עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון דנ"א 5676/22 דנ"א 5735/22 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשים בדנ"א 5676/23: 1. עזבון המנוח עלי בדוי חיאדרה ז"ל 2. מוחמד חיאדרה 3. טאהא חיאדרה המבקשים בדנ"א 5735/23: ליליא טבר ואח' נ ג ד המשיבה בדנ"א 5676/23 ובדנ"א 5735/23: מדינת ישראל דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6744/20 ו-204 ערעורים נוספים מיום 7.7.2022 שניתן על ידי כב' הנשיאה אסתר חיות והשופטים יצחק עמית ועופר גרוסקופף תאריך הישיבה: ט' בחשון התשפ"ד (24.10.2023) בשם המבקשים בדנ"א 5676/23: עו"ד איימן אבורייא בשם המבקשים בדנ"א 5735/23: עו"ד אילן יחזקאלי; עו"ד אחמד נזל; עו"ד גסאן אבו ורדה; עו"ד אמיל נחאס; עו"ד ג'מאל עבד; עו"ד אמין עודה; עו"ד ויסאם חטיב; עו"ד פארס כריים; עו"ד סעיד נזאל; עו"ד מחמוד אבורייא בשם המשיבה בדנ"א 5676/23 ובדנ"א 5735/23: עו"ד אפי יגל; עו"ד מרווה בז'ה פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינו של דיון נוסף זה בשאלה ממוקדת, אך בעלת משמעות כספית לא מבוטלת: עד איזה מועד יש לשלם דמי חכירה אבודים לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), 1943 (להלן: הפקודה או פקודת הקרקעות) (להלן: המחלוקת בעניין תקופת התשלום). ההחלטה מושא הדיון הנוסף היא פסק דין חלקי מיום 7.7.2022 אשר ניתן בע"א 6744/20 ו-204 ערעורים נוספים (הנשיאה אסתר חיות והשופטים יצחק עמית ו-עופר גרוסקופף) (להלן: פסק הדין החלקי). פסק הדין החלקי ניתן במסגרת הסדר דיוני שאיחד בהסכמה את רובם המוחלט של הערעורים שהוגשו לבית משפט זה אשר העלו בעיקרם את אותה שאלה שבמחלוקת (להלן: המתווה הדיוני). עניינו של המתווה הדיוני בערעורים הרבים שהוגשו לבית משפט זה בשנים האחרונות, בשאלת גובה התשלום שהמדינה נדרשת לשלם לבעלי המקרקעין שהופקעו בהפקעות שהתרחשו בין שנות ה-50 ועד ראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת (להלן: הנפקעים), ושהחזקה בהם נמסרה למדינה זה מכבר מבלי ששולמו להם פיצויי הפקעה. התשלום אשר נתבע בכל ההליכים שאוחדו תחת המתווה הדיוני הוא לפי החלופה של דמי החכירה האבודים, אשר הייתה קבועה בסעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (חלופה שבוטלה בשנת 2010 ביחס להפקעות ממועד זה ואילך) (להלן: דמי החכירה האבודים). השאלה המרכזית שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים למתווה הדיוני הייתה שיעור דמי החכירה האבודים אותם על המדינה לשלם לנפקעים (להלן: המחלוקת בעניין שיעור התשלום), והיא עמדה במוקד פסק הדין החלקי. בפסק הדין החלקי נפסק כי חישוב דמי החכירה האבודים בתיקים שאוחדו תחת המתווה הדיוני, ודומיהם, ייקבע על בסיס הכפלת השווי המשתנה השנתי של הקרקע כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בשיעורי התשואה הבאים: ביחס לדונם הראשון – 5%; וביחס ליתרת החלקה – 3.25%. בכך הוכרעה המחלוקת בעניין שיעור התשלום. בשולי פסק הדין החלקי נקבעו הוראות נוספות, ובכלל זה כי החישוב האמור יתבצע בעבור התקופה שממועד תפיסת החזקה במקרקעין על ידי המדינה ועד ליום הגשת התביעה לבית המשפט, כאשר על סכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), וזאת ממועד הגשת התביעה ועד למועד תשלום הפיצויים בפועל (פסקה 70 לחוות דעתי בפסק הדין החלקי). בכך הוכרעה גם המחלוקת בעניין תקופת התשלום. עוד יצוין, למען תצא התמונה שלמה, כי בפסק הדין החלקי נקבע כי המדינה תישא בשכר טרחת באי-כוח הנפקעים בשיעור של 15% בתוספת מע"מ. בהמשך לכך, ביום 26.2.2023 ניתנה על ידי המותב שנתן את פסק הדין החלקי החלטה מבהירה בסוגיית שכר הטרחה והוצאות המשפט, לפיה שכר הטרחה שנפסק לטובת הנפקעים בהתאם לפסק הדין החלקי ייגזר מסכום הפיצוי המלא לו הם זכאים בגין הפקעת המקרקעין, וכי סכום זה בא במקום שכר הטרחה והוצאות המשפט שנפסקו לטובת מי מהצדדים על ידי בתי המשפט המחוזיים (להלן: הקביעות לעניין שכר הטרחה). ביום 6.2.2023 הורה המשנה לנשיאה (כתוארו אז), השופט עוזי פוגלמן, על קיום דיון נוסף בפסק הדין החלקי, וזאת אך בשאלת המועד שעד אליו ייפסקו דמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (דהיינו, ביחס למחלוקת בעניין תקופת התשלום בלבד, ולא ביחס למחלוקת בעניין שיעור התשלום, או כל נושא אחר). הכרעת פסק הדין החלקי בעניין תקופת התשלום התייחסות לנושא תקופת התשלום מצויה בשולי פסק הדין החלקי, ומקיפה פסקה אחת בלבד – פסקה 70 לחוות דעתי. להלן תובא התייחסות זו במלואה: משקבענו את הפרמטרים לפיהם יחושבו דמי החכירה האבודים, נדרשים אנו לשאלה עד מתי ייפסק הפיצוי לפי מסלול זה, וממתי יוצמד סכום הפיצויים לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית. לעניין זה, סברנו כי יש לפעול על פי הכלל המקובל, לפיו סכום התביעה מתגבש ביום הגשתה על פי עילותיה, וממועד זה ואילך הוא מתעדכן על פי שיקול דעת בית המשפט, בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית (סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית. ראו גם: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 309-308 (2015)). מכאן שדמי החכירה האבודים לפי סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות ייפסקו עד למועד הגשת התביעה ביחס לכל תיק ותיק, וממועד זה ועד למועד התשלום ייפסקו הפרשי הצמדה וריבית לפי השיעור הקבוע בסעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית. נקל להתרשם, ואת חטאי אני מזכיר כאן, כי המדובר בהתייחסות לקונית, המתבססת על הכלל המקובל בהליכים אזרחיים, ואשר איננה כוללת כל התייחסות לכללים הייחודיים שנקבעו לעניין חישוב דמי החכירה האבודים. ממילא יובן, כי לא מתוך כוונה לסטות מההלכה הנוהגת נכתבו הדברים, אלא מבלי שניתנה עליהם הדעת בצורה מספקת. טענות הצדדים במסגרת הדיון הנוסף – אשר בקשה אחת לקיימו הוגשה בשם נפקעים מסוימים מאותה משפחה על ידי עורך דין שהיה בנציגות הנפקעים (דנ"א 5676/22) ובקשה שנייה הוגשה בשם כלל הנפקעים על ידי עורכי הדין האחרים שהיו בנציגות הנפקעים (דנ"א 5735/22) – טוענים הנפקעים כי קביעת בית המשפט לפיה חישוב דמי החכירה האבודים ייעשה עד למועד הגשת התביעה, ולא עד למועד תשלום מלוא הפיצוי בפועל (בין אם על פי הסכם בין הצדדים ובין אם על פי פסק דין סופי של בית המשפט), מנוגדת ללשונו של סעיף 13 לפקודת הקרקעות; חוטאת לתכליתו של הסעיף שעיקרה בתמרוץ הרשות המפקיעה לשלם את הפיצוי מהר ככל הניתן; סותרת הלכות קודמות שנקבעו בבית משפט זה; ויוצרת מצב אבסורדי בו בעל מקרקעין אשר הזדרז להגיש את תביעתו יקבל פיצוי נמוך יותר מבעל מקרקעין שהגיש את תביעתו מאוחר יותר. עוד נטען כי הקביעה האמורה אף חורגת מהמתווה הדיוני שנקבע ומגדר המחלוקת כפי שהוגדרה, משהמדינה כלל לא טענה בעניין זה במסגרת טיעוניה בערעורים, וממילא הצדדים לא התייחסו לסוגיה זו. המדינה, מנגד, טוענת כי קביעת בית המשפט לעניין הגדרת תקופת התשלום היא נכונה וצודקת, ואין מקום לשנותה. לשיטת המדינה, היות ששיעור הפיצוי נקבע על דרך של אומדן, בהינתן שהנפקעים לא עמדו בנטל להוכיח את שיעור דמי החכירה לו הם טענו, ממילא אין הקביעה לעניין תקופת התשלום סותרת את סעיף 13 לפקודת הקרקעות. כן הדגישה המדינה בעניין זה כי לא ניתן להפריד בין הקביעה לעניין תקופת התשלום לבין הקביעה בעניין שיעור התשלום, כאשר שתיהן יחד מהוות חלק ממנגנון כולל שנועד לקבוע את סכום הפיצוי על דרך האומדן, ותוך שקלול שיקולים שונים. מכאן גם שככל שבית המשפט יתערב בקביעה לעניין תקופת התשלום, יהיה צורך לשנות גם משיעור התשלום שנקבע (ואשר לסברת המדינה הוא ממילא גבוה). כמו כן, המדינה גורסת כי הקביעה לפיה חישוב דמי החכירה האבודים ייעשה עד למועד הגשת התביעה מסייעת לסיום ההתדיינויות בין הצדדים, ומונעת מחלוקות עתידיות ביחס לשיעור דמי החכירה שלאחר מועד זה, שברוב המקרים אינו ברור ואין לו תמיכה בחוות דעת שמאיות. עוד טוענת המדינה כי בית המשפט לא חרג מפסיקה קודמת בקביעת תקופת התשלום, ומסתמכת היא על ע"א 230/89 מינהל מקרקעי ישראל נ' נגה אלקטרוטכניקה בע"מ (26.9.1993) (להלן: עניין נגה אלקטרוטכניקה). המדינה אף מוסיפה כי קביעתו של בית המשפט תואמת את הסעדים שנתבקשו בכתבי התביעה שהגישו הנפקעים החתומים על הבקשות לדיון נוסף, ולפיהם התבקש פיצוי מיום ההפקעה ועד למועד הגשת התביעה, ולאחר מכן הוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד לתשלום הפיצוי בפועל. מכאן שאין הנפקעים יכולים להלין על כך שמבוקשם ניתן, ומכל מקום לא מתקיימים התנאים למתן סעד שלא התבקש בכתב התביעה. אף אם הנפקעים היו עותרים לסעד האמור בכתב תביעתם, המדינה טוענת כי לאור השיהוי בו לוקות התביעות שהוגשו, לא הייתה הצדקה להיענות לכך, בוודאי מקום בו משמעות קבלת טענותיהם היא הגדלת שווי הפיצויים בצורה ניכרת לעומת נפקעים שלא השתהו והגישו את תביעתם בסמוך למועד ההפקעה. בתגובותיהם לטענות המדינה, הדגישו הנפקעים כי במרבית התביעות שהוגשו התבקש הסעד של מתן דמי חכירה אבודים על פי סעיף 13 לפקודה, ובהתאם לכך יש לחשב את דמי הפיצויים עד למועד תשלום מלוא הפיצוי בפועל, והדבר בא לידי ביטוי גם בחוות הדעת שהוגשו מטעם הנפקעים. אף מהתנהלות המדינה, אשר הגישה חוות דעת שבהן חושבו דמי החכירה האבודים עד למועד מאוחר ממועד הגשת התביעה, עולה כי גם המדינה הבינה שדרישת הנפקעים היא לחישוב דמי החכירה האבודים עד למועד התשלום בפועל, ולמצער עד למועד מתן פסק הדין. כן הבהירו הנפקעים כי בכתב התביעה האחד שהזכירה המדינה (בקשר למבקשים בדנ"א 5676/22) נתבקש סעד על פי סעיף 13 לפקודה, ומשמעות הדבר היא לפיצוי עד לתשלום בפועל כאמור; ובכתב התביעה השני (בקשר למבקשת בדנ"א 5735/22) השתנה הסעד במהלך ההליך והוגשו חוות דעת שמאיות המתייחסות למועד מאוחר ממועד הגשת התביעה. מכל מקום, נטען כי אפילו הייתה צודקת המדינה בטענתה, הרי משלא ערערה על סוגיה זו, לא היה מקום להידרש בפסק הדין החלקי לעניין זה, ובוודאי שלא היה מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הדיוניות. לבסוף, הוסיפו הנפקעים כי הוראות חוק פסיקת ריבית אינן מקנות לבית המשפט סמכות להקטין את גובה הפיצוי שנקבע בחוק, ובענייננו בסעיף 13 לפקודה, אלא אך את האפשרות להגדיל את הפיצוי מעבר למה שנתבקש בכתב התביעה. בהשלמת הטיעון חזרה המדינה על עיקרי טיעוניה, והוסיפה כי בהתאם ללשונו של סעיף 13 לפקודה ולפסיקותיו של בית משפט זה, יש לשלם את דמי החכירה האבודים מיום תפיסת החזקה ועד ליום בו שולם הפיצוי בגין רכישת הבעלות במקרקעין המופקעים, קרי – עד לתשלום שווים הנומינלי של המקרקעין המופקעים (רכיב הפיצוי הנוגע לקרן ההפקעה). לפיכך, ובהינתן שהנפקעים כלל לא דרשו את תשלום הקרן, וממילא הערכאות הדיונית לא פסקו פיצוי בגין רכיב זה, בית המשפט היה מוסמך לפסוק כי תשלום דמי החכירה האבודים יחושב עד ליום הגשת כתב התביעה. מכאן גם שקביעת בית המשפט מכוח חוק פסיקת ריבית אינה משנה מסכום הפיצוי לו זכאים הנפקעים על פי סעיף 13 לפקודה. לבסוף, טוענת המדינה כי הגם שאושר לנהל דיון נוסף במחלוקת לעניין תקופת התשלום, לשיטתה לא מתקיימים התנאים לכך. הנפקעים בתגובותיהם טענו כי אין בלשון סעיף 13 לפקודה, לא בנוסחו האנגלי ולא בנוסחו העברי, כל זכר לשווי הנומינלי של קרן הפיצוי, ואף תכליתו של סעיף 13, כמו גם פסיקתו של בית משפט זה, אינן תומכות בפרשנות המדינה. מכל מקום, נטען כי עד למועד זה המדינה טרם שילמה את פיצויי הקרן, ועל כן, אם תתקבל עמדתה, יש לפסוק את דמי החכירה האבודים עד להיום. במהלך הדיון שנערך בפנינו ביום 24.10.2023, חזרו הצדדים על טענותיהם. בגמר הדיון הצענו לצדדים הצעת פשרה, המתייחסת הן לסוגיה שהועלתה בדיון הנוסף והן לסוגיות נוספות שנותרו להכרעה פרטנית, וזאת במטרה לייעל את המשך ניהול ההליכים ולהביאם לכדי סיום מהיר. ביום 21.11.2023 הודיעה המדינה כי אין בידה לקבל את ההצעה, וביום 22.11.2023 מסרו הנפקעים כי הם מעוניינים להסכים להצעת הפשרה אך זאת בכפוף למספר בקשות אשר חורגות או משנות מהצעת הפשרה, ועל כן הסכמתם לאו הסכמה היא. בעקבות זאת, אף הגישה המדינה בקשה למחיקת סעיפים מעמדת הנפקעים, ולחלופין למתן רשות להגיב. ואולם, בהינתן שאיננו רואים צורך להידרש לעמדת הנפקעים ביחס להצעת הפשרה, משזו לא התקבלה, לא ראינו מקום להיעתר לבקשת המדינה. נוכח האמור, אין מנוס מהכרעה במחלוקת בעניין תקופת התשלום המונחת לפנינו, וביחס לשאלה זו בלבד. דיון והכרעה כזכור, השאלה העומדת להכרעתנו היא הגדרת התקופה שבגינה זכאים הנפקעים לדמי החכירה האבודים לפי סעיף 13 לפקודה, ובפרט המועד שעד אליו ייפסקו דמי החכירה האבודים. אכן, השאלה האמורה לא הועלתה ב"רחל בתך הקטנה" בערעורים שהגישה המדינה, ואף לא נזכרה במפורש במסגרת הפלוגתאות המשותפות שהוגדרו תחת המתווה הדיוני (ראו החלטה מיום 28.2.2021 בע"א 6744/20). ואולם, היא נזכרה במסגרת הדיונים שהתקיימו בערעורים (ואף הייתה אליה התייחסות במתווה הפשרה שהוצע על ידי לצדדים), וחשוב מכך, הכרעה בה הינה חיונית לצורך קביעת התשלומים המגיעים לנפקעים. לפיכך, ובהינתן שמדובר בשאלה הרלוונטית לכלל הערעורים ואשר המענה לה נדרש להיות אחיד – הרי שהיה מקום להידרש אליה בפסק הדין החלקי (וראו והשוו: תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 (8.6.2005); ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פסקה 22 (20.3.2008); יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 577-575 (מהדורה שנייה, 2023)). יחד עם זאת, עניין זה, למרות משמעותו הכספית המשמעותית, לא חודד בטיעוני הצדדים, וההכרעה בו מצויה כאמור בשולי פסק הדין החלקי בלבד. בהינתן האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון הנוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי הקביעה בעניין הגדרת תקופת תשלום דמי החכירה האבודים הכלולה בפסק הדין החלקי היא שגויה, וכי ראוי להעמיד דברים על מכונם. לפיכך, סברתי כי יש לשנות את קביעת פסק הדין החלקי בעניין זה, ובו בלבד, וכך אמליץ לחבריי ולחברתי לעשות. הכול, כפי שיפורט להלן. הצדדים אינם חלוקים באשר למועד ממנו יש להתחיל לשלם את דמי החכירה האבודים – מוסכם כי זהו מועד נטילת החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה (וראו גם: רע"א 837/15 אבו ליל נ' עזבון המנוח אבו ליל (31.3.2015) (להלן: עניין אבו ליל)). המחלוקת שלפנינו נסובה כל כולה סביב המועד שבו מסתיימת החבות בתשלום דמי החכירה האבודים. נקודת המוצא לענייננו היא לשונו של סעיף 13(1) לפקודה המקנה את הזכאות לתשלום דמי החכירה האבודים. וזהו נוסחו ערב ביטולו במסגרת החוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010: 13. (1) מקום שקנה הנציב העליון אחיזה בקרקע כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה הנציב העליון אחיזה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי קביעות הפקודה הזאת, הכל לפי המועד המוקדם יותר: בתנאי כי מקום שהציע הנציב העליון בכתב לתובע כל-שהוא סכום כל-שהוא כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית-המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם הנציב העליון לאותו תובע פיצויים בשל אבדן דמי-חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה הנציב העליון אחיזה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה אותה הצעה. (ההדגשה נוספה)   ובנוסחו האנגלי המקורי: 13. (1) Where the High Commissioner has, in pursuance of a notice under section 7, entered into possession of any land, he shall pay compensation to the owner of such land and to all persons entitled to any right or interest therein for loss of rents for the period between the time when the High Commissioner so entered into possession and the time when the consideration due for the land under an agreement has been paid to the person entitled thereto, or compensation in respect of such land has been paid to such person or has been paid into Court under the provisions of this Ordinance, whichever is the earliest: Provided that where the high commissioner has made to any claimant an offer in writing of any sum as compensation in respect of such land and the sum awarded by the court to the claimant or accepted by that claimant does not exceed the sum offered, the high commissioner shall pay compensation to such claimant for loss of rents in respect only of the period between the time when the high commissioner entered into possession as aforesaid and the time when such offer was made. (ההדגשה נוספה) לאמור, הן נוסחו העברי והן נוסחו האנגלי של הסעיף, מגדירים את תקופת התשלום בעד דמי החכירה האבודים בין מועד החזקה במקרקעין על ידי הרשות המפקיעה לבין תשלום הפיצויים בעבור המקרקעין המופקעים על פי הסכם או החלטתו של בית המשפט, לפי המוקדם. חריג לכך, שאינו רלוונטי לענייננו, הוא מקום בו שיעור הפיצוי שקבע בית המשפט אינו עולה על שיעור הפיצוי שהוצע לנפקעים על ידי הרשות המפקיעה ואשר לו סירבו הנפקעים – או אז, תשלום הפיצויים יהיה עד למועד הצעת ההצעה (ראו גם אהרן נמדר הפקעות מקרקעין 417 (2011)). לאור נוסחו של סעיף 13 לפקודה, נהגה הפסיקה מאז ומעולם לחשב את תקופת תשלום פיצויי ההפקעה בגין דמי החכירה האבודים ממועד תפיסת החזקה ועד מועד תשלום הפיצוי בגין המקרקעין לנפקע (ולא עד מועד הגשת התביעה). המחלוקת המרכזית שנדונה בפסיקת בית משפט זה עסקה בשאלה האם לשונו של סעיף 13 לפקודה, הנוקטת במינוח "פיצויים בגין אותה קרקע", מתייחסת למועד הפיצוי בגין שווי המקרקעין (רכיב הפיצוי ההוני) או למועד הפיצוי בגין דמי החכירה האבודים (רכיב הפיצוי הפירותי). מחלוקת זו הוכרעה בעניין ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701 (2004), אשר גם שם נדונה הסוגיה מהו פרק הזמן שבעדו יש לשלם פיצוי בגין אובדן דמי חכירה. בית המשפט (מפי הנשיא אהרן ברק, אליו הצטרפו השופטות אילה פרוקצ'יה ו-אסתר חיות) קבע כי יש לשלם את הפיצוי עד למועד שבו שולם הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין (קרי, בעבור רכיב הפיצוי ההוני), ולא עד מועד התשלום בפועל בגין דמי החכירה האבודים (שם, בעמ' 708-707). הפסיקה שלאחר מכן פסעה באופן עקבי ויציב על פי הלכה זו (ראו, למשל, ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין, פסקה 28 (9.12.2008) (להלן: עניין פינקלשטיין); ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש הייטנר, פסקה 11א (4.7.2012) (להלן: עניין הייטנר); ע"א 7351/17 מדינת ישראל נ' אסדי, פסקה 11 (23.6.2019) (להלן: עניין אסדי); ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.4.2021)). ונזכיר כי תכליתו של סעיף 13 לפקודה היא לפצות את הנפקע בתקופה שבין נטילת המקרקעין לבין תשלום הפיצוי בעד המקרקעין שהופקעו, וזאת באמצעות תשלום דמי החכירה שהיו משתלמים לבעל המקרקעין המופקעים בעבור השימוש במקרקעין בתקופה זו. כך, הנפקע מפוצה על אובדן הרכיב הפירותי שיכול היה להפיק מהמקרקעין אילו היו נותרים בחזקתו (או מנכס מקרקעין דומה שיכול היה לרכוש באמצעות רכיב הקרן, אילו שולם במועד תפיסת החזקה), וזאת עד לתשלום הפיצויים על ידי הרשות המפקיעה, ובד בבד נוצר תמריץ לרשות המפקיעה להזדרז ולשלם את הפיצוי לנפקע מעת שתפסה חזקה במקרקעין (פסקה 38 לפסק הדין החלקי והאסמכתאות המובאות שם. כן ראו: עניין הייטנר, פסקאות 25-24; עניין אבו ליל, פסקה 14; עניין אסדי, פסקה 10). מכאן שחישוב דמי החכירה האבודים עד למועד תשלום הפיצוי בעבור הפקעת המקרקעין מתיישב גם עם תכליתו של סעיף 13 לפקודה, ולא רק עם לשונו. ואכן, דומה כי בשלב זה אין מחלוקת בין הצדדים לעניין העקרון האמור, שכן גם המדינה בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעמה מכירה בכך שהן על פי לשון החוק והן על פי הדין הנוהג לאורך עשרות שנים, חישוב דמי החכירה האבודים צריך להיעשות עד למועד תשלום הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין. ודוק, במסגרת תגובתה הראשונה לבקשות לדיון נוסף, טענה המדינה, בהסתמך על עניין נגה אלקטרוטכניקה, כי בקביעת מועד הגשת כתב התביעה כמועד שעד אליו ייפסקו דמי החכירה האבודים לא חרג בית משפט זה בפסק הדין החלקי מפסיקתו הקודמת. ואולם, לא רק שטיעון זה נזנח הלכה למעשה על ידי המדינה, אלא שממילא עניין נגה אלקטרוטכניקה איננו רלוונטי למקרה דנן, משאינו מתייחס לפסיקת פיצויים על פי סעיף 13 לפקודת הקרקעות ולמסגרת הזמנים המיוחדת שנקבעה במסגרתו. מיקוד טענות הצדדים, אם כך, הוא באופן יישומו של העקרון, הנובעות הן מפער הזמנים שבין שומת הפיצויים לבין תשלומם בפועל והן מחלקו הזניח של הפיצוי בגין הרכיב ההוני (שווי המקרקעין) ביחס לפיצוי בעבור הרכיב הפירותי (דמי החכירה האבודים). אתייחס לטענות אלה כסדרן. אמת הדבר, במצב האידיאלי, יש לשאוף לכך כי המועד להערכת שיעור הפיצויים בגין הפקעת מקרקעין יהיה בסמוך למועד תשלומם, וזאת בשל התנודות המאפיינות את שוק הנדל"ן הישראלי (אריה קמר הפקעת מקרקעין כרך ב 690-689 (מהדורה שמינית, 2013)). ואולם, במציאות הדבר מורכב יותר מבחינה מעשית, בשל אופי ניהול הליכי ההפקעה ותשלום הפיצויים והימשכותם, ובכלל זה ההליך המשפטי מקום בו לא הגיעו הצדדים להבנות. לעניין זה, ניתן לציין מספר מועדים אפשריים שעד אליהם יש לחשב במסגרת הליך משפטי את דמי החכירה האבודים באותם מקרים בהם הפיצוי בגין הפקעת המקרקעין טרם שולם: מועד הגשת חוות הדעת השמאית; מועד קביעת הפיצויים על ידי הערכאה הדיונית; המועד בו הפך פסק הדין לחלוט; מועד תשלום הפיצויים בפועל. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הן באי-כוח הנפקעים והן בא-כוח המדינה הסכימו כי הפרקטיקה שנתגבשה בהליכים מסוג זה היא כי המועד הקובע שעד אליו יחושבו דמי החכירה האבודים הוא יום מתן פסק הדין על ידי הערכאה הדיונית (פרוטוקול דיון 24.10.2023, עמ' 3 ש' 29-27, עמ' 7 ש' 21-18, 29-27 ועמ' 12 ש' 31-21. ליישום נוהג זה בפסיקת בית משפט זה ראו עניין אסדי, פסקה 16). מבחינה עיונית, תוצאה זו מוצדקת בכך שפסק הדין של בית הערכאה הדיונית בולע את עילת התביעה המקורית, ומביא להמרתה בזכות הפסוקה לתשלום כספי, וזאת בהתאם לכלל ההבלעה (Merger) (לכלל זה ראו נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 41-37 (1991)). תוצאה זו, אף נדרשת משיקולים של יעילות דיונית. ככל שתיקבע תקופה מאוחרת למועד פסק הדין בערכאה הדיונית, עלול הדבר לפתוח פתח להתדיינויות וכנגזר מכך להיות כרוך בבזבוז משאבים מיותר. זאת, שכן במצב דברים זה יימצאו הצדדים, ובעקבותיהם בתי המשפט, ממשיכים לדון בשאלת שיעור הפיצוי, לרבות באמצעות הגשת חוות דעת שמאיות נוספות, באופן שאין לו סוף. מועד הגשת חוות הדעת השמאית אף הוא איננו אופטימלי, משום שהוא מקצר את התקופה באופן שאין לו הצדקה בראי תכליתו של סעיף 13 לפקודה. ואולם, הדרך באמצעותה ניתן לגשר על הפער בין מועד הגשת חוות הדעת השמאית לבין מועד פסק הדין על ידי הערכאה הדיונית היא על ידי חישוב ערכי הקרקע החסרים על בסיס ממוצע של 3 השנים האחרונות לגביהן נקבעו ערכי קרקע – דרך לה הסכימו באי-כוח הנפקעים (פרוטוקול דיון 24.10.2023, עמ' 5 ש' 41-34). על אף האמור, המדינה סבורה כי בענייננו, מאחר שהערכאות הדיוניות כלל לא פסקו פיצויים בגין הרכיב ההוני, בהינתן שהנפקעים לא דרשו רכיב זה משיקולים פרקטיים (שחיקתו עד כדי זניחות בעקבות האינפלציה שידענו בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20), הרי שבית המשפט היה רשאי לקבוע כי המועד הקובע יהא מועד הגשת התביעה ולא מועד מתן פסק הדין על ידי הערכאה הדיונית. למצער, ככל ששולם סכום כלשהו על חשבון הפיצויים, יש לראותו כתשלום הרכיב ההוני במלואו. טענות מסוג זה הועלו על ידי המדינה בפני בית משפט זה בעבר, במסגרת עניין אסדי, ונדחו. גם בעניין אסדי גובה הפיצוי בגין הרכיב ההוני שנקבע על ידי חוות הדעת השמאיות היה זניח, עד כדי כך שבחישוב הפיצויים רכיב זה לא נלקח בחשבון, ושיעור הפיצוי התבסס על דמי החכירה האבודים בלבד. באותו מקרה שילמה המדינה סכום מסוים במהלך ההתדיינות, ונטען כי יש לראות בתשלום זה כפירעון החלק ההוני במלואו, ולפיכך כמביא לסיום תקופת הזכאות לדמי החכירה האבודים. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט (מפי השופט דוד מינץ, אליו הצטרפו המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט ג'ורג' קרא), תוך שנקבע כי גם בנסיבות הללו "אין זה אומר שמלוא סכום הפיצויים בגין החלק ההוני של המקרקעין שולם. יהיה ערכו של אותו חלק אשר יהיה [...] כל אימת שמלוא הפיצויים – על שני רכיביו לא שולם, הרכיב ההוני נושא על גבו תשלום פיצויים בגין אובדן דמי החכירה באופן יחסי לאותו חלק שטרם שולם" (שם, בפסקה 12) (השוו והבחינו מעניין פינקלשטיין, בו נקבע כי במקרה בו שולמו בפועל לנפקע פיצויים מוסכמים אשר שיקפו את שווי הקרקע בהתאם לסעיף 12(ב) לפקודה, הזכות לתשלום דמי חכירה אבודים לפי סעיף 13(1) לפקודה מסתיימת במועד תשלום הפיצויים הללו). מהלכה ברורה זו אינני סבור כי יש מקום לסטות, במיוחד לא בעת הזו, לאחר שחלופת דמי החכירה האבודים עברה מהעולם זה מכבר, וקבוצת המקרים שיידונו על פיה מוגדרת ומתוחמת. טענות אחרות בפי המדינה, המצדיקות לשיטתה לקבוע כי יש לראות במועד הגשת כתב התביעה כמועד שעד אליו ייפסקו דמי החכירה האבודים, הן השיהוי שדבק בתביעות שהוגשו והמשמעות הנלווית לו בהגדלת סכום הפיצויים בכלל, ובהשוואה לנפקעים שלא השתהו בהגשת תביעתם בפרט. טענות אלה אין בידי לקבל. כך, הן משום שאינן עולות בקנה אחד עם ההסדר המיוחד שאומץ בסעיף 13 לפקודת הקרקעות ולפרשנות העקבית שניתנה לו בפסיקה, והן בהינתן מכלול הנסיבות שבענייננו, ובכלל זה הקשיים שעלו גם מהתנהלות הנפקעים וגם מהתנהלות המדינה אשר הובילו למצב הדברים הייחודי בו אנו מצויים. טענה נוספת שהעלתה המדינה היא כי ככל שיוחלט על התערבות בהגדרת תקופת התשלום, הרי שיש מקום להתערב גם בשיעור התשלום שנקבע, וזאת משום שמדובר, לשיטתה, בקביעות בלתי נפרדות זו מזו. גם טענה זו יש לדחות. סעיף 30(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע מפורשות כי בהחלטה להורות על קיום דיון נוסף "רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה". לפיכך, ובהיעדר נסיבות חריגות ונדירות, אין מקום להידרש לשאלות החורגות מהשאלה שבגינה התיר המשנה לנשיאה (כתוארו אז), השופט עוזי פוגלמן, את קיום הדיון הנוסף שלפנינו (וראו גם: דנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 583, 624, 628 (2004); דנ"א 1595/06 עזבון המנוח ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58, 148-147 (2013); דנ"א 6364/20 שר הביטחון נ' עבד אלפתאח סאלחה, פסקה 21 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן (27.7.2022)). מסיבה זו, אף אין באפשרותנו להיעתר לבקשת הנפקעים להסדיר סוגיות שונות שהועלו במסגרת הצעת הפשרה, ואשר חורגות מהשאלה שהוגדרה לדיון נוסף. ודוק, הצעת הפשרה נועדה לסייע בידי הצדדים להביא את ההליכים לידי סיום מהיר. ככל שהייתה ניתנת הסכמת הצדדים, הרי שזו הייתה יכולה לחרוג מגדר השאלה שהונחה לפתחנו, ולכלול התייחסות לסוגיות נוספות. ואולם, משלא הושגה הסכמה, אין באפשרותנו להרחיב מעבר לשאלה שבגינה אושר לנהל דיון נוסף. סיכום אם תישמע דעתי, נקבל בעיקרה את עמדת הנפקעים בסוגיה לגביה אושר קיומו של הדיון הנוסף, דהיינו המחלוקת בעניין תקופת התשלום, ונורה על תיקון פסק הדין החלקי, באופן הבא: חישוב הפיצוי בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות, כאמור בפסקה 72(א) לפסק הדין החלקי, ייעשה ממועד תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים ועד למועד מתן פסק הדין של הערכאה הדיונית (בית המשפט המחוזי). ככל שקיים חסר בנתונים המתייחסים לערכי הקרקע בשנים מאוחרות לאלה שלגביהן נקבעו ממצאים על ידי הערכאה הדיונית, יושלמו הנתונים הללו על בסיס ממוצע של 3 השנים האחרונות לגביהן נקבעו ערכי קרקע על ידי הערכאה הדיונית. ככל שהמדינה טרם שילמה לנפקעים את סכום הפיצוי לו הם זכאים, כולו או מקצתו, יתווספו לסכום שטרם שולם הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית בהתאם לאמור בפסקה 72(ב) של פסק הדין החלקי, ממועד מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ועד לתשלום מלוא הפיצוי בפועל (ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (21.8.2005); עניין אסדי, בפסקה 16). למען הסר ספק, מובהר כי במקרה של תשלום חלקי יבוצע קיזוז של התשלום החלקי במועד בו בוצע, באופן יחסי הן מהרכיב ההוני והן מהרכיב הפירותי, וזאת בהתאם לאופן שנקבע בעניין אסדי (וראו האמור בסוגריים שבסיפא של פסקה 72(ב) לפסק הדין החלקי). המדינה תעביר עד ליום ה', 15.2.2024, הודעה לבית משפט זה ולנפקעים, בה תפרט את גובה הסכום המעודכן לו זכאים הנפקעים בכל אחד מהתיקים שתחת המתווה הדיוני בהתחשב באמור בפסק דין זה (להלן: תחשיב המדינה המעודכן). הנפקעים בכל אחד מהתיקים שתחת המתווה הדיוני ימסרו עד ליום א', 17.3.2024, הודעה לבית משפט זה ולמדינה בה יבהירו האם יש להם השגות על תחשיב המדינה המעודכן. בתיקים בהם לא הועלו טענות הנשענות על פלוגתאות פרטניות, ולא יועלו על ידי הנפקעים השגות על תחשיב המדינה המעודכן, תשלם המדינה את היתרה שטרם שולמה, באמצעות בא הכוח בתיק, עד ליום ה', 18.4.2024. המדינה תגיש עד ליום ה', 30.5.2024, הודעה בה יפורט סטטוס הטיפול בכל אחד מהתיקים שתחת המתווה הדיוני, ובכלל זה האם בוצע בו תשלום מלא; האם נדרש המשך טיפול, ואם כן, מאיזו סיבה. בנוסף, תציין המדינה בהודעתה את תיקי ההפקעה המעוררים שאלות דומות ואשר אינם מהווים חלק מהמתווה הדיוני, ותפרט מהו סטטוס הטיפול בהם. לאחר שתתקבל הודעת המדינה, תינתן החלטה בדבר המשך ההליכים על ידי המותב המרכז את הטיפול בערעורים שתחת המתווה הדיוני. בהתחשב בקביעות לעניין שכר הטרחה, אין מקום לעשות צו נפרד להוצאות ביחס להליך זה. ש ו פ ט ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן: אני מסכים. מ"מ הנשיא השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏ט"ו בטבת התשפ"ד (‏27.12.2023). מ"מ הנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט  ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 22056760_Y26.docx דמ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1