סולימאן תראבין נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5671/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5671/07 ע"פ 6493/07 - ט"ו בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 5671/07: המערער בע"פ 6493/07: סולימאן תראבין זוהר אל תראבין נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 17.5.07, בת.פ.ח. 1041/04, שניתן על ידי השופטים: א' אבידע, ב' אזולאי, ח' סלוטקי תאריך הישיבה: א' בכסלו התש"ע (18.11.09) בשם המערער בע"פ 5671/07: בשם המערער בע"פ 6493/07: עו"ד פינטו דורי עו"ד שמואל זילברמן בשם המשיבה: עו"ד ג'ויה שפירא פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי וח' סלוטקי) הרשיע את המערערים, זוהיר וסלימאן אלתראבין, בעבירות של רצח, חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק וקשירת קשר לפשע – לפי סעיפים 300(א)(3)-(4), 329(א)(1)-(2), 403, 144(ב) ו-499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה, נדון כל אחד מהם למאסר עולם ולחמש שנות מאסר לנשיאה במצטבר. נגד פסק דין זה מופנים הערעורים שבפנינו. כתב האישום ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי 2. ביום י"א בכסלו התשס"ה (24.11.2004), כך על פי כתב האישום, קשרו המערערים קשר עם אדם נוסף, עצאם אלתראבין (להלן: עצאם), לשדוד חנות מכולת בישוב שגב שלום. השלושה הגיעו אל החנות כשהם רעולי פנים וחמושים, ארבו מחוצה לה בהמתינם לשעת כושר, ובסמוך לחצות הלילה פרצו לתוכה. הם השתלטו על הנוכחים במקום – יאסר אבו-גררה, אחיו הקטין ועובד בשם מחמד אבו-עלאן – השכיבו אותם על הרצפה, ודרשו מהם לקרוא לבעליה של החנות הוא אבי המשפחה, מחמד אבו-גררה, כדי שיפתח את הכספת וימסור להם את תכולתה. אותה שעה יצאו אל הרחוב אחדים מבני המשפחה המתגוררים בסמוך – בהם מוסא אבו-גררה, שהחל ליידות אבנים לעבר עצאם, וכן האב מחמד עם שניים מבניו, האני ויוסרי אבו-גררה – ויחדיו, הצליחו להניס את שלושת השודדים. עצאם וסלימאן ברחו מהחנות תוך כדי ירי, וכך עשה גם זוהיר לאחר שיצא ממנה כשהוא מצמיד אקדח לרקתו של האח הקטין. עם שוך האירוע התחוור כי האני מצא את מותו כתוצאה מקליע שחדר לליבו, ואילו מוסא נפגע מקליע בעכוזו. 3. המערערים הכחישו כל מעורבות באירוע המתואר לאורך המשפט שהתנהל בעניינם, אולם בית-המשפט המחוזי סבר אחרת והרשיע את השניים פה אחד בעבירות המפורטות מעלה. הרשעה זו נסמכה בעיקרה על שתי עדויות מפתח – זו של יאסר אבו-גררה וזו של עצאם אלתראבין – אשר נתמכו בתשתית הראייתית בכללותה. בעדותו, שב יאסר על עובדות האירוע כפי שפורטו בכתב האישום, והוסיף כי הצליח לזהות שניים מבין שלושת רעולי הפנים: זוהיר – המתגורר בשכנות אליו ומכונה בפי כל "ע'ול", אותו זיהה לאחר שהכאפייה האדומה אשר עטה על ראשו נשמטה לכמה רגעים; ועצאם – אותו הכיר מן העבר וידע לזהותו על פי קולו, שעה שדרש ממנו למסור את תכולת הכספת. את סלימאן לא הצליח יאסר לזהות, אולם העיד כי בדומה לשניים האחרים, גם עורו של רעול הפנים השלישי היה כהה. בית-המשפט מצא את עדותו של יאסר מהימנה. נקבע, כי הכיר את זוהיר ועצאם באורח שאפשר לו לזהותם היטב, וזאת חרף העובדה שלא ידע לומר מה לבשו ואף התבלבל בצבע הכאפייה שהייתה על ראשו של זוהיר. עוד נקבע, כי העובדה שזיהה את זוהיר בשמו ע'ול אינה מפחיתה מערך הזיהוי, שכן בכינוי זה היה מוכר בקרב אנשי השכונה, לרבות בני משפחתו שלו, ותחת שם זה הוא אף התייצב בתחנת המשטרה כאשר נקרא לחקירה. לגבי אי אלו תמיהות שעלו מדבריו של יאסר נקבע, כי לא היו מהותיות כדי קעקוע גרסתו. עדויותיהם של שאר בני משפחת אבו-גררה, אשר נמצאו אף הן מהימנות, עלו בקנה אחד עם זו של יאסר וחיזקו אותה. מחמד אבו-גררה, אבי המשפחה, סיפר כי בשעת לילה מאוחרת הוא שמע קולות מכיוון חנות המכולת הנמצאת בקומת הקרקע של בית המשפחה, ויצא לבדוק אם הכל כשורה. אז הבחין בבנו מוסא מיידה אבנים לעבר אדם חמוש, אשר בתגובה החל לירות ולברוח. בנו האחר, יוסרי, החל דולק אחר אותו חמוש וחמוש נוסף שהצטרף אליו, ואילו הוא-עצמו רץ אחר הבן בניסיון לשכנעו לחדול מן המרדף. כששב אל מקום האירוע גילה כי אחד מבניו, האני, נלקח לבית-החולים במצב אנוש ומת בדרכו לשם. מוסא ויוסרי אבו-גררה, בניו הנוספים של מחמד, איששו בעדויותיהם שלהם דברים אלה שמסר. 4. הודאתו של עצאם בכל שיוחס לו ולמערערים, שימשה אף היא בסיס להרשעתם של השניים. תחילה, אמנם הכחיש כל מעורבות באירוע ומסר מיני גרסאות, אולם ביום י"ט בכסלו התשס"ה (2.12.2004) חל מפנה בעמדתו והוא גמר אומר להתוודות. הטעם המדויק למפנה זה לא הובהר די הצורך, וכל שתועד על ידי חוקרי המשטרה הוא: "בשלב [זה] החשוד החליט לספר את החלק שלו בכל האירוע. התנהלה שיחה בעל-פה בנוכחות השוטרים רנ"ג אבני נחמני, רס"ב חיים דידי, רס"ל איאד חוג'יראת והחשוד עצמו. בסיום השיחה נשאל החשוד אם הוא מוכן לספר את העדות והגרסה שלו בשפה העברית או הערבית והעדיף בשפה הערבית. השעה 12:00, המשך החקירה בשפה הערבית" (עמ' 8 לת/28ז). עוד נודע, כי טרם השיחה אשר התנהלה על-פה, הוצגו לעצאם ראיות הקושרות אותו לזירה וסותרות את גרסאותיו המוקדמות, וכי לאחר שיחה זו החל תיעוד מוקלט של ההודאה אותה מסר. עצאם סיפר כי בבוקר האירוע הגיעו המערערים לביתו וסיפרו לו על תוכניתם. הוא אמנם לא רצה לשתף עימם פעולה שמא יגרום למותו של אדם, אולם פחד כי יפגעו בו אם יסרב. במהלך היום נפגשו השלושה מספר פעמים במסגרת ההכנות לשוד, ואף ישבו יחדיו לעשן סמים, ועם רדת הלילה נסעו לחנות המכולת, המתינו לרגע המתאים ופרצו פנימה כשהם חמושים, רעולי פנים ועל רגליהם שקיות ניילון שחורות. הנוכחים במקום – שניים מבני משפחת אבו-גררה ועובד נוסף – נשכבו על הארץ, וכאשר עצאם דרש מהם כי יסייעו לו ולשותפיו לרוקן את הכספת, ענה לו יאסר שייקחו כל שיחפצו. מאוחר יותר יצא עצאם אל פתח החנות, אז החלו צעקות ויידוי אבנים מצידם של כמה מבני משפחת אבו-גררה, והוא מצידו ירה מתת-מקלע מדגם עוזי שהיה ברשותו לעבר פח זבל ולעבר רכב שטח שהגיע למקום וניסה לדרוס אותו, ומייד לאחר מכן נמלט על נפשו. את גרסתו זו מסר עצאם לחוקרי המשטרה פעמיים, בשינויים קלים, ובסוף דבריו הדגיש בפניהם כי הבטיחו לסייע בידו, כי הוא זקוק לעזרה וכי הוא מעוניין להיות עד במשפט. עוד זיהה עצאם את תמונותיהם של זוהיר וסלימאן כמי שהיו שותפיו לעבירה, והוסיף כי זוהיר אכן מוכר בכינוי ע'ול, ואף השתתף בעימות שנערך מול סלימאן (ת/19). בעקבות ההודאה שמסר, התנהל בעניינו של עצאם הליך נפרד. בעדותו באותו הליך (ת/28א) הוא חזר על הדברים שמסר לחוקרי המשטרה, אולם בשלב זה טען כי המערערים חפים מכל אשם. לשאלה מדוע הפלילם בחקירתו השיב, כי השניים היו חייבים לו כמה אלפי שקלים, הא ותו לא. בעדות שמסר עצאם מאוחר יותר במסגרת משפטם של המערערים, שינה מגרסתו בשנית וטען כי הפליל את זוהיר וסלימאן עקב לחץ שהפעילו נגדו חוקרי המשטרה. הוא הוסיף, כי עשה זאת בתקווה שהדבר יסייע בידו לצלוח את הפרשייה בלא הרשעה או בעונש קל יותר, ומשלא כך היה, החליט להודות באמת, היינו, כי שותפיו לעבירה היו למעשה שני אנשים זרים אותם כלל לא הכיר. 5. בית-המשפט המחוזי דחה גרסה זו של עצאם, והעדיף על פניה את הגרסאות המפלילות שמסר בעניינם של המערערים, וזאת, לאור בחינה של התשתית הראייתית בכללותה. נקבע כי עצאם אכן קיבל מחוקרי המשטרה את הרושם שאם יודה במעשים הם יסייעו לו במשפט – על אף שלא הובטח לו דבר פרטני – אלא שהודאתו לא נבעה מסיבה זו בלבד, אלא גם ובעיקר מחששו כי בידיהם של החוקרים שורה של ראיות מפלילות נגדו. עובר להודאתו, עצאם אף טען בפני אחד מחוקרי המשטרה כי אין בכוונתו להלשין על חבריו מטעמים של כבוד, ונקבע כי בכך היה כדי להסביר מדוע חזר בו מן הגרסה המפלילה את המערערים. בית-המשפט הוסיף, כי גרסתו החדשה של עצאם לפיה שותפיו לעבירה היו אנשים זרים, לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, ההיגיון וניסיון החיים, אלא אף לא תאמה עדויות אחרות אשר הצביעו על אשמת המערערים. נקבע כי בעדויות אלה – של לאפי אבו-צראר, אשטיה אלתראבין ושריף עבד אלעזיז – היה כדי לתמוך בגרסתו של עצאם ולהוביל להפללתם של המערערים. א) לאפי הוא קרוב משפחתו של סלימאן ומתגורר בשכנות אליו. בעדות שמסר הוא עמד על דעתו כי הכיר את עצאם ואת שני המערערים היטב, וכי ביום האירוע, בשעות הערב המאוחרות, הם ישבו בסוכתו, עזבו את המקום יחדיו בהותירם אותו עם שריף, המכונה גם "שעאבן", וכשעה לאחר מכן נשמעו צעקותיהם של בני משפחת אבו-גררה. הוא הוסיף, כי משהגיע לחנות המכולת למשמע הצעקות, הטיח לעברו יאסר כי זיהה את עצאם וע'ול. ב) אשטיה היא אמו החורגת של עצאם. בעדותה סיפרה כי בצהרי היום בו בוצעו העבירות שהה עצאם עם המערערים, שהם קרובי משפחתו הרחוקים, ויחדיו הם ביצעו עבודות שיפוץ בבית. היא לא ידעה לומר אם היו עם השלושה אנשים נוספים, ואף הציגה בהתייחס לכך טענות סותרות, אולם בית-המשפט ייחס זאת להתרגשותה הרבה על דוכן העדים. עוד הוסיפה אשטיה, כי בשעת ערב מאוחרת ביקש ממנה עצאם שקיות ניילון למטרה בלתי ידועה. ג) שריף העיד כי ישב עם עצאם ועם המערערים בסוכתו של לאפי ביום האירוע, בשעות הערב המאוחרות. בניגוד ללאפי טען, כי יצא מן הסוכה בסמוך לשעה עשר, והללו עדיין היו שם. בית-המשפט קבע כי שלוש העדויות מהימנות – הן משום שלא הוכח כי למי מבין העדים היה מניע לסלף את האמת, והן משום שלא נתגלעו בהן סתירות מהותיות. 6. מנגד, דחה בית-המשפט את גרסאותיהם של הנאשמים מכל וכל. זוהיר סיפר בעדותו כי ביום האירוע אמנם ישב בסוכתו של לאפי, אולם כבר בשעה שש בערב יצא לעבודתו כשומר בבית-ספר, ושם היה גם בשעה שבוצעו העבירות. הוא שמע על שארע בשעת לילה מאוחרת כאשר שב לביתו, ואשתו מסרה לו כי כוחות המשטרה מחפשים אחריו. חרף זאת, רק בשעה תשע בבוקר ניגש זוהיר לתחנת המשטרה. באמרות אחרות אשר מסר ציין זוהיר שעות שונות בהן החל את עבודת השמירה באותו יום – פעם ציין את השעה אחת-עשרה ופעם שנייה את השעה שמונה בערב, אף שבאחת האמרות טען כי אותה שעה היה אצל לאפי בסוכה. בעדותו ניסה ליישב סתירות אלו בטענה כי מקורן בזיכרונו שניטשטש עם חלוף הזמן. זוהיר אף דחה את הטענה כי היה בביתו של עצאם או ישב בסוכתו של לאפי יחד עם עצאם וסלימאן, שכן אינו מכיר אותם אלא היכרות שטחית, ובאחת מאמרותיו ציין כי ישב בסוכה עם אנשים אחרים, שאינו יודע את זהותם. עוד טען, כי למרות שכינויו הוא אכן ע'ול וכך הוא מוכר על ידי כולם, ישנם תושבים נוספים העונים לשם זה ודומים לו במראם. עם זאת, הודה זוהיר כי לעדים אשר מסרו גרסאות הפוכות משלו לא היה מניע להפלילו, ותלה את עדויותיהם בהשערה כי התבלבלו. בנוסף סיפר, כי את משפחת אבו-גררה הוא מכיר היטב מזה כעשור וגם הם מכירים אותו, וכי נכנס לחנות המכולת שלהם בבוקר אותו יום במטרה לקנות סיגריות. מאוחר יותר טען כי לא היה זה ביום האירוע, אלא כמה ימים קודם. 7. סלימאן סיפר כי בשעת האירוע הוא ערך אימון קראטה בבית-הקברות בישוב, שם הוא מוצא שקט, ובדרכו חזרה נעצר על ידי שוטרים. לדבריו, נהג להתאמן בכל יום בשעות שונות, ובאותו יום היה בחברת בני משפחה עד לשעה תשע בלילה בערך, אז יצא לכיוון בית-הקברות. רעייתו שעלתה להעיד אף היא איששה דברים אלה, אם כי פעם אמרה שיצא להתאמן לאחר תפילת הצהריים, פעם אחרי תפילת השקיעה ופעם אחרי תפילת הערב. מכל מקום, סלימאן הכחיש כי ישב בסוכתו של לאפי עם עצאם וזוהיר באותו ערב או כי נסע עמם מאוחר יותר, וטען כי מדובר בסוכה גדולה, הגובלת בסוכתו שלו, וגם אם היה שם בזמן מקביל לא היה בכך להעיד כי השלושה ישבו יחדיו. הוא הוסיף כי את זוהיר הוא מכיר בשמו ע'ול, וכי ראה אותו בבוקר יום האירוע חולף במכוניתו ובבוקר יום המחרת פגש אותו בסוכה. את עצאם הוא הכיר היטב מילדות, בהיותם קרובי משפחה, אך באותו יום לא ראה אותו. גם סלימאן הודה כי לעצאם ולאחרים לא היה מניע להעליל עלילת שווא, אך התעקש שלא היה מעורב בפרשת השוד. 8. בית-המשפט המחוזי דחה את גרסאות המערערים, וקבע כי התשתית הראייתית האיתנה שלחובתם תומכת בנטען בכתב האישום, וכי אין נפקא מינה אם חלק מהעבירות בוצע רק בידי אחד מהם שכן מדובר בשותפים לעבירה. לגבי עבירת השוד בנסיבות מחמירות נקבע, כי מאחר שלא עלה בידי המערערים להשלימה ולקחת את תכולת הכספת, יש להרשיעם אך בעבירת ניסיון. באשר לעבירת הרצח נקבע, כי המערערים יכלו לצפות מלכתחילה כי ביצועו של שוד מזוין עלול להסתיים במות אדם, ועל כן התקיים בהם היסוד הנפשי הנדרש לעבירה. הטענות שבערעורים 9. זוהיר שב ומכחיש את המיוחס לו, וטוען כי יאסר אבו-גררה טעה בזיהויו. ראשית, יאסר לא נקרא לזהותו במסדר זיהוי – כפי שנתבקש בנסיבות העניין – אלא הוצגה בפניו תמונה, והיא שקיבעה את דמותו של זוהיר בראשו. עוד הוסיף, כי איש מאנשי משפחת אבו-גררה לא הצביע עליו כעל חשוד מיידי לאחר האירוע. יתרה מזאת, ההיכרות בין זוהיר ליאסר שטחית בלבד, ועל כך תעיד גם העובדה כי לא הכיר את שמו אלא רק את כינויו ולא ידע לזהותו על פי קולו. השוד בוצע בידי מספר אנשים ויאסר היה שכוב במהלכו על הרצפה, כך שקשה להניח כי במהלך אותן שניות בהן נשמטה הכאפייה – שאפילו לגבי צבעה הוא טעה – יכול היה לזהות חד משמעית את זוהיר. עוד אין לשכוח, כי באזור תושבים רבים הדומים לזוהיר במראה ועונים לכינוי ע'ול. נוסף על כך, זוהיר טען כי עדותו של יאסר אינה מהימנה, שכן הסתיר מן החוקרים את העובדה שדבר לא נשדד מן החנות, וכן את קיומו של עובד פלסטיני אשר נכח בה בזמן האירוע. זוהיר תקף את ההחלטה לבסס את הרשעתו על הגרסה שמסר עצאם. לטענתו, חוקרי המשטרה ניצלו את מרותם, ובמסגרת שיחה על-פה שערכו עם העד, פיתוהו והשיאוהו להפליל את המערערים. שיחה זו – שהיא נקודת המפנה בגרסתו של עצאם – לא תועדה בזמן אמת, ועל הטעם לדבר אין אלא לתהות, בייחוד כאשר החקירה שקדמה לה ולאחריה הוקלטה במלואה. טענתו של זוהיר היא, שהתיעוד החסר סותר את הוראות החוק, ועולה כדי כשל חקירתי חמור היורד לשורש זכותו להליך פלילי הוגן. הוא הוסיף וטען, כי ראיות הסיוע בהן מצא בית-המשפט תמיכה לגרסתו של עצאם, היו רצופות סתירות ובלתי ממצות. לבסוף, נטען כי גם בהתאם למתואר בכתב האישום זוהיר לא השתתף בירי לעבר מוסא מאחר והיה בתוך החנות, ואין להרשיעו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, הגם שנחשב שותף לביצוע, זאת, מאחר שסעיף 34א(א)(1) – אשר כותרתו 'עבירה שונה או נוספת' – קובע: "נעברה העבירה השונה או הנוספת בכוונה, ישאו המבצעים הנותרים באחריות לה כעל עבירה של אדישות בלבד". 10. סלימאן הכחיש אף הוא את המיוחס לו, וטען כי לא זוהה בידי איש, וכי אין כל ראייה אובייקטיבית הקושרת אותו לזירת האירוע. בעת שנעצר בידי המשטרה, כאשר היה בקרבת חנות המכולת בדרכו חזרה מבית-הקברות, הוא לא ניסה לברוח, לא התרגש, ומתחילת הדרך הוא טען לחפותו בלי לסטות מגרסה זו. הרשעתו התבססה בסופו של דבר רק על עדותו השנויה במחלוקת של עצאם, בתוספת עדויות משניות אחדות, ועל כן אינה יכולה לעמוד. באשר להודאתו של עצאם – ומעבר לטענות שהעלה זוהיר בערעורו – נטען, כי זו אינה מהימנה, שכן הלה החליף גרסאות השכם והערב. יתר על כן, הודאה זו נועדה לטשטש את חלקו המהותי של עצאם בעבירות, והיא נמסרה מתוך חשש ששותפיו האמיתיים יחשפו ומעשיו האמיתיים יתגלו, כמו גם מתוך תקווה כי חוקרי המשטרה ובית-המשפט יתגמלו אותו. כדי לבסס את הטענה נדרש סלימאן לשתי דוגמאות: אחת היא תמ"ק העוזי בו השתמש, כביכול, עצאם – לגביו נטען כי אינו אלא סיפור כיסוי לכלי הנשק האמיתי בו השתמש, שאילו היה נחשף היה מסגיר את חלקו האמיתי של עצאם בפרשייה; שנייה היא סיפור הדריסה של רכב השטח – לגביו נטען כי עצאם בדה אותו מלבו כדי להראות שירה אך ורק מתוך הגנה עצמית. סלימאן הוסיף כי מלבדו נצפו עם עצאם לאורך היום אנשים נוספים, דוגמת ואליד אלבלאל, לאפי או שריף – אשר עדויותיהם התקבלו בסופו של דבר כעדויות סיוע – ויתכן כי דווקא הם אלה שביצעו עמו את השוד. זאת ועוד, עדויות הסיוע ממילא לא היו מספיקות לשם הרשעתו: בעדותו של לאפי נפלו סתירות ותמיהות רבות בנוגע למועדים בהם שהו עצאם, המערערים ואנשים נוספים בסוכתו, והיא לא עלתה בקנה אחד עם עדויותיהם שלהם. בנוסף, סוכתו של סלימאן צמודה לזו של לאפי, ומאחר ששוהים שם אנשים רבים לאורך היום, אין זה מן הנמנע כי לא זכר נכוחה מי ישב עם מי. בהתייחס לעדותה של אשטיה טוען סלימאן, כי זו הייתה מהוססת ולא עלתה בקנה אחד עם זו של עצאם. לחלופין, טוען סלימאן, בדומה לזוהיר, כי היה נכון לבסס את הרשעתו בעבירת החבלה על סעיף 34א(א)(1)לחוק העונשין, הקובע דרגת אחריות פחותה. לחלופי חלופין הוא טוען, כי יש להקל בעונשו ולקבוע כי בחמש שנות המאסר הנוספות הוא ישא בחופף למאסר העולם ולא במצטבר לו. 11. מנגד, תומכת המשיבה עמדתה בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי, ומוסיפה כי מרבית טענותיהם של המערערים מופנות נגד ממצאים שבעובדה ומהימנות ועל כן דינן להידחות. לגבי ערעורו של זוהיר נטען, כי יאסר הכיר אותו היטב ולא היה צורך במסדר זיהוי, וכי הפרטים שהסתיר יאסר בעדותו לא היו מהותיים לשאלת מהימנותו. לגבי הודאתו של עצאם היא מוסיפה, כי זו תאמה את עדויותיהם של בני משפחת אבו-גררה ואחרים, והלה החליט למסור אותה לאחר שהבין כי יש נגדו די ראיות. החלטתו לעשות כן הפתיעה את החוקרים, שרק אז החליטו לתעד את הדברים, ולא הייתה עליהם כל חובה לעשות זאת קודם, שכן סעיפי החוק הרלוונטיים לתיעוד מוקלט נכנסו לתוקף רק במועד מאוחר יותר. המשיבה מוסיפה וטוענת לגבי ערעורו של סלימאן, כי השגותיו על ניסיונו של עצאם להתחמק מאחריות לא עלו בערכאת הדיון, ואין זה ראוי להידרש אליהן עתה, וכי הן ממילא אינן נתמכות בתשתית ראייתית. התשתית הקיימת, לרבות עדויות הסיוע, משכנעת ומספיקה לצורך ההרשעה. דיון והכרעה 12. לאחר שבחנתי את הראיות כמו גם את הטענות הפרטניות המועלות בכל אחד מן הערעורים, הגעתי למסקנה כי דינם של אלה להידחות, על חלקיהם השונים. בראש ובראשונה אציין, כי חלק נכבד מטענותיהם של זוהיר וסלימאן נוגע לממצאי מהימנות, אשר נקבעו על בסיס התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט המחוזי מן העדים שהופיעו בפניו. בממצאים כגון אלה נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב, זולת במקרים חריגים (ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 281 (1986); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.9.2007); ע"פ 892/07 גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.5.2008)). לא מצאתי כי עניינם של המערערים נמנה על אותם חריגים. באשר לזיהויו של זוהיר - עדותו הקולחת של יאסר אבו-גררה, בה טען כי זיהה את זוהיר, הותירה על ערכאה קמא רושם מהימן, ואת טענותיו של זוהיר כי נכשל בזיהויו נראה כי לא היה מנוס מלדחות. אקדים ואומר, כי מתקשה אני ליישב סתירה פנימית בין הטענות המועלות במסגרת הערעור, שכן חלקן נסמך על ההנחה כי יאסר לא יכול היה, בנסיבות בעניין, לזהות במדויק את רעול הפנים; ואילו חלקן האחר נסמך על ההנחה כי יאסר דייק בזיהוי, אולם היה זה אדם אחר המכונה ע'ול ודומה במראהו לזוהיר. אולם גם אם אלך לשיטתו של זוהיר, ואניח כי זוהה אדם אחר בשם ע'ול, מתקשה אני להבין מה טעם היה לו ליאסר שלא להפנות את גורמי המשטרה אל האדם שזיהה. על כל פנים, יאסר לא נשאל על היכרותו עם אנשים העונים לשם ע'ול או הדומים לזוהיר, ולמחדל זה יש משקל. ובאשר לטענות גופן: כעולה מממצאיו של בית-המשפט המחוזי, ע'ול הוא הכינוי בו מוכר היה זוהיר לכל, לרבות קרובי משפחתו (עמ' 10-9 להכרעת-הדין), ומה לי אם זוהה תחת כינוי זה או תחת שמו המקורי. כפי שהעיד יאסר, זיהה את המערער כבר במהלך האירוע, ומאוחר יותר דיווח על כך לבני המשפחה (עמ' 7 לפרוטוקול (4.5.2005)), באורח שהוביל את החוקרים לחפש אחר זוהיר. בעובדה כי השניים לא הכירו אלא היכרות שטחית כתוצאה מהחיים המשותפים בישוב, ומרכישותיו המזדמנות של זוהיר בחנות המכולת, אין כדי לגרוע מדיוק הזיהוי או לחייב עריכתו של מסדר זיהוי, שכן "אין 'צורך' – וגם אין טעם שבהיגיון – לערוך מסדר זיהוי בין 'מכרים' (ודי לעניין זה בהיכרות חזותית חד-צדדית ובלתי פורמלית, מצידו של העד המזהה)... במקרה כזה יוכל העד להצביע על הנאשם כשזה יושב על ספסל הנאשמים על מנת 'לזהותו', ואמינות הזיהוי תיקבע על-פי אמינות עדותו של העד המזהה" (י' קדמי על הראיות 1031 (התשס"ד)). יאסר העיד בבית-המשפט כי "הכאפייה נפלה לו וראיתי שהוא זוהיר..., אני מכיר אותו משגב שלום, לפעמים הוא בא לקנות בחנות והוא גר בשכונה שלנו" (עמ' 27 לפרוטוקול (4.5.2005)), ואף זוהיר אישר בעדותו: "לשאלה האם נכון שיאסר אבו-גררה מכיר אותי טוב, שאני מגיע למכולת, אני אומר שנכון שהוא מכיר אותי" (עמ' 83 לפרוטוקול (9.5.2006)). אמינותו של יאסר נתמכת אף בעובדה שהצליח לזהות את עצאם לפי קולו, בעוד שאת קולו של זוהיר לא זיהה, ואת סלימאן לא זיהה כלל, גם לאחר שידע כי הלה נעצר כחשוד. הבלבול שחל, לכאורה, בהתייחס לצבע הכאפייה שעטה זוהיר, אינו גורע ממהימנותו של עד זה, שהרי ממילא לא הוכח מי משלושת רעולי הפנים חבש כאפייה אדומה, וגם עצאם עצמו לא היה נחרץ בקביעתו בנושא כשאמר "אני חושב שאני הייתי עם כפיה אדומה" (עמ' 72 לפרוטוקול (7.5.2006)). הודאתו של עצאם 13. אם לא די בזיהוי שביצע יאסר, באים גם דבריו של עצאם אלתראבין, אשר בגרסה השלובה היטב בגרסאותיהם של בני משפחת אבו-גררה, מודה כי שותפיו לעבירה היו לא אחרים מאשר שני המערערים. הודאה זו אמנם אינה חפה מקשיים, אולם בחינה מדוקדקת שלה מובילה למסקנה כי אין באותם קשיים כדי לקעקע את הפללתם של זוהיר וסלימאן. 14. אתחיל עם תיעודה החסר של החקירה. אין לכחד כי היעדר הרישום של חילופי הדברים בין חוקרי המשטרה לבין עצאם – וזאת דווקא בדקות החשובות שקדמו להחלטתו להודות – תוך כדי הסתפקות באמירה הסתומה "התנהלה שיחה בעל-פה", עולה כדי מחדל. "הבטחת זכויות הנאשם וההקפדה הראויה על סדרי החקירה ותקינותה מחייבות, כי מימצאי חקירה והודאות חשודים העשויות לשמש כראיה במשפט יתועדו במלואם. בעניין זה הנחה בית-משפט זה פעמים רבות את המשטרה לעניין חקירותיה, ואמנם במשטרה סדרי רישום החקירה ותיעודה דורשים רישום קפדני על-פי נהלים והנחיות מחייבים" (ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 529, 547 (2002)). דברים אלה נכונים ביתר שאת במקרה שלפנינו, הן משום שהחקירה הוקלטה במלואה לפני הודאתו של עצאם כמו גם אחריה, והן משום הקושי לגלות מה נאמר לו עובר לנקודת המפנה בגרסתו והצורך להסיק מן התשתית הראייתית הקיימת אם יש ממש בטענה כי שודל שלא כדין לשנות מעמדתו. אלא שעל סמך עיון מדוקדק בחומר שהונח בפני בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של טענת המערערים להידחות. הלכה נהוגה היא, כי "פגמים בתקינותם של הליכי חקירה... אינם מהווים, כשלעצמם, עילה עצמאית לפסילתם של הליכים משפטיים הננקטים על פיהם" (ע"פ 725/95 מנדלברוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.1995)) – וזאת, ככל שבית-המשפט מתרשם מחומר הראיות המונח לפניו בכללותו, כי פגמים אלו אינם אלא שוליים; כי הם אינם פוגעים בזכותו של הנאשם להליך הוגן; וכי הם אינם מובילים לעיוות דין. לעניין זה יתכנו חריגים, בהם "נחצו קווים אדומים ובוצעו פעולות חקירה החותרות תחת יסודותיו של ההליך הפלילי" (ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לחוות דעתה של השופטת א' חיות). להשקפתי, המקרה שבפנינו אינו נמנה על אותם חריגים, ולצורך הבהרת העניין אתחקה אחר תחנות בזמן, למן ראשית חקירותיו של עצאם ועד סופן של העדויות שמסר. תחנות אלה, כך דומני, תוכלנה לשפוך מעט אור על מה שהיה, או יותר נכון לא היה, באותו פרק זמן נעלם. 15. עובר להודאתו מסר עצאם גרסה מופרכת מיסודה, ובין היתר טען כי ביום האירוע כלל לא היה בשגב שלום אלא נסע לתל-אביב ולעפולה בתחבורה ציבורית, כשעל שכמו תת מקלע מדגם עוזי החשוף לעיני כל; וכי עם שובו ליישוב הגיח פתע-פתאום רכב שטח אשר ניסה לדרוס אותו, והוא בתגובה ירה לעברו, אז גם שמע יריות מכיוון חנות המכולת של משפחת אבו-גררה (ת/28ב-ז). חוקרי המשטרה לא הרפו מעצאם בהתייחס לגרסתו זו, ולמעשה דחקוהו למקום בו לא נותר לו אלא להבין כי דברי כחש לא יהיו לו לעזר. הם שאלו שאלות נוקבות, ביקשו לדעת עוד ועוד פרטים, מגדול ועד קטן, הדגישו כי בידיהם מידע המצביע באורח חד משמעי על אשמתו, לרבות עדויותיהם של בני משפחתו שלו – וכל זאת, מבלי להשתמש באיומים, בתחבולות פסולות או בהבטחות שווא. ואכן, "תיחקור ותישאול, גם כשהם מכבידים, לוחצים ומוחצים – אין הם פסולים כל עוד הם מצויים בתחום הסביר, ההגיוני והמוצדק לקיומה של חקירה עניינית" (קדמי, לעיל, בעמ' 56). אין תימה, אפוא, כי עצאם בחר להסיר מעליו את עול שקריו. גרסתו החדשה הייתה בודאי אמינה, מפורטת ועקבית פי כמה מקודמתה. 16. אמנם, צודקים המערערים בטענתם כי הודאתו של עצאם נבעה לא רק מלחץ החקירה אלא גם מהרצון לְרצות את חוקרי המשטרה, מתוך תקווה כי יסייעו בידו בעתיד. דבר זה מתבקש הוא מטבע הדברים, ואף עולה בבירור מחומר הראיות. אולם, ככל שהפכתי ודרשתי, לא מצאתי כל בסיס לטענה כי החוקרים הם שנטעו בליבו תקווה זו, בדרכים פסולות, באותו פרק זמן שלא תועד בחקירה, ואף לא מצאתי – וזה העיקר לענייננו – כי הם אלה אשר שכנעו אותו להפליל את זוהיר וסלימאן לשווא. נהפוך הוא. התנהלותם של עצאם ושל החוקרים גם יחד לאחר מתן ההודאה, מלמדת כי היא ניתנה מרצונו החופשי וללא כל שידול מקדים. ואסביר. ראשית, הגרסה שמסר עצאם לאחר הודאתו הייתה מפורטת ועקבית, ושמותיהם של זוהיר ושל סלימאן עלו במסגרתה כדבר מובן מאליו, אגבי כמעט. עצאם לא טעה בשמות השניים, לא התבלבל כשדיבר על חלקו של כל אחד מהם, ואף לא נשמע מהסס היסוס יתר. גרסתו אף תאמה את עדויותיהם של בני משפחת אבו-גררה, למרות שלא נפגש עמם או שמע את גרסאותיהם קודם לכן, וקשה להניח כי מדובר אך בצירוף מקרים. שנית, לאחר החלטתו של עצאם להודות, הוא נישק את ידיו וראשו של אחד מחוקרי המשטרה וזאת ניתן לזקוף, כפי שהעיד החוקר עצמו, לתחושת ההקלה שחש לאחר שבחר בדרך האמת וכן לתקוותו כי הדבר יסייע לו בהמשך. עוד לפני שהחל לשטוח את דבריו, ביקש עצאם מהשוטרים לעזור לו: "צריך להגיד מה לעשות איתי"; "אני אגיד את כל האמת אבל תעזור לי"; "אני רוצה בבית-משפט וזה תעזור לי"; "צריך להבין מה אני... מה אני בתיק הזה...", ואילו הם הגיבו בהסתייגות: "קודם כל נשמע..."; "מקווה שהכל יהיה בסדר"; "בוא נשמע, אנחנו נתייעץ ונקווה שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר" (עמ' 35-34 לתמליל קלטת 1 (ת/28ט)). האם כך נשמע שיח בין חוקרי משטרה משדלים לבין חשוד, וזאת לפני שמסר את גרסתו? היתכן כי בשיחה קצרה על-פה הצליחו אלה לשכנעו למסור גרסה שקרית בעבור הבטחות פסולות, אך דבר מכל אלה לא הוזכר בהמשכה של החקירה? יתרה מזאת, חוקרי המשטרה עודדו את עצאם לספר את האמת, למען תחושתו האישית, ועמדו על כך שתהא זו רק האמת: "צריך לספר קודם כל את האמת כדי שאנחנו נראה מה היה שמה, כי תראה, כל אחד יכול לבוא ולספר את הסיפור שלו איך שנוח לו"; "תתחיל לספר את האמת, מה היה בלי לנסות לעשות ככה או ככה"; "אתה צריך לספר ולהיות שלם עם עצמך"; "רק את האמת כי אתה יודע" (שם, בעמ' 3); "אני רוצה לשמוע ממך בשבילך ובשביל ההרגשה שלך ובשביל התחושה שלך לבוא ולספר לנו את כל האמת שלב אחרי שלב" (בעמ' 9); "אין כמו לספר את האמת עצאם" (בעמ' 32); "אנחנו רוצים לשמוע ממך את האמת כדי שהנפש שלך, הגוף שלך אתה תרגיש הרבה יותר קל" (בעמ' 34). כשסיים עצאם למסור את גרסתו הוסיף לבקש עזרה, באופן המרמז כי לא הובטח לו דבר מה פרטני: "בחיאת דידי, תעזור (לא נשמע) שלך דידי, בחיאת"; "אני יכולתי להגיד לא ולא וזה... אבל אני רוצה לנוח" (עמ' 16 לתמליל קלטת 2 (ת/28ט)). הוא אמנם ציין בפני החוקר: "אתה הבטחת לי 'אני אעזור לך' אתה אמרת" (שם, בעמ' 17), אולם לא מנה איזו הבטחה פרטנית ניתנה לו. החוקר, מצדו, לא העמיד את עצאם על טעותו אך הגיב באמירה סתומה: "אני אומר לך שיהיה בסדר" (בעמ' 17). אמירות כלליות כגון אלה אינן עולות, כשלעצמן, כדי אמצעי פיתוי והשאה פסולים. "פיתוי או השאה... משמעותם היא הבטחת טובת הנאה ממשית ומוחשית לנחקר... שיש בה גם משום עשיית שימוש לרעה בסמכויותיו השלטוניות של איש המרות... מטבע הדברים, שאין המדובר כאן בהבטחה 'סתם' אלא, בהבטחה שעוצמת הפיתוי או ההשאה הטמונים בה 'משבשים' את יכולת הבחירה של הנחקר, ומקימים את אותו החשש של אמירת כזב, המשמש טעם ונימוק לפסילתה של הודיה" (קדמי, לעיל, בעמ' 70). שלישית, בשאלותיהם לעצאם לאחר ההודאה, התמקדו חוקרי המשטרה בחלקו שלו במעשה ולא בחלקיהם של זוהיר ושל סלימאן, תוך שהחזירו אותו שוב ושוב אל העובדות ואל הפרטים הקטנים, ובכך יש ללמד כי כל שביקשו היה לחשוף את האמת. עוד הבהירו החוקרים לעצאם בצורה חד משמעית, כי הוא צפוי לעונש לא פחות חמור משל שותפיו: "איזה עשרים? מאסר עולם זה מאסר עולם, זה נקרא עד אין סוף. זה מאסר עולם, אתה מבין" (עמ' 2 לתמליל קלטת 1 (ת/28ט)); "עיסאם. אתה עכשיו מספר לי איזה סיפור, כן? ואתה ברגע אחד אתה חושב שהנה, אני בא עכשיו אני מספר, אני מספר עכשיו את הסיפור, אני עושה את החלק שלי כמה שהוא הכי קטן, אני הייתי רק בחוץ, אבל אתה שוכח דבר אחד: שבתוך החנות הזאת היו אנשים... והאנשים האלה לא מדברים על שני אנשים... הם מדברים על שלושה... מבחינת החוק זה שאתה היית בחוץ או אתה היית בפנים, זה אותו הדבר, שתדע... אתה יודע טוב מאוד שאם אתה אומר ככה, הרי אלע'ול יבוא, הוא ישמע את הסיפור שלך הוא יגיד לך שאתה שקרן, נכון?" (שם, בעמ' 20). בכך אין כדי להתיישב עם הבטחות להקל בעניינו של עצאם, אלא דווקא עם היפוכם של דברים. 17. עוד אין לשכוח, כי עצאם עמד על הודאתו מרגע שמסר אותה. השינוי היחיד שערך בה – וזאת במהלך משפטו שלו, שעה בה ככל הנראה הבין באופן סופי ומוחלט כי לא יזכה לאי אלו הקלות – נגע להפללת המערערים ולכך בלבד. בעדותו באותו שלב ציין, בין היתר, כי שני שותפיו לעבירה היו אנשים שכלל אינם מוכרים לו, אליהם חבר בבוקר יום האירוע, ומקבל אני את קביעת בית-המשפט המחוזי כי דינה של גרסה מוזרה זו להידחות בשל חוסר מהימנות. בנוסף תהיתי, אם אמנם היטיב עצאם להבין כי מסר גרסה שקרית בתמורה להבטחות כזב והחליט לשוב בו מהדברים, מדוע לא הדגיש זאת במהלך העדות בצורה נחרצת? פרט לכמה אמירות בודדות, לא מצאתי כי הוא נלחם על צדקת גרסתו אל מול חוקרי המשטרה. לעומת זאת, מצאתי גם מצאתי את דבריו לאחד החוקרים: "אתה יודע אתה שוטר בדואי ואתה יודע בדיוק אצלנו במגזר מה זה להלשין על חברים אני אישית לא מוכן ללכת בכפר עם הראש למטה" (נ/3). ומכאן לא נותר לי אלא להסיק, כי כאשר הבין עצאם שישלם את המחיר המלא על מעשיו ותקוותו להקלה בעונש אבדה, הוא הגיע לכלל מסקנה כי אין עוד טעם לדבוק בהפללת המערערים, פן יחשב בעיניהם של אחרים כחלש אופי, ואז בחר לשנות מנוסח הודאתו המקורי. מטעמים אלה, לא מצאתי כי אותן דקות חסרות בתיעוד חקירתו של עצאם, חרף היותן מחדל שעליו יש להצר, מצדיקות לדחות את הגרסה שמסר, לפקפק במהימנותם של חוקרי המשטרה או להעלות ספק בדבר אמיתות הפללתם של המערערים. 18. מלבד סוגיית התיעוד, העלה סלימאן בערעורו טענה נוספת בנוגע להודאתו של עצאם, היינו, שהיא אינה מהימנה הואיל ונועדה להצניע את חלקו במעשים, ולחפות על מי שהיו שותפיו האמיתיים, שמא אלה יגלו את כל שעולל. טענה זו לא נטענה בפני ערכאת הדיון, וערכאת הערעור לא תוכל להידרש לה בראשונה. אך אפילו בחנתי טענה זו לגופה איני מוצא מה נפקות יש לה. כאמור, חוקרי המשטרה הבהירו לעצאם כי גם אם ינסה למזער את חלקו במעשה יחשב כאחראי מלא למעשיהם של שותפיו. בעקבות כך הוא הודה בפה מלא כי ביצע את השוד בעודו חמוש, וכי ירה באמצעות תת המקלע לעברם של אחרים, ובגין כל אלה הורשע ושילם על כך את מלוא המחיר. הנה כי כן, גם אם ניסה עצאם למזער את חלקו שלו בעבירות, הרי שהיה זה ניסיון שולי שלא צלח. ועוד, אם חשש כי שותפיו האמיתיים לעבירה יחשפו פרטים חמורים לגביו, שהם אפילו חמורים מאלה שהסגיר בעצמו – כיצד זה לא חשש עצאם כי הפללתם של אנשים חפים מפשע תחמיר את מצבו שבעתיים? ראיות ה"סיוע" 19. בהמשך להשגותיהם על גרסתו של עצאם, מלינים המערערים גם על טיבן של עדויות הסיוע. כזכור, קבע בית-המשפט המחוזי: "מעבר לעדותו של עיצאם והאמרות שמסר במשטרה, נראה לי כי יש לחפש תוספת ראייתית ברמה של ראיות סיוע או קרוב לראיות סיוע" (עמ' 20 להכרעת-הדין), ותוספת זו מצא בדמות עדויותיהם של לאפי, אשטיה ושריף. המערערים טוענים כי עדויות אלו רוויות סתירות ותמיהות, ואינן מספיקות לצורך הרשעתם. טענה זו אין בידי לקבל, ולא רק משום שעניינה התערבות בממצאי מהימנות. בראש ובראשונה, החוק אינו מחייב בנסיבות אלו "סיוע" אלא "חיזוק" (סעיפים 10א(ד) ו-54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). המדובר בדרישה פחותה, שאינה תרה אחר ראייה "מסבכת", אלא אחר ראייה "מאמתת" בלבד. ולמה הכוונה? "דרישת החיזוק באה לידי סיפוקה, אם החיזוק מוסיף נופך אמת לאימרת העד, ואין צורך כי 'יסבך' את הנאשם במעשה העבירה... אין החיזוק נדרש אלא כתוספת משקל לאמינות, ואין הוא צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת או לאישום כנגד עבריין מסויים" (ע"פ 241/87 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד מב(1) 743, 746 (1988)). השאלה הנוספת היא כמובן אם אותן שלוש עדויות מקיימות את דרישת "החיזוק", ולהשקפתי התשובה היא חיובית. אתחיל בכך שלאפי, אשטיה ושריף אשר העידו כי לאורך יום האירוע נצפו המערערים ועצאם יחדיו שעות ארוכות – נעדרו כל מניע להעליל על המערערים עלילת שקר, ואף המערערים הודו בכך. בין לאפי ואשטיה לבין המערערים אף קיימת קרבה משפחתית. יתר על כן, עדויותיהם של השלושה תאמו באורח כללי את עדותו של עצאם, הגם שנפלו בהן אי אלו סתירות, והתמונה הכללית שעולה מהן מצביעה על שהייתם המשותפת של השלושה לאורך רוב שעות היום טרם האירוע. לאפי אמנם לא דייק בהתייחסו למועדים בהם שהו המערערים ועצאם בסוכתו, אולם אינני סבור כי יש בכך כדי לכרסם במהימנות דבריו, הואיל וכפי שטענו אף המערערים עצמם, הסוכה עמוסה באדם לאורך מרבית שעות היום, ואין לצפות ממנו לזכור כל פרט ופרט. עם זאת, ניתן לצאת מתוך נקודת הנחה כי יזכור אם ראה את המערערים יושבים אצלו יחדיו אם לאו, ודאי כאשר הודה, כי בשלב מסוים פנה לגרש אותם מן הסוכה מכיוון שככל הנראה רצו לעשן שם סמים (עמ' 59 לפרוטוקול (26.6.2005)). באשר לאפשרות שהועלתה כי הסתירות בדבריו של לאפי נובעות מרצונו להסתיר את מעורבותו שלו באירוע, הרי שטענה זו כלל לא הועלתה או נבחנה בערכאה קמא. ממילא, אם כך אכן היה, תמוה בעיניי מדוע הגיע לאפי אל מקום האירוע דקות אחדות לאחר תחילתו בניסיון לסייע לבני משפחת אבו-גררה, וכן מדוע לא תיאם גרסתו עם עצאם לגבי מועדי השהייה בסוכה. לגבי הטענה כי עדותו של לאפי אינה תואמת את זו של שריף, שכן הראשון טוען כי שריף נותר עמו אחרון בסוכה ואילו האחרון טוען כי עזב לפני עצאם והמערערים – אכן מדובר בסתירה. אולם מה נפקות לה לסתירה זו איני מבין. עיקרו של דבר הוא, כי עדויותיהם של לאפי ושריף מחזקות את זו של עצאם לגבי הזמן שבילה עם המערערים, וכך היא גם עדותה של אשטיה לגביה נטען, בין היתר, כי בלבלה בין הימים בהם שהו עצאם והמערערים יחדיו בביתו. אולם גם אם אצא מן ההנחה כי כך היה – עדיין עולה מן הדברים כי לשלושה היכרות מוקדמת, בניגוד למה שטענו המערערים בעדויותיהם. זיהויו של סלימאן 20. סלימאן אמנם לא זוהה בידי איש, בנפרד מזיהויו על ידי עיצאם, ואין כל ראייה פיזית הקושרת אותו לאירוע. יחד עם זאת, הרשעתו של אדם בעבירות, ואפילו חמורות הן, יכול גם יכול שתתבסס על ממצאים שבמהימנות ועל ראיות נסיבתיות. במקרה זה, ביססה ערכאה קמא את הרשעתו של סלימאן על מהימנותם של העדים שהעידו בלפניה, שבעניין חלקם כבר דברתי. לכל אלה נוסף מעצרו של סלימאן בסמיכות גבוהה לזמן ולזירה כשהוא מיוזע ומתנשף. טענתו כי התעמל בבית-הקברות בשעת לילה במשך כשלוש שעות, לא רק שאינה נשמעת הגיונית אלא שאין בכוחה לסייע בידו, שכן פרט לעדותה של רעייתו – אשר נמצאה בלתי מהימנה – הוא לא הביא לה כל תימוכין. ביצוע בצוותא 21. משהוכח כי המערערים השתתפו בביצוען של העבירות, עולה שאלת אחריותם האישית לכל עבירה ועבירה. סעיף 29(ב) לחוק העונשין קובע, כי "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". מכוח סעיף זה רשאי בית-המשפט להרשיע שותפים בעבירות המיוחסות להם – ככל שהם מהווים חלק מהותי בהגשמתה של התוכנית העבריינית ומצויים במעגל הפנימי של העשייה - גם אם אין בידו לקבוע באורח נחרץ מה ביצע כל אחד מהם בנפרד (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250 (1996); דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 30 (1998)). וזאת, גם אם ביצוען של העבירות חרג מכוונותיהם המקוריות של אותם שותפים: "אכן, הבוחר להשתתף כמבצע בצוותא בביצוע של עבירה מקורית... חייב להביא בחשבון את העובדה שהדברים עלולים להסתבך, והוא עלול למצוא עצמו מעורב גם בעבירה נוספת... שאינה בשליטתו" (ע"פ 4424/98 סילגדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, 542 (2002)). במקרה זה לא הוכח מי מבין שלושת השותפים פגע בהאני או במוסא, אולם כאמור, אין בכך כדי לשנות מהרשעתם. השלושה חברו יחד כדי לבצע שוד מזוין, ויש להניח לחובתם כי צפו מלכתחילה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי השוד עלול להיתקל בהתנגדות. לצורך כך הם הקדימו והצטיידו בכלי נשק, והרי כל בר דעת מבין שעשיית שימוש בכלי הנשק עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית. 22. על יסוד כל שנאמר, סבורני כי לא נפל פגם בהרשעת המערערים, וגם מהעונש אינני רואה מקום לשנות, נוכח התוצאה הקשה לה גרמו המערערים במעשיהם. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ה' בטבת התש"ע (22.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07056710_O12.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il