פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5692/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5692/06 ע"פ 5834/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 5692/06 והמשיב בע"פ 5834/06: דאטו ארחיפוב נ ג ד המשיבה בע"פ 5692/06 והמערערת בע"פ 5834/06: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 30.5.06 בת.פ.ח. 1003/03 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: י' אלון, ר' אבידע וב' אזולאי תאריך הישיבה: י"ג בתשרי התשס"ח (25.9.2007) בשם המערער בע"פ 5692/06 והמשיב בע"פ 5834/06: עו"ד יובל ליבדרו בשם המשיבה בע"פ 5692/06 והמערערת בע"פ 5834/06: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (פ"ח 1003/03). בפסק הדין הורשעו דאטו ארחיפוב (המערער בע"פ 5692/06) (להלן: ארחיפוב) ואשתו דאז זינאידה חודויארוב, במסכת עבירות שעיקרה חטיפתה של אישה שעסקה בזנות (להלן: המתלוננת) לשם מכירתה לשם העסקתה בזנות. ארחיפוב מערער על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. מנגד מערערת המדינה (בע"פ 5834/06) על קולת העונש. 2. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע הואשם ארחיפוב בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1), התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, עבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין; שתי עבירות של ניסיון לסחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיפים 203א(א) ו-25 לחוק העונשין; עבירה של הבאת אדם לידי מעשה זנות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 203(ב)(1) לחוק העונשין; עבירה של סרסרות למעשי זנות, לפי סעיף 199(א)(2) לחוק העונשין; עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין; ועבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, לפי סעיף 203א(2) לחוק העונשין. 3. על פי הנטען בכתב האישום, בחודש נובמבר 2003 קשר ארחיפוב קשר עם אנשים נוספים לחטיפתה של אישה העוסקת בזנות ולמכירתה לאחר. לשם כך הזמין ארחיפוב את המתלוננת, שוהה בלתי חוקית שעסקה בישראל בזנות, לדירתו במלון "שירת הים" באשקלון בהציגו עצמו כמי שמעוניין בשירותיה. כשהגיעה המתלוננת לדירתו הודיע לה ארחיפוב כי הוא "גונב" אותה ממעסיקה הנוכחי, ויחד עם אשתו ואדם נוסף שהסתתר בדירה (להלן: סרגיי) לקחו את המתלוננת למכוניתם, והסיעו אותה לקריית גת, שם הצטרף אליהם אדם נוסף (להלן: אולג). בקריית גת ניסו ארחיפוב והאחרים למכור את המתלוננת לאדם שכונה "אדיק" ללא הצלחה. משכך, הסיעו את המתלוננת למקלט שמיקומו אינו ידוע, שם נשמרה על ידי שומר שאף ביצע בה אונס. למחרת המשיכו ארחיפוב והאחרים לאיים על המתלוננת כדי שתסכים לעסוק בזנות, בין היתר בכך שאיימו עליה שיסגירוה למשטרה. באותו לילה הביאו ארחיפוב והאחרים את המתלוננת לביתו של לקוח שיצר עמם קשר טלפוני, ושם קיימה המתלוננת יחסי מין עם הלקוח תמורת תשלום שהועבר לאולג. למחרת שוב ניסו ארחיפוב והאחרים למכור את המתלוננת לאדיק ללא הצלחה. בעקבות המשך איומיו של אולג הסכימה המתלוננת לעסוק בזנות, ולמחרת הובאה למספרה בקריית גת, שם נצבע שערה והיא "נמכרה" לאדיק, כאשר ארחיפוב ואולג חלקו ביניהם את התשלום שניתן בעבורה. אדיק הביא את המתלוננת לדירה בתל אביב, ממנה הצליחה המתלוננת להימלט ולהזעיק את המשטרה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וי' אלון) הרשיע את ארחיפוב בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את הכרעתו, בין היתר, על המהימנות אותה הוא ייחס לעדותה של המתלוננת. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שנפלו בדבריה סתירות, הרי שלא דובר בסתירות מהותיות, שאין בהן כדי להשליך על האמון בה, לאור התרשמותו כי מסרה בפניו עדות אמת. בפסק דינו בחן בית המשפט בפירוט את הסתירות העיקריות אליהן התייחס ארחיפוב והראה כי אין מדובר בסתירות שאינן ניתנות ליישוב וכי בנסיבות העניין אין בהן כדי להפריך את דבריה של המתלוננת. בית המשפט הוסיף כי דבריה של המתלוננת מצאו תימוכין בעדויותיהם של עדים נוספים, הן אלו שנקראו להעיד מטעם המדינה והן אלו שהעידו מטעמו של ארחיפוב. מנגד, ציין בית המשפט כי לא נתן אמון בעדותו של ארחיפוב, בפרט לנוכח האמון אותו ייחס לגרסת המתלוננת, וכי למרות הזמן הרב שהיה לו להכין את גרסתו נותרו בה תמיהות רבות. בית המשפט התייחס במסגרת הכרעת דינו אף לטענה אותה העלה ארחיפוב בדבר "נזק ראייתי" ובדבר הגנה מן הצדק, לפיה מחדלה של המשטרה לחקור את הנהג אשר הסיע את המתלוננת לדירתו, כמו גם אי חקירתם של מעורבים אחרים, גרמו לפגיעה קשה בהגנתו. בית המשפט דחה את טענותיו אלו בקובעו כי לא מצא שיש בהם כדי לעורר ספק באשמתו. 5. בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט המחוזי על ארחיפוב עונש של שמונה וחצי שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. בית המשפט התייחס בגזר דינו לחומרת העבירה מחד, ומאידך לעובדה כי ארחיפוב ואשתו היו היחידים מבין כל המעורבים בפרשה שנתנו את הדין על מעשיהם, לכך שתפקידו של ארחיפוב במעשים לא היה מרכזי, ולהימשכות ההליכים. טענות הצדדים 6. עיקר טענותיו של ארחיפוב בערעורו נוגעות לתקיפת המהימנות אותה ייחס בית המשפט המחוזי לעדותה של המתלוננת. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מהסתירות הרבות שנפלו בין אמרותיה השונות ובין עדותה, ובין גרסתה לעדויותיהם של עדים אחרים, כמו גם מהתמיהות שעולות מדבריה. לטענתו שגה בית המשפט משדחה את גרסתו, לפיה למעשה המתלוננת היא זו שפנתה אליו כדי שיסייע לה לברוח ממעסיקה הקודם וכדי שיעזור לה "להימכר" לידי אדיק כדי לקבל חלק מהתשלום. עוד שב ארחיפוב וטוען כי מחדלה של המשטרה לחקור את הנהג שהסיע את המתלוננת לדירתו (להלן: הנהג) מהווה "נזק ראייתי", שכן לטענתו בנסיעה זו אמרה המתלוננת לנהג כי זו הפעם האחרונה שהיא נוסעת איתו, דבר שיש בו לטענתו כדי לחזק את גרסתו. 7. ביחס לעונש שהוטל עליו טוען ארחיפוב כי שגה בית המשפט משהחמיר בעונשו, לאור היקפו המצומצם של הסחר בו היה מעורב, מעורבותו הנמוכה בתחום של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות והעובדה שלא נעשה שימוש באלימות במסגרת הפרשה. 8. מנגד טוענת המדינה בערעורה כי שגה בית המשפט המחוזי משהקל יתר על המידה בעונשו של ארחיפוב. לטענתה מדובר בעבירה שהינה מן התופעות העברייניות החמורות והקשות ביותר של המציאות העבריינית המודרנית, המחייבת תגובה עונשית חריפה וחד משמעית. דיון 9. נקדים ונציין, כי עיקרן של העובדות הצריכות לעניינו הובררו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו המפורט והמנומק היטב. הלכה היא, כי בית המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (1999); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). הלכה זו נכונה אחת כמה וכמה, שעה מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו בהתבסס על המהימנות אותה ייחסה הערכאה הדיונית לעדים שהעידו בפניה. כפי שקובע סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971: משקלה של עדות 53. ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. בהתאם נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדים בפניה, התרשמה מדבריהם ומהתנהגותם בעת מתן העדות, והתרשמה באופן בלתי אמצעי מיתר אותות האמת שנתגלו ביחס לעדים אלו בהמשך המשפט (ראו, למשל, ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.2007); ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006)). 10. בענייננו לא מצאתי טעם לחרוג מהלכה זו. בית המשפט המחוזי בחן בפסק דינו את רוב רובן של הטענות אותן מעלה ארחיפוב ביחס למהימנותה של המתלוננת, ודחה אותן אחת לאחת בפירוט רב. גם אני לא מצאתי כי יש בסתירות להן טוען ארחיפוב כדי לפגוע באופן ממשי במהימנותה או בגרסתה. ברובן של הסתירות מדובר בסתירות שניתן להבינן על רקע נסיבות ביצוע העבירות ונסיבותיה האישיות של המתלוננת. יש לזכור שמדובר במי שחששה הרב מהמשטרה הוא שהניע אותה לאורך הפרשה, וכי מדובר במי שעברה חוויה אינטנסיבית קשה בהיותה בידי ארחיפוב ושותפיו. בנסיבות אלו אין בסתירות שניתן למצוא בדבריה כדי להשפיע על המהימנות אותה ייחס לה בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי עדותה בפניו הינה עדות אמת. יתרה מכך, הסתירות אליהן מתייחס ארחיפוב אינן נוגעות לליבה של העדות אותה מסרה המתלוננת ביחס אליו, אלא לכל היותר להיקפה החיצוני של הפרשה. משכך אין בהן כדי לפגוע במשקלה של עדות זו במסגרת הרשעתו. 11. גם בתמיהות אותן מעלה ארחיפוב ביחס לגרסתה הכללית של המתלוננת לא מצאתי ממש. מדובר כאמור בגרסה קוהרנטית, אשר הגיונה וסיפור המסגרת שבה נשמרו לכל אורך אמרותיה, החל מחקירתה הראשונית במשטרה וכלה בעדותה בפני בית המשפט. מנגד יש לציין כי גרסתו של ארחיפוב עצמו נעדרת כל הגיון, ובצדק דחה אותה בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה. 12. טענה נוספת אותה שב ארחיפוב ומעלה בפנינו הינה טענתו ל"נזק ראייתי", לפיה בשל אי חקירתו של הנהג בידי המשטרה היה על בית המשפט המחוזי להניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר מבחינתו שעשויה היתה לעלות מעדותו של הנהג. בהתאם, לתפיסתו של ארחיפוב, היה על בית המשפט להניח כי המתלוננת אמרה לנהג בעת נסיעתה לדירתו כי זו נסיעתה האחרונה עמו, שכן עובר להגעתה לדירה תכננה להיעזר בארחיפוב כדי לחמוק ממעסיקה. עם כל הכבוד, איני יכול לקבל טענה זו. 13. אפתח ואומר, כי טענות בדבר "נזק ראייתי" הינן למעשה טענות בדבר מחדלי חקירה, בכסות אחרת (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 837-838 (2005). כפי שציינתי באחת הפרשות: "באשר לטענות המבקש לעניין הנזק הראייתי שנגרם לו עקב מחדלי החקירה של המשיבה, הרי שמקורה של דוקטרינה זו הינו במשפט האזרחי, שם משמש כלל זה לשם העברת נטל הראייה, בייחוד במצבים בהם מדובר ב"תיקו ראייתי". לעומת זאת, במשפט הפלילי, מוטל נטל ההוכחה ממילא על כתפי המשיבה ועל-כן, השאלה היחידה המשמעותית בעניין זה, היא האם למרות מחדלים חקירתיים כאלו ואחרים, הוכחה אשמתו של המבקש מעל לספק סביר" (רע"פ 7359/06 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.1.2007)). עוד עמד על כך בית המשפט בע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.2006) בציינו כי: "בקצרה אעיר, כי השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת. לטעמי ככלל אכן אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה בגדרי עשיית הצדק במשפט הפלילי, שכן – כפי שציינה הפסיקה שהובאה מעלה מוטל הנטל במשפט הפלילי על התביעה וככלל איננו מועבר לנאשם, וממילא השאלה היא האם מצבור הראיות, בהינתן מחדל כזה או אחר, מביא להרשעה בלא ספק סביר. ואולם במדינת חוק מתוקנת, כפי שמבקשים אנו להיות, הציפיה היא כי התביעה תפרוש בפני בית המשפט תשתית ראייתית רחבה, וכי בהדריכם את החוקרים על גורמי התביעה, הפרקליטות או התביעה המשטרתית, לדרוש כי ככל הניתן לא תונח אבן רלבנטית שאינה הפוכה. חרף העומס המוטל על גורמי האכיפה אין מקום להתעלמות מכלל זה, והבקרה התביעתית צריכה לכלול אותו, ובמקרים רבים כך אכן קורה. יהיו איפוא מקרים חריגים שבהם תהא נפקות למחדלים כאלה, הן בבחינה מדוקדקת במיוחד של הראיות שהוגשו, והן – במקרים קיצוניים – אף מעבר לכך, בהנחת הנחות לטובת הנאשם, שמא נגרם לו עוול". 14. משכך, הרי שיש לבחון את הטענה בדבר "נזקים ראייתיים" בשתי אספקלריות. הראשונה והעיקרית, היא באמצעות השאלה האם יש במחדלים הנטענים כדי לעורר ספק סביר באשר למידת הוכחתה של האשמה. השניה היא האם מדובר במחדלים כה חמורים, שיש בהם חשש לקיפוח מהותי של הגנתו של הנאשם. יש להדגיש כי גם בעניין זה אין לבחון את המחדל החקירתי כשלעצמו, אלא מתוך הקשרו ומתוך ראיית מכלול הראיות (ראו ע"פ 4301/05 חלבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2007)). 15. בכל הנוגע לענייננו, לא מצאתי כי יש באי חקירתו של הנהג כדי לעורר ספק באשמתו של ארחיפוב, או שהיה בה כדי לקפח את הגנתו בצורה מהותית. טענתו של ארחיפוב בעניין זה נובעת ממשפט אותו אמר מעסיקה הקודם של המתלוננת, לפיו הנהג מסר לו כי בדרכם לדירתו של ארחיפוב, אמרה לו המתלוננת כי "אני חושבת שאני פעם אחרונה נותנת לך את הדמי נסיעה". מכך מבקש ארחיפוב לטעון, כי לו היה הנהג נחקר, יתכן והיה מאשש כי אמנם כך אמרה לו המתלוננת. ומשלא נחקר, יש לטענתו להניח כי כך היה, ולקבוע כי אמירה זו מטילה ספק של ממש בגרסת המתלוננת. אלא שטענה זו אינה מתיישבת אף עם גירסתו של ארחיפוב עצמו. לטענתו, כל כולה של הפרשה בה היה מעורב נבע מניסיונה של המתלוננת לחמוק ממעסיקה. לטענתו, לשם כך קשרה עמו המתלוננת קשר לפיו יבריח אותה לקריית גת, שם תימכר לאדם אחר. באם נקבל את טענתו, הרי שמה לה למתלוננת להסגיר את כוונתה לברוח ממעסיקה באמצעות התוודות בפני מי שמועסק על ידו? אמנם, ראוי היה כי המשטרה היתה מביאה לעדות את הנהג, כדי לשפוך אור על נקודה זו, ושותף אני לביקורתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. אלא שאין במחדל זה כדי לפגום בהרשעתו של ארחיפוב. אמנם יש ומחדלי חקירה עשויים להביא לזיכויו של נאשם, אולם אין משמעות הדבר כי כל מחדל, אף אם מדובר במחדל חמור, יביא בהכרח לזיכויו (ראו ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006)). אלא שבענייננו לא מצאתי שמדובר במחדל היורד לשורשו של עניין. מקובלת עלי בעניין זה קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יש להבין את האמרה לנוכח הקשרה – דהיינו, אמונתו של המעסיק באותה עת כי המתלוננת ברחה ממנו, כפי שאף עולה מיתר אמרתו, המכוונת להטלת ספק בחטיפתה. 16. לסיכום כל האמור, מצאתי כי אשמתו של ארחיפוב הוכחה כדין בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב בהכרעת דינו. הערעורים על גזר הדין 17. הן המדינה והן ארחיפוב מערערים על גזר הדין, זו על קולת העונש וזה על חומרתו. 18. חרף נסיונו של ארחיפוב להמעיט במידת מעורבותו במה שמכונה "תעשיית המין" והעבירות הנלוות לה, הרי שהעבירות אותן ביצע נמצאות בלב ליבו של עיסוק נלוז זה, וטומנות בחובן כמה ממאפייניו הראויים ביותר להוקעה, ובהם שלילת חירותו של אדם, התייחסות אליו כאל נכס הניתן למכירה, וניצול חולשתן של נשים חסרות הגנה, החוששות מפני פנייה לשלטונות החוק בשל היותן שוהות בלתי חוקיות בישראל. לגבי עבירות אלו נקבע לא פעם כי מדובר בעבירות שהינן מן הבזויות והנתעבות ביותר שבספר החוקים, בשל הפגיעה הקשה ביותר שמתלווה אליהן בלב ליבו של כבוד האדם, ובשל הניצול הנורא המתלווה אליהן. מסיבה זו חזר והדגיש בית המשפט את הצורך בהחמרת עונשם של מי שנטלו חלק בביצוע עבירות אלו, הן לשם המחשת הפסול הרב שמייחסת החברה למעשים אלו, והן לשם הרתעתם של העוסקים בעיסוק זה (ראו, למשל, ע"פ 10545/04 מדינת ישראל נ' אלדנקו (לא פורסם, 6.2.2006); ע"פ 5905/04 סולומון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.10.2007)). בהתאם נקבע כי נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה יהוו אך שיקול משני, ולעיתים אף שולי – אל מול השיקול שבהחמרת ענישתם של מי שהתייחסו אל בני אדם כאל רכושם (ראו, למשל, ע"פ 1652/07 נורמטוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.10.2007)). 19. כאמור לעיל, ארחיפוב הורשע בעבירה של חטיפתה של מי שעסקה בישראל בזנות בהיותה שוהה בלתי חוקית, לשם "מכירתה" לאדם אחר. במהלך התקופה בה הוחזקה ונכלאה המתלוננת בידי ארחיפוב ושותפיו, ניסו שוב ושוב הללו למוכרה ולגרום לה לעסוק בזנות, תוך שהם מאיימים עליה שיסגירוה לשלטונות באם לא תיכנע לדרישותיהם. חרף ניסיונותיו של ארחיפוב להמעיט מחומרת מעשיו, ולאור מדיניות ההחמרה הנקוטה בבית משפט זה לגבי העבירות בהן הורשע, לא מצאתי כל מקום לקבל את ערעורו על העונש שהוטל עליו. מדובר בעונש שהולם היטב את נסיבות האירוע ואת הצורך לשדר מסר חד משמעי בדבר יחסה של החברה לביצועם של המעשים אותם ביצע. 20. עם זאת, לא מצאתי גם מקום לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונשו. מדובר בעונש המשקף את נורמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשע ארחיפוב, גם אם אין הוא נמצא ברף הגבוה של נורמות אלו. חרף חומרתן האינהרנטית של העבירות, כפי שזו תוארה לעיל, הרי שלא עלתה טענה בבית המשפט המחוזי בדבר הפעלת כוח פיזי כלפי המתלוננת, ויש בכך כדי למתן, במידה מסויימת, את העונש שיש להטיל בגינן. עוד יש לציין כי ארחיפוב לא הועמד לדין ביחס למעשה האונס שנטען שבוצע במתלוננת, כך שעובדותיו של מעשה זה לא הוכחו במשפט כדבעי, ואין להחמיר בעונשו בגינו. מטעמים אלו לא מצאתי מקום להתערב בעונש שנגזר על ידי בית המשפט המחוזי. סוף דבר 21. לאור האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתנה היום, י"ח באדר א התשס"ח (24.2.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06056920_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il