בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 568/99
בפני: כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט א' ריבלין
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: עסאף
עסאף
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על הכרעת הדין וגזר הדין של
בית
המשפט המחוזי בנצרת בת.פ.621/97
שניתן
ביום 10.1.99 על ידי כבוד
השופט
ח' גלפז
תאריך
הישיבה: ז' בטבת תשס"א (2.1.01)
בשם
המערער: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד
ראפי מסאלחה
בשם
המשיבה: עו"ד אתי כהנא
פסק-דין
השופט י' טירקל:
1. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ח' גלפז),
בהכרעת דינו מיום 3.1.99, הרשיע את המערער - תושב הכפר רמיש שבדרום לבנון -
בעבירות של ייבוא סם מסוכן וסחר בסם מסוכן מסוג הרואין (להלן - "הסם"),
בשלוש פרשות, במשקל כולל של שניים וחצי קילוגרם, לפי סעיפים 13 ו - 19א לפקודת
הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג - 1973 (להלן - "פקודת הסמים").
בגזר דינו מיום 10.1.99, גזר עליו מאסר לתקופה של ארבע-עשרה שנים, מתוכן אחת-עשרה
שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
המערער ערער על הרשעתו ולחילופין על חומרת
עונשו.
הרקע
2. בשלוש הפרשות שבגינן הורשע המערער היו מעורבים
שלושה תושבי ישראל: יונס עודה (להלן - "יונס") שהתוודע למערער בזמן מעצר
משותף בישראל; אנואר פארס (להלן - "אנואר") שהכיר את המערער על רקע של
סחר בסמים; ונאיף מחמוד (להלן - "נאיף") שהועסק על ידי אנואר בעסקי
סמים.
בפרשה הראשונה הסכימו המערער ויונס כי לכשימצא
יונס קונה לסם יודיע על כך למערער שידאג לאספקת הסם כנגד תשלום במזומנים. משמצא
יונס קונה הודיע על כך למערער ואז נשלח אנואר ליונס, קיבל מידיו סכום של 13,000
דולר במזומן ולמחרת היום מסר אנואר ליונס חצי קילוגרם סם שסיפק המערער. בפרשות
השניה והשלישית, שהתרחשו בהבדל זמנים של כשבועיים ימים בין האחת לשנייה, שלח אנואר
את נאיף למקום מסוים ליד גדר הגבול בין ישראל ללבנון; באותו זמן היה נאיף בקשר
טלפוני עם המערער שהדריך אותו כיצד להגיע למקום בעיתוי המתאים. בכל אחת משתי
הפרשות נזרקה לעבר נאיף מעל לגדר הגבול, חבילה שהכילה סם במשקל של קילוגרם אחד,
שאותה מסר נאיף לאנואר. את הסם שהתקבל בפרשה השנייה מכר אנואר לבדואים באזור
עילבון. את הסם שהתקבל בפרשה השלישית - וביתר דיוק 0.9935 קילוגרם - מכרו אנואר
ונאיף לקצין משטרה שהתחזה לסוחר סמים (להלן - "הסוכן הסמוי"), על פי
סיכום מוקדם בין יונס לבין הסוכן הסמוי. במעמד המכירה נעצרו אנואר, נאיף ויונס על
ידי שוטרים שארבו להם.
הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט המחוזי השתית את הרשעתו של המערער
על הודעתו של יונס - שאותה קיבל כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש],
תשל"א - 1971 (להלן - "פקודת הראיות") - ועל עדותו של נאיף בבית
המשפט, שהיו אמינות בעיניו, וכן על ראיות נוספות ששימשו לו "כראיות מסייעות
ומחזקות גם יחד לראיות שמפי יונס ונאיף". ראיות נוספות אלה הן בעיקר: שיחה
שבוימה ביוזמת המשטרה בין נאיף לבין המערער שממנה נלמד כי המשוחח עם נאיף
"מעורב עד למעלה מאוזניו בעסקאות סמים"; מעצרם של אנואר, נאיף ויונס יחד
בעת ביצוע ה"עסקה" עם הסוכן הסמוי וכן הסם שנתפס באותו מעמד; האזנות סתר
של המשטרה לשיחות טלפון בין המערער לבין יונס ונאיף; טענתו של המערער כי אין מכשיר
טלפון בביתו, שנמצאה כוזבת, וכן שקריו בדבר מקום הימצאו בתקופת ההאזנה ובדבר
היכרותו עם יונס.
4. יצוין כי במהלך המשפט, ביום 29.7.98, נתן השר
לביטחון פנים, אביגדור קהלני, תעודת חיסיון לצורך המשפט (להלן -
"התעודה"), מכוח סמכותו לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, שבה הביע את דעתו כי
גילוי מידע או מסירתו בנושאים שפורטו בתעודה יש בהם כדי לפגוע בענין ציבורי חשוב:
"א.
כל פרט או מידע שעניינו: השיטה, האמצעים ואופן הביצוע הטכני, ששימשו בביצוע
ההקלטות וההאזנות לשיחות הטלפוניות במהלך החקירה בתיק זה, למעט מידע המתייחס
למכשיר ההקלטה, לתקינותו, לסלילי ההקלטה ולפעולות שנעשו בקשר אליהם.
ב.
כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהות אנשי יחידת הימ"מ שפעלו במהלך החקירה
בתיק זה, מקום מושבה של יחידת הימ"מ וכן השיטות, האמצעים והעזרים הטכניים
שימשו את אנשי הימ"מ לצורך ביצוע פעולותיהם במהלך החקירה בתיק זה, למעט זהותו
של איש היחידה רס"ל ישראל גולדשטיין.
ג.
כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהותו של עד תביעה מס' 5: קצין המשטרה בדרגת
פקד המכונה 'משה', לרבות מראהו החיצוני ושם יחידת המשטרה אליה הוא משתייך ולרבות
תוכן עדותו מיום 5/5/97.
ד.
כל פרט או מידע שעניינם: השיטה, המקום והאמצעים ואופן הביצוע הטכני ששימשו את
המשטרה בהקלטת השיחות במהלך החקירה בתיק זה, למעט מידע המתייחס לתקינות מכשיר
ההקלטה, לתקינות סלילי ההקלטה, ולפעולות שנעשו בהם, לרבות חלק מתוכנה של קלטת
המתעדת שיחה שנערכה ביום 8/5/97 בין עד תביעה מס' 5 (קצין המשטרה המכונה 'משה')
ובין הנאשמים בת.פ. 507/97, כמפורט להלן:
1. תוכנם של עמודים 1 ו- 2 לתמליל
הקלטת הנזכרת לעיל.
2. החלק שלא תומלל מתוך הקלטת
הנזכרת לעיל: חלק המתחיל מסוף שורה 13 בעמ' 19 לתמליל ועד לסוף הקלטת.
ה.
כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את זהותו של האדם אשר מסר למשטרה מידע ושיתף עימה
פעולה במהלך החקירה בתיק זה, לרבות פעולותיו ותוכן המידע שמסר, המתועד
בדו"חות הידיעה, שמספריהם מפורטים להלן וכן תוכנם של המסמכים הנמצאים בתיק
המודיעין הקשור לתיק זה: - - -
ו.
חלק מתוכנה של הודעתו של יונס עודה מיום 15.5.97, כמפורט להלן: - - -
ז.
תוכנו של החומר המצוי בתיק המודיעין הקשור לתיק זה.
ח.
כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות כיצד נוצר הקשר בין קצין המשטרה המכונה 'משה'
ובין יונס עודה".
5. בא כוח המערער עתר לבית המשפט המחוזי לגלות את
זהותו של אדם אלמוני (להלן - "איש הקשר") אשר, לפי הנטען, יצר את הקשר
בין קצין המשטרה המכונה "משה" - שהוא כמסתבר הסוכן הסמוי - לבין יונס.
על זהותם של שניים אלה, לרבות על דרך יצירת הקשר, הוטל חיסיון לפי סעיפים ג., ה.,
ו - ח. לתעודה. בית המשפט המחוזי שמע את טענות באי כוח בעלי הדין ובהעדרם עיין
בחומר החסוי שענינו איש הקשר וכן שמע הסברים של נציג המשרד לביטחון פנים. בהחלטתו
מיום 19.8.98 דחה את העתירה באומרו:
"נחה
דעתי, ללא ספק, כי אכן המסקנה הבסיסית כי אין שיכות לאותו אלמוני [איש הקשר - י'
ט'] לשאלה אם סחר הנאשם בסם עם יונס אם לאו. יתר על כן קיבלתי הסברים מהם שוכנעתי
כי חשיפת זהותו עלולה לגרום לנזק בל יתוקן לאינטרס ציבורי חשוב. מאידך, וכאמור,
גילויו לא יתרום להגנתו של הנאשם כהוא זה, ודאי שאין הוא מרכזי וחיוני לקביעת
חפותו או אשמתו" (עמ' 82 לפרוטוקול).
ההשגות בערעור
6. עם פתיחת הדיון בערעורו הודיע בא כוח המערער
כי הוא מצמצם את הערעור על הכרעת הדין לשלוש שאלות משפטיות "העומדות ברקע
הראיות": הראשונה, האם בדין דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המערער לגלות
את זהותו של איש הקשר; השניה, האם נסיבות הבאתו של המערער מלבנון לישראל יכולות
לעמוד לו כ"הגנה מן הצדק"; שלישית, האם ההאזנות לשיחות הטלפון של המערער
בלבנון נעשו על פי היתר כדין לפי חוק האזנת סתר, תשל"ט - 1979 (להלן -
"חוק ההאזנה").
הדיון בהשגות
החיסיון
7. לענין החיסיון אקדים הערה דיונית. לפני הדיון
בערעור הגיש בא כוח המערער "בקשה לדון בהסרת החיסיון". בבקשה זאת לא היה
צורך מן הטעם שהשגה על דחיית בקשה לגלות ראיה שהוטל עליה חיסיון לטובת הציבור לפי
סעיף 45 לפקודת הראיות - שלא כהשגה על חיסיון שהוטל לטובת המדינה, לפי סעיף 46
לפקודת הראיות - מתבררת במסגרת הערעור ולא במסגרת עתירה לגילוי ראיה המוגשת לבית
המשפט העליון כהליך עצמאי. מכל מקום, ביסוד השגתו של בא כוח המערער עומדת הטענה כי
בית המשפט המחוזי לא העריך אל נכון את מידת מעורבותו של איש הקשר בפרשה השלישית
ולא שקל כראוי עד כמה חיונית חשיפת זהותו לשם הגנתו של המערער. לדעתו, החלטתו של
בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד להלכה הפסוקה. כנגדו טענה באת כוח המשיבה כי איש
הקשר לא היה מעורב כלל באותם שלבים בעסקה שבהם היה המערער מעורב. תפקידו של איש
הקשר היה רק ליצור קשר בין הסוכן הסמוי לבין יונס, אחרי שהמערער סיפק את הסם
ליונס. מדובר, אפוא, בחוליה נפרדת ומאוחרת של הפרשה השלישית, שאינה קשורה למערער
וגילויה לא יוסיף דבר לבירור מעורבותו. לפיכך אין בהסרת החיסיון כדי להועיל למערער
בהגנתו.
8. סעיף 45 לפקודה מורה כי:
"אין
אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי
מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי
עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין
שיש לא לגלותה".
מן הסעיף עולה שאם חומר החקירה שלגביו ניתן צו
חיסיון חיוני להגנתו של נאשם ("עשיית צדק") יש להסיר את החיסיון, אפילו
עלול הגילוי לפגוע בענין ציבורי חשוב. לצורך ההכרעה בשאלה אם ראיה היא חיונית
להגנת הנאשם יש לבחון אם מצוי בה פוטנציאל ראייתי מספיק כדי לעורר ספק סביר - על
פי קנה מידה אובייקטיבי - לגבי אשמתו של הנאשם (ראו, בין היתר, ע"פ 889/96 מאזריב
מוחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(1) 433; ע"פ 621/01 מדינת
ישראל נ' חמדאן דרוויש, תקדין-עליון 2001(1) 491; בש"פ 7707/99 קופרמן
יובל ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 7403/00 שכיב חטיב נ'
מדינת ישראל, תקדין-עליון 2000(3) 2434; והאסמכתאות שהובאו).
9. אחרי ששמענו את טענות באי כוח בעלי הדין עיינו
בהסכמתם בחומר החקירה החסוי במעמד באת כוח המשיבה בלבד וכן שמענו הסברים לגביו.
כפי שתואר למעלה היתה הפרשה השלישית בנויה משני שלבים: השלב הראשון היה העברת הסם
מידיו של המערער לידיהם של אנואר ונאיף; השלב השני היה מכירת הסם על ידי אנואר
ונאיף לסוכן הסמוי, על פי הוראותיו של יונס. העיון בחומר החקירה החסוי מראה בברור
כי איש הקשר לא היה קשור לשלב הראשון - העברת הסם מידיו של המערער לידיהם של אנואר
ונאיף - אלא היה קשור רק לשלב השני, שבו לא היה המערער מעורב. לא מצאנו, אפוא,
בחומר החקירה החסוי דבר כלשהו שיש בו כדי לעורר ספק לגבי אשמתו של המערער. מאידך
גיסא שוכנענו כי גילויו של חומר החקירה החסוי עלול לפגוע בענין ציבורי חשוב.
המסקנה היא, שלא מתקיים כאן היסוד הנדרש לפי סעיף 45 סיפא לפקודת הראיות; לאמור,
כי הצורך בגילוי זהותו של איש הקשר, לשם עשיית צדק למערער, עדיף על הענין הציבורי
שבאי הגילוי.
נסיבות הבאתו של המערער - "הגנה מן הצדק"?
10. לפי בקשתו של בא כוח המערער ובהסכמת באת כוח
המשיבה הגישו באי כוח בעלי הדין סיכומי טענות בכתב לענין נסיבות הבאתו של המערער
לישראל ולגבי השאלה אם הן מקימות לו "הגנה מן הצדק".
לטענת בא כוח המערער לחצו אנשי צבא דרום לבנון
על המערער להגיע לכלא אלחיאם לחקירה "בנושאים ביטחוניים". בסופו של דבר
ואחרי שקציני צבא דרום לבנון הבטיחו לו שייחקר בלי להכניסו לישראל, התייצב בכלא
אלחיאם. המערער היה עצור שם במשך 15 ימים ולאחר מכן הועבר על ידי שוטרים ישראלים
לחקירה בישראל. זאת בניגוד לרצונו, בניגוד להבטחה ומבלי שהתקיים הליך הסגרה רשמי.
בא כוח המערער הוסיף כי "טענתו של המערער כי היה יעד לרדיפת משטרת
ישראל" מתחזקת לאור כניסת אנשי משטרת ישראל לביתו של המערער בלבנון, תוך
הטרדת משפחתו והסבת נזקים לרכושו, במטרה למצוא ראיות הקושרות אותו לעבירות שיוחסו
לו. לטענתו, היה שימוש "בתכסיסי ערמה וברמיה" על מנת להביא את המערער
לכלא אלחיאם וכן היו מאמצים של המשטרה לקשור אותו לעבירות שיוחסו לו. לפיכך, יש
להגיע "למסקנה הברורה והחד משמעית כי זהו אחד מהמקרים הנדירים - - - בהם
מתבקש כי 'ההגנה מן הצדק' תזכה להיכנס בשערי בית המשפט". כנגדו טענה באת כוח
המשיבה, כי נסיבות הבאתו של המערער לישראל, כפי שתיאר אותן בא כוחו, לא הוכחו.
מכאן שאין תשתית עובדתית לטענתו המשפטית. לכך הוסיפה כי יש לדחות את הטענה אפילו
היתה לה תשתית עובדתית מוכחת.
11. דין טענותיו של בא כוח המערער בענין נסיבות
הבאתו של המערער לישראל ובענין "ההגנה מן הצדק" העומדת לו - להידחות.
לדברי המערער נעצר בכלא אלחיאם לצורך חקירה בעניינים ביטחוניים. אחרי החקירה שמו
שקית על ראשו, הכניסו אותו למכונית והוא מצא עצמו בקרית שמונה. כמו כן העיד על
נזקים שגרמו לו אנשי משטרת ישראל בביתו בזמן חיפוש שערכו בו. בית המשפט המחוזי
בהכרעת דינו קבע באופן גורף כי אינו נותן אמון בגרסתו של המערער תוך שנימק את
קביעתו. לענין "רדיפתו" הוסיף בית המשפט כי:
"איני
מוצא תימוכין ראויים בחומר הראיות מעבר לתחושתו של הנאשם עצמו כי היה נושא לרדיפה.
יתר העדים שללו טענה זו ועצם היותו של הנאשם יעד לאנשי משטרה כמי שחשוד בהברחת
סמים מלבנון לישראל, אינו הופכו, בהעדר ראיות שיאששו טענה זו כדבעי, למי ש'נרדף'
כנטען על ידי ב"כ הנאשם".
במסקנות אלה אין מקום להתערב.
בא כוח המערער חזר על טענות אלה לפנינו
ולחיזוקן צירף לסיכומיו תצהיר של אדם, ששימש לדבריו קצין ביטחון בצבא דרום לבנון,
שבו נאמר כי "מעצרו של עסאף בישראל בחשדות הנוגעים לעבירות סמים הינו בבחינת
הפרה להסכם בינינו לבין משטרת ישראל, ומעולם לא אישרנו מעצרו של הנ"ל בישראל".
באת כוח המשיבה טענה שאין לסמוך על התצהיר משום שהמצהיר לא העיד בבית המשפט
המחוזי, ובא כוח המערער גם לא ביקש להתיר לו להביא את התצהיר כראיה נוספת בשלב
הערעור. הדין עמה ולפיכך אין לסמוך על התצהיר כראיה. אולם, אפילו היינו מקבלים
אותו כראיה אין באמור בו כדי להשתית עליו את הטענה שהמערער הובא לישראל בנסיבות
שטען.
12. כאמור דין הטענה בדבר "הגנה מן הצדק"
העומדת למערער להידחות, וזאת אפילו נסמכה על תשתית ראייתית שהוכחה. זאת משני
טעמים: ראשית, לפי ההלכה הפסוקה כאשר לבית המשפט בישראל סמכות עניינית, אין חוקיות
ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ראו, בין היתר,
ע"פ 3361/61 אדולף אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד
ט"ז(3) 2033, 2067, 2096; ובעניינו של המערער עצמו בבש"פ 302/98 עסאף
בן אליאס עסאף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הלכה זו חלה גם על שפיטתם בישראל
של יבואני וסוחרי סמים שהובאו מעבר לגבול הלבנון (ראו, בין היתר, בש"פ 433/95
עיסאף בן אליאס עיסאף נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 95(1) 1604; בש"פ
302/98 הנזכר לעיל (שני פסקי הדין ניתנו בעניינו של המערער); בש"פ 9022/96 חאתם
בן רידא שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(5) 597). שנית, הדוקטרינה של
"ההגנה מן הצדק" אכן הוכרה במשפט הישראלי בפסק הדין בענין ע"פ
2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(2) 221 (להלן -
"פרשת יפת"), אולם צומצמה למקרים נדירים וקיצוניים שבהם התנהגות
הרשות היתה "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות
בנאשם" או במקרה שבו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית
נפגעת" (ראו פרשת יפת בעמ' 370; בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי
כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תקדין-עליון 97(2) 700)). אין לומר כי
התנהגותה של הרשות בפרשה שלפנינו היתה "התנהגות שערורייתית שיש בה משום
רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" או שהיו כאן נסיבות שבהן "המצפון מזדעזע
ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת".
האזנות הסתר
13. לענין האזנות הסתר טען בא כוח המערער כי
ההאזנות לשיחותיו של המערער בלבנון היו שלא כדין. לדבריו לא חל חוק ההאזנה על דרום
לבנון וממילא אין בית משפט בישראל מוסמך להתיר האזנות סתר לטלפון בדרום לבנון.
לפיכך אין הדברים שנקלטו באותן האזנות קבילים כראיה. גם טענה זאת יש לדחות. כפי
שעולה מן הראיות האזינה המשטרה למערער בנפרד, בשתי עמדות, על פי היתרים שניתנו לפי
חוק ההאזנה. העמדה האחת האזינה לטלפון שבביתו של המערער בלבנון והעמדה השניה
האזינה לטלפון של יונס בישראל. בהאזנות נקלטו שיחותיהם של המערער ושל יונס זה עם
זה.
לפי סעיפים 4(ב) ו - 6(ד) לחוק ההאזנה:
"בהיתר
לפי סעיף זה יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה, או זהות הקו או המיתקן,
המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם
הותרה ומקום השיחות או סוגן, הכל אם הם ידועים מראש; כן יפורטו דרכי ההאזנה
שהותרו".
משמעות הדברים היא שהחוק אינו דורש היתר האזנה
לשיחותיו של כל אחד מן המשתתפים בשיחה, או לשני "קצוות"
הקו שמאזינים לו, ודי בהיתר להאזין לאחד מהם כדי להכשיר את ההאזנה. על גישה זאת של
המחוקק ניתן ללמוד גם מהגדרתה של "האזנת סתר" בסעיף 1 לחוק ההאזנה,
שממנה עולה כי האזנה לשיחה בהסכמת אחד מבעלי הדין אינה בגדר האזנת סתר. מכאן,
שאפילו לא היו ההאזנות לטלפון שבביתו של המערער קבילות כראיה הנה היו ההאזנות
לטלפון שבביתו של יונס בישראל - שבהן הוקלטו שיחותיהם של השניים - קבילות כראיה.
(השוו, י' גינת "התחולה החוץ-טריטוריאלית של זכויות האדם וגבולותיו של חוק
האזנת סתר", הפרקליט מ"ב 518).
למעלה מן הדרוש אוסיף כי על טענתו המשפטית
בענין זה הוסיף בא כוח המערער טענות לפיהן אין לסמוך על זיהוי קולו של המערער
בשיחות שהוקלטו. בענין זה קבע בית המשפט המחוזי, על פי מכלול הראיות שהובאו לפניו,
כי המערער הוא ששוחח עם שותפיו הישראלים. כך אמר, בין היתר, כי:
"יחד
עם זאת, סבורני כי המאשימה הרימה את נטל קשירתו של הנאשם כמי ששוחח טלפונית באותן
שיחות עם העדים האמורים. תחילה יצויין, כי יונס הכיר היטב את הנאשם מתוך שהייה
יחדיו בתא מעצר במשך תקופה לא קצרה. שנית - יונס העיד כי סוכם ביניהם, על בסיס
היכרותם הקודמת האמורה כי יעסקו בעסקי סמים ולשם כך שוחחו מספר רב של פעמים.
שלישית - לנאשם הועבר מכשיר סלולרי ע"י שותפיו הישראלים שבאמצעותו, בין היתר,
בוצעו השיחות. רביעית - בשיחות הזדהה הדובר בשמו או בכינויו של הנאשם. חמישית -
לחלק מן השיחות ענו אנשים שהזדהו בשמות או בכינויים של כאלה הנמנים על משפחת הנאשם
(רעיתו ואחיו). ושישית - לקו הטלפון של הנאשם האזינו אנשי יחידת השקלוט לאורך
תקופה ארוכה כשתוצאות השיחות הרי הן מוקלטות ומתומללות ונתקבלו כמוצגים המלמדים
ראיה על עצמם. כל אלה יחדיו אינם מותירים כל ספק בענין זה של זיהוי הנאשם".
גם בכך אין מקום להתערב.
העונש
14. לענין חומרת העונש טען בא כוח המערער כי העונש
שנגזר על המערער חמור מהעונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה במידה המצדיקה
התערבות. על יונס נגזר עונש של ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, על נאיף נגזר
עונש של שש שנות מאסר לריצוי בפועל ואילו עונשו של אנואר הופחת בערעור בבית המשפט
העליון מחמש-עשרה שנות מאסר לריצוי בפועל לתשע שנות מאסר לריצוי בפועל. לטענתו
ראוי היה שעל המערער ייגזר עונש העומד בין העונשים שנגזרו על יונס ונאיף לבין
העונש שנגזר על אנואר, שחלקו בפרשה היה גדול מחלקו של המערער. עוד הדגיש כי המערער
הוא תושב דרום לבנון ולפיכך מאסרו בישראל מכביד עליו במיוחד. כנגדו טענה באת כוח
המשיבה כי עונשו של המערער איננו חמור ביחס לרמת הענישה המקובלת, מכל מקום,
העונשים שנגזרו על יונס ונאיף אין בהם כדי לשמש קנה מידה ראוי, שכן עם יונס נערך
הסדר טיעון ואילו חלקו של נאיף היה קטן מחלקם של המערער ושל אנואר. לענין ההשוואה
לעונשו של אנואר טענה כי המערער ראוי לעונש חמור מזה של אנואר שכן המערער הוא זה
שעמד "בראש הפירמידה". לכך הוסיפה כי לאנואר לא היו הרשעות קודמות בעוד
שלמערער הרשעה קודמת בתחום הסמים שבגינה נדון למאסר בפועל לתקופה של 28 חודשים.
15. אכן, על חלקיהם של המערער ושל אנואר בפרשות
נאמרו דברים שונים בגזרי הדין שבהם נגזרו עונשיהם. בגזר דינו של המערער בבית המשפט
המחוזי נאמר כי:
"[ו]הגעתי
לכלל מסקנה, מתוך השוואת חלקו של הנאשם, בעיקר מול חלקו של אותו אחר אשר נידון ל -
15 שנות מאסר בפועל (אנואר פארס), כי חלקו של פארס עולה על חלקו של הנאשם כאן,
בעיקר בהיותו של פארס דומיננטי הן בקבלת הסם והן במכירתו הלאה. יחד עם זאת, חומרת
מעשיו של הנאשם עולה על זו של השניים האחרים אשר היו פחות דומיננטיים".
מאידך גיסא, בפסק דינו של בית המשפט העליון
שאישר הסדר טיעון שנעשה בערעורו של אנואר (4683/98 אנואר פארס נ' מדינת ישראל,
תקדין-עליון 99(2) 69) - שעל פיו נגזרו עליו, כאמור, תשע שנות מאסר לריצוי בפועל -
נאמר כי:
"המדינה
מנמקת את הסכמתה להסדר האמור בשניים אלה: ראשית - בתשתית הרופפת של הראיות לענין
החזקת החשיש; ושנית, בעקרון אחידות הענישה ושמירת יחס נאות בין שותפים לעבירה,
המציב את המערער [אנואר - י' טי'] בין השותף הזוטר שנדון לשש שנים מאסר בפועל לבין
השותף הבכיר [המערער דכאן - י' ט'] שנדון לאחת-עשרה שנים מאסר בפועל".
סבורני כי בחינת תפקידיהם של המעורבים וכן
השוואת העונשים שנגזרו על כל אחד מהם, לאור השיקולים שהובאו לעיל, מצדיקה את
המסקנה, שהעונש שנגזר על המערער נמדד לו כמידתו.
סוף דבר
16. לפיכך אני מציע כי הערעור על הכרעת הדין ועל
גזר הדין יידחה.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, כ"ח בסיון תשס"א
(19.6.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 99005680.M03
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444