פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 5690/98
ע"א 5878/98
וערעור שכנגד
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' ריבלין
המערערים בע"א 5690/98: 1. ד"ר מוניס אורנה
2. בית חולים רמב"ם
3. משרד הבריאות - מדינת ישראל
נגד
המשיבים בע"א 5690/98: 1. עאמר הודה
2. עאמר מחמד
3. קופת חולים לעובדים לאומיים
4. ד"ר זליגמן
המערער בע"א 5878/98: עאמר סאלח
נ ג ד
המשיבים בע"א 5878/98: 1. ד"ר מוריס אורנה
2. ד"ר זליגמן
3. בית חולים רמב"ם
ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.6.98 בתיק
א' 1441/85 שניתן על ידי כבוד השופטת
מיכאלה שידלובסקי-אור
תאריך הישיבה: יט' באדר תשס"ב (3.3.2002)
בשם המערערים 1-4 עו"ד משה סטוביצקי, עו"ד איילת סבג
בע"א 5690/98:
בשם המשיבים 1-2: עו"ד דוד קצוטי
בע"א 5690/98:
בשם המשיב 3 עו"ד תמיר גליק
בע"א 5690/98:
בשם המערער בע"א 5878/98: עו"ד דוד קצוטי
בשם המשיבים 1-3 עו"ד משה סטוביצקי, עו"ד איילת סבג
בע"א 5878/98:
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המשיבה 1 (היא המערערת בערעור שכנגד), אושפזה בבית החולים בו משמשת המערערת 1 כרופאה מרדימה והמנוהל בידי המערערת 3 - מדינת ישראל; המשיבה 1 (להלן: המשיבה) ביקשה לעבור ניתוח לצורך כריתת בלוטות ממיתרי הקול.
בשלבים הראשונים של הניתוח, במהלך ההרדמה ולאחר שהוחדר לקנה הנשימה של המשיבה צינור הנשמה, ארע סיבוך מן הסוג הידוע כ"חזה אויר" לאמור, חדירה בלחץ של אויר אל תוך חלל בית החזה - מחוץ לריאות. תקלה זו הביאה להעלאת הלחץ בבית החזה ולכשל בפעולת הריאה. הניתוח הופסק ובוצעו במשיבה נסיונות לנקז את האויר מבית החזה, אלא שלא היה באלה כדי למנוע את הנזק המוחי שנגרם לה בהעדר זרימה תקינה של חמצן.
כתוצאה מן הפגיעה המוחית סובלת המשיבה מליקויים בתחום המוטורי, בארבעת גפיה, מאבדן כמעט מלא של חוש הראיה ומפגיעה בתחום הקוגניטיבי. הליכתה אינה יציבה והיא מתקשה להפעיל את ידיה. היא נזקקת לעזרה בחלק מפעולות היום-יום.
2. את נזקיה תבעה המשיבה מן המערערת 1, ששמשה כאמור רופאה מרדימה, בעת הניתוח, בבית החולים בו בוצע הניתוח, ומן המערערת 3 - מדינת ישראל.
בית המשפט המחוזי מצא כי פעולות החירום, שבוצעו בבית החולים, להוצאת האויר ולהקטנת רמת הגזים בדם, לא בוצעו במיומנות הדרושה. בית המשפט קבע כי הרופאים נשתהו, מעבר לזמן הראוי, בפעולות החרום שנקטו לניקוז האויר, וכי כתוצאה מכך נמנעה הספקת חמצן תקינה למוח והוסבו למשיבה נזקים בלתי הפיכים. משמצא את המערערים אחראים לנזקי המשיבה חייב אותם בית המשפט המחוזי בתשלום פיצויים בגין נזקיה. מקצת מן הפיצויים נקבעו לתשלום בסכום כולל ומקצתם בתשלומים עתיים. תשלומים אלה האחרונים נפסקו בגין סיעוד ודמי מחיה שנקצבו לתקופה בה תשהה המשיבה בבית הוריה ועד למועד בו תעבור להתגורר במוסד.
הערעור מופנה כנגד עצם הטלת החבות על המערערים וכנגד שומת הנזק. המערערים סבורים גם כי לא היה מקום לחייב אותם לשפות את המשיבה 3, קופת חולים לעובדים לאומיים, בגין תשלום ימי האשפוז של המשיבה, בהם נשאה. לחילופין הם טוענים כנגד גובה הנזק. המשיבה, מצדה, בערעור שכנגד, מלינה על מיעוט הפיצויים שנפסקו לה. בעלה של המשיבה, שהתגרש ממנה לאחר מעשה, הגיש גם הוא ערעור ובו הוא משיג כנגד מיעוט הפיצויים שנפסקו לו בגין נזקיו שלו.
לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, בכתב ובעל-פה, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעורים כולם להידחות.
3. המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי טעה בממצאים שקבע לעניין האחריות ובמסקנות שהסיק מהם. לטענתם, לא היה בסיס לקביעותיו של בית המשפט קמא באשר למשך הזמן שעבר מן הרגע בו נתגלה הסיבוך ועד לחידוש אספקת החמצן התקינה למוח. הזמן שחלף מרגע אבחון התקלה הרפואית ועד להשלמת טיפול החירום היה, לדעת המערערים, זמן סביר. הם סבורים כי הם פעלו על פי הכללים אותם קבע המומחה מטעם המשיבה 1 עצמו וכי מכל מקום לא נתקיים קשר סיבתי בין דרכי הפעולה בהם נקטו לבין הנזק שהוסב למשיבה. אשר לגובה הפיצויים בהם חוייבו, סבורים המערערים, כי בית המשפט המחוזי הפריז בהערכת הנזק ואף נמנע מלנכות את מלוא הניכויים הצריכים בניכוי.
4. טענות אלה אין לקבל. הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו. בית המשפט בחן את העדויות שנשמעו בפניו ואת הראיות שהוצגו לו אודות ההתרחשויות שאירעו במהלך הניתוח. בית המשפט מצא כי כבר בתחילת הניתוח הורגשה נפיחות בצווארה של המשיבה, דבר שהעיד על מציאות אויר ברקמה תת עורית והצביע על חשד לקרע בקנה הנשימה. האבחנה הרפואית בדבר חדירת אויר לבית החזה היתה גלויה לעין כבר בשלבים המוקדמים של ההתרחשות ובית המשפט מצא, לאחר שקבע את סדר השתלשלות האירועים, ואת המועדים בהם בוצעו פעולות החירום השונות, כי המערערים השתהו בטיפול החירום שלא לצורך. בית המשפט קבע עוד כי הרישומים הרפואיים שנעשו במהלך הניתוח, או בסמוך לאחר סיומו, אינם אמינים ואינם משקפים נכונה את המציאות והסיק נכונה את המסקנות המשפטיות המתבקשות מחסר זה. בקביעות אלה אין עילה להתערב והן מובילות למסקנה כי המערערים התרשלו בטיפול שהעניקו למשיבה. על פי הראיות שבאו לפניו, ובכלל זה עדויות המומחים, רשאי היה בית המשפט קמא להסיק על דבר קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתנהגות הרשלנית לבין הנזק שהוסב למשיבה. בדין חוייבו איפוא המערערים לשאת בנזקי המשיבה.
5. אשר לגובה הנזק, אין לקבל את טענת המערערים כי בית המשפט הפריז בקביעת הפיצויים. השומה שקבע לעניין ראשי נזק מסויימים אף נמוכה מן הסכומים הנפסקים בדרך כלל בנסיבות דומות, אלא שהמעטה זו מתאזנת, בעיקרה, בשל ההפחתה החסרה של סכומי הניכויים השונים. התוצאה היא שאין מקום להתערבות, במסגרת של ערעור, בסכום הכולל שנפסק. הוא הדין באשר לערעור שהגיש מי שהיה בעלה של המשיבה. הסכומים שנפסקו לו אינם לוקים בחסר ואין מקום להתערב בהם.
6. נותר עוד לדון בטענה הנוספת של המערערים לעניין זכאותה של קופת החולים לקבלת השבה, על הסכומים בהם נשאה, בגין אשפוזה של המשיבה בבית החולים, במהלך הטיפול המשקם שהוענק לה בעקבות הנזק שהסבו לה המערערים.
המערערים סבורים כי קופת החולים אינה זכאית להיפרע על הסכומים בהם נשאה, כאמור, וזאת בשל הפרוש אותו הם מבקשים ליתן להוראת סעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד1964- (להלן: החוק). הוראה זו קובעת כי:
"...אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוזה זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר".
המערערים סבורים כי קופת החולים הינה "תאגיד העוסק בעסקי ביטוח" - שאינו תאגיד המבטח את חבריו בלבד, ולפיכך אינה זכאית להיפרע על פי החוק. את טיעוניהם סומכים המערערים, בין היתר, על אמרות שנכללו בשני פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון. בע"א 331/75 מבטחים נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63, נאמר, מפי השופטת מ' בן-פורת, אגב אורחא, כי "מבטחים היא תאגיד המבטח רק עובדים במקום עבודתם" וכי "זהו בעיני חוג סגור להבדיל (למשל) מקופת חולים הפתוחה להצטרפותו האישית של כל מי שיחפוץ"; על דברים דומים, חזרה בע"א 619/78 חונוביץ נ' כהן, פ"ד ל"ה(4) 281. בינתיים איבדה השאלה, כולה, מחשיבותה עם השינויים שחלו בדין ואולי אף במבנה קופות החולים. יש לה נפקות בתיק זה שעניינו נזק שהתרחש לפני שנים.
אכן, האמרות עליהן סומכים המערערים, עוררו, בעבר, ספק בזכאותן של קופות חולים לתבוע כמיטיבות (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהד' 4, 1997) בעמ' 1040); אלא שנראה כי ניתן להסירו. "החוק הקנה לקופות החולים, נותנות השרות הרפואי; מעמד משל עצמן, בבואן לתבוע את הוצאות השרות הזה מאת המזיקים" (ד' קציר, שם, שם).
7. דברי ההסבר להצעת החוק מלמדים כי אכן לכך נתכוון החוק. הזכות להיפרע, כך פורש שם, "נתונה, לפי החוק המוצע גם למוסדות לעזרה רפואית - בתי חולים, קופות חולים וכדומה. אין היא נתונה למבטחים העוסקים בעסקי ביטוח, אשר שילמו למבוטחיהם את דמי הביטוח עקב הנזק. אלה מקבלים בתמורה את הפרמיות ותשלום דמי הביטוח הוא חלק מהסיכון העסקי". (ה"ח 540 תשכ"ג, בעמ' 123-126). הדברים האלה, שנלוו לנוסח המקורי של הצעת החוק, שלא כלל את הסייג הנוגע "לתאגיד המבטח את חבריו בלבד" - יפים שבעתיים למקרא הנוסח הקיים של החוק המביא, מפורשות, בגדר הזכאים להיפרע על פיו, תאגידים המבטחים את חבריהם בלבד.
יתרה מכך, מסקנה זו מתיישבת היטב עם הסימטריה הנדרשת לעניין ההטבה: הניזוק אינו מפוצה על ידי המזיק על שרות רפואי שקיבל, בלא תשלום, בקופת החולים (ע"א 252/86, גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4) 45); הוא מקבל את ההטבה בלי לשלם עבורה ואינו זכאי, לפיכך, להיפרע למעלה מנזקו. "המשפט רואה צורך להבטיח פיצוי לקורבן העוולה, אך מתנגד באופן עקרוני לכפילות הפיצוי" (ג' טדסקי "הטבת נזקי-גוף על-ידי הלא אחראי לנזיקין" הפרקליט כא (1965) 237, 238). המיטיב, מצדו, זכאי לקבל את התמורה מאת המזיק, אך זה האחרון אינו נושא בפיצוי העולה על הנזק.
סימטריה זו נשמרה גם בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד1994-. גם על פיו, הניזוק, המקבל שירותים רפואיים בלא תשלום, בקופות החולים, מכוח אותו חוק, אינו זכאי לתבוע מן המזיק פיצויים, בגין טיפולים רפואיים אלה (ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724. וראו גם: ע"א 5675/92, 2596/92 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' כהן ואח', תק-על 95(1), 576; ע"א 2801/96 אל-על נ' אלברט יפרח, תק-על 98(3), 126), ואילו המיטיבה, קופת החולים, נותנת השירותים הרפואיים, זכאית לחזור על המזיק בגין אותו טיפול רפואי.
הוראת סעיף 21 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, המקנה לנותן השירותים הרפואיים את זכות החזרה על המזיק, משמרת את ההסדר שנקבע בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזיק גוף) ואת הסימטריה הנובעת ממנו.
סוף דבר: גם דין הטענה הזו של המערערים להידחות. הערעור והערעור שכנגד נדחים.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כח' באדר תשס"ב (12.3.2002).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 98056900 /אמ
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il