בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים
פליליים
ע"פ
5636/98
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: רוני
נחום
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
תאריך הישיבה: ט' בחשון תשס"א
(7.11.2000)
בשם
המערער: עו"ד ד' ארד-אילון
בשם המשיבה: עו"ד א' פטר
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של
ניסיון לרצח, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. נגזרו עליו שתים-עשרה שנות מאסר
לריצוי בפועל ושלוש שנות מאסר על-תנאי. כן חויב לשלם למתלונן פיצויים בסך 84,400
ש"ח. עיקרו של הערעור שלפנינו מופנה נגד ההרשעה בדין. לחלופין, משיג המערער
בערעורו על חומרת העונש.
רקע בסיסי
2. המערער והמתלונן הם בני-דודים. למערער הייתה
דירה קטנה, וכן חדר נפרד הצמוד לדירה, על גג של בית ברחוב ביאליק ברמת-גן. המתלונן
סבל ממצוקת דיור ובמהלך תקופה מסוימת התיר לו המערער להתגורר בחדר הצמוד לדירתו.
זמן מה לפני מועד ביצוע העבירה, דרש המערער מן המתלונן לפנות את החדר שהעמיד
לרשותו. המתלונן לא שעה לדרישתו, ונראה שאף הגיב על הדרישה בגסות. בליל האירוע,
בהיותו על גג הבית, ספג המתלונן תשע דקירות סכין בגבו. שכן ששמע את זעקותיו הזעיק
אמבולנס. המתלונן הובהל לבית חולים, נותח ואושפז. עד מהרה הוברר, כי אחת הדקירות
חדרה לעמוד השדרה שלו, וכתוצאה מפגיעה זו נגרם למתלונן שיתוק מוחלט בפלג גופו
התחתון. בחקירתו הראשונית טען המתלונן, כי אינו יודע את זהות האיש שדקר אותו.
המערער, שהוזמן לחקירה (כמי שהאירוע התרחש סמוך לפתח דירתו), הכחיש כל מעורבות
במעשה. הוא סיפר, כי בליל האירוע בילה במסעדה בחברת ידידו, זרובבל כוכבי, ואחר-כך
לן בדירת כוכבי. ומשהוזמן כוכבי לחקירה, הוא אישר את גרסת המערער. בכך נקלעה
החקירה למבוי סתום. ואולם, מקץ כשבעה חודשים פנה המתלונן למשטרה וביקש למסור עדות
נוספת. בעדותו החדשה סיפר, כי היה זה המערער שדקר אותו ואף השליך לעברו אבן גדולה.
לכוכבי ייחס המתלונן נוכחות במקום בשעת האירוע. כוכבי הוזמן לחקירה נוספת,
ומשהוברר לו כי המתלונן חשף לפני המשטרה את העובדות לאשורן, מסר אף הוא הודעה חדשה
בה הפליל את המערער בביצוע התקיפה החבלנית ותיאר את קורות האירוע, כפי שהתרחשו
לנגד עיניו. כן הודה, כי הודעתו הראשונה הייתה שקרית ונמסרה על-ידיו בעקבות תיאום
גרסת אליבי, בינו לבין המערער, ועל יסוד הבנתו שגם המתלונן עתיד לנצור את
לשונו.
3. כתב האישום שהוגש נגד המערער התבסס על עיקרי
גרסתם של המתלונן וכוכבי. בכתב האישום נטען, כי בערב האירוע, קרוב לשעה 23:30, שב
המערער לדירתו ביחד עם כוכבי. המתלונן דפק על הקיר המשותף לחדרו ולדירת המערער,
ובכך הודיע למערער כי הוא מצוי בחדרו. המערער יצא לפגשו על גג הבית ובין השניים
פרצה מריבה על עצם הימצאותו של המתלונן בחדר, חרף דרישת המערער שיתפנה משם. כשפנה
המתלונן לחזור לחדרו, שלף המערער סכין ונעץ אותה בגבו של המתלונן. אף משנפל
המתלונן, המשיך המערער לדקרו בגבו, שוב ושוב, עד שקת הסכין נשברה. לבסוף, ובטרם
הסתלק ביחד עם כוכבי מן הדירה, השליך אבן לעבר המתלונן. סמוך לאחר מכן תיאמו
המערער וכוכבי ביניהם גרסת אליבי, על-פיה שהו בזמן האירוע במסעדה ברמת-גן.
בעדויותיהם מטעם התביעה במשפטו של המערער חזרו המתלונן וכוכבי והפלילו את המערער.
המערער עמד בכפירתו כשהוא סומך את עיקר הגנתו על טענת אליבי.
הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי קיבל כאמינות ומשכנעות את
עדויותיהם של המתלונן ושל עד הראייה כוכבי, ודחה מכול וכול את גרסת האליבי שהעלה
המערער להגנתו. בהכרעת-דינו התייחס בית המשפט לעובדה שהמתלונן וכוכבי כבשו את
גרסותיהם במשך תקופה לא מבוטלת; ומשמצא כי שניהם נתנו הסברים משכנעים לכבישת
גרסותיהם, החליט לייחס לעדויותיהם את מלוא המשקל הראייתי הראוי. כן דחה את טענת
הסניגור, כי עדות כוכבי אינה ראויה לאמון בשל סתירות בינה לבין הודעותיו בחקירה, וכן
בין גרסתו לבין גרסת המתלונן. בית המשפט קבע, כי הסתירות עליהן הצביע הסניגור
נוגעות לפרטים שאינם מהותיים, ואינן גורעות מאמינות גרסתו של העד. בעדויותיהם של
המתלונן וכוכבי נמצאה אפוא לבית המשפט התשתית הראייתית הנדרשת לקביעת ממצאיו
העובדתיים.
כאמור, התגונן המערער בטענת אליבי. המערער
סיפר, כי בערב בו הותקף המתלונן בילה בחברת כוכבי בשתיית בירה ב"קיוסק של
שמיל". במקום זה בילה, לדבריו, עד לשעה 22:45, ובשלב מאוחר יותר של אותו ערב
ביקר אצל הרצל כנאפו במטרה להשיג מידו מריחואנה. העדים שהוזכרו על-ידי המערער, כמי
שיכולים ועתידים לאשר את גרסת האליבי שלו, היו לו לרועץ. מאיר פיקס, מי שניהל את
"הקיוסק של שמיל" בליל האירוע, העיד כי סגר את הקיוסק בשעה 22:15-22:00,
ואז עזבו המערער וכוכבי את המקום והלכו. הרצל כנאפו העיד כי המערער אמנם ביקר
אצלו, סמוך לאחר השעה 23:30. כשפתח לפניו את הדלת הבחין בכתמי דם על בגדיו וידו
ובכך שהופעתו הייתה פרועה. המערער, שנראה לו מתוח מאוד, ביקש ממנו, לדבריו,
סיגריות וסכום כסף קטן, ולא מריחואנה.
בית המשפט המחוזי האמין לעדותו של כנאפו. הוא ייחס משמעות
להתרשמותו של העד מהופעתו הפרועה של המערער ומסימני הדם שנראו על בגדיו וידו, ומצא
בה תמיכה לגרסת המתלונן וכוכבי. בעצם אישור טענתו, שהוא אכן ביקר אצל כנאפו, לא
היה כדי להועיל למערער. כנאפו, כמסתבר, גר קרוב למקום מגוריו של המערער, ובדיקת
לוח הזמנים לא שללה את האפשרות שלמערער היה סיפק לבצע את העבירה ולהגיע, סמוך לאחר
מכן, לביתו של כנאפו. נסיבות ביקורו אצל כנאפו אף החשידו את המערער כי עשה כן רק
במטרה לייצר לעצמו אליבי. כנאפו לא נמנה עם ידידיו הקרובים, והמערער לא ביקר בביתו
לעתים קרובות. לביקור מפתיע אך תמים בדירתו, בשעת לילה יחסית מאוחרת, נזקק המערער
לסיבה כבדת משקל; והמערער, שגרסתו נדחתה כבלתי-מהימנה, לא הצליח להראות כי הייתה
לו סיבה כזאת. ניסיונו לשכנע את בית המשפט, כי בא לביתו של כנאפו כדי לקבל מידו
"פרח מריחואנה" (ולא כסף או סיגריות), נחל כישלון. כנאפו לא הכחיש, כי
בעבר היו מקרים בהם סיפק למערער, או קיבל מידו, מריחואנה, אך עמד על גרסתו כי בקשת
המערער מידו, בערב האירוע, הייתה לסיגריות ולסכום כסף קטן; ובהיעדר יסוד לחשוד
בכנאפו, כי חשש מפני גילוי האמת הקשורה בהספקת סם, קיבל בית המשפט את גרסתו ולא
האמין לעדות המערער.
עדי האליבי של המערער, והפגמים הקשים בהם לקתה
עדותו של המערער, תמכו אפוא בגרסת המתלונן ובעדות כוכבי, שעל יסודן קבע בית המשפט
כי המערער הוא אשר פגע במתלונן. מן הנסיבות הסיק בית המשפט שבעת מעשה גמלו בלב
המערער כוונה והחלטה להמית את המתלונן ובכך לשים קץ להטרדותיו ולהצקותיו. המערער
נעץ את סכינו בגבו של המתלונן תשע פעמים. הוא הוסיף לדקור את המתלונן, גם לאחר
שהלה כבר היה מוטל חסר אונים, והמשיך בכך גם לנוכח זעקותיו של המתלונן, וחרף
קריאותיו של כוכבי, שדרש ממנו לחדול והזהירו כי הוא עלול להרוג את המתלונן;
ומשנשברה הקת של הסכין, השליך אבן כבדה לעבר המתלונן. נסיבות אלו העידו, כי בעת
ביצוע התקיפה החבלנית התקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש לשכלולה של עבירת ניסיון
לרצח. בהסתמך על עדות כוכבי, והתמיכה החד-משמעית שנמצאה לה בהתנהגות העד בעת
חקירתו הראשונה במשטרה, קבע בית המשפט כי סמוך לאחר תקיפת המתלונן הדיח המערער את כוכבי
בחקירה ובכוונה לשבש את מהלכי המשפט תיאם עמו גרסה בדויה שנועדה להקים למערער הגנת
אליבי כוזבת.
הערעור נגד ההרשעה
5. בערעורו על הכרעת הדין העלה הסניגור המלומד
שלוש טענות עיקריות: ראשית, כי גרסת האליבי עליה סמך המערער לא
נסתרה. לטענתו, מעדותו של כנאפו ומראיות נוספות שהובאו לפניו, היה על בית המשפט
להסיק, כי בזמן בו הותקף המתלונן היה המערער בביתו של כנאפו, או שהיה בדרכו לשם.
הקריאה להזעקת אמבולנס, כעולה מרישומי מד"א, הייתה בשעה 23:29. משמע כי
המתלונן נדקר זמן קצר לפני שעה זו. והנה, על-פי גרסת כנאפו, בעת שהמערער התדפק על
דלתו השעה הייתה 23:30. בית המשפט המחוזי הניח, כי המערער הגיע לבית כנאפו בין
השעות 23:30 ו23:45-. הסניגור טוען, כי להנחה זו אין עיגון בראיות, ומשנאמנה עליו
גרסת כנאפו היה על בית המשפט לקבלה, כמות שהיא, גם לעניין השעה בה הגיע המערער
לביתו. מכאן, לדעתו, התחייבה המסקנה שטענת האליבי של המערער לא נסתרה. שנית,
כי בית המשפט שגה בקבלו כמהימנה את עדותו הכבושה של המתלונן, באשר ההסבר שנתן
המתלונן לכבישת עדותו אינו מתיישב עם ראיות אחרות. ושלישית, כי בית המשפט
שגה בקבלו כמהימנה את עדותו של כוכבי. לנוכח הגרסאות השונות, שהעלה עד זה,
והסתירות שנתגלו בין עדותו לבין גרסת המתלונן, לא היה בית המשפט רשאי לסמוך על
עדותו.
אין בידי לקבל טענות אלו. בית המשפט המחוזי
נימק בהרחבה ובטעמים משכנעים את החלטתו לקבל כמהימנות את עדויותיהם של המתלונן ושל
כוכבי, חרף העובדה שעדים אלה שיקרו בחקירתם הראשונה וכבשו את גרסתם המפלילה במשך
קרוב לשבעה חודשים. בהערכה זו אין יסוד להתערבותנו. בהסתמך על עדויותיהם של
המתלונן וכוכבי קבע בית המשפט, כי היה זה המערער שתקף את המתלונן, ואף בממצא
עובדתי זה אינני מוצא יסוד להתערב. גרסת האליבי שהעלה המערער לא הועילה לו. בעיקרה
נתלתה הגנת האליבי של המערער בגרסתם המשותפת הבדויה שהעלו הוא וכוכבי בפתח החקירה,
לאמור, שבשעת האירוע בילו יחדיו במסעדה ברמת-גן. משחזר בו כוכבי מגרסה שקרית זו,
ותיאר את קורות האירוע כפי שהתרחשו לנגד עיניו, אבד לגרסת המערער העוגן הראייתי
העיקרי שלה. ניסיונו של המערער לייסד הגנת אליבי על ביקורו המוכח בליל האירוע בבית
כנאפו אף הוא נחל כישלון. הנחת הסניגור, שהמערער הגיע לבית כנאפו בשעה 23:30
בדיוק, אינה מבוססת. מעדות כנאפו נובע, כי המערער הגיע לביתו קצת לאחר השעה 23:30,
שיחתם שהתקיימה ליד פתח הבית ארכה דקות אחדות וכאשר הלך המערער השעה הייתה 23:40
לערך. ניתן בסבירות להניח שהמתלונן נדקר דקות ספורות לפני השעה 23:29, שבה נרשמה
על-ידי מד"א קריאת השכן להזמנת אמבולנס. מן הראיות עולה כי המערער הסתלק מן
המקום מיד לאחר סיום התקיפה, ובהתחשב בעובדה שביתו של כנאפו קרוב לביתו יכול
המערער, ללא קושי, להגיע לביתו ולהתדפק על הדלת תוך כחמש דקות. העובדה שהגיע אל
כנאפו סמוך לאחר השעה 23:30 אינה סותרת את הראיות המוכיחות את אשמתו בתקיפתו
האלימה של המתלונן. לא למותר להזכיר, כי עדות כנאפו, אודות הופעתו הפרועה והתנהגותו
המתוחה של המערער, וכתמי הדם שראה על ידו ועל בגדיו, הוסיפה נדבך ראייתי לתשתית
עליה רשאי היה בית המשפט המחוזי לבסס את הכרעתו.
בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור
6. בפתח הדיון בערעור הגיש הסניגור בקשה לקבלת
ראיה חדשה בשלב הערעור, ולאחר חודשים אחדים שב והציג לפנינו בקשה שנייה לקבלת ראיה
חדשה נוספת. שמענו את טענות הפרקליטים גם ביחס לשתי הבקשות והנחנו את ההכרעה בהן
לפסק-דיננו.
בבקשתו הראשונה ביקש הסניגור להציג תצהיר,
שנמסר על-ידי כנאפו זמן רב לאחר מתן הכרעת הדין, ובו מודה כנאפו כי בעדותו במשפטו של
המערער לא אמר אמת ביחס למטרת ביקורו של המערער בביתו בליל האירוע. בעדותו כזכור
טען, כי המערער ביקש ממנו סיגריות וסכום כסף, ואילו בתצהירו הודה כי בקשת המערער
הייתה (כפי שגרס המערער בעדותו) לקבלת "פרח מריחואנה". להצדקת בקשתו
להגשת התצהיר כראיה נוספת בערעור טען הסניגור, כי לדחיית גרסתו של המערער הגיע בית
המשפט בהשפעת עדותו של כנאפו באשר למטרת בואו של המערער לביתו. קבלת תצהירו של
כנאפו כראיה נוספת, סבור הסניגור, עשויה להוביל להערכה מחודשת של מהימנות הגרסאות:
גרסת כנאפו מחד, וגרסת המערער מאידך.
דינה של בקשה זו להידחות. בהכרעת הדין נקבע כי
"לשאלה האם ביקש ממנו הנאשם (קרי: המערער מכנאפו - א' מ') באותו לילה סמים או
כסף וסיגריות אין חשיבות לצורך בירור האשמה ואף לא לשם בדיקת האליבי, שהרי אין
חולק כי לאחר אירוע הדקירות ביקר הנאשם אצל כנאפו". להלן מוסיף אמנם בית המשפט,
כי לשוני בין גרסאותיהם של השניים יש משקל לעניין מהימנות גרסתו של המערער, וגם
ביחס לעילת ביקורו של המערער אצל כנאפו בוחר בית המשפט להעדיף את גרסת כנאפו על
פני גרסת המערער. עם זאת ברי, שלא ההכרעה במחלוקת זו, שהתייחסה לעניין שולי, היא
שהובילה לדחיית גרסת האליבי של המערער ולהרשעתו בדין. המערער הורשע על יסוד
עדויותיהם של המתלונן וכוכבי, שבית המשפט רחש לשתיהן אמון מלא, בעוד שגרסת המערער,
שכלל לא נכח במקום האירוע ולא נטל חלק בתקיפתו האלימה של המתלונן, נדחתה
כבלתי-מהימנה. קביעת בית המשפט המחוזי, כי בניסיון לבנות לעצמו אליבי מיהר המערער,
לאחר המעשה, להתדפק על דלתו של כנאפו, עומדת בעינה, גם אם התואנה לביקורו של
המערער בבית כנאפו בשעת לילה מאוחרת הייתה בקשת סמים, ולא בקשת סיגריות וכסף.
המסקנה הנגזרת מכך היא, כי אין לקבל את תצהירו של כנאפו כראיה נוספת, באשר תוכנו אינו
מקים סיכוי כלשהו לשינוי ההכרעה.
7. בבקשתו השנייה ביקש הסניגור להציג כראיה תצהיר
מפי אחד, מרדכי מרציאנו, בו טען המצהיר כי אחד איציק בלום, שבמשפטו של המערער נקרא
כעד הגנה, הודה לפניו כי דקר אדם מספר פעמים על גג ביתו (של הקורבן) וגרם לו
לנכות. לטענת מרציאנו, אמר לו בלום דברים אלה במספר הזדמנויות ובנוכחות אנשים
שונים. כן הצהיר מרציאנו, כי אביו של המתלונן סיפר לו כי איציק בלום דקר מישהו
מבני משפחתו, כי אחותו של המתלונן אישרה לפניו כי בן המשפחה הנפגע הוא המתלונן,
וכי גם אביו של המתלונן אישר לפניו כי אכן המדובר בבנו. לטענת בא-כוח המערער, ראיה
זו מעוררת ספק סביר באשר לזהות תוקפו של המתלונן ויש בכוחה להביא לזיכויו של
המערער מביצוע המעשה שבעטיו הובא לדין והורשע.
בהסכמת בעלי הדין נמסר תצהירו של מרציאנו
לחקירת המשטרה, והחומר שנאסף בחקירה זו הוגש לעיוננו. אילו נמצא ממש בחומר זה, מן
הדין היה להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור העובדתי. אך משעיינתי
בחומר החקירה הגעתי למסקנה, כי אין בחומר זה כדי לשנות את הכרעת בית המשפט המחוזי.
עיקרי טעמיי למסקנה זו הם כלהלן: ראשית, מרציאנו סירב לשתף פעולה עם
חוקריו. הוא סירב להשיב לשאלות החוקרים, הן ביחס לתוכן הצהרתו והן ביחס לשאלות
הקשורות במסירתה, כגון טיב היכרותו עם האנשים הנזכרים או המתוארים בתצהיר. הוא לא
נתן לסירובו הסבר היכול להניח את הדעת, וכל שהסכים לומר בחקירתו הוא כי דבריו אמת
וכי הוא מוכן להעיד בבית המשפט. בנסיבות אלו אינני רואה מקום לייחס לגרסת מרציאנו
משקל ראייתי לכאורי, שבכוחו להצדיק פתיחת המשפט מחדש. שנית, איציק בלום,
שתואר על-ידי מרציאנו כמי שהודה לפניו ובנוכחות אנשים נוספים, כי הוא אשר ביצע את
המעשים שבגינם הורשע המערער, הכחיש בחקירתו מכול וכול כי היה לו חלק כלשהו בביצוע
המעשים וכן את טענת מרציאנו כאילו הודה לפניו בביצועם. כן טען, כי היכרותו עם
מרציאנו היא קלושה ביותר ולא התקיימה ביניהם יותר מפגישה חטופה אחת. שלישית,
מרציאנו הזכיר את שמותיהם של ארבעה אנשים נוספים, שלדבריו נכחו בשיחות שבמהלכן
התוודה בלום על ביצוע המעשים: רועי ועקנין (בנו החורג של מרציאנו); לירון חרירי,
שותפו של רועי ועקנין (שנרצח בינתיים ולכן לא נחקר); אחד "עמיחי"
שהמשטרה איננה יודעת את זהותו; ואחותו של המתלונן. השניים שנחקרו - רועי ועקנין
ואחותו של המתלונן - הכחישו בחקירתם כי אי פעם שמעו מפי בלום התוודות בביצוע
המעשים. שניהם אף הסבירו, שקשריהם עם מרציאנו היו קלושים. רביעית, גם אביו
של המתלונן הכחיש את טענת מרציאנו, כאילו הוא יודע את זהות האדם שתקף את בנו. הוא
אף הכחיש את טענת מרציאנו, כאילו שוחח עמו אי פעם בנושא זה.
מכל האמור עולה, כי תצהירו של
מרציאנו איננו מהווה ראיה בעלת משקל לכאורי כלשהו, שקבלתה בשלב הערעור עשויה
להצדיק את החזרת ההליך לבית המשפט המחוזי להשלמת הבירור העובדתי. למסקנה זו הגעתי,
על יסוד העיון בחומר החקירה שקיימה המשטרה בעקבות הגשת התצהיר, ומבלי להתייחס כל
עיקר לחוסר ההיגיון בו לקתה הגרסה שנמסרה על-ידי מרציאנו ואשר ייחסה לבלום מסע של
התרברבות, לפני אנשים שונים ובכללם אחותו של הקורבן, במעשה פשע חמור שבוצע
על-ידיו.
הערעור נגד חומרת העונש
8. בערעורו החלופי, על חומרת גזר הדין, טען
הסניגור, כי בשיקולי ענישתו של המערער היה על בית המשפט להניח לטובתו, כי היה זה
המתלונן אשר פתח בתגרה האלימה. בטענה זו אין כל ממש. למערער, שטען להגנתו
"במקום אחר הייתי", לא היה פתחון פה לטעון כי נסיבות האירוע היו שונות
ממה שתיארו עדי התביעה; ואף סניגורו אינו יכול להישמע בטענה כזאת מטעמו. יפים לכאן
דברים שנאמרו בע"פ 7282/98 מג'די נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 705:
המערער,
שהכחיש כל מעורבות במעשה בו הואשם, התגונן בטענת אליבי שהוכחה כשיקרית. פשיטא שלא
יכול להישמע בטענה ביחס להעדר כוונתו לפגוע במתלונן ובילדיו, וברי שאין בידי
סניגורו להשלים בטיעונו בערעור את אשר חיסר המערער בעדויותיו בחקירה ובמשפט.
הסניגור הוסיף וטען, כי העונש שנגזר על המערער
חורג לחומרה מרמת הענישה המקובלת. טענה זו אין בידי לקבל. המערער נמצא אשם בניסיון
לרצוח את המתלונן ובביצוע עבירות נוספות (הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט), בעזרתן
קיווה להתחמק ממתן הדין על פשעו החמור. כן יצוין שלחובת המערער הרשעות קודמות
רבות, מהן בעבירות אלימות. מגזר-דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי בית המשפט מצא
מקום להתחשב לקולה בהתנהגותו הרעה של המתלונן כלפי המערער בתקופה שקדמה לליל
האירוע, וכי אלמלא כן נוטה היה - לנוכח עוצמת האלימות שאפיינה את מעשהו של המערער
ולנוכח תוצאתה הקשה של הפגיעה במתלונן - לגזור על המערער את העונש המירבי הקבוע
בחוק בשל עבירה של ניסיון לרצח. בסופו של דבר יצא המערער פטור בעונש מאוזן, ועל כל
פנים אינני סבור כי העונש שנגזר עליו הנו חמור במידה שתצדיק את התערבותנו.
9. מכלל הטעמים הללו דעתי היא, כי יש לדחות את
הערעור על שני חלקיו.
ש ו פ ט
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
מצא.
ניתן היום, כה' באלול תשס"א (13.9.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 98056360.F15
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
/עכ.