביא בחשבון את כאבה של המשפחה שיקיריה נקטפו בטרם עת, גם שיקולים רלוונטיים נוספים ובעיקר ההחמרה באישום להריגה לאחר שהוגש כתב האישום לבית משפט השלום בעבירה של גרם מוות ברשלנות – עניין שיש לו משקל כפי שעמד על כך הסנגור, נסיבותיו האישיות המורכבות של המערער, ובעיקר העובדה כי כמערכת מחויבים אנו, לצד ההחמרה ברף הענישה על מנת להגיע לרמת ענישה ראויה, גם בשמירה על אחידות מסוימת ברמת הענישה. הוצגו בפנינו פסקי דין רבים שבהם ניתנו בגין נסיבות דומות עונשים קלים באופן משמעותי (וראו למשל: ע"פ (תל-אביב-יפו) 71933/06 שניתן באותו שבוע). העונש שנגזר על המערער הינו ברף הגבוה ביותר של הענישה עד כה ומנגד רף הענישה כפי שמצטייר מהפסיקה שהוגשה לנו, אינו מספק. סבורני כי העונש המוצע על ידי חברי משקף איזון הולם בנסיבות ועדיין הוא עונש חמור וראוי בנסיבות. אוסיף, כי ערה אני לכאבה של המשפחה השכולה שכאבה אינו יכול למצוא לא מזור ולא נוחם. שמענו את דברי הבעל, האב השכול, וכל מילה נצרבה בליבנו. ההקלה המסוימת בעונש אין בה כדי להקל ראש בכאבם או בצורך בעונש הולם לזה אשר המיט על משפחתם חורבן עמו מתמודדים הם יום יום, שעה שעה. שותפים אנו לכאבם, ואולם חובתו של בית המשפט היא לערוך מלאכת איזונים שלמה המביאה בחשבון את מכלול היבטי התמונה שנפרשה בפניו, וכך גם כאן. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ט באייר תשס"ז (7.5.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07005700_T04.doc מפ+לח+הדס מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il