פבל דיומנקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5672/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5672/15 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: פבל דיומנקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 2837-01-15 מיום 9.7.2015 שניתנה על-ידי סגן הנשיאה השופט ג' קרא תאריך הישיבה: כ"ט בחשון התשע"ו (11.11.2015) בשם המערער: עו"ד ישר יעקובי בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 09.07.2015 בת"פ 2837-01-15, בגדרה הורשע המערער (להלן גם: "פבל") ביחד עם אחר (להלן: "אלכס") בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. בגין עבירה זו נגזרו על המערער 3 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 2000 ₪ למתלונן. רקע 2. תמצית העובדות המפורטות בכתב האישום היא כדלקמן: ביום 29.12.2014, עובר לשעה 03:56, שהו אלכס והמערער מזה והמתלונן מזה במועדון 'אוויטה בר' בתל-אביב (להלן: "המועדון" או "אוויטה בר"), אשר ידוע כמקום מפגש ובילוי לחברי הקהילה הלהט"בית. המתלונן, הנמנה עם קהילה זו, מבלה במועדון באופן קבוע. לאחר צאתו של המתלונן מן המועדון בסמוך לשעה 03:56, יצאו אלכס והמערער אחריו לרחוב, ופנו אליו בהצעה כי יתלווה אליהם למלון להמשך הלילה. המתלונן נענה להצעה. בהיותם ברחוב תקפו הנאשמים בצוותא חדא את המתלונן: אלכס הפילו ארצה וכיסה את פיו בידו כדי למנוע ממנו להזעיק עזרה, והמערער חיטט בכיסי מכנסיו, תוך שהוא מכה בו באגרופו. במהלך המאבק עם המתלונן נטלו אלכס והמערער מכיס מכנסיו את מכשיר הטלפון הנייד שלו, והתרחקו מן המקום. המתלונן רדף אחריהם, תוך שהוא צועק לעזרה. שוטרים בניידת משטרה שהיתה בקרבת מקום עצרו אותם. כתוצאה ממעשיהם של אלכס ושל המערער, נגרמו למתלונן חבלות בפניו, בכתף ימין ובברך ימין, וחתך מתחת לשפה התחתונה. 3. הן בהודעותיהם במשטרה, הן בעדויותיהם בבית המשפט המחוזי אישרו אלכס והמערער כי בילו בסמוך למקום הארוע המצויין בכתב האישום, אולם טענו כי אינם זוכרים את שם המקום ואת מיקומו. אלכס והמערער אישרו את דבר התקרית האלימה, אולם כפרו בכך ששדדו את הטלפון הנייד של המתלונן. עוד טען אלכס כי המתלונן הוא שתקף אותו ראשון, בניסיון לגנוב את כספו, ולא להפך. לדבריו, מעשיו שלו לא היו אלא הגנה עצמית. המערער טען כי כל מעורבותו בארוע התמצתה בכך שניסה להפריד בין השניים. כמו כן הועלו מצד אלכס ומצד המערער טענות למחדלי חקירה, שהתבטאו הן בכך שהמשטרה לא צפתה בסרטי צילומי האבטחה מה'אוויטה בר' מהשעה הרלבנטית לטענתם, ולא תפסה את מצלמות האבטחה של המועדון, הן בכך שלא תפסה את המצלמות ש'כיסו' את זירת הארוע הנטענת, ושהיו יכולות לסייע להם בהגנתם. 4. בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של המתלונן אמינה ועקבית, וכי עדויותיהם של אלכס ושל המערער שקריות, וקבע על סמך מכלול הראיות כי אשמתם של אלכס ושל המערער בביצוע עבירת השוד בנסיבות מחמירות, כמתואר בכתב האישום, הוּכחה מעבר לספק סביר. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי העובדה שהמשטרה לא תפסה את סרטי מצלמות האבטחה בזירת הארוע היא בבחינת מחדל חקירה, וזאת מן הטעם שמיקום הזירה לא הוּכח. באשר לטענה על קיומו של מחדל חקירה באי-תפיסת סרטי מצלמות האבטחה במועדון, הטיל בית המשפט המחוזי ספק אם מדובר במחדל חקירה, וקבע כי מכל מקום, אין בכך כדי לפגוע באלכס ובמערער באופן שמקפח את הגנתם, וזאת לאור משקלן המכריע של יתר הראיות. תמצית טענות הצדדים בערעור 5. אל מול התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, מציב המערער את גרסתו-שלו לארועים. לדבריו, בליל הארוע יצאו אלכס והוא, בצוותא, לבלות. לאחר שבילו בבר מסוים, שאת שמו אינם זוכרים, יצאו השניים מהבר על מנת לשוב לבתיהם. בעודם תרים אחר מונית, נטפל אליהם המתלונן, שהיה שיכור כלוט, והציע להם הצעות חוזרות ונשנות למתן שירותי מין בתשלום. בחלוף פרק זמן מסויים, במהלכו המשיך המתלונן להישרך אחריהם, עצר המערער כדי להטיל את מימיו. ההטרדות הבלתי-פוסקות העלו את חמתו של אלכס, והדבר הוביל לעימות פיזי בינו לבין המתלונן. המערער שמע רעש של נפילה, הסתובב, וראה את השניים מתקוטטים. משכך, ניגש אליהם וניסה להפריד ביניהם. בכך מתמצה, לטענתו, חלקו בפרשה. 6. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא עשה הבחנה בינו לבין אלכס, בכל הקשור לתקיפת המתלונן, אלא התייחס אליהם כאיש אחד. עניין זה נלמד לטענתו כבר מניסוח השאלה שבמחלוקת בסוגיית זהות הצד שפתח בתגרה, באופן שמעמיד את גרסת המתלונן אל מול גרסה 'משותפת' של אלכס והמערער. כתוצאה מכך, כאשר החליט בית המשפט לדחות את גרסתו של אלכס כלא מהימנה, הוא דחה 'אוטומטית' גם את גרסת המערער. עוד טוען המערער כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר סמך ידו על עדותו של המתלונן "באופן מגמתי ומוטה, תוך התעלמות משקרים ומתיאורים מוגזמים שלו", ותוך שהתבסס על דברים שבהיגיון, ובראשם הנחיתות הפיזית והמספרית של המתלונן ביחס למערער ולאלכס. לבסוף קובל המערער על כך שדווקא בסוגיה בה גרסת המתלונן מיטיבה עמו, שעניינה מי מבין השניים – אלכס או המערער – הניח את הטלפון על החומה שם נמצא, העדיף בית המשפט המחוזי את עדות השוטר יניב שובל על פני עדות המתלונן. 7. המערער משיג על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ראשית, הוא טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי אלכס והמערער שהו במועדון 'אוויטה', וכי הימנעותם מלאשר כי שהו שם נבעה מניסיונם 'להרחיק עצמם' מטענה של תכנון מוקדם. המערער טוען כי אי-זכירת שם מקום הבילוי סבירה בהתחשב במספרם הרב של הברים והמועדונים באזור. 'אם כבר', כך נטען, ניסו השניים להרחיק עצמם מכל קשר ל'אוויטה בר', הידוע כמועדון בו מבלים בני הקהילה הלהט"בית, וזאת לאור רתיעתם מבני הקהילה. שנית, שגה בית המשפט המחוזי כאשר העדיף את גרסת המתלונן, חרף הסתירות שנמצאו בדבריו, וקבע כי לא המתלונן הוא שפנה אל אלכס והמערער, אלא הם אלה שפנו אליו והציעו לו להתלוות אליהם. שלישית, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי המערער ואלכס תקפו את המתלונן בצוותא חדא, מבלי שהתייחס כלל לגרסת המערער, ולפיה אלכס לבדו התקוטט עם המתלונן, ואילו הוא רק ניסה להפריד ביניהם. זאת, על אף דבקותו של המערער בגרסה זו, והגם שהיא נתמכת בהודעתו של אלכס במשטרה ובעדותו בבית המשפט. עוד טוען המערער בהקשר זה, כי דבריו של המתלונן באשר למעורבותו בארוע היו "עמומים", וכי שגה בית המשפט כאשר קבע על סמך דברים אלה כי המערער היה שותף לתקיפת המתלונן. רביעית, שגה בית המשפט כאשר קבע כי הטלפון הנייד הונח על החומה על-ידי המערער ולא על-ידי אלכס, תוך שהעדיף את עדות הראיה של השוטר יניב שובל על פני עדות המתלונן, אשר אותה ראה כ'עדות סברה'. המערער טוען כי עדות השוטר עומדת בסתירה לעדות המתלונן בשניים אלה: (1) המתלונן העיד כי החזיק במערער בזמן שהשוטרים 'פרקו' מהניידת, ואילו השוטר יניב שובל כתב בדוח הפעולה כי אלכס והמערער נמצאו על המדרכה, במרחק קצר מהמתלונן שרץ לעברם כשהבחין במשטרה, ובמרחק של פחות ממטר האחד מהשני; (2) המתלונן העיד כי הטלפון הנייד נמצא על-ידי השוטר רק לאחר שזה התקשר אליו, וכי השוטר היה עמו באותה עת, ואילו השוטר יניב שובל טען כי ראה את המערער מוציא "דבר מה" מכיסו ומניח אותו על החומה, כשבהמשך, ובלא שאבד לו קשר עין עם אותו "דבר מה" במהלך אותה עת, התברר כי זהו הטלפון הנייד של המתלונן. כך, לדברי השוטר, הוא התקשר לטלפון הנייד רק כדי לוודא כי הוא שייך למתלונן, ולא כדי למצוא אותו. המערער טוען כי עדות המתלונן אינה עדות סברה אלא עדות ראיה, כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב מדי לעובדת היות השוטר 'איש מרות', כי לא ניתן לבכר גרסה אחת על פני רעותה, וכי במצב זה היה על בית המשפט לקבל את הגרסה הנוחה יותר למערער, לפיה הטלפון הנייד לא היה בידו בעת פריקת השוטרים מהניידת, והוא אותר במקום שאליו ברח אלכס לאחר שהשוטר התקשר אליו. 8. לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט כאשר דחה את טענותיו למחדל חקירה שהתבטא באי-תפיסת סרטי המצלמות הממוקמות בזירה. 9. המשיבה (להלן: "המדינה") מבקשת כי נדחה את הערעור, וסומכת את ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. דיון והכרעה 10. לאחר שנתתי דעתי על הטענות ושקלתי בדברים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 11. הערעור על הכרעת הדין נסוב, בעיקרו של דבר, על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. כלל ידוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים. זאת, בשל היתרון האינהרנטי שיש לערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור כמי שרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם באורח ישיר ובלתי אמצעי. בצד זאת, על הערכאה הדיונית לגבות את התרשמותה מהעדים בחומר הראיות או בהנמקה משכנעת (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (8.9.2011) (להלן: "עניין אבשלום"); ע"פ 9612/10 קוגמן נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (27.4.2014); ע"פ 6468/13‏ צרפתי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (‏3.5.2015)). 12. הפסיקה קבעה מספר חריגים לכלל אי-ההתערבות, שבהתקיימם אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ולכן מוצדקת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה 20 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (25.10.06); עניין אבשלום, פסקה 19). ביניהם ניתן למנות את המצבים הבאים: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירותה של העדות; כאשר מדובר במסקנות, להבדיל מעובדות; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מבוססים על ראיות בכתב, תמליל קלטת או התרשמות מחפץ, שניתן להציגם גם לפני ערכאת הערעור; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות; כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה שאינה מתקבלת על הדעת; כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות; כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדות; כאשר נימוקיה של הערכאה הדיונית להעדפת גרסה אחת על פני רעותה אינם עומדים במבחן הביקורת; כאשר השופט אשר שמע את הראיות לא השלים את כתיבת פסק הדין והתיק הועבר לכתיבה לשופט אחר. נוסף על אלה, כאשר חלף זמן רב מאז נשמעו הראיות ועד שנכתב פסק הדין תגבר נטייתה של ערכאת הערעור להתערב, אף כי חלוף הזמן אינו מאיין את היתרון המוקנה לערכאה הדיונית. 13. בעניין שלפנינו לא קמה עילה להתערבות בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. לא מתקיים אף אחד מהחריגים הנזכרים לעיל. 14. בית המשפט המחוזי השתית את קביעותיו לא על ההיגיון הבריא ועל השכל הישר לבדם, כי אם גם, ובעיקר, על העדויות שנשמעו לפניו (עדויות המעורבים בפרשה, עדויות השוטרים, עדות עדי הצרפתי, המתגורר בסמוך למקום הארוע, ואשר התקשר להודיע למשטרה כי שמע קולות של מאבק וקריאה לעזרה) ועל ראיות חיצוניות (התיעוד הרפואי של החבלות אשר נגרמו למתלונן; כפתור מכנסיו וחגורתו הקרועים של המתלונן; מיקום סימני הנשיכה בידו של אלכס). 15. באשר לשהותו של המתלונן ולשהותם של אלכס והמערער במועדון, קבע בית המשפט כי בעוד שגרסת המתלונן הייתה עקבית ומעוררת אמון, עדותם של אלכס ושל המערער הייתה "נזילה ולא אחידה". דחיית גרסתו של המערער בנקודה זו לא התבססה רק על העדר יכולתו לזכור את שם המועדון בו בילו, אלא גם על סתירות וחוסר עקביות בגרסאותיהם של אלכס ושל המערער באשר למעשיהם במקום הבילוי, לאופי המקום ולזהות השוהים בו. 16. באשר לשאלה 'מי פנה אל מי' העדיף בית המשפט את גרסת המתלונן ממספר סיבות: (1) עקביות גרסת המתלונן בסוגיה זו "החל מהגרסה הראשונית שהעלה [...] בפני השוטרים שהגיעו לזירה, המשך בעימות [...] וכלה בעדותו בבית המשפט"; (2) התרשמותו כי תיאוריו של המתלונן בעדותו הם "תיאורים אמינים, פלסטיים אותנטיים שרק מי שחווה את החוויה הטראומטית יכול להעיד עליהם כך"; (3) ההיגיון הטמון בגרסת המתלונן לאור הנחיתות המספרית והגופנית של המתלונן ביחס לאלכס והמערער. הנה כי כן, בית המשפט אכן עשה שימוש בהיגיון ובשכל הישר בהעדיפו את גרסת המתלונן, אולם זאת לא כטעם בלעדי. עוד יש לציין כי לא מצאתי ממש בטענתו של המערער לסתירות בעדותו של המתלונן בסוגיה זו. 17. בשאלה האם המתלונן היה תוקף או קורבן הכריע בית המשפט המחוזי כי המתלונן היה הקורבן לתקיפה. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט המחוזי על ראיות אובייקטיביות בדמות סימני החבלה שנמצאו על גופו של המתלונן, ואשר תועדו בגיליון הרפואי ובצילומים שנעשו בבית החולים. לעניין זה טוען המערער כי הימצאותן של חבלות על גוף המתלונן אינה סותרת את גרסת המערער, ולפיה החבלות נגרמו כתוצאה מהמאבק בין המתלונן לאלכס בלבד. ואולם, בית המשפט המחוזי ציין כי מספרן הרב של החבלות על גוף המתלונן, כמו גם קריעת כפתור מכנסיו וחגורתו, אינם מתיישבים עם הגרסה שניתנה לדברים הן על-ידי אלכס, הן על-ידי המערער, ולפיה החבלות וקריעת החגורה והכפתור נגרמו למתלונן כתוצאה מנפילתו של אלכס עליו במהלך המאבק ביניהם. לעומת זאת, ציין בית המשפט, קריעת כפתור המכנסיים והחגורה מתיישבת עם ההשערה לפיה תלישת כפתור המכנסיים והחגורה נעשו על מנת להקל על גניבת תכולת כיסיו של המתלונן, שלבש מכנסיים צמודים. 18. באשר להעדפת עדות השוטר יניב שובל על-פני עדות המתלונן בסוגיית שרשרת הארועים שהובילה למציאת הטלפון הנייד; השוטר ציין בדוח כי היה בקשר עין רציף עם החפץ אשר ראה את המערער מוציא מכיסו. השוטר היה ברור, עקבי ובטוח בדבריו, והדגיש כי החיוג לטלפון נעשה רק כדי לוודא שמדובר בטלפון של המתלונן. בית המשפט המחוזי הדגיש אמנם את היותו של השוטר איש מרות נטול פניות, אולם ציין כי בהחלט ניתן לחשוש שמא טעה במה שראה. עם זאת, בעניין הנדון השתכנע בית המשפט כי לא נפלה טעות במראה עיניו של השוטר. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי, מדבריו של המתלונן עולה בבירור כי לא ראה כיצד הגיע הטלפון למקום שם נמצא. משכך, הדברים שאמר, ואשר מהם, לטענת המערער, ניתן להסיק כי הטלפון הונח שם על-ידי אלכס, הם בגדר עדות סברה, ולא עוד אלא שניתנה "לאחר אירוע טראומתי קשה". קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר בעדות סברה מקובלת עלי, וכך גם הכרעתו בין שתי העדויות. בישראל, הכלל הוא שאין לקבל עדות סברה. הטעם לכך הוא שככל שהדבר נוגע להעלאת הסברים, פרשנות או מסקנה מן העובדות, לעד אין יתרון יחסי על-פני אדם אחר (ע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (3.12.2013)). הנה כי כן, אין מדובר, כטענת המערער, בשתי גרסאות שלא ניתן להכריע ביניהן, אלא בגרסה אחת, שלא זו בלבד שהיא עדיפה על רעותה, אלא שהיא למעשה הגרסה היחידה הקבילה. 19. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט המחוזי התייחס בהכרעת הדין לטענתו כי לא ניתן לקבוע את אחריותו למעשה השוד כמבצע בצוותא; אולם דחה אותה. זאת, על סמך עדותו של המתלונן, אשר חזר במספר הזדמנויות על הטענה כי אלכס והמערער תקפו אותו יחדיו, לצד עדותו של השוטר, שראה את המערער מוציא את מכשיר הטלפון הסלולרי מכיסו ומניח אותו על החומה. לשניים אלה נוסף אי-מתן הסבר מצד המערער או מצד אלכס למקום הימצאות הטלפון. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי גרסה זו מתיישבת עם ההיגיון, שכן הימצאות הטלפון אצל המערער עולה בקנה אחד עם טענת המתלונן כי 'תפקידו' של המערער בארוע היה חיטוט בכיסיו, בעוד אלכס מחזיק במתלונן. מכלול הדברים הוא שהוביל את בית המשפט למסקנה כי ניתן לקשור את המערער לארוע השוד. המערער טוען כי דבריו של המתלונן באשר לחלקו של המערער בתקיפה היו עמומים ועל כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר ייחס להם משקל. אין בידי לקבל טענה זו. כאמור לעיל, וכמודגש בהכרעת הדין, המתלונן חזר כמה פעמים על הטענה לפיה אלכס והמערער תקפו אותו בצוותא חדא, ולא זו בלבד, אלא שהמתלונן אף התייחס מפורשות לחלקו של המערער בפרשה, כאשר העיד כי חיטט בכיסיו בזמן שאלכס לפת אותו וחסם את פיו. 20. באשר לטענת המערער למחדל חקירה המתבטא באי-תפיסת סרטי מצלמות האבטחה מזירת הארוע, לא מצאתי עילה להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי "חוקרי האירוע לא חדלו ולא התרשלו במלאכתם. השוטר חביב שהגיע לזירת האירוע ביקש לאתר את הזירה שבה התרחש האירוע, חרף מאמציו לכך הוא לא הצליח... לא אותרה זירת האירוע... גם הנאשמים עצמם לא נדרשו במהלך עדותם בבית המשפט למיקום הזירה ומיקום המצלמות" (פסקה יג להכרעת הדין). אין מדובר אפוא במחדל חקירה מן הטעם שמיקום הזירה לא הוּכח ולכן אין בסיס עובדתי לטענת המערער, מה גם שכפי שציין בית המשפט המחוזי, כאמור, לא המתלונן מזה, ולא אלכס והמערער מזה, נדרשו במהלך עדויותיהם בבית המשפט לסוגיית מיקום הזירה. 21. מסכים אני אף עם קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולפיה ככל שאי-תפיסת סרטי מצלמות האבטחה של המועדון היא בבחינת מחדל, ואיני קובע כי כך הוא הדבר, לא היה בה כדי לקפח את הגנתו של המערער. 22. לסיכום, מסכת הראיות, אשר אינה עולה בקנה אחד עם גירסתו של המערער, ולא ההיגיון לבדו, היא שהנחתה את בית המשפט מחוזי בהכרעת הדין. בסוגיות בהן נצרך להיגיון, עשה כן בית המשפט המחוזי כנדבך נוסף למסקנה אליה הגיע ממילא על סמך ראיות אחרות. בית המשפט המחוזי התרשם כי תיאוריו של המתלונן, שניתנו במסגרת עדותו, הם כאמור "תיאורים אמינים, פלסטיים אותנטיים שרק מי שחווה את החוויה הטראומטית יכול להעיד עליהם כך". עדות המתלונן, אשר הייתה מהימנה על בית המשפט המחוזי, עומדת בסתירה לגרסת המערער. כך גם עדותו של השוטר יניב שובל. בית המשפט נימק היטב את החלטתו ליתן אמון בעדותו של המתלונן ובעדויות התומכות בה, ולא נמצא טעם של ממש להתערב בקביעותיו. 23. אשר על כן, אציע לחברי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏ה' בטבת התשע"ו (‏17.12.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15056720_O03.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il