עירית קרית אתא נ. אדוארד חרס ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 565/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל המערערת: עיריית קרית אתא נגד המשיבים: אדוארד חרס ו97- אח' ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה"פ 412/98 שניתן ביום 8.12.99 על ידי כבוד השופט ד' ביין תאריך הישיבה: ב' בטבת תשס"ב (17.12.01) בשם המערערת: עו"ד שמואל ברח"ד בשם המשיבים: עו"ד הדסי צבי פסק-דין השופט י' טירקל: רקע 1. המשיבים - תושבי שכונת קרית בנימין (להלן - "השכונה") שבקרית אתא (להלן - "העיר") - עתרו לבית המשפט המחוזי בחיפה, על דרך של המרצת פתיחה, להצהיר על בטלות ההודעות שפורסמו על ידי עירית קרית אתא (להלן - "העיריה") ועל פיהן חויבו בתשלום ארנונה. טענת המשיבים היתה כי אמות המידה שעל פיהן חויבו בתשלום אינן סבירות ולפיכך הן בטלות. אמות מידה אלה נקבעו בהחלטת מועצת עירית קרית אתא (להלן - "המועצה") מיום 27.4.89 ולפיהן חולקה העיר לשלושה אזורים - א', ב' ו-ג' - והבניינים המשמשים למגורים בכל אחד מן האזורים חולקו לפי שלושה סוגים: בנין מגורים משובח; בנין מגורים סטנדרטי; מחסן, מוסך או בריכת שחיה ביתית. בנין מגורים משובח הוגדר כ"מבנה מגורים המכיל לא יותר משתי יחידות דיור עם כניסה נפרדת - לכל יחידה". לכל סוג בנין בכל אזור נקבע שיעור הארנונה שתוטל על כל מטר מרובע. השכונה סווגה כאזור ב' "למעט דירה אחת בבנין בודד או שתי דירות בבנין דו משפחתי שהארנונה עליהם מוטלת לפי תעריף אזור א" (להלן - "הסייג"). המועצה חזרה ואימצה בהחלטותיה את הסייג מדי שנה, עד שנת 1998, השנה שבה עתרו המשיבים לבית המשפט. במהלך אותן שנים הגישו חלק מן המשיבים עררים על שומות הארנונה שהוצאו להם. חלק מן העררים נדחו ואילו האחרים לא נדונו, מחמת ליקויים בתפקודה של ועדת הערר של העיריה. בשנת 1996 ערער המשיב מס' 1, מר אדוארד חרס, לפני בית המשפט המחוזי בחיפה על החלטות ועדת הערר בעררים שהגיש לועדה בין השנים 1989 - 1996. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ד"ר ד' ביין), בפסק דינו מיום 23.3.98 (להלן - "פסק הדין הראשון"), דחה את הערעור משום שסבר שאינו מוסמך, בהליך ערעור על החלטת ועדת ערר, לדון בטענות נגד סבירותו של הסייג. בהערת אגב, הביע את דעתו כי הסייג לוקה ב"חוסר סבירות מהותית, אלא אם קיימות עובדות שלא הובאו לידיעתי". בית המשפט הוסיף כי אין בפסק דינו כדי למנוע מהמשיב מס' 1 לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק ולתקוף את סבירותו של הסייג. המשיב מס' 1 - ועמו יתר המשיבים - הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה חדשה, שבה ביקשו כי בית המשפט יצהיר על "פסלותו ו/או בטלותו של הסייג" וכן יורה לעיריה להשיב להם את הפרשי הארנונה בין בנין מגורים משובח באזור א' לבין בנין משובח באזור ב' (להלן - "הפרשי הארנונה") לשנים 1989 - 1998. לטענתם הסייג "הינו בלתי חוקי ו/או בלתי סביר באופן קיצוני". במסגרת תובענה זו הסכימו בעלי הדין כי בית המשפט המחוזי יכריע, בין היתר, בשאלת סבירות הסייג. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ד"ר ד' ביין), בפסק דינו מיום 8.12.99 - שעליו הערעור שלפנינו - קבע כי "עצם המצאו של בנין ולו מפואר ב"שכונה מעורבת" מקטינה את ערכו - - - לכן, ככלל, לא מתקבל על הדעת ש'בנין משובח' באזור ב' ימוסה כבנין משובח באזור א'". בית המשפט הורה לעיריה להשיב לכל המשיבים את הפרשי הארנונה לשנת 1998 ודחה את תביעתם של המשיבים להוציא המשיב מס' 1, לגבי יתר השנים: לגבי השנים 1989 ו1990- - מחמת התיישנות, ולגבי השנים 1991 - 1997 - מחמת שיהוי. עוד קבע כי תביעתו של המשיב מס' 1 לא התיישנה וכי לא היה שיהוי בהגשתה, עקב ההליך הקודם שבו נקט, שנסתיים בפסק הדין הראשון. לפיכך הורה בית המשפט כי העיריה תשיב למשיב מס' 1 את הפרשי הארנונות לגבי השנים 1989 - 1998. טענות בעלי הדין בערעור 3. העיריה טוענת כי מי שבא לתקוף את החלטתה של העיריה עליו החובה להוכיח שההחלטה בלתי סבירה באופן קיצוני; המשיבים לא הביאו ראיות להוכחת טענתם. עוד טוענת העיריה כי בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על הנחות שהניח בדבר ערכם של הבנינים המשובחים שבשכונה אולם אלה לא הוכחו ואף אינן בתחום ידיעתו השיפוטית של בית המשפט. יתר על כן, ערכו של בנין אינו השיקול היחידי בקביעת שיעורי הארנונה. לגופו של ענין טוענת העירייה כי הסייג סביר וכי סייגים דומים קיימים ברשויות מקומיות אחרות. כנגדה טוענים המשיבים שבית המשפט השתמש - לענין ערכם של הבנינים המשובחים בשכונה - "בשכל ישר, בהבנה ובידע המצוי אצל כל בר בי רב" ומשקבע ש"לא מתקבל על הדעת ש'בנין משובח' באזור ב' ימוסה כבנין משובח באזור א'" היה על העיריה להראות כי הסייג סביר. דיון 4. הלכה היא כי לעיריה שיקול דעת רחב בבואה לקבוע את אמות המידה להטלת חיובי ארנונה; ממילא מצומצמת התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה בנימוק של אי סבירות. כך נאמר לענין היקף שיקול הדעת: "היקף שיקול הדעת הנתון לעיריה, ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה של בניינים כאלה ואחרים שבתחומה, הוא נרחב. הנחת היסוד היא, שהעיריה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צרכי העיר, ואת היקף השירותים העירוניים הנצרכים על ידי חלקי האוכלוסיה השונים, וכן את מידת יכולתם היחסית של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה.". (דברי השופט א' מצא בבג"צ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים ו23- אח' נ' ראש עיריית ירושלים ואח' (טרם פורסם) פסקה 4 לפסק הדין; וראה גם: בג"צ 764/88, 1437/90, 1985 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא פ"ד מו(1) 793, 802; 6514/96 חניון מרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון פ"ד נג(1) 390, 400; בג"צ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת ישי ואח' פ"ד מ(1) 113, 130) וכך נאמר לענין ההתערבות בשיקול הדעת מחמת אי סבירות: "- - - בית המשפט יראה מקום להתערב, אם, מבחינת המידה, מגיעה החלטה של הרשות לידי אי-סבירות קיצונית, אשר נושאת עימה תכונה של אי-צדק בולט הגורם עוול בולט, או, כדברינו בבג"צ 156/75 הנ"ל, אם ההחלטה בלתי צודקת בצורה משוועת ובלתי נסבלת, עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו, שניתן היה לקבל החלטה כאמור.". (דברי של הנשיא מ' שמגר בבג"צ 397/84, בשג"צ 133/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' עיריית גבעתים פ"ד לט(2) 13, 21; וראה גם בג"צ 764/88, 1437/90, 1985 הנ"ל בעמוד 802; בג"צ 547/84 הנ"ל בעמוד 130; בג"צ 1355/93 הנ"ל פסקה 5 לפסק הדין; בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עיריית אילת ואח' (טרם פורסם) פסקה 7 לפסק הדין) יודגש, כי על המבקש לתקוף את אמות המידה שקבעה עיריה לחיוב בארנונה בשל אי סבירות הנטל להראות זאת. כך נאמר: "הלוא הלכה מושרשת היא מלפנינו, כי המבקש להשיג על תקפותה של החלטה מינהלית, בעילת חוסר סבירות, אינו יוצא חובתו אם אין בידו, למצער, להראות כי ההחלטה לוקה באי סבירות רבתי.". (בג"צ 1355/93 הנ"ל פסקה 5 לפסק הדין; וראה גם בג"צ 6514/96 הנ"ל בעמוד 400; בג"צ 764/88, 1437/90, 1985 הנ"ל בעמוד 803) מכאן שלא על העיריה להראות כי אמות המידה שנקטה לצורך החיוב בארנונה סבירות הן, אלא שעל המבקש לתקוף אותן להניח לפני בית המשפט תשתית עובדתית לטענתו כי אמות המידה לוקות באי סבירות קיצונית, ולכן לא די בטענות בעלמא. 5. כאמור, היתה טענתם המרכזית של המשיבים לפני בית המשפט המחוזי כי הסייג בלתי סביר במידה המצדיקה התערבות. אלא שלביסוס הטענה לא הניחו תשתית עובדתית. יוער לענין זה כי "ראשיתה של הבדיקה היא ההשוואה אל שעורי הארנונה ברשויות אחרות" (בג"צ 397/84 הנ"ל בעמוד 21; וכן ראו: בג"צ 1355/93 הנ"ל בפסקה 6 לפסק הדין). המשיבים לא עשו כן ולא הציגו לפני בית המשפט אמות מידה המשמשות לחיוב בארנונה ברשויות מקומיות אחרות לצורך השוואתן לאמות המידה שעל פיהן חויבו. גם בסיכומיהם לפני בית המשפט המחוזי, לא הראו המשיבים ולא הסבירו מה הבסיס שעליו מושתתת טענתם וכל שטענו היה כי "הסייג הנ"ל הוא בלתי סביר באופן מהותי מהנימוקים שפורטו בפסק הדין של בית המשפט הנכבד [הכוונה לפסק הדין הראשון - י' ט']". בטענה זו אין ממש. כאמור לעיל, היתה אמירתו של בית המשפט כי הסייג לוקה באי סבירות מהותית בגדר הערת אגב, שהוספה בשולי מסקנתו שאינו מוסמך לדון בטענה כזאת במסגרת הליך ערעור על החלטת ועדת ערר. לפיכך לא היה די בהסתמכות על אותה אמירה בדיון נשוא הערעור שלפנינו והיה על המשיבים להניח לה תשתית עובדתית, דבר שלא עשו. לעומתם הביאה העיריה ראיות בדבר סבירותו של הסייג. בתצהיר של גזברית העירייה, הגברת אסתר אברמסון, שהוגש לבית המשפט, פורטו הטעמים שעל פיהם נקבע הסייג. נאמר שם, בין היתר, כי השכונה החלה - "להתאכלס בבניה פרטית אשר הלכה והתעצמה, משנה לשנה וברבות הימים התפתחה לצד ה'שיכונים' שכונת וילות מפוארת ויוקרתית - - - בנסיבות הנ"ל לא היה מקום עוד להבחין בין תושבי שכונת הוילות בקרית בנימין לתושבי שכונות מבוססות אחרות באיזור א' בקרית אתא - - - על מנת שלא לפגוע בבתי השיכונים המקוריים והישנים - - - החליטה מועצת העיר שלא לשנות את סווגה של כל השכונה, אלא של אותו חלק הנמנה על 'שכונת הוילות', דהיינו: 'הבתים המשובחים', כהגדרתם בצו הארנונה.". יתר על כן, לתצהיר צורפו צווי ארנונה של עיריות אחרות התומכים בטענה נוספת כי "התופעה של סווג דירות מסוימות מתוך אזור אחד באיזור אחר, הינה מוכרת ומקובלת ברשויות שונות ברחבי הארץ". טענות אלה לא נסתרו על ידי המשיבים. 6. בית המשפט המחוזי העמיד את הכרעתו על הנימוק שערכם של "בניינים משובחים" בשכונה קטן מערכם של בניינים משובחים באזור א'. לקביעה זאת אין יסוד בראיות ואין להשתיתה על ידיעתו השיפוטית של בית המשפט (על כך שערכם של מקרקעין אינו בידיעתו השיפוטית של בית המשפט ראה: ע"א 4868/90 אברהם אנג'ל עו"ד נ' קוליה בודסקי פ"ד מו(4) 434, 436 והאסמכתאות שם). יתר על כן, העיריה אינה חייבת להביא את ערך הבניינים בחשבון שיקוליה ומכל מקום, אין זה השיקול היחיד שהיא רשאית להביאו בחשבון לצורך קביעת אמות מידה לחיוב בארנונה ויכול שהשיקולים יהיו אחרים. (ראו: בג"צ 1355/93 הנ"ל פסקה 4 לפסק הדין; בג"צ 5808/93 חברה כלכלית לירושלים בע"מ נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון ואח' פ"ד מט(1) 89, 99). לא היה, אפוא, יסוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי ומכאן שהכרעתו אינה יכולה לעמוד. 7. לפיכך אני מציע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וכי תובענתם של המשיבים תדחה. המשיבים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של העיריה בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת ניתן היום, א' בניסן תשס"ב (14.3.02). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור COURT.DOT נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il