מדינת ישראל נ. ראמי טחאן

פסק-דין בתיק ע"פ 5646/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5646/08 ע"פ 6055/08 - א' בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' דנציגר המערערת בע"פ 5464/08: המשיבה בע"פ 6055/08: מדינת ישראל נ ג ד המשיב בע"פ 5464/08: המערער בע"פ 6055/08: ראמי טחאן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 25.5.08, בת"פ 3133/07, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן אור תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשס"ט (01.12.08) בשם המערערת בע"פ 5464/08 והמשיבה בע"פ 6055/08: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל בשם המשיב בע"פ 5464/08: והמערער בע"פ 6055/08: שירות המבחן למבוגרים: עו"ד ח'לאילה מוחמד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 23.9.07 מילא המתלונן את תפקידו כפקח חנייה, ברחוב רד"ק בירושלים. משהחל לרשום דו"ח עבירה לרכב שחנה על המדרכה, ניגש אליו המערער וביקשו להימנע מכתיבת הדו"ח. משנתקל בסירוב, החל המערער לגדף את המתלונן וזה האחרון הזעיק עזרה. בעקבות כך הגיע למקום נתנאל חלפה, אף הוא פקח חניה, ולטענת התביעה תקף המערער את השניים תוך שימוש במוט ברזל אותו נטל ממכוניתו. כתוצאה מכך נחבל המתלונן בראשו, וכן נגרם לו שבר בזרת יד ימין ואחת משיניו נשברה. גם נתנאל נחבל, ושני הפקחים נזקק לטיפול רפואי. 2. בגין המסכת העובדתית האמורה יוחסו למערער עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-381(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המתלונן התגונן בטענה כי הוא היה קורבנם של האירועים האלימים ולא מי שיזם אותם. על פי גרסה זו, הוא התחנן בפני המתלונן כי ימנע מלרשום לו דו"ח עבירה, ואז עלב בו המתלונן באומרו כי פיו מסריח. המערער אינו מכחיש כי הגיב בקללות משלו, אולם עמד על דעתו כי לא תקף את המתלונן, אדרבא, נטען, כי זה האחרון הזעיק פקח אחר, ושניהם תקפו אותו עם מוט ברזל. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער, ובעקבות כך דן אותו לעשרה חודשי מאסר, ששה חודשים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 1000 ש"ח. 3. שניים הם הערעורים המונחים בפנינו, באחד (ע"פ 6055/08) משיג המערער כנגד ההחלטה להרשיעו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו. בערעור האחר (ע"פ 5646/08) מלינה המדינה על קולת העונש. בפיו של המערער, הסבור כי הרשעתו שגויה, מספר טעמים, ולהלן אחדים מהם: בגרסת המתלונן נתגלו סתירות רבות, וסתירות נמצאו גם בעדותו של שותפו לאירוע – נתנאל; הזמנתו של נתנאל דווקא לזירה לא היתה מקרית, והיא נועדה לסייע בידי המתלונן כדי לתקוף אותו; לו עצמו נגרמו חבלות, ובפיהם של עדי התביעה לא היה הסבר כיצד הן נגרמו; במהלך כל האירוע הוא לא אחז במוט כלשהו. 4. ערעורו של המערער מופנה כנגד ממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. תקיפתם של ממצאים מסוג זה בשלב הערעור כרוכה בקושי, הואיל וההלכה הנוהגת היא שהערכאה השנייה אינה נוהגת להתערב בהם, מאחר וההנחה היא שאלה נקבעו בעקבות התרשמותה, הישירה והבלתי אמצעית, של הערכאה הראשונה ממהימנותם של העדים אשר הופיעו בפניה. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם שוכנענו כי עניינו של המערער אינו נמנה עליהם. אדרבא, נוכח הראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, נראה כי הרשעת המערער היתה בלתי נמנעת. א) כבר בתחילת האירוע התקרב המערער למתלונן, ובית המשפט האמין לזה האחרון כי הוא חש מאוים. עקב אותה מצוקה אליה נקלע התקשר המתלונן לממונה עליו – יעקב תורג'מן, וזה מסר שהמתלונן היה בהיסטריה ודיווח כי הוא מותקף בידי אזרח. ביחס לעדותו של תורג'מן קבע בית המשפט כי זו "היתה עניינית ועשתה רושם אמין" (ראו הכרעת הדין, עמ' 104). ב) במקביל לפניה לתורג'מן, התקשר המתלונן גם למשטרה ולפקח נתנאל שידע כי הוא נמצא במקום סמוך אליו. גם זה האחרון העיד כי בעת שהמתלונן שוחח עמו בקשר הוא נשמע כמי שנמצא במצוקה ומאוים. בית המשפט האמין לנתנאל ודחה את טענת ההגנה לפיה הפניה לעד זה נועדה לאפשר למתלונן לבוא חשבון עם המערער. לעניין זה נקבע (שם עמ' 108) כי "פנייתו אל נתי היתה פניה טבעית, הן משום שהיה הקרוב אליו ביותר ואין בה, כשלעצמה, משום חריגה מן הנהלים, והן משום שהיא נעשתה בדרך היחידה שהפקחים מכירים". ג) גם ביחס לשלב האלים של האירועים נתן בית המשפט אמון בעדותם של עדי התביעה, והוא עשה זאת נוכח ממצאים בזירה, ובעיקר עדותו של מיכאל מינסקי, אדם שלא נמנה על המעורבים בפרשה, וצפה עליו מחלון דירתה של בתו בעקבות צעקות שעלו מן הרחוב. וכך תאר העד את אשר ראו עיניו (ראו עמ' 56 לפרוטוקול): הוא [הפקח] רץ כדי לברוח... מישהו רץ אחריו עם מוט ברזל וקילל אותו והוא ניסה לברוח ממנו". על כן, הזמין מינסקי את הפקח להיכנס לדירה, ואת מצבו אותה שעה תאר כך (שם עמ' 55): "הוא היה בהלם הוא בקושי הצליח לעמוד על הרגליים שלו". ביחס לעד זה קבע בית המשפט (ראו הכרעת הדין בעמ' 115) כי עדותו אמינה וניתן ונכון לסמוך עליה ממצאים. ד) לבית המשפט הוגשו תמונות בהן תועד מצבו של המתלונן בתום האירועים, וכן הוגשה תעודה רפואית – וגם בכך יש כדי ללמד מי היה הצד התוקף בפרשה זו. נוכח האמור, איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה לדחות את ממצאיו של בית המשפט המחוזי, ומכאן מסקנתנו כי הרשעת המערער בדין יסודה. זו גם השקפתנו באשר להחלטת בית המשפט לדחות את טענת המערער בדבר "הגנה מן הצדק" ומחדלי חקירה. 5. באשר לערעור כנגד העונש – המערער חטא באלימות חסרת מעצורים כנגד מי שמילאו את חובתם כדין. בפניו עמדה אפשרות לנסות להתמודד עם דו"ח העבירה באמצעות ההליכים שנקבעו כדין, אולם הוא החליט לכפות את רצונו באיומים ובכוח. עם התנהגות זו אין להשלים, ועל כן נכון היה להשית על המערער עונש שיכלול גם רכיב של כליאה. מאידך, לא ראינו מקום להחמיר בעונש כעתירת המדינה. אכן, למערער הרשעה קודמת מאותו סוג, אותה ביצע בשנת 1999, אולם מאז לא שב לחטוא בפלילים, ועל כן אנו מניחים שהחמרה בעונשו אינה דרושה, ובודאי שלא מחמת הרתעת היחיד. אי-לכך, אנו דוחים את שני הערעורים. ניתן היום, ד' בכסלו התשס"ט (01.12.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08056460_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il