אמליו פלוס נ. דינה חלוץ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5653/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער: אמיליו פלוס נגד המשיבים: 1. דינה חלוץ 2. רשת שוקן בע"מ ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.6.98 בת"א 1701/94 שניתן על ידי כב' השופטת הילה גרסטל בשם המערער: עו"ד דב ויסגלס בשם המשיבים: עו"ד שלמה ליבליך פסק-דין השופט מ' חשין: ערעור על פסק-דין שנתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת הילה גרסטל). בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבים בגין פירסום לשון הרע, ועל דחיית תביעה זו הערעור שלפנינו. עיקרי העובדות שלעניין 2. היה זה ביום 29.4.1994 ששבועון בשם "שתי ערים" פירסם כתבה שכותרתה אומרת כך: משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה כותבת הכתבה היתה הגב' חן דגן (דגן) וכותבת הכותרת היתה הגב' דינה חלוץ (חלוץ). בגין כותרת זו שלכתבה הגיש המערער נגד חלוץ ונגד רשת שוקן בע"מ תביעה על פירסום לשון הרע, ותביעה זו - שנדחתה - היא אף העומדת במרכז הערעור שלפנינו. 3. המערער, מר אמיליו פלוס (המערער או פלוס) הוא איש-עסקים ובין עסקיו פרוייקטים לייזום, לפיתוח ולבניה. אחד מאותם פרוייקטים - הקמה ומכירה של בתים באריאל - הוליד תביעה אזרחית אשר הוגשה בידי רוכשי הדירות נגד המערער ואחרים. היתה זו תביעה לפיצויי-ממון שעניינה הפרת הסכמים ופגמים שנפלו בדירות שנמכרו לרוכשים. תביעה זו וחליפת-מכתבים מסויימת הן שהיו נגד עיני דגן וחלוץ לעת כתיבת הכתבה, וטענת הנתבעים לפני בית משפט קמא היתה, כי חומר זה שבכתובים די היה בו - בצירוף להוראות-החוק שלעניין - כדי להצדיק את שנכתב בכותרת ובכתבה. 4. פלוס תבע את חלוץ ואת רשת שוקן בע"מ בעילה של פירסום לשון הרע כהוראת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965- (החוק או חוק לשון הרע). התביעה הסבה עצמה אך על כותרתה של הכתבה, והדיון פוצל על דרך זו שבתחילה תוכרע שאלת החבות המהותית. 5. בפסק-דינו מתאר בית המשפט המחוזי את הראיות שהוצגו לפניו, מנתח אותן, ומסקנתו היא "כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת בדבר היות הכותרת בבחינת לשון הרע". ובהמשך: "אין ספק ... כי הכותרת היא בבחינת לשון-הרע". משמגיע הוא למסקנה זו, ניפנה בית המשפט לטענות ההגנה שהועלו לפניו, ולסופו של דיון מגיע הוא לכלל מסקנה כי אכן עומדות להן לנתבעות טענות הגנה ראויות מפני העוולה של פירסום לשון הרע. 6. הערעור שלפנינו הוא על זיכוי זה שבדין, וטענת המערער היא כי ראוי היה לו לבית משפט קמא שיחייב את הנתבעות בדין. מיקרא: המערער, מר אמיליו פלוס, ייקרא להלן, חליפות: המערער, פלוס או התובע. המשיבות, גב' דינה חלוץ ורשת שוקן בע"מ ייקראו להלן, חליפות: הנתבעות או המשיבות. הכותרת למאמר בעיתון - הלא היא הגיבורה הראשית, תיקרא להלן: הכותרת. 7. אבותינו לימדונו: טוב מראה עיניים מהלוך נפש. כך על דרך הכלל, ובוודאי כך מקום שכותרתו של מאמר היא-היא נושא ההליך כולו. סברנו, אפוא, כי ראוי שנציג את הכותרת ועימה נציג ולו מיקצת מן המאמר. הצגה זו תמחיש לנו עד מה דומיננטית היא הכותרת: דומיננטית לעצמה ודומיננטית ביחס למאמר. לא נוכל להציג את הכותרת ואת המאמר בגודלם הטבעי, ועל-כן ביקשתי לצלם את הכותרת ואת המאמר במקורם; הפורמאט קטן הוא מן הפורמאט שבעיתון, אך היחס שבין הכותרת לבין גוף הכתבה הוא אותו יחס (אם יתפרסם פסק-הדין בפ"ד יקטן הפורמאט עוד יותר, אך בצילום יישאר אותו יחס בין הכותרת לבין המאמר). וכך נראית היא הכותרת ומתחתיה מיקצת מן המאמר: לא נתקשה להבחין כי אותיות הכותרת היו כאותיות קידוש לבנה, ואשר לכתבה, זו אינה מציגה עצמה אמנם באותיות טל-ומטר, אך בוודאי אותיות טל-ומטר הן האותיות שבה ביחס לאותיות הכותרת. הכותרת יש בה פירסום לשון הרע 8. סעיף 7 לחוק לשון הרע מורנו כי "פירסום לשון הרע .... תהא עוולה אזרחית...", וסעיף 1 לחוק מודיענו מהי לשון הרע: לשון הרע מהי 1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד. מסקנתו של בית משפט קמא - כי הנתבעות פירסמו לשון הרע על המערער - אין בה ספק-ספיקא: המפרסם ברבים - כדבר הכותרת לכתבה - שמשרד השיכון בודק חשדות כי פלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, עלול, כלשון החוק (למיצער), להביא להשפלתו של פלוני בעיני הבריות; לבזות את פלוני בשל מעשיו; לפגוע במישלח ידו של פלוני. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שעיסוקו של פלוני הוא בניה ופיתוח של מקרקעין. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי כתבה מעין-זו עלולה להרחיק את הבריות מן המערער ובכך אף לפגוע בעסקיו. ואמנם, הלכה מכבר היא במשפט ישראל, כי פירסום המייחס חשד לביצוע עבירה בידי פלוני עלול לפגוע קשות בפלוני ולהוות לשון הרע. ראו והשוו: המ' 261/57 מאטיס נ' מלכסון פ"ד יא 1648; ע"א 36/62, 92 עוזרי נ' גלעד פ"ד טז 1553, 1558; ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר פ"ד לו(2) 141; אוֹרי שנהר, דיני לשון הרע (נבו, תשנ"ז1997-) 239-236 (שנהר) , והאסמכתאות שם. השאלות שבמחלוקת 9. תחנת המוצא למסענו היא איפוא זו, שהנתבעות פירסמו לשון הרע על המערער בכותרת שלמאמר. השאלות שלענייננו - ואלו הן השאלות שבית משפט קמא גילגל בהן - אינן אלא אם על-אף פירסומה של לשון הרע זכאיות הן הנתבעות לגדור עצמן באחת או ביותר מאחת מן ההגנות שחוק לשון הרע מעמיד להן. בית משפט קמא סבר כי עומדות להן לנתבעות הגנת אמת שבפירסום (סעיף 14 לחוק) והגנת תום-לב (כהוראת סעיף 15(2) לחוק), וסוגיות אלו הן שתעסיקנה אותנו בהמשך דברינו להלן. ואולם בטרם נטבול באותן הגנות ביקשנו לומר דברים אחדים על מעמדה של כותרת בפירסום שבכתובים. למעמדה ולייחודיותה של כותרת 10. הכלל שנתקבל במשפט האנגלי הוא, שבתביעה בגין לשון הרע יש לתת את הדעת להקשר בו נאמרו או נכתבו דברי לשון הרע. בפירסום בעיתון, למשל, יש לקרוא את כל הכתבה בה מדובר ואין להסתפק בציטוט חלקֵי-כתבה אשר אפשר יש בהם, כשהם לעצמם, לשון הרע. שכן אפשר שבחלקי-כתבה אחרים - חלקי-כתבה שאינם לשון-הרע - יש כדי ליטול או להקהות את עוקץ דברי לשון-הרע. ובלשון האנגלית: יש לקחת את הָאֶרֶס (bane) ואת הסם-שכנגד (antidote) יחדיו. הסם-שכנגד יכול שיבטל את השפעת האֶרֶס. וכן לימדנו השופט אולדרסון (.(Alderson, B בפרשת Chalmers v. Payne (1835) 150 E.R. 67, 68: (T)he question here is, whether the matter be slanderous or not, which is a question for the jury; who are to take the whole together, and say whether the result of the whole is calculated to injure the plaintiff’s character. In one part of this publication, something disreputable to the plaintiff is stated, but that is removed by the conclusion; the bane and the antidote must be taken together. ראו עוד: Gatley on Libel and Slander (Patrick Milmo & Prof. W.V.H. Rogers, eds.; London, 1998, 9th. ed.) § 3.28. כן נפסק כי כותרת לרשימה בעיתון יש לקוראה בצוותא-חדא עם הרשימה עצמה. ראו, למשל, 50 American Jurisprudence 2d, Libel and Stander, § 130: The general rule is that headlines are to be construed in conjunction with their accompanying articles in determining whether a publication is defamatory. השוו עוד: Raymond E. Brown, The Law of Defamation in Canada (Ontario, 2nd. ed., 1994, vol. 1) 243, § 5.8(1). הלכה זו, בעיקריה, נקלטה במשפט הארץ. כך, למשל, מצאנו כי בע"א 34/71 שמואל פרידמן נ' יעקב חן, פ"ד כו(1) 524, הורנו מ"מ הנשיא השופט זוסמן דברים אלה (שם, 529): צודק המערער באמרו, כי מקום שהפרסום נושא התביעה משתמע לכאן ולכאן, או שיש בשאר הדברים שפירסם כדי ליתן מצביונם לאותו פרסום, הרשות בידו לדרוש כי הפרסום במלואו יובא בפני השופט... אף המשיב אינו כופר בכך. הוא צירף את מכתב המערער בשלמותו לכתב-התביעה, ובשעת הדיון יוכל בית המשפט לעיין במסמך, והוא יהא רשאי להסיק ממנו כל מסקנה שניתן להסיקה לגבי נושא התביעה. אם יש בשאר הדברים האמורים באותו מכתב כדי לשנות מן העובדה שהקטע אשר קובלים עליו לשון הרע הוא, אין מניעה שהשופט יקבע כך. כך אף בפרשת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (ע"א 723/74, פ"ד לא(2) 281) בו השמיענו השופט שמגר דברים אלה (בעמ' 302): ... כאשר תובע מלין על פרסום פלוני בשל דברים הכלולים בו, אין להגביל את הנתבע המציג הגנתו, למילים המסויימות שבהן ראה התובע את לשון הרע ואשר עליהן הסתמך בתביעתו. רשאי הנתבע להסתמך על כל נוסחו של הפרסום, לרבות אותם חלקים שאליהם אין התביעה מתייחסת, כדי לפרוס טענת ההגנה שלו, בין זו המעוגנת בטענת "אמת דיברתי" ובין זו המושתתת על אחת החלופות של הגנת תום-הלב. עיקרה של לשון הרע הוא בפגיעה שבה נפגע פלוני בעיני אחרים והכתובים שפורסמו הם, מבחינת הבאתם לידיעת אחרים, חטיבה אחת. אין למצוא הצדק לקטיעתם השרירותית כדי להבליט דוקא קטע בו טמונה לשון הרע ולמנוע מן המפרסם הצגת הפרסום כולו, כי זכותו היא שהדברים ייראו על-ידי הערכאה השיפוטית באורם הטבעי, כפי שראה וקרא אותם, לפי ההנחה, הקורא הסביר הרגיל ... אין פירושו, כי קטע ובו לשון הרע מטוהר מטומאתו בשל כך שיתר קטעי הפרסום כוללים דברי אמת בלבד, אך חלקים אחרים של פרסום רלבנטיים לצורך הצגת התמונה בשלמותה ולצורך הסקת מסקנה בדבר תום-לבו של הכותב. ראו עוד דברי מ"מ הנשיא השופט לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 354. 11. הלכה זו אינה עומדת לדיון לפנינו ולא נביע בה דעה. זאת ביקשנו לומר, שכותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפירסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו מישקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה מישקל יָתֵר בפירסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפירסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה (כבענייננו-שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא ציבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצוייה - כולה או חלקה - באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת - למיצער, לעיתים - מעמד מִשֶּל עצמה, מָשָל היתה חי הנושא את עצמו. 12. ואמנם, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעיתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא, שיש והקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה; כך, למשל, בשל היעדר פנאי לקריאה. ואולם יהיו הטעמים לכך כאשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן למתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן החשיבות היתֵירה הנוגעת לכותרת רשימה באשר כותרת היא. אמר על כך Donald A. Zupanec, “Libel by Newspapers Headlines”, 95 A.L.R. 3d 660, 665 (1979): An exception to the general rule of construction has been recognized in a number of cases, where it has been held that a newspaper headline may be considered separately from its accompanying article, particularly where it is likely that readers will read only the headline, and more particularly where the headline creates an impression that is different from that created by the accompanying article. ראו עוד: סיפרו של Brown, שם, 243: Where an article is accompanied by a headline, the general rule is that they must be considered together in determining if either or both are defamatory. However, there may be a special emphasis placed on a particular part of the publication, such as the headline or the boldness of type, which creates an impression that the balance of the publication cannot correct. The sting of a libel may be contained in the headline even though the facts are correctly set forth in the body of the article accompanying it. Under these circumstances, the headlines are actionable, even though the accompanying material is not, unless they are a fair index of the truthful article to which they refer. 13. על חשיבותה היתֵירה של כותרת עמד השופט גודארד (Goddard, L.J.) בפרשת English & Scottish Co-Operative Properties Mortgage & Investment Society, Limited v. Odhams Press, Limited [1940] 1 K. B. 440, 460 (C.A.): Any ordinary man, reading these passages from the newspaper, would, I think, inevitably consider that a charge involving moral obliquity on the part of the directors was being made against the society. If a further explanation had been given, if entirely different language had been used, the position would have been altered. It would have been quite possible for the newspaper merely to announce the fact that a charge under the particular section had been preferred. But having regard to the way in which this article was set out, and especially to the headlines, and the language used, the inevitable result, I think, would be to lead anybody who read it to think that a charge of dishonesty was being preferred. ואמר Lord Nicholls of Birkenhead בפרשת Charleston v. News Group Newspapers Ltd. [1995] 2 All E R 313, 320: ... The question, defamatory or no, must always be answered by reference to the response of the ordinary reader to the publication. This is not to say that words in the text of any article will always be efficacious to cure a defamatory headline. It all depends on the context, one element in which is the lay-out of the article. Those who print defamatory headlines are playing with fire. The ordinary reader might not be expected to notice curative words tucked away further down in the article. The more so, if the words are on a continuation page to which a reader is directed. The standard of the ordinary reader gives a jury adequate scope to return a verdict meeting the justice of the case. עוד אמר אותו שופט על-אודות נוהגו של הקורא בן-ימינו לקרוא כותרות ולדלג על הכתבות (שם, 319): My Lords, newspapers get thicker and thicker. The News of the World published on 15 march 1992 contained 64 pages. Everybody reads selectively, scanning the headlines and turning the pages. One reader, whose interest has been quickened by an eye-catching headline or picture, will pause and read an article. Another reader, with different interests or less time, will read the headline and pass on, leaving the article unread. What if a headline taken alone or with an attached picture, is defamatory, but the text of the article removes the defamatory imputation? ... At first sight one would expect the law to recognise that some newspaper readers will have seen only the banner headline and glanced at the picture. They will not have read the text of the accompanying article. In the minds of these readers, the reputation of the person who is the subject of the defamatory headline and picture will have suffered. He has been defamed to these readers. The newspaper could have no cause for complaint if it were held liable accordingly. It has chosen, for its own purposes, to produce a headline which is defamatory. It cannot be heard to say that the article must be read as a whole when it knows that not all readers will read the whole article. To anyone unversed in the law of defamation that, I venture to think, would appear to be the common sense of the matter. אני מסכים לדבריו של לורד ניקולס מבירקנהד באשר לדין שראוי כי נחיל על כותרות. יתר-על-כן: אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, גוף הכתבה - גם אם באורח אובייקטיבי יש בה סם-שכנגד לאֶרֶס שבכותרת - לעיתים לא יהא בה כדי לעקור מליבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו. וכלשונו של השופט אנדרסון (Anderson, J.) בפרשת Bennett v. Sun Publishing Co. Ltd. 29 D.L.R. (3d) 423, 436 (1972): In my view, the headline could not be cured by the balance of the article which appeared below it. Many members of the public do not read past the headlines and if they do they are mesmerized by the headlines. בהקשר זה אמר מ"מ הנשיא השופט לנדוי בד"נ חברת החשמל לישראל (שם, 354), בבקשו לסייג את ההלכה הכללית הקובעת כי יש לקרוא כתבה בעיתון בהמשך אחד וכך להתרשם ממנה: []בדרך כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה. יש אף הסוברים כי ראוי להבחין בין מקרים בהם ננקב שמו של אדם בכותרת המכילה לשון הרע לבין מקרים בהם לא ננקב שמו. וכדבריו של פרופ' Brown על המשפט בקנדה (שם, 244-243): Many persons may read only the headline and never read the body of the article. Therefore, the liability of a newspaper for a defamatory headline may also depend on whether or not it is likely that the public would read the accompanying material in conjunction with the headline. This is especially true where the plaintiff’s name is not mentioned in the headline. Thus, where the headlines read, “Husband jailed on wife’s plea”, the reader is likely to read the accompanying article, since the plaintiff is not named and a reasonable person is likely to inquire further to determine the person to whom it referred. 14. כללם של דברים: לעיתים ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, מָשָל היתה רשימה לעצמה. השאלה אם כך ראוי שייעשה, שאלה תלויית-נסיבות היא, ובהן: דרך ניסוחה של הכותרת; היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה; היותה של הכותרת בוטה במיוחד; עובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה; ועוד. 15. אשר לענייננו-שלנו נאמר, כי הכותרת - בין לעצמה בין בהשוואה בין גודל ועובי האותיות בה לבין גודל ועובי האותיות בכתבה - היתה כחי-הנושא-את-עצמו. הכותרת היתה לעצמה והכתבה היתה לעצמה. אם כך למראה עיניים ראשון, לא-כל-שכן לאחר קריאת הכתבה, שלא מצאנו בה עיגון - ולו עיגון רופף - לצעקה העולה מן הכותרת ולפיה משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אלא שעל כך נוסיף ונדבר בהמשך דברינו להלן. הגנת האמת שבפירסום 16. הגנה עומדת לו לנתבע בתביעה בעניינה פירסום לשון הרע, כי דברים שפירסם אמת הם והיה בו בפירסום עניין ציבורי. ובלשון סעיף 14 לחוק לשון הרע: הגנת אמת הפרסום 14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. על שתי רגליים אלו עומדת ההגנה של אמת הפירסום: האחת, על כך שהדבר שפורסם היה אמת, ושתיים, על כך שהיה בפירסום עניין ציבורי. על רגל אחת בלבד לא תוכל ההגנה לעמוד. השאלה הנשאלת היא, איפוא, אם אכן באו לפני בית המשפט ראיות על שני אלה: אחד, על כי דבר הכותרת אמת היה, ושניים, על כי היה בו בפירסום עניין ציבורי. 17. בית משפט קמא קבע כי עומדת להן לנתבעות הגנה זו של אמת הפירסום, ומסקנה זו תוקף המערער בכל עוז. הבה נבדוק את הדברים מקרוב ונפתח ברגל הראשונה: "שהדבר שפורסם היה אמת". לעניין זה שומה עלינו לעמוד מקרוב על הראיות שבאו לפני בית משפט קמא, וזאת נעשה עתה. הראיות שהציגו הנתבעות לעניין הגנת אמת הפירסום 18. כפי שאמרנו במקום אחר (ראו לעיל, פיסקה 3) סמכו הנתבעות עצמן על כתב התביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד המערער (ואחרים) ועל חליפת מכתבים מסויימת. הבה נעמוד על אלה מקרוב. 19. אשר לכתב התביעה: כתב התביעה המקורי הוגש לבית המשפט ביום 7.11.1993 וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 24.1.1994. היה זה כתב תביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד חברות אחדות שהמערער היה מבעליהן ונגד המערער ואחרים. כתב התביעה - על-סך כארבעה וחצי מיליון ש"ח - פרשׁ עצמו על פני שלושים ותשעה עמודים, והתובעים העלו בו טענות לאין-ספור נגד הנתבעים. עיקרן של הטענות נסב, כמובן, על הפרות שהמערער ואחרים הפרו הסכמים שכרתו עם הרוכשים. נוסיף ונעיר כי התביעה מנוסחת בלשון בוטה במיוחד. כך, למשל, פרק ג' לכתב התביעה כותרתו היא "ההונאה", ובסעיף 1 לאותו פרק טוענים הרוכשים כי: הנתבעות הונו את כל הגורמים הנוגעים בדבר בהצגת מצג כאילו בדעתם לייבא לארץ בתים מפינלנד לצורך הצבתם בארץ, כאשר בפועל פעלו באופן שונה לחלוטין. בהמשך, בפרק יא לתביעה (כותרתו היא "בטוחה") טוענים התובעים כי החברות הנתבעות לא עמדו בדרישות חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה1974-, (חוק המכר הבטחה) לעניין מתן בטוחה לתובעים ו"מאחר והנתבעות הפרו את הוראות החוק האמור, אין כספם של התובעים מובטח בדרך הקבועה בחוק המכר". בסעיף 7 לפרק א. (בעמ' 19) מודיעֵנו כתב התביעה כך: הנתבעות נקטו בפעולות תרמית והונאה שונות על מנת להתחמק מהתחייבויותיהן גם על פי חוזים אחרים שנחתמו, כמפורט להלן: 7.1 ביום 4 לחודש מרץ 1991 נחתם בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש לבין הנתבעת 1, פלוס אמיליו חברה לבניין והשקעות בע"מ (להלן: "היוזם") חוזה פיתוח. 7.2 על פי חוזה הפיתוח, העמיד הממונה את המגרשים שמספריהם 2028 עד 2035, על פי תוכנית מפורטת מספר 130/2/2 באריאל (להלן: "המגרשים"), לרשותו של היוזם, וזאת לתקופת הפיתוח בלבד. קריאה בהמשכו של כתב התביעה מעלה כי כל שנטען נגד המערער הוא כי הפר הסכמים שחתם עם הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש. בהמשך, בסעיפים 8 ו9-, מוסיף כתב התביעה ואומר כך: 8. מן המקובץ עולה, כי בעזרת פעולות תרמית והונאה קיבלו הנתבעות מקרקעין ממדינת ישראל, בלא שתצטרכנה לשלם כל תמורה בגין מקרקעין אלה. הנתבעות בנו על המקרקעין שקיבלו יחידות דיור, אשר אינן ראויות למגורים, ובעזרת פעולות תרמית והונאה מכרו יחידות דיור אלה לרוכשים שונים בעבור מיליוני שקלים (!!). 9. כך, באמצעות פעולות תרמית והונאה ניצלו הנתבעות את מסך התאגדותן כחברות וגרפו לכיסן מיליוני שקלים, תוך שהם [כך!] רומסות ברגל גסה את כל התחייבויותיהן על פי כל הסכם, והותירו את התובעים ביחידות דיור אשר אינן ראויות למגורי אדם. 20. עד כאן - כתב התביעה שהגישו רוכשי הדירות נגד המערער ואחרים. נעבור עתה למיסמכים האחרים. 21. המיסמך הראשון הוא מכתב שכתב עורך-דין רענן בר-און, ביום 20.12.1993, אל הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיזור יהודה והשומרון, ובו קובל הוא על כך שאחת מחברות המערער הפרה חוזה שכרתה עם הממונה ובה-בעת הפרה חוזה שכרתה עם הרוכשים. עורך דין בר-און הוסיף וכתב, ביום 26.12.1993, אל שר הבינוי והשיכון, ובמכתבו טוען הוא, בין השאר, כי הקבלן פלוס אמיליו - חברה לבניין והשקעות בע"מ, קיבל בלא תמורה אדמות ממדינת ישראל לצורך פיתוחן, וכי בניגוד להתחייבויותיו כלפי המדינה "מכר הקבלן זכויות באדמות אלה לעשרות אנשים תמימים, גרף מליוני שקלים (!!) לכיסו (כאמור, אף פרוטה מהם לא הועברה למדינת ישראל!), ושיכן עשרות יהודים, תושבי מדינת ישראל, ובהם גברים, נשים וטף, ביחידות מגורים אשר אינן ראויות למגורים." (ההדגשה במקור - מ' ח'). ביום 6.1.1994, ובעקבות תלונה שהגיש עורך-דין בר-און, פנה רשם הקבלנים, מר נתן חילו, אל המערער, הסב תשומת ליבו לתלונתו של עורך-דין בר-און על-כך שהמערער (ואחרים) אינם "דואגים להבטיח את כספם של רוכשי יחידות הדיור באריאל", בהוסיפו כי "מאחר ומדובר בעבירה פלילית אנו נגיש תלונה בגינה, למשטרת ישראל." כן מוסיף הכותב כי "טרם הגשת התלונה נבקש תגובתכם לאמור לעיל...". המדובר היה בטענת הרוכשים כי המערער לא עמד בדרישות חוק המכר הבטחה, בכך שלא סיפק בטוחות ראויות לרוכשים. 22. עד כאן - עיקרי החומר בכתובים שהיה עד לפירסומה של הכתבה (ביום 29.4.1994), קרא: חומר בכתובים שהיה נגד עיני הנתבעות לעת כתיבתה של הכתבה והכותרת עימה. נוסיף ונזכור כי הנתבעות סמכו עצמן אך על החומר שבא בכתובים. 23. אשר לעיקרי הכתובים שהיו לאחר התפרסם הכתבה: משנתפרסמה הכתבה, כתב עורך-דין רוני גורסקי, בא-כוחם של הנתבעים בתביעת הרוכשים, אל שר הבינוי והשיכון, בעניינה של הכתבה, ועל כך השיבה לו ביום 17.5.1994 עורכת-דין תמר טג'ר מן הלישכה המשפטית של משרד הבינוי והשיכון. וכך נאמר, בין השאר, במכתבה של עורכת-דין טג'ר: הנדון: מר אמיליו פילוס - כתבה במקומון "שתי ערים" סימוכין: מכתבך ללשכת שר הבינוי והשיכון מה- 4/5/94 1. בקשר עם פרסום הכתבה שבנדון הריני להודיעך כי משרדנו לא יזם כל פרסום בעיתונות ולא היתה לו כל מעורבות בפרסום הכתבה. 2. לגופו של עניין נתקבלה ב26- בדצמבר 1993 תלונה של עו"ד רונן (כך) בראון בשמם של רוכשי דירות באריאל בה הועלו טענות שונות כנגד הקבלן פילוס אמיליו. 3. תלונה זו נבדקת בכובד ראש במשרדנו ולעניין חשדות לעבירה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) אף הוגשה על ידי רשם הקבלנים תלונה למשטרת ישראל ונבדקת אפשרות נקיטה בהליכים משמעתיים כנגד הקבלן. ביום 8.6.1994 מוסיפה עורכת-דין טג'ר וכותבת שוב אל עורך-דין גורסקי: הנדון: מר אמיליו פילוס - כתבה במקומון "שתי ערים" סימוכין: מכתבך אלי מה19.5.94- בהמשך למכתבי אליך בעניין שבנדון מה17.5.94- ובמענה למכתבך שבסמך הריני להשיבך כדלקמן: 1. כאמור במכתבי הנ"ל, נבדקת במשרדנו תלונתו של עו"ד רענן בר-און, אשר פנה בשמם של רוכשי דירות באריאל בטענות שונות כנגד הקבלן פילוס אמיליו. העתק מכתב התלונה רצוף בזה, בשנית, לנוחיותך. 2. למותר לציין כי משרדנו אינו הגוף הישיר המוסמך לבדוק חשדות פליליים כנגד הקבלן. לגופו של עניין בודק משרדנו את העובדות הקשורות בתלונה האמורה וכל הכרוך בכך. עם סיום הבדיקה ובמידה ויעלה חשש לחשדות כלשהם לעבירה פלילית יועברו הנתונים לרשויות המוסמכות לכך. 3. נכון להיום, וכפי שציינתי במכתבי הנ"ל, כאמור, הוגשה למשטרת ישראל ע"י רשם הקבלנים תלונה שעניינה חשדות לעבירה על חוק המכרז (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה1974-. בחודש ספטמבר 1994 נסתיימה הבדיקה במשרד הבינוי והשיכון, וביום 28.9.1994 מוצאים אנו את עורכת-דין טג'ר כותבת אל פרקליטות המדינה (בעקבות עתירה שהגיש המערער נגד שר הבינוי והשיכון) על-אודות תלונתו של עורך-דין בר-און. עורכת-דין טג'ר מציינת במכתבה כי בעקבות פירסום הכתבה בעיתון פנה אל המשרד עורך-דין רוני גורסקי "וביקש לדעת האם משרדנו בודק חשדות כנגד הקבלן פילוס אמיליו על כך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". עורכת-דין טג'ר מוסיפה כי השיבה לעורך-דין גורסקי שמשרד הבינוי והשיכון "אינו הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים. עם זאת בדקו הגורמים המוסמכים לכך במשרדנו, את העובדות הקשורות בתלונתו של עורך-דין רענן בר-און". ולבסוף: "לאחרונה נסתיימה בדיקה זו ובסופה לא מצאנו עובדות המעידות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה המצריכות העברת המידע לגופים המוסמכים לבדוק חשדות שכאלו". וכך רצה לשונו של המכתב: 1. ב26.12.93- נתקבל במשרדנו מכתבו של עו"ד רענן בר-און המופנה לשר הבינוי והשיכון ובו נטען, בין היתר, כי "בניגוד להתחייבויותיו המפורשות של הקבלן כלפי מדינת ישראל, מכר הקבלן זכויות באדמות אלה לעשרות אנשים תמימים, גרף מיליוני שקלים (!!) לכיסו, (כאמור, אף פרוטה מהם לא הועברה למדינת ישראל!)" רצ"ב העתק המכתב, לנוחיותך. 2. בעקבות פרסום הכתבה בעיתון, נשוא הבג"ץ שבנדון, פנה אלינו עו"ד גורסקי וביקש לדעת האם משרדנו בודק חשדות כנגד הקבלן פילוס אמיליו על כך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. 3. כפי שציינתי במכתב התשובה לעו"ד רוני גורסקי מה8.6.94-, משרדנו אינו הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים. עם זאת בדקו הגורמים המוסמכים לכך במשרדנו, את העובדות הקשורות בתלונתו של עו"ד רענן בר-און. 4. לאחרונה נסתיימה בדיקה זו ובסופה לא מצאנו עובדות המעידות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה המצריכות העברת המידע לגופים המוסמכים לבדוק חשדות שכאלו. 5. אני מקווה כי בכך יבוא העותר על סיפוקו. (ההדגשה במקור - מ' ח') 24. עד כאן - החומר בכתובים שבא לפני בית משפט קמא לאישוש טענתם של הנתבעים כי כותרת הכתבה דיברה אמת, ובסומכו עצמו על ראיות אלו נמצא לו לבית משפט קמא כי בפרסמן את שפירסמו כתבו הנתבעות אמת. 25. אמת-המידה לבחינת האמת היא, כידוע, אם תוכנו של הפירסום תואם את המציאות לאמיתה, אם תוכן הפירסום תואם את המציאות ה"אובייקטיבית". ראו: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (מפי השופט גולדברג). ראו עוד והשוו: שנהר, שם, 217. לדעת בית משפט קמא יש אמנם התאמה בין המציאות האובייקטיבית לבין הפירסום, לרבות הכותרת. לעניין זה אומר בית משפט קמא, ונביא את דבריו במלואם: באשר ליסוד הראשון - הוא יסוד האמת, חשוב להדגיש כי נוסח הכותרת אינו מייחס לתובע בצוע עבירה של גניבה, ואינו מציין קיומה של חקירה משטרתית. כל שמציינת הכותרת היא קיומה של בדיקה במשרד השיכון, בדבר חשדות לבצוע עבירה ע"י התובע. בדיקה כזו, כאמור, אכן התקיימה. מוכנה אני להניח, לטובת התובע, כי הבדיקה נעשתה על-סמך תלונה שאין מאחוריה כל בסיס עובדתי או אחר, אך אין חולק על קיומה של תלונה שהוגשה על-ידי עורך הדין, ותלונה זו חייבה בדיקה של משרד השיכון, כפי שנעשתה בפעל. בכותרת, כאמור, צוינה קיומה של בדיקה כנ"ל, ופרסום כזה - היה אמת. [ההדגשות במקור - מ' ח']. להשלמה נזכיר שוב את דבר הכותרת, המודיעה אותנו כך: משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. 26. עד שנשווה את כותרת המאמר למציאות ה"אובייקטיבית", שומה עלינו לשאול את עצמנו מה מודיעה אותנו הכותרת. לעניין זה נזכור כי משמעותו של פירסום תיקבע "על-פי המובן אותו מייחס להן [למילים] הקורא או השומע הסביר"; כי המדובר הוא "[ב]מובן הטבעי והרגיל של המילים"; וכי מובן זה יימצא, דרך כלל, "במובן המילולי כפשוטו ולעיתים במסקנות מבין השורות": השופט שמגר בע"א 723/74 הוצאת עיתון ה"ארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300. ובהמשך (שם, שם): מכאן, למשל, כי כאשר בית המשפט בוחן דברים שפורסמו בעיתון ומבקש ליישם את המבחן של האדם הסביר והרגיל, עליו להעריך מה משמעותן ומובנן של המילים בעיני קורא העיתון הרגיל ולשקול איך היה הלה מבין את הכתוב. לכלל האמור, המפנה אותנו אל משמעותן הרגילה של המילים, יש ביטוי נוסף: יש לפרש את המילים בהקשר בו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי גם נתונים נוספים אלה הם בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו או קראו אותם. ובכן, מה מודיעה אותנו הכותרת? דומני כי האדם הסביר היה מפרש את הכותרת כאומרת כי צפו ועלו במשרד הבינוי והשיכון חשדות לכך שהמערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, ועתה בודק המשרד את הראיות לדבר. השאלה היא איפוא אם לפירוש זה שלכותרת יש אחיזה בחומר הראיות. 27. בית משפט קמא קבע כי החומר בכתובים אכן מאשש את דבר הכותרת. לצערי לא אוכל לצרף דעתי לדעתו, ולו משום שלא נמצא לי יסוד בראיות לטענה כי משרד השיכון בדק חשדות כי המערער גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה. אכן, עורך-דין בר-און, בא-כוחם של הרוכשים, טען כי המערער "גרף" ו"שילשל" לכיסו מיליוני שקלים, ואולם טענה זו הועלתה על דרך הסתם ולא באורח ספציפי. מכל מקום, לא הרי מי ש"גרף" כספים ו"שילשל" כספים לכיסו כהרי מי שגנב. "גריפת" כספים אינה שקולה לגניבה. וכתגובתו של המערער לכתבה (כאמור בכתבה גופה): גרפתי כספים, זה מותר לי. אני לא גנבתי מאף אחד הכל חוקי. אני לא לוקח כסף שחור. אני לא חייב אגורה אחת למס הכנסה. אני קונה ומוכר זה לגיטימי. אני לא גנב. יתר-על-כן: נעיין מקרוב בכתובים שנכתבו לפני הכתבה, וידענו כי לא היה להן למשיבות כל יסוד-של-אמת לכתוב את שכתבו בכותרת לכתבה. ואשר לכתובים שלאחר הכתבה, עיון באלה מעלה כי משרד השיכון לא בדק נושא של גניבה מהמדינה. כך עולה ממכתביה של עורכת-דין טג'ר מן הימים 17.5.1994, 8.6.1994 ו28.9.1994-. נַפנה את תשומת הלב לסעיף 3 במכתב שמיום 17.5.1994, ולפיו בודק משרד הבינוי והשיכון "חשדות לעבירה" אך על חוק המכר הבטחה; לסעיף 2 למכתב שמיום 8.6.1994, ולפיו משרד הבינוי והשיכון "אינו הגוף הישיר המוסמך לבדוק חשדות פליליים כנגד הקבלן", וכי אם יעלה, בסיום הבדיקה, "חשש לחשדות כלשהם לעבירה פלילית יועברו הנתונים לרשויות המוסמכות לכך"; ולמכתב שמיום 28.9.1994, בו כותבת עורכת-דין טג'ר כי נסתיימה הבדיקה בעניינו של המערער "ובסופה לא מצאנו עובדות על חשש או חשד לגניבת כספי מדינה וכו'". אמירות אלו מלמדות בבירור כי אין אמת בכותרת למאמר ולפיה בדק משרד השיכון, כביכול, "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". אמירות אלו כולן רחוקות הן במאוד מהאמירה הנחרצת שבכותרת. נהפוך הוא: עולה מהן בבירור כי משרד הבינוי לא בדק כל חשדות לגניבת כספי מדינה בידי המערער. לשון אחר: מלכתחילה לא היה חשד לגניבה, ולאחר הבדיקה לא נמצא חשד. 28. בית משפט קמא קובע כי נוסח הכותרת אינו מייחס לתובע ביצוע עבירה "של גניבה...". אכן כן הוא. ואולם האמירה בכותרת כי משרד הבינוי והשיכון בודק "חשדות" לגניבה, מעלה בלב הקורא מחשבה כי יש "חשדות" במשרד, וכי אלה נבדקים עתה לגופם. דברים אלה לא היו אמת שכן כל שנבדק לא היה אלא האמור במכתבו של עורך-דין בר-און. כך גם יורנו השכל הישר: האם די במכתב תלונה פזיז או שיקרי כדי לכתוב על אדם כדבר הכותרת? כבוד האדם, כבודו ושמו הטוב, יקרים בעיניי מכדי שטענת אמת בפירסום תתמוך בפירסום כפירסום הכותרת אך בהסתמך על מכתב שכותב עורך-דין ועל סמך שאר הראיות שהוצגו לבית המשפט. אכן, הפער בין הראיות לבין הכותרת קלע את בא-כוח המשיבות למצוקה, עד שמצאנו אותו כותב בסיכומיו דברים אלה: ...תלונות הוגשו, תביעות הוגשו, מכתבים נכתבו, והמסקנה המתבקשת היא כי כותרת הכתבה משקפת נכונה את אשר עולה מהמסמכים, ונכתבה על סמך הסקת מסקנה הגיונית מן החומר. בא-כוח המשיבות מסכים, כמסתבר, כי המדובר אינו אלא ב"מסקנה" - לא בדיווח על עובדה - והמסקנה, מסקנה "הגיונית" היא לטעמו. ואילו אנו לא נסכים כי המדובר במסקנה "הגיונית". כלל וכלל לא. 29. זאת ועוד: בית משפט קמא קבע, כפי שראינו, כי עומדת להן לנתבעות ההגנה של אמת בפירסום הואיל ודיווחו אמת על בדיקה שנערכה במשרד השיכון. בכותרת המאמר נכתב כי "משרד השיכון בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", ולדעתו של בית משפט קמא זו היתה האמת. לדעתנו לא היתה זו האמת - ביתר דיוק: היתה זו לא-אמת - שכן בדיקה כזו לא נעשתה כלל. דומה כי גם בית משפט קמא, הוא עצמו, סובר כך. כיצד ידענו זאת? הנתבעות טענו בבית משפט קמא כי עומדת להן ההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק לשון הרע, ולפיה לא תקום עילה בגין לשון הרע מקום שהמדובר הוא "בדין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפיסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית..." (פיסקה (5) עניינה, בין השאר, בפירסום על-ידי בעל-דין או בא-כוחו שנעשה תוך כדי דיון בבית-משפט). לענייננו טענו הנתבעות כי הפירסום שפירסמו היה "דין וחשבון נכון והוגן" על כתב תביעה שהוגש לבית המשפט (לרבות הנספחים לכתב התביעה אשר כללו מיקצת מן המיסמכים שדיברנו בהם למעלה). בית משפט קמא דחה טענת-הגנה זו משני טעמים, ואחד מן השניים היה זה שהכותרת למאמר לא היתה "דין וחשבון נכון והוגן" על ההליכים בבית המשפט. בראשית דבריו בהקשר זה מסתמך בית משפט קמא על דברים שאמר בית המשפט העליון בפרשת יהושע בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ (ע"א 348/85, פ"ד מב(1) 797, 802), ולפיהם חזרה הוגנת על דברים שנאמרו בבית משפט מחייבת כי "לא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי או בלתי מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפירסום הקודם". בהמשך דבריו כך אומר בית משפט קמא: ב"כ הנתבעות טוען כי הפרסום הנדון מהווה דווח על תביעה נגד התובע ונגד חברות שבבעלותו ... אלא שהכותרת בה עסקינן אינה יכולה להחשב כ"דין וחשבון נכון והוגן" כאמור בסע' 13 (7) לחוק. מטבע הדברים, דין וחשבון, אליו מתייחס הסעיף, אמור לשקף במדוייק את שקיים בהליך המשפטי, הנזכר בסע' 13 (5) לחוק. כתב התביעה, ממנו לכאורה נלקח הדין וחשבון, אינו מתייחס כלל וכלל לאפשרות של חשדות לגניבת כספי המדינה, הגם שהוא מייחס לתובע פעולות תרמית והונאה, ניצול וגריפת מליונים לכיסו. על-מנת שהאמור בכותרת ייחשב כדין וחשבון נכון והוגן, היה כתב התביעה חייב לכלול, ברחל בתך הקטנה וכטענה מרכזית, התייחסות לטענה או לחשד בדבר גניבת כספי המדינה. טענה כנ"ל, כאמור, אינה קיימת, ולפיכך אין תחולה לסע' 13 במקרה דנן. לא זו אף זו. מהכותרת כלל לא ברור שהטענה נלקחה מתוך כתב תביעה בסכסוך אזרחי בין הקבלן לדיירים והקורא את הכותרת מתרשם שמדובר ב"סכסוך" בין הקבלן למשרד השיכון שאינו מדווח מתוך כתב תביעה אזרחי כנ"ל. 30. דברים אלה - המוּסָבים על כתב התביעה שהוגש לבית המשפט - יפים אף לשאר המיסמכים שהנתבעות טוענות כי הסתמכו עליהם. ומשאמר בית משפט קמא דברים אלה שאמר - ואנו מסכימים לדבריו במלואם - תמיהה היא בעינינו כיצד יכול היה לקבוע כי דברהּ של הכותרת דבר-אמת הוא. אכן, לא זו בלבד שהכותרת אין בה דיווח "נכון והוגן" על-אודות כתב התביעה - ואני אוסיף: ואף לא על שאר המיסמכים שהוצגו לבית המשפט - אלא שאין היא דוברת אמת, או: שדוברת היא אי-אמת. פירוש דבריו של בית המשפט הוא, שהדיווח בכותרת היה דיווח שאינו נכון - קרא: דיווח שאינו אמת; כיצד זה איפוא שהנתבעות יצאו זכאיות בדינן כמי שדיברו אמת? אף אתה אמור: הכותרת אינה דוברת אמת והנתבעות אינן זכאיות להגנת אמת הפירסום. 31. דרך אגב: בבית משפט קמא, כאמור, טענו הנתבעות לחָסות ההגנה הקבועה בסעיף 13(7) לחוק לשון הרע (ראו פיסקה 29 לעיל), אך בית המשפט דחה טענה זו משני טעמים אלה: אחד, כי כתב תביעה אינו בבחינת דבר אשר נאמר "בישיבה פומבית" כנדרש בסעיף 13 (7), ושניים, והוא הטעם העיקרי: כי הפירסום אינו "דין וחשבון נכון והוגן" על מה שאירע בבית המשפט. והנה, בסיכומיהן בכתב לפנינו אין הנתבעות-המשיבות טוענות לעניינו של הנימוק השני אלא זאת, כי דרישת החוק להיותו של הדיווח "נכון והוגן" אין פירושה שהדיווח חייב שיהיה אמת או שלא יהיה פוגע, וכי "ההלכה היא שכדי שפרסום יחשב לנכון והוגן אין הכרח כי יהא חזרה מילולית על הנושא, אלא די שיבטא את רוח הדברים בצורה נכונה והוגנת מבלי להוציא דברים מהקשרם, ואין נפקות לכך שיהיה בפרסום מספר אי דיוקים קלים". כפי שהראינו בדברינו למעלה - ונוסיף עליהם עוד כהנה וכהנה בדברינו שלהלן - מסכימים אנו עם בית משפט קמא כי הכותרת לא היתה דיווח "נכון והוגן", וממילא דין הגנה זו כי תידחה. 32. ולבסוף: נזכור את הכלל בדבר המעמד העצמאי שיש להעניק לעיתים לכותרת, ודומה עלינו כי ענייננו יבוא בגדריו של אותו כלל. כך, בבוחננו את גודל האותיות של הכותרת ביחס לגודל האותיות של הכתבה, ובתיתנו דעתנו לתוכנה המרעיש של הכותרת: מרעיש ביחס לכתבה ומרעיש לעצמו. אין ספק כי הנתבעות ביקשו לצוד את עינו של הקורא ולשם כך השתמשו באותיות גדולות במיוחד ובתוכן בוטה במיוחד. בגוף הכתבה לא נאמר כי המערער נחשד בגניבת כספים; כל שנאמר בכתבה הוא שהמערער "שילשל" כספים לכיסו או כי "גרף" כספים, ולא הרי "שילשל" ו"גרף" כהרי "גנב". בוודאי אין כל יסוד לטענת המשיבות כי המערער גנב כספים מהמדינה או כי נחשד בגניבת כספים מהמדינה. 33. מסקנתנו היא זו, כי לא הוכח יסוד האמת בהגנת האמת שבפירסום; ומשנמצא לנו כך, ממילא אין צורך כי נוסיף ונדון ביסוד השני שהוראת סעיף 14 נשענת עליו, דהיינו, אותו יסוד הנסוב על העניין הציבורי. נוסיף עם זאת, למעלה מן הצורך, שלו היתה אמת בפירסום כי-אז היה מקום לדון בטענה שיש לזכות את המשיבות בהגנת האמת שבפירסום. לנושא העניין הציבורי ראו: שנהר, שם, 223 ואילך. ואולם לא נכריע בנושא זה. 34. כללם של דברים: טענת אמת בפירסום כהוראת סעיף 14 לחוק לשון הרע אינה עומדת להן לנתבעות. הגנת תום לב כהוראת סעיף 15(ב) לחוק לשון הרע 35. טענת הגנה נוספת שהעלו המשיבות מעגנת עצמה בהוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע. סעיף 15 לחוק מונה שתים-עשרה נסיבות שונות, ובמקום בו מפרסם ראובן לשון הרע על שמעון בתום לב באחת מאותן שתים-עשרה נסיבות, כי-אז תעמוד לו הגנה בתביעה בגין פירסום לשון הרע. ענייננו הוא בסעיף 15(2) לחוק, המורה אותנו וזה לשונו: הגנת תום הלב 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) ......................... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום. ......................... (נעיר בסוגריים כי הוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע זהה, בעיקרה, להוראת סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א1981-, וקירבת הנושאים תלמד על זהות הוראות-החוק שלעניין). 36. האם חוסות הן הנתבעות תחת כנפיה של הגנה זו? בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בחיוב, ואלה היו דבריו: שוכנעתי כי הן הכתבת והן הנתבעת 1 נהגו בתום לב. הן עשו את מלאכתן נאמנה. קבלו לידיהן את המסמכים הרלבנטיים הכוללים הן את מסמכי בי-דין והן את התכתובות, דווחו על הבדיקה המתבצעת במשרד השכון, מבלי שחיוו דעתן על בדיקה זו ועל מהימנות התובע. על העוסק בדיווח עיתונאי חלות חובות שלעיתים מתנגשות ביניהן. מחד גיסא, חייב העיתונאי לדווח לציבור הרחב ולהביא לידיעתו נתונים שונים שיש בהם כדי לחשוף פעולות לא כשרות של רשויות וגופים, ומאידך גיסא, חייב הוא להקפיד בשמירה על שמם הטוב של נשוא כתבותיו ולהיזהר זהירות כפולה ומכופלת מלהטיל כתם או דופי באובייקט המסוקר. בהתנגשות זו לעיתים חורגים העיתונאים מנקודת האיזון הרצויה ומעדיפים את חובת הדיווח על-פני חובת שמירת השם הטוב, אלא שלא זה המקרה שלפני. במקרה דנן, פעלו הנתבעים (!) במסגרת החובה המוטלת עליהן כעיתונאיות לפרסם, והכותרת, נשוא התביעה, נוסחה בצורה זהירה ואחראית, כמו גם הכתבה עצמה, שאינה נשוא תיק זה. למותר לומר שהמערער תוקף קביעה זו. הבה נידרש לסוגיה זו ולטענות שהושמעו בגדריה. 37. נתבע יכול שיזכה בהגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק אם יוכחו לבית משפט שני אלה, ובמצטבר: אחד, כי פירסם את לשון הרע בתום לב, ושניים, כי היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה לעשות את הפירסום: חובה חוקית, חובה מוסרית או חובה חברתית. בענייננו-שלנו קבע בית משפט קמא כי הוכחו לשביעת רצונו שני התנאים גם-יחד: הוכח תום ליבן של הנתבעות, והוכח כי הנתבעות נשאו בחובה - כוונתו היתה, כמסתבר, לחובה חברתית או לחובה מוסרית - לפרסם לציבור את הפירסום שעשו. המערער טוען לפנינו כי לא הוכח אף לא אחד מאותם שני תנאים, וכמסקנה נדרשת מכך - כי הנתבעות אינן זכאיות לגדור עצמן בגדירת סעיף 15(2) לחוק. הבה נבחן אותם שני תנאים שהוראת סעיף 15(2) לחוק מציגה לפני המבקש להיכנס בחצרָהּ, בזוכרנו כי נטל הוא המוטל על הנתבעות להוכיח את שני התנאים גם-יחד. נפתח ביסוד תום הלב. ליסוד תום הלב בהוראות הסעיפים 15 ו16- לחוק לשון הרע 38. עד שנדון בשאלה אם עלה בידי הנתבעות להוכיח כי עשו בתום לב, נעסיק עצמנו מעט בסוגיית נטל ההוכחה, ולו משום שהמחוקק מַפְנֶה אותנו לדרך זו. ניתן היה לטעון, כי חובת הוכחתו של תום הלב בגידרי ההגנה של סעיף 15(2) לחוק - למיצער במשפט אזרחי - מוטלת על הנתבע, והוא כדינן של טענות הגנה אחרות כמותה. אלא שבמקום זה התערב המחוקק וקבע עבורנו הוראות מיוחדות ומפורטות בנושא נטל ההוכחה. כוונתנו היא להוראת סעיף 16 לחוק לשון הרע, הקובעת וזו לשונה: נטל ההוכחה 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. הוראת סעיף 16(א) קובעת חזקת תום לב, והוראת סעיף 16(ב) קובעת חזקת היעדר תום לב. נפתח ונדון בחזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. 39. דבר החוק הוא בסעיף 16(א) בו, שאם פירסם הנתבע לשון הרע באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 - כגון בנסיבות הקבועות בסעיף 15(2), כבענייננו - כי אז חזקה עליו שבתום לב עשה, ובלבד שהפירסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק. ואולם תובע (המערער) יכול שיסתור את החזקה העומדת לזכות הנתבע (הנתבעות), בהעלותו את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק. יַכֶּה יוסֵי את יוסֵי. וכך, אם תוכח לבית המשפט אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 16(ב)(1) עד (3), תיעלם ואיננה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א), ולמעשה - הגם שלא להלכה - תיעלם ואיננה הגנת הנתבע לפי סעיף 15 לחוק. וכפי שלימדנו השופט זוסמן בע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' מזל חתוקה פ"ד כג(2) 135, 137: החזקה האמורה שבסעיף 16(א) לחוק משחררת את הנתבע מן הצורך להוכיח תום-ליבו; אם הוכיח אחת מעילות ההגנה המנויות בסעיף 15 הנ"ל, מוחזק הוא כמי שפעל בתום-לב, כל עוד לא בא התובע ומוכיח היפוכו של דבר, כגון שהפרסום לא נעשה תוך מילוי החובה שמדובר בה בסעיף 15(2) הנ"ל, אלא בזדון, בכוונה להזיק ולהשמיץ. אך סעיף 16 גופו, בהמשכו, בסעיף קטן (ב), מראה כיצד ניתן לסתור חזקת תום-הלב העולה מסעיף 15(2); הוכיח התובע אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 16(ב), נהפכת הקערה על-פיה, והנתבע עומד מוחזק כמי שלא פעל בתום-לב. וכן היו דבריו של השופט מצא בע"א 184/89 טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ ואח' (לא פורסם): כבר נתבאר בפסיקה, לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב, מפני תובענה בשל פירסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפירסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפירסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. אך אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפירסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין. ראו עוד: ע"א חברת החשמל לישראל, שם, 312; ד"נ חברת החשמל לישראל, שם, 367; ע"א 670/79, 78/80, 82 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 201; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 9-8. 40. כדי שלא נתעה במבוכֵי החזקות וניטלי השיכנוע והיסודות המהותיים שיש להוכיח לבית המשפט, נסכם את הדברים ונניח הנחות כלהלן: לנוחות הדיון נניח לעת הזו - בלא שנחייב עצמנו לדבר - כי הפירסום נושא הדיון נעשה בנסיבות כנסיבות הקבועות בסעיף 15(ב) לחוק, דהיינו: בנסיבות שבהן יחסי הנתבעות וקוראי העיתון הטילו על העיתון חובה חברתית או מוסרית לפרסם את שפירסם. עוד נניח, כי הפירסום לא חרג מתחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. משהינחנו שתי הנחות אלו - הנחות שאֶל תקפותן נחזור בהמשך דברינו להלן - נתמלאו שני התנאים הקבועים בסעיף 16(א) לחוק, וממילא מתייצבת נגד עינינו חזקת תום הלב שסעיף 16(א) מדבר בה. לשון אחר: מניחים אנו לעת הזו שהנתבעות נהנות מחזקת תום לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק. ואולם, כזכור, שמורה לו לתובע זכותו להוכיח את אחת החלופות הקבועות בסעיף 16(ב), ואם יעלה בידו לעמוד במשימה זו כי-אז תיעלם ואיננה חזקת תום הלב של הנתבעות. 41. הבה נבדוק עתה אם עלה בידי המערער - כהוראת סעיף 16(ב) לחוק - לסתור את חזקת תום הלב שהנתבעות נהנות ממנה - כהוראת סעיף 16(א) לחוק - על-פי ההנחות שהינחנו. לחזקה-מבטלת-חזקה כהוראת סעיף 16(ב) לחוק לשון הרע 42. עניין לנו עתה בהוראת סעיף 16(ב) לחוק, אותה הוראה שעניינה חזקה-מבטלת-חזקה. ואמנם, מקום שיעלה בידי תובע לשכנע את בית המשפט באחת משלוש הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב)(1) עד (3), כי-אז תתבטל חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק ותקום על חורבותיה חזקת אי-תום לב לחובתו של המפרסם. בחנו את השאלה, ודומה עלינו כי עלה בידי המערער להטיל עוגן בהוראת סעיף 16(ב): עלה בידו להביא לביטול חזקת תום הלב שקמה לנתבעות, לכאורה, כהוראת סעיף 16(א), ולהקים תחתיה חזקת אי-תום לב כהוראת סעיף 16(ב). כיצד כך? 43. ענייננו הוא עתה, בעיקר, בהוראת סעיף 16(ב)(2), ולפיה חזקה על נתבע כי עשה פירסום "שלא בתום לב" אם "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". טענת המערער היא, כי הפירסום לא היה אמת - על כך כבר היסכמנו - ומוסיף הוא וטוען כי הנתבעות כָּשְׂלו גם במילוי הנטל הנוסף המוטל עליהן, דהיינו, כי לא נקטו "לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". 44. מושג המפתח בהוראת-חוק זו שלפנינו הוא המושג של "אמצעים סבירים". למותר לומר כי התשובה לשאלה אם נקט הנתבע "אמצעים סבירים", אם לאו, תיגזר גם מנסיבות העניין הכלליות גם מתוך ההגנה הספציפית לה טוען הנתבע; שלא הרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחת כהרי אמצעים סבירים בגדריה של הגנה אחרת. אשר לאמצעים הסבירים לגופם, השאלה היא "אם הנתבע גילה עירנות מספקת לזכותו של הנפגע והיה זהיר למדי בבדיקת האמת שבחומר הפירסום, ובבחירת נוסח הפירסום...": ע"א 90/49 בנטוב נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 602 (מפי השופט אולשן). ראו עוד: ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ"ד נג(1) 19, 33-32 (מפי השופטת ביניש). 45. הנקטו הנתבעות לפני הפירסום אמצעים סבירים לבירור האמת? לדעתנו, התשובה לשאלה היא בשלילה. בענייננו-שלנו, ומתוך שמדברים אנו על בדיקה שהיתה במשרד השיכון לגבי חשדות, כביכול, שהמערער "גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", מה היה פשוט מפניה אל משרד השיכון לברר את הדבר, והרי הבדיקה נעשתה בתוכְכִי משרד השיכון? השוו: פרשת חתוקה, לעיל, 139. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן שהנתבעות הזינו עצמן ממקור שהיה לידיעתן צד מעוניין. בסוף כל הסופות, נזכור, הנתבעות דיווחו לקוראים על בדיקה שנערכה במשרד השיכון, ואולם אל משרד השיכון לא פנו כלל לבירור מה היו נושאי הבדיקה. ואת פי הנערה לא שָאֲלוּ. משידענו כי הנתבעות חדלו ולא פנו כלל למשרד השיכון, תמהני כיצד ניתן לומר כי נקטו "אמצעים סבירים" להיווכח כי הדבר שעומדות הן לפרסם דבר-אמת הוא. יתר-על-כן: לו שאלו הנתבעות את עורך-דין בראון, בא-כוח הרוכשים, אם ניתן לפרסם כי משרד השיכון בודק חשדות שהמערער "גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", דומה שתשובתו לשאלה היתה בשלילה ולו מן הטעם הפשוט שהדבר לא היה אמת. אכן, לו פנו בשאילתה אל משרד השיכון - כפי שעשה עורך-דין גורסקי, בא-כוח הנתבעים בתביעת הרוכשים - היו הנתבעות למדות לדעת כי המשרד אינו כלל הגוף המוסמך לבדוק חשדות פליליים נגד המערער (סעיף 2 למכתב מיום 8.6.1994 שכתבה עורכת-דין טג'ר אל עורך-דין גורסקי וסעיף 3 למכתב שכתבה עורכת-דין טג'ר ביום 28.9.1994 לעורך-דין בלס; ראו לעיל, בפיסקה 23), וממילא כי אין הוא בודק כלל (כדבר הכותרת) "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה". גם לו היתה דחיפות בפירסום, גם-אז לא היינו מוצאים הצדקה לנוסח הפירסום כפי שפורסם. לא-כל-שכן שהנתבעות לא היו דחוקות בזמן ולו משום שהתביעה נוהלה בבית המשפט כחמישה חודשים לפני הפירסום ולא נתחדשו בה דברים מסעירים בסמוך לפני הפירסום. דברים דומים ניתן לומר על המיסמכים שהנתבעות הסתמכו עליהם, שלוּ היו דגן וחלוץ קוראות אותם מיסמכים בעיון - דהיינו: היו נוקטות "אמצעים סבירים" בקריאה - כי-אז היו נוכחות לדעת כי אין יסוד לכותרת שמבקשות הן לפרסם. נסיים באומרנו כי בתי המשפט באנגליה מייחסים לאחרונה חשיבות רבה לאותם אמצעים סבירים שעל עיתונאים לנקוט עובר לפירסום ידיעות, ובמקרים המתאימים חוייבו מפרסמים בעוולה של הוצאת לשון הרע. ראו, למשל: GKR Karate (U.K.) Ltd v. Yorkshire Post Newspapers Ltd [2000] 2 All ER 931; James Gilbert Ltd v. Mirror Group Newspapers Ltd [2000] EMLR 680. 46. ולבסוף: ביום 16.5.1996 אישרה מליאת מועצת העיתונות תקנון אתיקה הקרוי "תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות", ודומה כי נוכל לשאוב דעת מן האמור בתקנון זה. הנה זה קבעו העיתונאים לעצמם סטנדרד התנהגות, וכשם שהיינו מתחשבים בכללי התנהגות שקבעו לעצמם אנשי מקצוע בכל תחום אחר, איננו רואים טעם טוב שלא נתחשב בסטנדרד זה לבדיקת סבירות התנהלותם של עיתונאים. נדגיש: נתחשב בכללים אלה לבדיקת סבירות התנהגותו של עיתונאי; לא נראה אותם כסטנדרד מחייב (ליחס בין כללי האתיקה לבין נורמות במשפט, ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 50 ואילך, מפי השופט זמיר). והנה, כלל 5.א. לתקנון האתיקה של העיתונאים קובע ומורה אותנו כך: בדיקת העובדות 5. א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העתון והעתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות הענין. .............................. בחינת הדברים מקרוב תלמדנו, כך נראה לנו, כי הנתבעות הפרו - ובאורח בוטה - את כלל 5.א. לתקנון האתיקה, וגם מטעם זה הוציאו עצמן ממיתחם אותם "אמצעים סבירים" שסעיף 16(ב)(2) לחוק מדבר בהם. נישמר בדברינו, ונוסיף ונאמר כך: דברים שאמרנו על כללי האתיקה של העיתונאים - על הכללים ועל כוחם לענין דרך התנהלותו הראויה של עיתונאי, אין לפרשם כאומרים כי כל סטיה וסטיה מתקנון האתיקה נראה בה סטיה מן הסביר. כלל וכלל לא. השאלה אם היתה סטיה מן הסביר תידרש לבחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה, וההכרעה בשאלה - כבשאלות אחרות מתחום הסבירות - תהא נתונה לטביעת-עינו החכמה של השופט; והשופט יתן דעתו ל"כלל נסיבות הענין" ולעוצמתו הפנימית של כלל האתיקה. כך, למשל, סעיף 5.א. לתקנון האתיקה מדבר על בדיקת נכונותה של ידיעה "במקור המהימן ביותר". הדעת נותנת כי לענין תביעה בגין פירסום לשון הרע, תחום הסביר יכלול גם מקורות אחרים אף שאינם "המהימנים ביותר" ובלבד שמהימנים הם באורח ראוי וסביר; ואולם כתחנת מוצא יכול התקנון לשמש לנו לעזר. בענייננו-שלנו לא עשו הנתבעות את הדבר המתבקש מאליו, והוא, לפנות בשאילתה למשרד השיכון. מדברים אנו עתה במשרד השיכון לא בהכרח בהיותו המקור המהימן ביותר אלא משום שהוא אמור היה להיות המקור הטבעי לידיעה. 47. נמצא לנו אפוא, כי גם אם אמרנו - כפי שהינחנו - כי הנתבעות זכו לחזקת תום לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק, גם-אז עלה בידי המערער להראות כי עומדת לחובתן החזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק, דהיינו, החזקה כי הנתבעות עשו את הפירסום שעשו שלא בתום לב. לעניינן של חזקות אי-תום לב הקבועות בסעיף 16(ב)(1) ו-(3) לחוק לשון הרע 48. דיברנו עד עתה בהוראת סעיף 16(ב)(2) לחוק - הוראת-חוק המעמידה את הפירסום שעשו הנתבעות בחזקת פירסום אשר נעשה שלא בתום לב - ומסקנתנו היתה כי חזקה זו אכן קמה ונהייתה ובדרכה היכתה את חזקת תום הלב שנתכוננה בסעיף 16(א) לחוק. משהיגענו למסקנה זו שהיגענו אליה, שוב אין צורך כי נדבר באפשרויות האחרות לכינונה של חזקת אי-תום לב, אפשרויות המנויות בסעיף 16(ב)(1) ו16-(ב)(3) לחוק. נוסיף עם זאת ונאמר, למעלה מן הצורך, שניתן לטעון - ולא במעט סבירות - כי גם החזקות המנויות בהוראות-חוק אלו קמו ונהיו. 49. הנה היא החזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(1), ולפיה "הדבר שפורסם לא היה אמת והוא [הנתבע] לא האמין באמיתותו". ביודענו כי על-פי המיסמכים שהיו נגד עיני הנתבעות לא ערך משרד הבינוי והשיכון בדיקה על-אודות "חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה", מסקנה סבירה וטבעית נדרשת מכאן, והיא, שהנתבעות לא האמינו באמיתותה של הידיעה. ואמנם: כיצד ניתן להעלות על אדם כי "האמין" באמיתותו של דבר שעה שחומר הראיות שהוא מסתמך עליו אינו מעלה אמיתותו של אותו דבר? 50. הוא הדין בהוראת סעיף 16(ב)(3) לחוק, ולפיה תקום חזקת אי-תום לב בעשיית פירסום, מקום שהנתבע "נתכוון על ידי הפירסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15". הוראת-חוק זו מהווה שלוחה לעקרון המידתיות המקובל, והרי הוא כאומרת לנו: גם אם - כהוראת סעיף 15(2) לחוק - חבו הנתבעות חובה חברתית או מוסרית כלפי קוראי העיתון לעשות את הפירסום שעשו, גם-אז היה עליהן למלא את חובתן כהילכתה ולא מעבר לכך; ואם נתכוונו הנתבעות על ידי הפירסום לפגוע במערער במידה גדולה משהיתה סבירה, תקום לחובתן חזקת אי-תום לב. על כוונת הנתבעות ניתן ללמוד מן הפירסום. הפירסום מלמד על כוונתן, שכן חזקה על אדם כי "מתכוון" הוא לאשר הוא אומר וכותב. ראו אסמתכאות בשנהר, שם, 273. בוודאי כך מקום שהכותרת - כבענייננו - אינה מייסדת עצמה על גוף הכתבה, והלכה למעשה אין בה אמת. אכן, ניתן להעלות על הנתבעות - אך מסקנה סבירה היא - כי בדו את הכותרת מליבן. וכך, בתיתנו דעתנו לחומרת הנאמר בכותרת - אין זה מעשה-שבכל-יום שעיתון מפרסם על אדם-מן-היישוב כי גנב הוא, או כי נבדקים חשדות לכך שגנב מיליוני שקלים מכספי המדינה - ניתן יהא להסיק כי הנתבעות "נתכוונו" לפגוע במערער במידה גדולה משהיתה סבירה. 51. דברים שאמרנו על הוראות הסעיף 16(ב)(1) ו16-(ב)(3), למעלה מן הצורך נאמרו. די לנו בחזקה העולה מהוראת סעיף 16(ב)(2) ונגיע לכלל מסקנה כי חזקה היא שהנתבעות פעלו באי-תום לב. 52. מסקנתנו היא אפוא זו, שלחובת הנתבעות עומדת חזקה כהוראת סעיף 16(ב) לחוק, דהיינו: כי בפרסמן את הפירסום שפירסמו הנתבעות עשו שלא בתום לב. 53. ואולם בכך לא נאמר די. בדברינו למעלה הינחנו כי הנתבעות נהנות מחזקת תום לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק, ולענין זה ייסדנו עצמנו על שתי הנחות-מישנה אלו (לפי הוראת סעיף 16(א)): אחת, כי בפרסמן את הפירסום שלענין עשו הנתבעות בתחום הסביר, ושתיים, כי הפירסום נעשה בנסיבות כנסיבות הקבועות בסעיף 15(2) לחוק (חובה חברתית או מוסרית לעשות את הפירסום). כהוראת סעיף 16(א) לחוק הנטל להוכיח שני תנאים מוקדמים אלה על שיכמו של הנתבע מוטל הוא, ולדעתנו כָּשלו הנתבעות בהוכחת כל אחד משני תנאי-יסוד אלה. הבה נבדוק את הדברים מקרוב, ונפתח ביסוד הסבירות. ליסוד הסבירות בהוראת סעיף 16(א) לחוק לשון הרע 54. הנטל להוכיח את יסוד הסבירות מוטל, כזכור, שהוכחתו מוטלת על הנתבעות. תחום הסביר בענייננו, כְּאֶחָיו תחומי הסביר בענפי משפט אחרים - בנזיקין, בחוזים, במשפט הציבורי ואף בדיני קנין - תחום הוא המסרב בכל-תוקף להכניס עצמו בהגדרה אפריורית חדה וברורה. יחד-עם-זאת, נותן החוק בידינו - בסעיף 16(א) בו - הדרכה באשר להתוויית גבוליו של תחומי הסביר. 55. פירושה של הוראת סעיף 16(א) לחוק הוא זה, שסבירותו של הפירסום אמורה לשקף את ההגנה הספציפית שהנתבע טוען לה בגידרי סעיף 15 לחוק. לשון אחר: תחומי הסבירות ייגזרו מן ההגנה הספציפית שהתובע טוען לה בסעיף 15. וכך, כלשון סעיף 16(א) לחוק, משיטען ויוכיח נתבע כי פירסום לשון הרע נעשה באחת "הנסיבות האמורות בסעיף 15" - קרא: בתחומי אחת משתים-עשרה ההגנות שבפיסקאות (1) עד (12) לסעיף 15 לחוק - חייב הוא להוסיף ולהוכיח - אם מבקש הוא לזכות בהגנה - כי "[]הפירסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", דהיינו: מתחום הסביר בשים לב להגנה בה מדובר. ענייננו הוא אפוא ב"תחום הסביר", ושאלה ראשונה הדוחקת בנו היא: מה מקומה של האמת בתחום זה של הסביר? האם אמת הפירסום היא רכיב יוצר בתחום הסביר, או שמא נאמר: האמת היא לעצמה; תחום הסביר הוא לעצמו; ומלכות ברעותה לא תיגע. שאלה זו אינה פשוטה להתרה. עיון בסעיף 16 לכל אורכו ילמדנו כי אמת הפירסום נזכרת בו. כך, למשל, בהוראות הסעיף 16(ב)(1) ו-(2), אחד הרכיבים היוצרים הוא זה ש"הדבר שפורסם לא היה אמת". כך הוא בהוראות-חוק אלו - לא כך בענייננו. אמת הפירסום אינה רכיב בהעמדתה של חזקת תום לב על רגליה כהוראת סעיף 16(א) לחוק. האם נסיק מסקנה על דרך של מכלל הן יישמע הלאו? 56. דעתי היא זו, שאין מקום כי נקבע מראש כלל נוקשה באשר ליחס בין האמת בפירסום לבין תחום הסביר כהוראת סעיף 16(א) לחוק. מתוך שהוראת סעיף 16(א) - על "תחום הסביר" שבה - רוכבת על הוראת סעיף 15 לחוק ומתמלאת היא תוכן בהוראת סעיף 15; וביודענו כי הוראת סעיף 15 כוללת שתים-עשרה נסיבות שונות האחת מחברתה; דומה כי נכון וראוי יהיה אם נאמר כך: כשם ש"תחום הסביר" בסעיף 16(א) ייגזר על-פי הנסיבה הספציפית בה מדובר - ויכול הוא שישתנה מנסיבה לנסיבה - כן יכול שיהיה דין אמת הפירסום, שעל דרך העיקרון תיבחן שייכותה לענין ויישקל מישקלה על-פי כל נסיבה ונסיבה. אכן, דבר שקר בוטה שפורסם בכוונה לפגוע, נתקשה לראות בו "תחום הסביר" בכל נסיבה ונסיבה. ואולם יש פירסומים שאין הם אמת אך קרובים הם לאמת, ועניינם של אלה ייבחן בכל נסיבה ונסיבה ובהקשר הדברים הכולל. 57. בענייננו-שלנו, שהנתבעות סומכות עצמן על חובה שהן חבות כלפי קוראי העיתון לעשות אותו פירסום שעשו, אך מסקנה סבירה היא כי תחום הסביר ישקף את תוכנה ואת מישקלה של חובת הפירסום שהעיתון טוען לה. ומתוך שמדברים אנו, כנטען, בחובתו של עיתון לדווח לקוראיו על אירועים שאירעו - דומה שתחום הסבירות ראוי לו כי ייקבע, בין השאר, כנגזר מן הדרישה המובנת מאליה להיצמד לאמת ולדייק במידע הנמסר לקורא. ראו והשוו: ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ פ"ד ל(1) 589; שנהר, שם, 265. ראו עוד דברי השופט אגרנט בע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי פ"ד ה' 1145, 1167. עיקר הוא, כמובן, בפירסום כשהוא לעצמו, בתוכנו, בלשונו, בדרך הצגתו. לשון משתלחת וחריפה עשויה לצאת אל-מחוץ לתחום הסבירות; ואולם לא בהכרח כך. ראו, למשל: פרשת משעור, שם, 10. כך אף בבחינתו של עקרון המידתיות: אל-לו למפרסם לנקוט לשון בוטה וקשה מקום שיכול הוא למלא את חובתו בלשון רכה וראויה. 58. נוכל ללמוד לענייננו מכללי האתיקה של העיתונות (ראו לעיל, פיסקה 46). לעניין זה ראוי כי נתבונן בכללים 2, 4.א. ו-6.ד. לתקנון האתיקה, הקובעים ומלמדים אותנו כך: חופש העתונות ואחריותה המקצועית 2. עתון ועתונאי יהיו נאמנים לחופש העתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שרות מקצועי ובפרסום מדוייק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות. נאמנות לאמת 4. א. לא יפרסמו עתון ועתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק, מטעה או מסולף. .............................. אוביקטיביות 6. א. .............................. .............................. ד. הכותרת לא תהיה מטעה. דומה עלינו שהנתבעות עברו על איסורים אלה שנקבעו בתקנון האתיקה. 59. אשר לענייננו, אין ספק בליבי כי הנתבעות חרגו אל-מעבר למיתחם הסבירות. הכותרת לא היתה אובייקטיבית, היא לא היתה הוגנת, היא לא היתה אחראית. הכותרת היתה מטעה ויצרה רושם מוטעה בליבו של הקורא. לשונה של הכותרת היתה קשה ובוטה. היא לא סיפרה אמת לקוראים. הנתבעות כָּשְׂלוּ והוציאו עצמן אל מחוץ לתחום הסביר בנסיבות של סעיף 15(2) לחוק. ראו עוד הדרכת בית הלורדים בפרשת Reynolds v. Times Newspapers Ltd. et al. [1999] 4 All ER 609, 626. 60. משהיגענו לכלל מסקנה כי בפרסמן את הכותרת שפירסמו חרגו הנתבעות מתחום הסביר, ממילא לא עלה בידיהן לקיים אחד משני התנאים המוקדמים היוצרים - כהוראת סעיף 16(א) לחוק - חזקת תום לב. הנתבעות לא עלה בידן אפוא להקים לזכותן חזקת תום לב. ואולם דומה כי גם תנאי-היסוד השני - תנאי החובה כלפי קוראי העיתון - גם תנאי זה לא יעמוד לזכות הנתבעות. לטענה כי בפירסום נושא הדיון מילאו הנתבעות חובה שהוטלה עליהן 61. מדברים אנו כל העת בהוראת סעיף 15(2) לחוק לשון הרע, ולפיה זוכה מפרסם לשון הרע בהגנה מפני תביעת לשון הרע מקום שמתמלאים בו שני תנאים אלה, ובמצטבר: אחד, הפירסום נעשה על-ידו בתום לב, ושניים, הפירסום נעשה בנסיבות שבהן מוטלת על המפרסם חובה חברתית או מוסרית לעשות אותו פירסום. פתחנו בתנאי הראשון - תנאי תום הלב - והיגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי הנתבעות להוכיח כי פעלו בתום לב. משנמצא לנו כך, ממילא אין אנו נדרשים לגלגל בתנאי השני; שכן גם אם נתקיים תנאי זה השני, גם-אז לא תעמוד להן לנתבעות הגנת סעיף 15(2). יחד-עם-זאת ביקשנו לומר מילים אחדות גם בנושא זה. 62. בית משפט קמא בחן את שאלת החובה המוטלת על הנתבעות, ולדעתו "במקרה דנן פעלו הנתבעים (!) במסגרת החובה המוטלת עליהן כעיתונאית לפרסם, והכותרת, נשוא התביעה, נוסחה בצורה זהירה ואחראית...". משנמצא לו לבית משפט קמא כי הנתבעות דיברו אמת בכותרת, אולי ניתן היה לומר דברים אלה שאמר בית המשפט: ניתן היה - הגם שלא בהכרח כך, בעיקר בשים לב לפירוש שהוראת סעיף 15(2) זכתה לו בהלכה. ואולם אנו, שמסקנתנו היא כי הכותרת אינה מדברת אמת, וכי הנתבעות ידעו זאת - או חזקה עליהן כי ידעו זאת - ממילא לא נוכל לומר כי הנתבעות מילאו חובה חברתית או מוסרית כלפי קוראי העיתון. אדם במעמד הנתבעות כי יטען שממלא הוא, כביכול, חובה חברתית או מוסרית שלא לדווח אמת - או, כי ממלא הוא חובה חברתית או מוסרית לדווח אי-אמת - הנשמע לו? 63. ואולם עיקר הדברים שביקשתי לומר הוא, שבית משפט קמא פירש את החובה שעיתון חב כלפי קוראיו - בהקשר סעיף 15(2) לחוק - כחובה הפורשׁת עצמה על פני תחומים רחבי-היקף יתר-על-המידה. לשון אחר: בית משפט קמא פירש את מושג החובה שבסעיף 15(2) לחוק בנדיבות-יתר שאינה מתבקשת אף אינה נדרשת מן החוק ומן ההלכה. אכן, נטיית ההלכה היתה בעבר - וכך היא גם כיום - שלא ליתן לחובה הנזכרת בסעיף 15(2) להתפרשׁ על-פני מרחבים שלא יועדו לה, שכן המידרון החלקלק מְזַמֵּן עצמו למרחיבים בפרשנות. אמר השופט גולדברג על הגנת החובה שבסעיף 15(2) כי: אין לראות חובה זו כחסרת בלמים, שאחריתה הפיכת העיתונות למוקד כוח בלתי מרוסן. (ע"א קראוס, שם, 875). באומרו דברים אלה מסמיך עצמו השופט גולדברג לדברים שנאמרו בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד כג(2) 87, 93 (מפי השופט ויתקון), ולפיהם: ... אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב"חובה" מצד עתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי-נכון ויגרום לאדם נזק בל-ישוער. כן היו דבריו של השופט ויתקון בהמשך פסק-הדין (שם, 94): היחסים הרגילים בין עתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בעניני הציבור ... בע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 568, אמר השופט בך כי לעניין קיומה של חובה מוסרית או חברתית לפרסם ידיעות מסויימות בעיתון "ייתכנו מקרים בהם חובה כזו אכן תוכר, כגון במקרים בהם קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו...". עוד נזכיר את דבריו של השופט שלמה לוין בפרשת הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169, אשר אמר (בעמ' 197, בהסתמכו על הילכת בנטוב נ' קוטיק, ע"א 90/49, פ"ד ה 593) כי: []שומה על המפרסם, המבקש לחסות בצילה של הגנת סעיף 15(2) (דהיום), להצביע על היותו של דבר הפירסום "עניין" כה חיוני, שמאליה מתבקשת המסקנה, שבפרסום הדבר היה משום מילוי חובה מוסרית או ציבורית או חוקית על-ידי המפרסם. בהקשר זה נוסיף ונזכיר עוד את דבריו של השופט רומר (Romer, L. J. ) בפרשת :Chapman v. Lord Ellesmere [1932] 2 K.B. 431, 474-475 ... [I]t may in one sense be true to say that they [the Times Publishing Company] owe a duty to their readers to publish any and every item of news that may interest them. But this is not such a duty as makes every communication in their paper relating to a matter of public interest a privileged one. If it were, the power of the Press to libel public men with impunity would in the absence of malice be almost unlimited. (דברים אלה צוטטו בידי השופט אולשן בפרשת בנטוב נ' קוטיק, ע"א 90/49, פ"ד ה' 593, 601). 64. אין בכוונתנו להתעמק עתה בנושא זה של החובה הקבועה בסעיף 15(2) ולא נביע בה דעה. השאלות המתעוררות אינן מעטות ואינן קלות - חופש הביטוי מזה וכבוד האדם והזכות לפרטיות מזה, באים בהתנגשות ביניהם פנים-אל-פנים - ולא עלינו המלאכה לגמור. ראו הדיון בשנהר, שם, 281 ואילך, והאסמכתאות שם. בנסיבות ענייננו, מכל מקום, ביודענו כי לא היה להן לנתבעות יסוד-של-אמת לכתוב בכותרת את אשר כתבו; כי האמור בכותרת לא היה אמת; וכי הנתבעות לא נקטו לפני הפירסום אמצעים סבירים להיווכח כי דבר הכותרת אינו אמת; שוב לא תעמוד להן טענת החובה. 65. מסקנתנו היא אפוא זו, שהנתבעות לא עלה בידן לִזְכּוֹת בחזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. חזקת תום הלב של סעיף 16(א) לחוק אינה חלה על הנתבעות. לסיכום טענת תום הלב 66. הנתבעות לא זכו בחזקת תום לב כהוראת סעיף 16(א) לחוק. לא עוד, אלא שהנתבעות חייבו עצמן בחזקת אי-תום לב כהוראת סעיף 16(ב) לחוק. נזכור עם זאת, כי הוראת סעיף 16 לחוק עניינה הוא אך-ורק בחזקות לקיומו או להיעדרו של תום לב בעשיית הפירסום, ואילו השאלה המהותית שלענין היא אם בפרסמן את הכותרת שפירסמו עשו הנתבעות, או שלא עשו, בתום-לב (ראו: פרשת חתוקה, שם, 137). על רקע זה, ובהוסיפנו לבחון את מסכת העובדות שלענין, נוסיף ונדע כי לא עלה בידיהן של הנתבעות לסתור את חזקת אי-תום הלב העומדת לחובתן. יתר-על-כן: בחינת העובדות שלענין תלמדנו, כי גם בלא להידרש לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב) לחוק חייבו עצמן הנתבעות בהיעדר תום לב. הנתבעות לא עלה בידיהן להוכיח - כהוראת סעיף 15(2) לחוק - כי עשו את הפירסום שעשו בתום לב, ומשנפלה טענת תום הלב, הלכה עימה - כלכתו של הצל אחר האדם - ההגנה שהנתבעות טענו לה בהסתמכן על הוראת סעיף 15(2) לחוק. 67. ודוק: אנו מסכימים עם האמירה כי המושג תום לב יכול שיקבל משמעות שונה בהקשרים שונים בהם הוא מופיע בחוק לשון הרע: ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 148 (מפי השופט ברק). יתר-על-כן: מושג תום הלב בהוראות סעיף 15 יכול שייצבע בצבעים שונים בכל אחת ואחת משתיים-עשרה הנסיבות המנויות בסעיף 15, ותחומיו ייגזרו על-פי טיבעה של כל נסיבה ונסיבה. וכך, אפשר כי "חוסר אמונה בנכונות הפירסום עשוי לגור בכפיפה אחת עם תום-לב של מפרסם לשון הרע, אם הפירסום נעשה כלפי אדם, שאליו הופנה הפירסום מכוח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15(2) לחוק)" (שם, שם). דברים אלה נכונים הם בנסיבות המתאימות, לא כן בענייננו, בו ידעו הנתבעות - למיצער, חזקה עליהן שידעו - כי הפירסום אינו אמת. סוף דבר 68. בסוגיה שנדרשנו לה זו הפעם, סוגיית פירסום לשון הרע, נקבצות אל ביקעת המחלוקת שתי כיתים של אינטרסים. מעבר מזה מתייצבים במלוא גאונם כבוד האדם וזכותו של האדם לפרטיות (או: זכותו כי ישאירו אותו לנפשו, זכותו (to be left alone, ומעבר מזה מתייצבים במלוא הדרם חופש הביטוי וזכות הדיבור. כל אחת מכיתים אלו זועקת בקול גדול "כולה שלי", והמשימה עלינו הוטלה למצוא מודוס ויוונדי: נוסחה לחיים-יחד בין שתי הכיתים. דומה כי על העיקרון - על-כך שיש למצוא דרך לחיים-יחד - יסכימו הכל, ואולם בבואנו ליישם את העיקרון ולתרגמו לכללים ולכללי-מישנה אופרטיביים, או-אז (וכרגיל) תינטש מערכה בין מצדדי הכת האחת לבין מצדדי הכת האחרת. וכך, הגם שכולנו היסכמנו על העיקרון, יִיגָלה לנו לפתע כי השקפות-היסוד של מצדדי כת זו או אחרת ניבטות אלינו מבעד לכלל מישני פלוני, אפשר אף כלל מישני שעל פניו נראה הוא ככלל טכני גרידא. 69. חברי השופט ברק אמר בפרשת אבנרי נ' שפירא (פ"ד מג(3) 840, 856) כי כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בפרשת סנש נ' רשות השידור (בג"ץ 6126/94, פ"ד נג(3) 817) עמדתי גם אני על סוגיית כבוד האדם (שם, 858-857) ולאחר שציטטתי את דבריו של השופט ברק בפרשת אבנרי נ' שפירא, הוספתי ואמרתי (בין השאר) דברים אלה (שם, 858): כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למיצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף. משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בליבות אנשים. בעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר; ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח; ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע. וכנאמר במדרש תהילים (בובר) מזמור קכ ד"ה (ד) מה יתן: נמשל הלשון לחץ, ולמה, שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חבירו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו. אבל החץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר. ראו עוד: בג"ץ 3087/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 414, 418ה. "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׂוֹן" (משלי יח, כא). ואם חיים ומוות הם ביד הלשון, על-אחת-כמה-וכמה ערכים שהם פחותים מחיים וממוות. כך בשמו הטוב של אדם על דרך הכלל, קל-וחומר בשמו הטוב מקום שאוצל הוא במישרין על עסקיו, כבענייננו; שהמפרסם כי פלוני הוא גנב, או כי משרד ממשרדי הממשלה חוקר חשדות על כך שפלוני גנב מיליונים מכספי המדינה, עלול הוא לפגוע אנושות בעסקיו של פלוני. אכן, פגיעה בשם הטוב יש לה שווי כספי, לעיתים שווי כספי ניכר. ראו: Robert C. Post, “The Social Foundations of Defamation Law: Reputation and the Constitution” 74 Cal. L.R. 691 (1986). 70. עיתונאי המדווח בדרך אובייקטיבית על התנהלותם של הליכים דוגמת חקירה במשטרה, ראוי הוא להגנה מפני תביעה בגין פירסומה של לשון הרע. ואולם לא יהיה זה ראוי כי יינתן בידי עיתונאי כוח לבעוט בשמו של אדם מָשָל היה כדור משחק. "גנב" הוא שם גנאי, ו"גנב" כי ייקרא לאדם - בלא יסוד-של-אמת - יחוייב הכותב בפירסום לשון הרע. כך הוא אף אם ייאמר כי משרד ממשלה בודק חשדות על כך שפלוני גנב מיליוני שקלים מכספי המדינה, בלא שאמירה זו תיטע עצמה בקרקע המציאות. הנתבעות עשו מעשה בלתי ראוי. הן פירסמו לשון הרע על המערער. כדבריו של הלורד ניקולס איש-בירקנהד (ראו לעיל, פיסקה 13), הנתבעות שיחקו באש. המִשְׁחָק באש היכווה את המערער, ראוי הוא המערער שהנתבעות תפצינה אותו כראוי על אותה כווייה שניכווה בה. 71. אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-משפט קמא. התיק יוחזר לבית-משפט קמא לפסיקת פיצויים למערער. המשיבות תשלמנה למערער שכר-טירחת עורך-דין בשתי הערכאות בסך 50,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. נ ש י א השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. היום, כ"ז באב תשס"א (16.8.2001). נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 98056530.G03 /אמ, גילה נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444