קוביצקי- ואח' נ' שר הפנים ואח'

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5682/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ העותרים: הלית קוביצקי ואח' נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. שר הבריאות 3. האחראי לבלימת מחלת קורונה במשרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו 4. מנכ"ל משרד הבריאות 5. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד גלעד שר, עו"ד איתן טוקר ועו"ד דניאל חקלאי בשם המשיבים: עו"ד הדס ערן פסק-דין השופט י' עמית: העתירה שלפנינו מאגדת בתוכה טענות בשלושה נושאים הקשורים למדיניות המשיבים בנושא ההתמודדות עם נגיף הקורונה: הנושא האחד הוא החלטה-כביכול של המשיב 1 (להלן: המשיב או שר הפנים) לאפשר כניסת 20 אלף אזרחים זרים לישראל; הנושא השני הוא חובת הבידוד הגורפת החלה על אזרחי ישראל השבים ארצה; הנושא השלישי עניינו במדיניות אכיפת המגבלות שהותקנו מכוח תקנות שעת חירום. נעמוד תחילה בתמצית על שלושת ראשי העתירה. שלושת ראשי העתירה 1. בראש הראשון לעתירה, העותרים טוענים כי יש להורות על ביטול החלטת המשיב "על הכנסת כ-20 אלף תיירים ותלמידים אזרחים לא ישראלים מארצות הברית לתחום מדינת ישראל". לטענת העותרים, 20 אלף מורשי הכניסה מורכבים ברובם מאברכים חרדים המגיעים לישראל לקראת חגי תשרי, ולצדם תלמידי ישיבות ואולפנות וסטודנטים המגיעים למטרות לימודים, וכן אחרים המגיעים למסע היכרות עם מדינת ישראל במסגרת פרויקט "מסע" (להלן יחד: מורשי הכניסה). יצויין כי העותרים לא צירפו לעתירתם את החלטת המשיב ולא ציינו מתי נתקבלה החלטתו, אלא הסתפקו בציון העובדה כי היא נתקבלה "באחרונה". לטענת העותרים, ההחלטה "לייבא" 20 אלף אזרחים זרים מארצות הברית בשיא תקופת הקורונה, היא החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני ופוגעת בעקרון השוויון, בכך שהיא מפלה לרעה אזרחים זרים שהם בני משפחה של אזרחים ישראלים, וקיים חשש כי נתקבלה משיקולים זרים. לטענת העותרים, זכותם של אזרחי ישראל לשהות במחיצת בני משפחתם שהם נתינים זרים, היא בדרגת עדיפות גבוהה לעומת צרכיהם הדתיים או הלימודיים של מורשי הכניסה שכלל אינם אזרחי ישראל. במישור הקונקרטי נטען כי העותרים 10-9, 51-50 ו-64 הם אזרחי ישראל, שבני משפחתם או בני זוגם שהם נתינים זרים אינם מורשים להיכנס לישראל. בנוסף, נטען כי לפי פרסומים בכלי התקשורת, מורשי הכניסה יזכו לתנאי בידוד מקילים לעומת תנאי הבידוד שבהם נדרשים יתר הנכנסים לישראל לעמוד בשובם ארצה, באופן המהווה פגיעה נוספת בעקרון השוויון. עוד נטען כי הכנסתם של מורשי הכניסה לישראל ושהותם במלוניות, עריכת בדיקות רפואיות ואשפוזים ככל שיידרש, "תבוצע כנראה על חשבון משלם המיסים הישראלי"; כי מדובר בעלויות עצומות שיושתו על אזרחי המדינה; וכי העובדה שמורשי הכניסה מגיעים מארצות הברית שהיא מדינה "אדומה", מבלי שאיש יבדוק את תסמיני הקורונה שלהם בטרם עלייתם למטוס, חורגת ממתחם הסבירות. 2. בראש השני לעתירה, העותרים מבקשים כי "ייקבעו חריגים לחובת הבידוד הכללית והגורפת בת 14 הימים המוטלת [...] על כל אזרח ישראלי הנכנס ארצה מחו"ל". לטענת העותרים, חובת הבידוד הכללית בת 14 הימים שהוטלה מכוח צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), תש"ף-2020 (להלן: הצו) לא כוללת חריגים כלשהם. העותרים טוענים כי בהתחשב בחלוף הזמן מאז פרוץ מגפת הקורונה, הידע הרפואי שהצטבר לגביה, והיכולת לערוך בדיקות מהימנות לגילוי חולים שנדבקו בנגיף, היה על ממשלת ישראל לגבש מדיניות ברורה המאזנת בין שיקולים שונים ומפחיתה את הפגיעה בחופש התנועה וחופש העיסוק של האזרחים. עוד נטען, כי לפי פרסומים שונים, המשיבים גילו נכונות לחרוג מן הכללים מטעמים פוליטיים, לדוגמה בכך שאפשרו לשחקני כדורגל זרים ומאמנים זרים לצאת ממקום הבידוד למגרש האימונים ובחזרה. לטענת העותרים, אין הצדקה להבחין בין ענף הכדורגל לבין קבוצות אוכלוסיה אחרות, ומדיניות המשיבים עולה כדי אפליה פסולה. במישור הקונקרטי, נטען כי העותרת 4 היא אשת עסקים הנמצאת תדיר על קו ישראל-גרמניה, החייבת בבידוד בכניסתה לישראל, וכי פניותיה לגורמים הרלוונטיים לא זכו למענה המתייחס לנסיבותיה הקונקרטיות. 3. בראש השלישי לעתירה, העותרים מבקשים כי יוקפאו כל צעדי אכיפה נגד אלו המפרים מגבלות שהוטלו על הציבור במסגרת המאבק בנגיף הקורונה, "כל עוד לא מועמדים לדין ולמצער כל עוד לא נפתחות חקירות בעניינם של בכירים כגון נשיא מדינת ישראל, ראש הממשלה, השר לבטחון פנים, חברי כנסת, רבנים, בעלי הון ורבים אחרים, שלגביהם לא ננקטו אמצעי אכיפה כלשהם על אף פרסומים אודות הפרותיהם את תקנות שעת החירום". לטענת העותרים, מדיניות המשיבים משקפת אכיפה בררנית, והעותרים מפרטים שורה של מקרים שפורסמו באמצעי התקשורת, בהם לכאורה הפרו גורמים שונים מגבלות שונות, בכללן הוראות הסגר שהוטל בליל הסדר, הגבלת מספר המשתתפים באירועים, שמירת מרחק בין אדם לאדם והקפדה על עטיית מסכה. במישור הקונקרטי, נטען כי העותר 5 קיבל דו"ח בגין הימצאותו במרחק העולה על המותר מביתו. 4. יצויין כי בראש עתירה הראשון ביקשו העותרים להוציא צו ביניים למשיב 3, שלפיו "תוקפא מיידית ההחלטה לאפשר את הגעת 20 אלף האזרחים הזרים הללו למדינת ישראל". בהחלטתי מיום 13.8.2020 לא נעתרתי לבקשה למתן צו הביניים האמור, והוריתי למשיבים להגיש תגובתם המקדמית תוך התייחסות לבקשה למתן צו ביניים. תגובתם המקדמית של המשיבים 5. המשיבים סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שורה של טעמים, ובכללם משום שהעתירה כורכת יחדיו עניינים שונים; בשל קיומו של סעד חלופי; בשל תשתית עובדתית ומשפטית חסרה; בשל שיהוי שחל בהגשתה; בשל אי מיצוי הליכים; ובשל אי צירוף משיבים נדרשים. 6. לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות גם לגופה. בהתייחס לראש הראשון של העתירה, המשיבים טוענים כי כלל לא ברור לאלו החלטות מינהליות מתייחסים העותרים, ומה מקורו של הנתון בדבר החלטה על כניסת 20 אלף נתינים זרים לישראל. מכל מקום, נטען כי מדיניות שר הפנים גובשה בשיתוף הגורמים הרלוונטיים במשרד הבריאות, וכי קבלת תלמידים זרים למוסדות החינוך בישראל כפופה לקבלת אישור משרד הבריאות בדבר התחייבות המוסדות לעמוד בתנאי הבידוד, ובכפוף להתחייבות אישית של התלמידים לעמוד בכל תנאי הבידוד הנדרשים. בנוסף, החלטות שר הפנים, שהתקבלו ביום 14.6.2020 וביום 22.7.2020, התקבלו לאחר מספר דיונים עם גורמי המקצוע, שהובילו למסקנה כי ניתן להקל על מדיניות הכניסה לישראל בתקופה האמורה. המשיבים מבהירים כי ההחלטה התייחסה לכניסת סטודנטים זרים למוסדות אקדמאיים, תלמידי ישיבות, תלמידי "מסע", תלמידות אולפנה, תלמידות סמינריונים, תלמידי בתי ספר תיכוניים ותלמידי מכינות. באשר לטענת האפלייה, המשיבים טוענים כי רשות האוכלוסין מעדכנת את המדיניות מעת לעת, ונכון ליום 17.8.2020 ישנן 18 קטגוריות של זרים בעלי זיקה כזאת או אחרת לישראל, שכניסתם תותר בפוף לבחינה פרטנית, וזאת לצד שיקול הדעת הכללי המסור לשר הפנים לאשר ולסרב כניסתו של כל זר לישראל, וממילא אין מדובר באפליה פסולה. לבסוף נטען כי בניגוד לטענת העותרים, עלויות הבידוד של התלמידים הזרים כלל אינן מוטלות על כתפי המדינה. במישור הקונקרטי, המשיבים טוענים כי לעותר 10 ולמשפחתו הותרה כניסה לישראל ביום 12.8.2020. 7. באשר לראש השני של העתירה בדבר העדר חריגים לחובת הבידוד, המשיבים טוענים כי מדובר בסעד שהתייתר. לדבריהם, בעקבות בחינה ועדכון של מדיניות הממשלה, עודכנה חובת הבידוד הכללית הגורפת, וזו כבר אינה חלה על הנכנסים לישראל ממדינות שהתחלואה בהן נמוכה יחסית. במישור הקונקרטי נטען כי בכך בא על פתרונו עניינה של העותרת 4. עוד נטען, כי לפי הוראות הצו ישנה אפשרות לקיים בידוד קבוצתי, וכי הגורמים המקצועיים במשרד הבריאות עמלים בימים אלו על גיבושו של נוהל מתאים. לפי הנוהל המתגבש, שיחול באופן אחיד על מוסדות חינוך שמקיימים פעילות חינוכית לתקופה של מעל מספר חודשים לתלמידים שאינם תושבי ישראל, יתאפשר לכל מוסד לבקש עבור תלמידיו בידוד קבוצתי של עד שישה תלמידים, בכפוף להתחייבויות. 8. לבסוף, באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית, המשיבים טוענים כי פניותיהם של העותרים בנושא הועברו לטיפול הגורמים הרלוונטיים וטרם הושלם גיבוש המענה, מה עוד שחלק מהמקרים שפורטו בעתירה כלל לא נזכרו בפניותיהם המוקדמות של העותרים, וממילא אין מקום שבית המשפט יידרש להם. תגובה מקדמית משלימה ותשובת העותרים 9. בהחלטתי מיום 19.8.2020 הוריתי למשיבים להגיש השלמה לתגובתם המקדמית, בה יתייחסו לשתי נקודות: האחת – קיומו של סעד חלופי בהתייחס לפן הכללי-עקרוני של ההחלטות עליהן נסבה העתירה (להבדיל מהחלטות במקרים פרטניים); השניה – הבחנה בין מספר מורשי הכניסה, תוך התייחסות לתתי הקבוצות של מורשי הכניסה (כגון תלמידי ישיבה, תלמידי נעל"ה וכד') והבהרה אם נקבעו מכסות למספר מורשי הכניסה מכל אחת מתתי הקבוצות. 10. המשיבים הגישו תגובה משלימה ביום 27.8.2020, בה טענו כי המדיניות הנוגעת לכניסת זרים לישראל נקבעה מכוח סמכותו המפורשת של שר הפנים, וכי אין מדובר בהחלטת ממשלה. לטענת המשיבים, הטענה כי יש לבטל את ההחלטה המאפשרת למורשי הכניסה להיכנס לישראל, כמו גם הטענה לאפליית אזרחים ישראליים פרטניים, נוגעות לסמכות שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, ומשכך הסמכות לדון בהן מסורה לבית המשפט לעניינים מינהליים. בנוסף, טענות העותרים כי החלטות המשיב מפלות לרעה בני משפחה של אזרחים ישראליים שבקשותיהם להיכנס לישראל נדחו – ראוי שתתבררנה בפני הערכאה הדיונית המוסמכת, בצירוף עותר פרטני ובהתאם לתשתית העובדתית הרלוונטית. מכל מקום, הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רשות בענייני כניסה לישראל רשאי להגיש ערר לבית הדין לעררים, וזה רשאי לדון גם בשאלות עקרוניות אגב תקיפה עקיפה. באשר למספר מורשי הכניסה ולהבחנה בין תתי הקבוצות, המדינה פירטה את מספר האזרחים הזרים שנכנסו לישראל מיום 14.6.2020 ועד ליום 23.8.2020 בחלוקה למספר תתי קבוצות. כן פורטו המוסדות שקיבלו אישור עקרוני לקבל אליהם מורשי כניסה. המדינה הבהירה כי לא נקבעה כל מכסה לגבי מספרם של מורשי הכניסה. 11. לבקשת העותרים, נתאפשר להם להגיש תשובה מטעמם לתגובתם המקדמית של המשיבים, וזו הוגשה ביום 7.9.2020. בתשובתם טוענים העותרים, בין היתר, כי הנתונים שמסרו המשיבים מחזקים את טיעוניהם, לנוכח "חלקם המספרי המכריע של תלמידי ישיבות ואברכים", כאשר "דווקא בישיבות התגלה לאחרונה שיעור תחלואה עצום". עוד נטען כי המשיב 3, פרופ' רוני גמזו, מנסה בכל כוחו למנוע יציאת אלפי ישראלים לאוקראינה לקברו של ר' נחמן מברסלב, מה שאינו מתיישב עם שינוי עמדתו והסכמתו להגעתם של מורשי הכניסה מארצות הברית לישראל. בנוסף, נטען כי לא התקבלה תשובה מהמשיבים לגבי הנשיאה "בעול הכלכלי של הגעת האזרחים הזרים, אשפוזם בעת הצורך והבדיקות שייערכו להם"; כי העותרים נאלצו להתבסס בעתירתם על מידע שפורסם בכלי התקשורת, שכן לא נמסרו מלכתחילה נתונים מדויקים על ידי המשיבים; וכי לנוכח השפעתה הרבה של החלטת המשיב, יש הצדקה לדון בעתירה בבית משפט זה. באשר להרחבת מספר המדינות שהנכנסים מהן פטורים מחובת בידוד, נטען כי לא פורסמו קריטריונים שלפיהם נקבעו מדינות אלו. דיון והכרעה 12. למקרא העתירה, תגובתם המקדמית והמשלימה של המשיבים ותשובת העותרים, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות, הן מחמת קיומן של עילות סף, הן בשל העדר עילה להתערב בשיקול דעתם של המשיבים. נדון תחילה בעילות הסף. 13. לא בכדי פתחנו את פסק הדין בכך שהעתירה מאגדת בתוכה טענות בשלושה נושאים שונים. לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שראשי העתירה עוסקים בנושאים שונים, אלא שהם מכוונים נגד גורמים שונים: הראש הראשון לעתירה עניינו בהחלטה של שר הפנים על כניסה לישראל; הראש השני לעתירה עוסק במדיניות משרד הבריאות בנושא הבידוד; ואילו הראש השלישי מתמקד בהיבטים של אכיפה ומופנה נגד גורמי האכיפה. ממילא, גם עניינם של העותרים הקונקרטיים שונה בתכלית, הן בהיבט של התשתית העובדתית העומדת ביסוד העתירה, הן בהיבט של הסעד המבוקשים: חלקם מבקשים לאפשר לבני משפחתם להיכנס לישראל; העותרת 4 מבקשת הקלה בתנאי הבידוד; ואילו העותר 5 מוחה נגד הקנס שהוא נדרש לשלם בגין הפרת המגבלות. הנה כי כן, זולת גרעין משותף ערטילאי ורחב שניתן לכנותו "היבטים משפטיים שונים של משבר הקורונה", אין לשלושת ראשי עתירה מכנה משותף של ממש המצדיק לדון בהם במאוחד. כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה: "בית משפט זה לא יידרש, ככלל, לעתירה המאגדת בתוכה עניינים נפרדים אף מקום שבו מועלה נושא בעל אופי דומה", ו"הלכה פסוקה היא כי דינה של עתירה שבה נתקבצו ובאו עותרים שונים ונכרכו בה עניינים נפרדים, להידחות על הסף. כל עניין קובע פרק לעצמו, אי-אפשר ואין הצדקה לדון בַּחֲדָא מַחְתָּא [באריגה אחת; בבלי, ברכות כד, א] בכולם" (בג"ץ 9019/17 מוסא נ' שר הביטחון (21.11.2017); בג"ץ 3758/13 בשאראת נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה, פסקה 5(א) (25.8.2013); ראו גם בג"ץ 3759/13 אדעיס נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה, פסקה 11 והאסמכתאות שם (30.4.2014); בג"ץ 8115/12 חסן חליל אלחמאדין נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש, פסקה 9 והאסמכתאות שם (21.11.2016)). כאשר העתירה כוללת מספר נושאים נפרדים הרי ש"ההידרשות אל כל אחד מהם עשויה להיות שונה, וכך גם ההכרעה בהם והנמקתה. משכך, קיבוצם יחד תחת אכסניה משותפת לא יוכל לעמוד" (בג"ץ 2336/05 חליפה נ' משרד הפנים (17.11.2005)). די אפוא בטעם זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. 14. זאת ועוד. בו ביום שבו הוגשה העתירה דנן, נדחתה על הסף עתירה דומה למדי (בג"ץ 5593/20 בילט נ' פרופ' רוני גמזו, פרויקטור הקורונה (12.8.2020) (להלן: עניין בילט)). בעתירה האמורה נתבקש לאסור על כניסתם של 12 אלף בחורי ישיבה לישראל, בטענה כי החלטה זו מפלה לרעה זרים שהם בני משפחה של אזרחים ישראלים; ולחלופין נתבקש בית המשפט להורות כי בחורי הישיבה הם אלה שישאו בעלות שהייתם בבתי מלון בתקופת הבידוד. עתירה זו נדחתה על הסף, בעיקר בשל אי מיצוי הליכים, שכן העותר הקדים פנייה למשיבים יום אחד בלבד לפני הגשת העתירה. במקרה שלפנינו, בכל הנוגע לראש הראשון של העתירה, העותרים טוענים כי הקדימו פניה למשיבים (זולת המשיב 4) שמונה ימים לפני הגשת העתירה (פניה מיום 4.8.2020 צורפה כנספח י"ב לעתירה). ברם, המשיבים טוענים כי לאחר בירור עם גורמים במשרד הפנים, פנייה זו מעולם לא התקבלה (ויצויין כי לא צורפה כל אסמכתא לכך שפנייה זו אכן נשלחה). כך או כך, אף בהנחה שפנייה זו נשלחה במועד הנטען, ספק בעיניי אם משלוח פנייה בודדת והמתנה של ימים ספורים לאחר מכן בטרם הגשת עתירה לבית משפט זה, עולה כדי מיצוי הליכים. הדעת נותנת כי אילו היו העותרים מתאזרים במעט סבלנות בטרם הגשת העתירה, ופונים למשיבים פעם נוספת במטרה לברר היכן הדברים עומדים, היה נודע להם כי פנייתם הראשונה מעולם לא הגיע ליעדה; או כי חלק מעתירתם התייתר (הראש השני); או כי חלק מהעתירה נמצא תחת בחינה (הראש השלישי). כפי שהוסבר בעניין בילט, מיצוי ההליכים אינה דרישה טכנית-פורמלית, אלא דרישה מהותית. במילים אחרות, אין להסתפק במיצוי הליכים למראית עין, בבחינת "סימון וי" על הצורך לפנות תחילה לרשות, אלא יש ליתן בידי הרשות הזדמנות לשקול את הדברים ולפעול בהתאם, ולאפשר לה להתייחס לטענות העותרים לגופן "באופן שעשוי היה לייתר את העתירה או להשליך על היקפה" (בג"ץ 2938/20 ליאור כספי חברת עורכי דין נ' הכנסת, פסקה 5 (2.9.2020)). כאמור, ספק בעיניי אם דרישה זו נתמלאה בנסיבות דנן, אך בהינתן הדחיפות הנטענת של העתירה, איני רואה לדחותה על הסף מנימוק זה כשלעצמו. 15. דברים אלו מתקשרים לעילת סף נוספת המצדיקה את דחיית העתירה, למצער בחלקה. עיון בעתירה מגלה כי היא מבוססת בחלקה על טענות בעלמא שלא נתמכו בתשתית ראייתית מינימאלית. כך, לדוגמה, העותרים מחו נגד החלטה המאפשרת הגעתם של 20 אלף אזרחים זרים, וביקשו להקפיא את "ההחלטה על הגעת 20 אלף הזרים באופן גורף", כל זאת מבלי שההחלטות הרלוונטיות צורפו ואף מבלי שצוין מתי הן נתקבלו (כפי שיוסבר להלן, החלטה במתכונת הנטענת כלל לא התקבלה, ואין בנמצא "החלטה על הגעת 20 אלף זרים" שמרביתם חרדים). דוגמה נוספת היא טענת העותרים כי הנשיאה בעלויות הבידוד של האזרחים הזרים, שהותם במלוניות, עריכת בדיקות ואשפוזם במידת הצורך "תבוצע כנראה על חשבון משלם המיסים הישראלי", וכי "מדובר בעלויות עצומות שיושתו על אזרחי מדינת ישראל ותקציב המדינה". והנה, מתגובת המשיבים עולה כי עלויות הבידוד של התלמידים הזרים כלל אינן מוטלות על כתפי המדינה, והנכנסים בשערי המדינה אף נדרשים להציג ביטוח בריאות מתאים, מה שמלמד כי אין בכוונת המדינה לשאת בעלויות אלו (ויצויין כי טענה זו לגבי הנשיאה בעלויות הבידוד נדחתה גם בעניין בילט בפסקה 7). בנוסף לכך, יש לציין כי חלק מנספחי העתירה הם בלתי קריאים בעליל, ויש לתמוה על כך שהעתקים באיכות כה ירודה צורפו לעתירה מלכתחילה. בהקשר זה, לא למותר להזכיר את טענת המשיבים כי פנו לעותרים בבקשה לקבל לידיהם עותקים קריאים, על מנת לבחון את עניינם הפרטני של העותרים הרלוונטיים, אך לא זכו לכל מענה. ככל שכך הם פני הדברים, התמיהה לנוכח התנהלותם של העותרים מתחזקת שבעתיים. ההלכות לגבי עתירות שאינן מגובות בתשתית ראייתית מספקת הן גלויות וידועות, וככלל, העלאת טענות המבוססות על השערות ("כנראה") וטענות שאינן נתמכות בתשתית ראייתית, צפויה להוביל לדחיית העתירה (על הצורך להניח תשתית עובדתית הנתמכת בראיות בעתירות לבית המשפט הגבוה לצדק; על כך שדוחק השעה אינו מכשיר הגשת עתירות המבוססות על פרסומים בלתי מאומתים; ועל כך שדי בתשתית ראייתית רעועה כדי להביא לדחיית העתירה, ראו בין היתר בג"ץ 5849/19 רשימת המחנה הדמוקרטי נ' מבקר המדינה, פסקה 9 (12.9.2019); בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הבטחון, פ"ד נה(1) 625, 631-630 (1994)). דומה כי דברים אלה יפים לעתירה דנן. 16. עילת סף נוספת, הרלוונטית לראש השלישי של העתירה, עניינה באי צירוף משיבים הדרושים לבירור העתירה. כזכור, העותרים מחו על כך שגורמים שונים לא נחקרו ולא הועמדו לדין בגין הפרת המגבלות שהוטלו על הציבור במסגרת המאבק בנגיף הקורונה. דא עקא, שהעותרים כלל לא טרחו לצרף גורמים אלו כמשיבים לעתירה. אף בעניין זה הובהר בפסיקה חזור והבהר כי אי צירוף משיב הנדרש לעתירה מהווה עילה לדחייתה על הסף, בפרט כאשר הסעד המבוקש הוא פתיחה בחקירה פלילית או העמדה לדין (ראו, מבין רבים, בג"ץ 988/20 קובייסי נ' רשות המיסים, פסקה 4 והאסמכתאות שם (31.5.2020); בג"ץ 1516/18 ורקשטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 והאסמכתאות שם (26.6.2018)). די בכך כדי להביא לדחיית ראש זה של העתירה על הסף, וזאת אף מבלי להידרש להלכה המושרשת בדבר שיקול הדעת הרחב המסור לגורמי האכיפה בהקשר זה (ואף לא למותר להזכיר את תגובת המשיבים, בה הוסבר כי טרם גובש המענה לפניית העותרים בנושא זה). 17. לבסוף, יש טעם בטענת המשיבים בדבר קיומו של סעד חלופי, המצדיק אף הוא את דחיית הראש הראשון והשלישי של העתירה על הסף. ראשית, ככל שהדברים אמורים לגבי טענות של עותרים פרטניים הטוענים כי בקשת בני משפחתם להיכנס לישראל נדחתה, הרי שדרך המלך עבורם היא הגשת ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים, בהתאם להוראת סעיף 13כד(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), הקובע כי "הרואה את עצמו נפגע מהחלטה של רשות בעניינו, רשאי להגיש ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים". בדומה, ככל שהדברים אמורים לגבי ראש השלישי של העתירה, מתגובת המשיבים עלה כי הדרך להשיג על הטלת קנס היא באמצעות הגשת בקשה לביטול קנס או הודעה על רצון להישפט על העבירה, בהתאם להוראות חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן: חוק העבירות המינהליות) (השוו לסעיף 9 לחוק לתיקון ולקיום תוקפן של תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – אכיפה), התש"ף-2020, שקבע הוראת שעה המתקנת את חוק העבירות המינהליות; וכן לסעיף 9א לחוק זה, שקבע הוראת שעה לפיה עבירות לפי תקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות), התש"ף-2020, ותקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – אכיפה), התש"ף-2020 ידונו בבית משפט לעניינים מקומיים בהתאם לסמכותו לפי סעיף 55 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהקשר זה, לא למותר לציין כי צילומי התכתובות בעניין הקנס שהושת על העותר 5 שצורפו כנספח לעתירה, הם בלתי קריאים, כך שיש קושי להתחקות אחר פרטי הקנס ומתוקף איזה חיקוק הוא ניתן. יובהר, כי העובדה שהעותרים מבקשים לעורר שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של העותרים הפרטניים, אינה שוללת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים. פרט 12(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים), מקנה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בהחלטה של רשות לפי חוק הכניסה לישראל (למעט החלטות ממשלה, החלטות הנתונות לערר לפני בית הדין לעררים ועתירות שעניינן התקנת תקנות). במקרה שלפנינו, אמנם מדובר בהחלטה "רוחבית" של שר הפנים לאפשר כניסה לישראל לקבוצות של אנשים בלתי מסוימים. עם זאת, אין מדובר בהחלטת ממשלה, כי אם בהחלטה המסורה לסמכותו של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל; והעובדה שמדובר ב"עתירה ציבורית", אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, "שהרי בית המשפט לעניינים מינהליים דן בעתירות המוגשות אליו בהתאם לעילות, לסמכות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים", כלשון סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים (בג"ץ 7501/17 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' שר הפנים, פסקה 10 (9.5.2018)). אף יש טעם בטענה כי טענת אפליה עקרונית, הנסמכת על עניינו של עותר פרטני הטוען לאפלייה בעניין זכות הכניסה לישראל, ראוי שתתברר אגב הצגת התשתית העובדתית הרלוונטית לעותר הפרטני. מטבע הדברים, המקום הטבעי לערוך בירור מעין זה אינו בית המשפט הגבוה לצדק. מנגד, לנוכח העובדה שמדובר בהחלטה הנושאת אופי רוחבי של קביעת מדיניות, ובהינתן השלכות הרוחב האפשריות שהיא טומנת בחובה, יש טעם בטענת העותרים כי מדובר במקרים מן הסוג המצדיק הידרשות לעתירה מכוח סמכותו המקבילה של בית המשפט הגבוה לצדק. לכן, לו היתה עילת סף זו עומדת לבדה, אני נכון להניח לטובת העותרים כי לא היה מקום להורות על סילוק העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. עם זאת, כפי שפורט לעיל, לא אלו הם פני הדברים. 18. הנה כי כן, ישנן עילות רבות וטובות שבגינן יש לדחות את העתירה דנן על הסף, לא כל שכן בהצטרף העילות כולן יחדיו, ויכולנו לסיים הילוכנו בנקודה זו. למרות זאת, בהמשך להחלטתי מיום 19.8.2020, שבה הוריתי למשיבים להגיש השלמה לתגובתם המקדמית גם לגופו של הראש הראשון של העתירה; ומשעה שהגישו המשיבים הודעה משלימה זו; ובהינתן סמכותו המקבילה של בית משפט זה – ראיתי לנכון להוסיף מספר מילים, ולהסביר מדוע יש לדחות את הראש הראשון של העתירה גם בהעדר עילה להתערב בהחלטת המשיבים. 19. העותרים טענו בעתירתם כי החלטת שר הפנים לאפשר ל-20 אלף נתינים זרים להיכנס לישראל, מעוררת חשד "שמדובר בהעדפה פסולה אך ורק מטעמים פוליטיים. זאת בשל החשש מפני העדפה מגזרית בהקשר זה" (כזכור, העותרים כלל לא טרחו לצרף את החלטת שר הפנים או לפרט את תוכנה). והנה, מתגובת המשיבים עולה כי מדובר בשתי החלטות שהתקבלו ביום 14.6.2020 וביום 22.7.2020. עיון בהחלטות אלה, שפורסמו על ידי דוברות רשות האוכלוסין, מלמד כי החלטות שר הפנים מפרטות רשימה של מקרים שבהם ניתן להגיש בקשה לאישור חריג לכניסת זר לישראל. ואלה סוגי המקרים שפורטו בהחלטה מיום 14.6.2020: (1) זר/זרה הנשואים לאזרח/ית ישראל/ית או לתושב/ת קבע (שאינם נמצאים בהליך מדורג) וילדיהם הקטינים; (2) זר/זרה הנשואים לאזרח/ית ישראל/ית או לתושב/ת קבע (הנמצאים בהליך מדורג) וילדיהם הקטינים; (3) סטודנטים זרים שהתחילו לימודיהם בישראל; (4) תלמידי ישיבה נשואים (אברכים); (5) מומחים; (6) תיירות מרפא; (7) חתונות; (8) לוויות. בהמשך לכך, בהחלטה מיום 22.7.2020 נוספו עדכונים שונים וכן סוגי מקרים חדשים, בהם: ילדים קטינים להורים שאחד ההורים הוא אזרחי ישראלי החי בארץ וההורה השני הוא זר החי בחו"ל, והילדים חיים בחו"ל ובעלי דרכון זר (ס"ק (3)); תלמידים זרים המבקשים להתחיל את לימודיהם בשנת הלימודים הקרובה בישראל (ס"ק (4)); מומחים זרים השבים לישראל לאחר ביקור מולדת (ס"ק 7)); אמנים, אנשים תרבות וספורטאים (ס"ק 8)); מתנדבים בתחום הרווחה (ס"ק (9)); בר/בת מצווה (ס"ק (12)); לידות (ס"ק 13)); וחיילים בודדים (ס"ק (15)). 20. כל המעיין ברשימת סוגי המקרים דלעיל שפורטו בהחלטות שר הפנים, מזהה בנקל כי הטענה בדבר "העדפה פסולה" שנעשתה "אך ורק מטעמים פוליטיים" ובשל "העדפה מגזרית" – נעדרת בסיס. לא החלטה המתירה ל-20 אלף נתינים זרים שרובם חרדים להיכנס לישראל לפנינו, כי אם החלטה המתייחסת לשורה ארוכה של נתינים זרים (שלא ניתן לסווגם כ"חרדים") המאפשרת להם להגיש בקשה לקבל אישור חריג להיכנס לישראל. כאמור, בכללם של אלה נמנים גם בני זוג של אזרחים ישראלים וילדיהם הקטינים, שעל "הפלייתם לרעה" מחו העותרים. יש לתמוה אפוא על הדרך בה הציגו העותרים את מצב הדברים, שכאמור לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי. 21. יכול הטוען לטעון לחשש שמא רשימת סוגי המקרים שפורטו בהחלטת שר הפנים אינה אלא רשימה למראית עין, שנועדה לטשטש את העובדה שמטרתה האמיתית של ההחלטה היא לאפשר לעשרות אלפי בחורי ישיבה להיכנס לישראל. שמא לכך כיוונו העותרים, בציינם כי ההחלטה נבעה מ"העדפה מגזרית". ולא היא. לא זו בלבד שהרשימה, על פניה, אינה מגלה כל סימן של "העדפה מגזרית" כזו או אחרת, אלא שגם בחינת הנתונים בדיעבד מוכיחה כי טענת העותרים משוללת יסוד. להבהרת הדברים, נציג את הנתונים בדבר מספר הנתינים הזרים שנכנסו לישראל מיום 14.6.2020 ועד ליום 23.8.2020, כפי שהובאו בתגובתם המשלימה של המשיבים: תת קבוצה מספר נכנסים 1. נעל"ה 38 2. מסע 929 3. אברכים (תלמידי ישיבה נשואים, ללא נלווים) 685 4. סטודנטים 301 5. בחורי ישיבה 1,925 6. אחרים בהתאם לקריטריונים (בני זוג ובני משפחה של אזרחים ישראלים, מומחים, תיירות מרפא ועוד) 24,439 צא ולמד, שמתוך מספר כולל של 28,317 נתינים זרים שנכנסו לישראל בתקופה האמורה, 1,925 הם בחורי ישיבה ו-685 הם אברכים, המהווים יחד כ-9% בלבד מכלל הנתינים הזרים שנכנסו לישראל (מתגובת המדינה עולה כי מספר התלמידים מתוך כלל הנכנסים עומד על כ-12% בלבד). מכאן, שגם הנתונים מעידים על כך שאין יסוד לטענה בדבר העדפה מגזרית. לכן, התקשיתי לרדת לסוף דעתם של העותרים, שטענו בתשובתם כי הנתונים מלמדים על "חלקם המספרי המכריע של תלמידי ישיבות ואברכים". טענה זו, על פניה, אינה מתיישבת עם הנתונים שהוצגו. 22. באשר לסבירות ההחלטה לגופה, יש להזכיר את נקודת המוצא, ולפיה מוקנה לשר הפנים שיקול דעת רחב בבואו להפעיל את סמכותו לפי חוק הכניסה לישראל, לרבות בשאלה אם להעניק אשרת כניסה לישראל (ראו והשוו: עע"ם 11538/05‏ נטיוסוב נ' שר הפנים, פסקה 5 והאסמכתאות שם (25.11.2007); בג"ץ 2629/03 ‏איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008)). במקרה דנן, הובהר כי החלטת שר הפנים התקבלה בהתייעצות עם גורמי המקצוע, לרבות גורמים במשרד הבריאות וגם העותרים ציינו בסעיפים 6-5 לתשובתם שההחלטה התקבלה בסופו של דבר בהסכמתו של המשיב 3 (הגם שהלינו על כך ששינה את עמדתו); כי הנתינים הזרים הנכנסים לישראל חייבים בבידוד ובהצגת ביטוח בריאות מתאים; כי כניסת תלמידים זרים מותנית בכך שהמוסד החינוכי העתיד לקלוט אותם יקבל אישור ממשרד הבריאות בדבר התחייבות לעמוד בתנאי הבידוד, וכן מותנית בהתחייבות אישית של התלמיד לעמוד בתנאי הבידוד; וכי עלויות הבידוד אינן מוטלות על כתפי המדינה. בנסיבות אלו, ומשלא הוכח כי נפל פגם באופן קבלת ההחלטה, לא קמה עילה להתערבותו של בית משפט זה. 23. באשר לראש השני של העתירה, בו מחו העותרים על העדר כל חריגים לחובת הבידוד, הרי שמתגובת המשיבים עולה כי ביום 16.8.2020 נחתם צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה) (תיקון מס' 29), התש"ף-2020, שמכוחו הוחרגו 21 מדינות שהחוזרים מהן לא יחוייבו בבידוד (הקלה שהתאפשרה, בין היתר, בעקבות כניסתן לתוקף של תקנות סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש (הוראת שעה) (הגבלות על הפעלת שדות תעופה וטיסות), התש"ף-2020, שנכנסו לתוקף ביום 14.8.2020 וקבעו הגבלות על שדות תעופה, מפעילים אוויריים, אנשי צוות ונוסעים). בנוסף, לפי סעיף 2(ד) לצו, במקרים חריגים ניתן לקבל אישור לצאת מבידוד לצורך נקודתי וחד פעמי, וזאת באישור של הגורמים המנויים בסעיף. לא ניתן לקבל אפוא את הטענה בדבר העדר חריגים לחובת הבידוד, ובכך נשמט הבסיס תחת הראש השני לעתירה. עם זאת, בדומה לאמור לגבי הראש הראשון של העתירה, מובן כי אין בכך כדי לפטור את המשיבים מהצורך לקיים בחינה עתית של החריגים ולהתאימם במידת הצורך להתפתחויות בפועל, מתוך מטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במבודדים. 24. עודנו באים לדחות העתירה על שלושת ראשיה, שתי הערות לפני סיום: א. בהחלטתי מיום 19.8.2020 הוריתי למשיבים, בין היתר, למסור את הנתונים הבאים: מספר הנכנסים לישראל ו/או מספר הנכנסים המיועדים להיכנס לישראל מכוח ההחלטות שעליהן נסבה העתירה, תוך הבחנה בין תת-הקבוצות עליהן היא חלה (למשל, תלמידי ישיבה, תלמידי נעל"ה וכיו"ב כמפורט בסעיפים 4 ו-5 להחלטה מיום 22.7.2020). כן יבהירו המשיבים האם נקבעו מכסות למספר הנכסים מכל אחת מן הקבוצות. המשיבים מסרו את הנתונים המפורטים בטבלה בסעיף 21 לעיל לגבי מספר הנכנסים בחודשים יוני עד אוגוסט, אך לא את מספר המיועדים להיכנס לישראל. מתגובת המשיבים נמצאתי למד כי יש קושי להתחקות אחר מספר התלמידים הזרים המבקשים להיכנס לישראל, מאחר שהבקשה מוגשת באופן פרטני לנציגות ישראל במקום שהייתם. לעומת זאת, הבקשות של תלמידי ישיבה נשואים להיכנס לישראל מוגשות על בסיס פנייה מרוכזת של ראש הישיבה הרלוונטי (סעיף 17 לתגובה המשלימה), כך שניתן היה לצפות כי הנתונים לגבי קבוצה זו יהיו בחזקת המשיבים על מנת להבהיר את התמונה. ב. ההחלטה הראשונה התקבלה בחודש יוני, בימים שבהם נדמה היה כי משבר הקורונה צפוי לחלוף במהרה. במישור של סבירות ההחלטה בעת קבלתה, דומה כי יש בכך כדי להאיר את הדברים באור אחר מזה הנטען על ידי העותרים. בד בבד, מובן כי הרשות המינהלית נדרשת לבחון את מדיניותה ולהתאימה במידת הצורך למצב הדברים המשתנה, וחזקה על הרשות כי לא תעצום עיניה ותהיה עם "יד על הדופק" אל מול התפתחויות רלוונטיות שהתרחשו ושתתרחשנה בעתיד. בהקשר זה, יש לכאורה טעם בטענת העותרים כי לנוכח ההחמרה שחלה במצב התחלואה בשבועות האחרונים, על המשיבים לשוב ולבחון את מדיניות הכניסה לישראל, ואיננו מביעים עמדה לגופו של ההסדר הרצוי, שקביעת תוכנו מסורה לגורמים המוסמכים. מובן כי ככל שתתקבל החלטה חדשה (או ככל שלא תתבצע בחינה עתית של המדיניות), פתוחה בפני העותרים הדרך להעמיד את החלטת הרשות לביקורת שיפוטית בהתאם לכל דין. משהזכרנו את הגורמים המוסמכים, הרי שבראש ובראשונה המדובר בגורמי המקצוע במשרד הבריאות ובמשיב מס' 3, ודומה כי החלטות רוחב מעין אלה, שהשפעתן על הציבור יכולה להיות דרמטית, ראוי כי תבואנה גם בפני ועדת הכנסת לענייני קורונה. 25. סוף דבר, שדין העתירה על שלושת ראשיה להידחות, אם בשל קיומן של מספר עילות סף, אם בשל העדר עילה להתערב בהחלטות המשיב. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ' באלול התש"ף (‏9.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20056820_E06.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1