בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
5636/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: חדווה אליאסי
נגד
המשיבים: 1.
יששכר פרלמוטר
2. אילנה קרול
3. דליה רבינוביץ
4. חיים משריקי
5. אברהם שפיגל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום
בראשון-לציון בת.א. 5329/97, מיום
17.6.2002
שניתנה על ידי כבוד השופט י' פרגו
בשם
המערערת: עו"ד יצחק גולדברג
בשם
המשיב מס' 1: עו"ד לינדה שנקר
בשם
המשיבות מס' 2 ו3-: עו"ד א' עמית
בשם
המשיב מס' 5: עו"ד חגית תובל לנגליב
פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בראשון
לציון (כב' הנשיא י' פרגו) מיום 17.6.02, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 5329/97.
1. המשיבים 3-1, בעלים של מקרקעין ברעננה (להלן:
הבעלים), הגישו נגד המערערת והמשיבים 5-4 - דיירים מוגנים בחנויות הבנויות על
המקרקעין (להלן: הדיירים) - תביעת פינוי על-פי סעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר (נוסח
משולב), התשל"ב1972-, בעקבות קבלת היתר לבנות מרכז מסחרי על המקרקעין. ביום
9.12.98 נתן בית משפט השלום צו פינוי נגד הדיירים אשר הותנה בתנאים הבאים: הדיירים
יקבלו חנויות חלופיות בפרוייקט המסחרי שייבנה במקום; החנויות החלופיות תימסרנה תוך
18 חודשים ממועד הפינוי; על הבעלים ליתן לטובת הדיירים ערבויות בנקאיות בסך כולל
של 969,000$ כבטחון למסירת החנויות במועד; מתן ערבויות אלו הוא תנאי לפינוי
החנויות במועד; הערבויות יופעלו אם הבעלים לא ימסרו לדיירים חנויות חלופיות תוך 24
חודשים ממועד הפינוי; על הבעלים לשלם לדיירים פיצוי על אובדן ההכנסות בתקופת
הבנייה.
2. ביום 30.5.99 פינו הדיירים את החנות בהתאם לצו
הפינוי, לאחר שהתקיימו כל התנאים להשתכללות הצו. הבעלים לא מסרו לדיירים את
החנויות בחלוף 24 חודשים ממועד הפינוי, ולפיכך הגישו הדיירים ביום 13.6.01 בקשה
לחילוט הערבויות הבנקאיות. מאז הגשת הבקשה התנהלו מספר דיונים בבית המשפט,
שבעקבותיהם ערך בית המשפט ביקור במקום ונוכח לראות כי בניית החנויות הסתיימה
לכאורה. ביום 25.3.02 ניתן על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה טופס 4, והדיירים
זומנו על ידי המבקשים לקבל את החזקה בחנויות. הדיירים סרבו לקבל את החזקה בחנויות
בנימוק כי הם מחכים להכרעת בית המשפט בבקשתם לחילוט הערבויות. בעקבות סירובם האמור
של הדיירים, פנו הבעלים לבית המשפט בבקשה כי יורה לדיירים לקבל את החזקה בחנויות.
בתגובה הודיעו הדיירים לבית המשפט כי אינם מעונינים לקבל את החזקה בחנויות, וביקשו
להורות על חילוט הערבויות הבנקאיות. ביום 26.5.02 זומנו הצדדים לשימוע ההחלטה
בבקשה לחילוט הערבויות הבנקאיות ליום 29.5.02. יום לפני המועד שנקבע לשימוע
ההחלטה, הגישה המערערת לבית המשפט בקשה כי בית המשפט יימנע ממתן החלטה בבקשות
לחילוט הערבויות עד לבירור סופי בדבר עמדתה של חברת החשמל לחבר את החנויות למערכת
החשמל. בית המשפט קבע כי הבקשה תדון למחרת היום - במועד שנקבע לשימוע ההחלטה בבקשה
לחילוט הערבויות.
3. בדיון מיום 29.5.02 ביקשו הדיירים כי בית
המשפט לא ישמיע את החלטתו, נוכח העדר אפשרות של חיבור החנויות לרשת החשמל, וטענו
כי אף לא ניתן לחבר קו טלפון נפרד לכל אחת מן החנויות. בית המשפט נעתר לבקשה ודחה
את מתן החלטתו ליום 12.6.02. כן קבע בית המשפט בהחלטתו, כי עד למועד הנדחה יביאו
הבעלים אישור מבזק וכן אישור מחברת החשמל כי אין מניעה לאספקת חשמל לחנויות, וכי
הבעלים ימשיכו לשלם לדיירים את הפיצוי החודשי בגין אובדן הכנסותיהם, כפי שנקבע
בהחלטה מיום 9.12.98. ביום 11.6.02 הגישו הבעלים לבית המשפט אישור מבזק כי הותקנו
בחנויות שלושה קווי טלפון נפרדים וכן תעודת בדיקה של מהנדס ויועץ חשמל, בה צוין כי
החנויות מחוברות לחשמל זמני מיום 2.6.02, וכי ניתן לחבר את החנויות למתח ולהפעילן.
לפיכך, ביקשו הבעלים מבית המשפט כי ייתן את החלטתו בעניין חילוט הערבויות
הבנקאיות. בהחלטתו מיום 11.6.02 קבע בית המשפט כי האישור שהוצג על ידי הבעלים
בעניין החיבור לחשמל אינו מספק והוסיף: "היכן האישור של חברת החשמל לספק את
החשמל לחנויות לרבות מועד אספקת/חיבור החשמל???". ביום 12.6.02 הגישו הבעלים
בקשה דחופה לדחיית מועד הדיון לתקופה של כשבועיים על מנת לאפשר להם לקבל אישור
מחברת החשמל, כאמור בהחלטת בית המשפט. המערערת התנגדה לבקשה.
4. בפתח הדיון ביום 12.6.02 פנה בית המשפט אל
הצדדים ואמר כי יעשה הכל שהחנויות תימסרנה וביקש מהצדדים "לא לשים מקלות
בגלגלים" על מנת שניתן יהיה לסיים אחת ולתמיד את כל המחלוקות בין הצדדים.
בתגובה אמר ב"כ המערערת כי אינו מבין את החלטת בית המשפט מיום 11.6.02, בה
ביקש בית המשפט מהמשיבים את אישור חברת החשמל. במענה לשאלת בית המשפט מה לא ברור
בהחלטה זו, השיב ב"כ המערערת בשאלה: האם בית המשפט הוא מנהל עבודה אצל הבעלים
שהוא נותן להם הוראות מה לעשות. כן ביקש ב"כ המערערת כי בית המשפט יפסול עצמו
מלדון בתיק, בטענה כי דברי בית המשפט בפתח הדיון, לפיהם יעשה הכל כדי שהחנויות
תימסרנה והאשמתו את פרקליטי הדיירים בכך שהם "תוקעים מקלות בגלגלים"
מעלים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, וכי בית המשפט "שם עצמו בכרכרה אחת
עם בעלי הבית". למחרת היום הגישה המערערת בקשה למתן החלטה בבקשת הפסילה, בה
הוסיפה כי החלטת בית המשפט מיום 11.6.02, המסתיימת בשלושה סימני שאלה, ובה מפנה
בית המשפט את תשומת לבו של ב"כ הבעלים למסמכים שעליו לצרף, מלמדת אף היא על
קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. כן ביקשה המערערת, כי אם תידחה בקשת הפסילה, יעכב
בית המשפט את הדיון עד להכרעה בערעור שיוגש על ההחלטה בבקשת הפסילה.
5. בית המשפט, בהחלטתו מיום 17.6.02, דחה את בקשת
הפסילה, בקובעו כי אין בכל שנאמר על ידי בית המשפט דבר אשר יצדיק את פסילתו. בית
המשפט קבע כי התרשם כי ב"כ המערערת בא מראש לדיון ביום 12.6.02 עם החלטה לבקש
את פסילתו של בית המשפט, על מנת למנוע מתן החלטה שאינה עולה עם ציפיותיו, ועל רקע
זה יש להסביר את תגובתו הבלתי הולמת והמתלהמת לדברים שנאמרו בבית המשפט, ואת
התייחסותו להחלטת בית המשפט מיום 11.6.02. בית המשפט ציין כי אין שוני בין החלטתו
מיום 29.5.02 לבין החלטתו מיום 11.6.02, וכל השוני הוא בעיתוי ההחלטה. כן קבע בית
המשפט, כי פנייתו בראשית הדיון "לא לשים מקלות בגלגלים" היתה לכל הצדדים
בתיק ולא לבאי כוח הדיירים, כפי שטוען ב"כ המערערת. בית המשפט ציין כי מצא
לנכון להשתמש בביטוי מטפורי זה, כדי להביע את מורת רוחו מהתנהגות כל בעלי הדין,
ולהעיר להם על הדרך שבה הם נוהגים ומתנהגים זה עם זה, וכי בית המשפט "אינו שם
עצמו בכרכרה" אצל אף אחד מן הצדדים. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי דעתו
נעולה, וקבע כי אכן ביום 29.5.02 דעתו היתה מגובשת, שכן ליום זה הוזמנו הצדדים
לשימוע ההחלטה בבקשה לחילוט הערבויות. עם זאת היענותו של בית המשפט לבקשת הדיירים
שלא להשמיע את ההחלטה, עד לבדיקת הנושאים החדשים שהעלו הדיירים לדיון, מלמדת עד
כמה היתה כרויה אוזנו של בית המשפט לטענות הדיירים, ומרגע זה נפתחה מחדש בפני
הצדדים האפשרות לשכנע את בית המשפט בראיות, במסמכים ובטיעונים נוספים, כפי שגם עשו
בפועל. בית המשפט הוסיף וקבע כי דרך ניהול הדיונים בתיק מאז 1998 ואילך, לרבות
החלטות הביניים שניתנו בתיק, מלמדים עד כמה שמר בית המשפט על זכויות כל הצדדים
המתדיינים, תוך גילוי רגישות, התחשבות, בחינה ובדיקה של כל אחת מטענות הצדדים, וכי
החלטה שאינה מתיישבת עם ציפיותיו של בעל דין אינה מעידה על קיומו של משוא פנים
כלפי בעל דין. בית המשפט אף דחה את בקשת המערער לעכב את הדיון עד להכרעה בערעור על
החלטתו בבקשת הפסילה, בקובעו כי בקשת הפסילה הוגשה במועד בו הבין ב"כ המערערת
כי הבשילו כל התנאים למתן החלטת בית המשפט, וכי מטרת הגשת הבקשה נועדה למנוע מבית
המשפט ליתן החלטתו בבקשה לחילוט הערבויות. נקבע כי אין כל סיבה שתצדיק עיכוב במתן
ההחלטה שאמורה היתה להינתן עוד ביום 29.5.02, וכי כל עיכוב נוסף במתן ההחלטה רק יגרום
לויכוחים וסכסוכים חדשים בין בעלי הדין.
6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערת חוזרת
על טענותיה בבקשת הפסילה ומוסיפה כי בניגוד לסברת בית המשפט, גיבש ב"כ
המערערת את דעתו ועתר בבקשה לפסילת השופט, רק לאחר שנשמעו דבריו של בית המשפט בפתח
הדיון. המערערת מדגישה כי אמירת בית המשפט, כי יעשה הכל על מנת שהחנויות תימסרנה,
מעידה על נחרצות דעתו של בית המשפט, וחוזרת על גרסתה כי בית המשפט הפנה את המלים
"לא לשים מקלות בגלגלים" לפרקליטי הדיירים - מלים המלמדות אף הם על
נחרצות דעתו של בית המשפט. כן טוענת המערערת, כי ההחלטה מיום 11.6.02 המסתיימת
בשלושה סימני שאלה, ובה הזכיר בית המשפט לבעלים אלו מסמכים עליהם להגיש, מעידה אף
היא על חשש למשוא פנים. עוד טוענת המערערת, כי סירובו של בית המשפט לעכב את הדיון
עד להכרעה בערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות, מלמדת אכן שבית המשפט יעשה הכל כדי למסור
את החנויות, שכן בית המשפט לא נתן כל טעם או נימוק מיוחד לסירובו לעכב את הדיון.
המשיבים 3-1 מתנגדים לבקשה מהנימוקים אותם פירט בית המשפט בהחלטתו, וטוענים כי אין
באמירות בית המשפט בפתח הדיון מיום 12.6.02 כדי להצביע על קיומה של דעה קדומה.
לטענת המשיבים, לאורך כל הדיון היה בית המשפט פתוח לשכנוע, וכי אין מניעה כי בית
המשפט ימשיך לדון בתיק עד לסיומו באובייקטיביות הנדרשת. המשיב 5 מסכים לקבלת
הערעור.
7. בהחלטתי מיום 10.7.2002 ביקשתי כי תתקבלנה
הערות השופט לאמור בכתב הערעור. בתגובתו חזר השופט על עיקרי הדברים בהחלטתו בבקשת
הפסילה, וציין כי דבריו בדיון כי יעשה הכל על מנת שהחנויות תימסרנה נאמרו בהקשר
ובנסיבות שמן הראוי היה לאומרם, וכי באמירה זו לא היתה כוונה ליתן יתרון לצד או
אחר. הדברים נאמרו על מנת להביע את מורת רוחו של בית המשפט מהתנהגות כל בעלי הדין
- על הדרך שבה הם מתנצחים זה עם זה, שאינה תורמת לגופו של עניין. בית המשפט הוסיף
וציין כי ביום הדיון היה ברור כי בניית החנויות הסתיימה, ולפיכך לא היתה מניעה
למסירת החנויות לדיירים. לפיכך, לא היתה מניעה כי ייתן את החלטתו בבקשה לחילוט
הערבויות - החלטה שעוכבה על ידו, לבקשת הדיירים, עד לבירור נושא החשמל והטלפון.
במצב עובדתי זה סבר בית המשפט, כי יהיה זה נכון לבקש משני הצדדים לעשות הכל,
ויחדיו, כדי שגם חשמל הקבע יחובר בהקדם האפשרי.
8. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין
הערעור להידחות. הלכה היא, כי אין די בתחושות סובייקטיביות של מי מן הצדדים וכי יש
צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל:
ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א];
ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי
ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים
והשקעות בע"מ נ' סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). "השאלה שיש לשאול
היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין
'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א
1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ
(טרם פורסם). סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הוכרעה.
אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית ואין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת
דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו (ראו: ע"א 1016/97 שייקה פייקוב נ' דנה
פייקוב-תמיר (לא פורסם)). במקרה זה, לא מצאתי בדברי בית המשפט בדיון מיום
12.6.02, התבטאות שיש בה להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי,
במחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט קבע בהחלטתו כי דבריו "לא לשים מקלות
בגלגלים" הופנו לכל הצדדים ולא לפרקליטי הדיירים. הלכה היא שאם בית המשפט
אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה,
מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן
נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערערת, במקרה דנן, לא עמדה בנטל זה. בית המשפט
אף הסביר בהחלטתו כי דבריו נאמרו על מנת להביע את מורת רוחו מהתנהגות כל בעלי
הדין, ולהעיר להם על הדרך שבה הם נוהגים, וכי אין בדבריו משום נקיטת עמדה לטובת מי
מן הצדדים. הוא הדין באשר לדבריו של בית המשפט כי יעשה הכל על מנת שהחנויות
תימסרנה. בית המשפט ציין בהערותיו לכתב הערעור כי אף דברים אלה נאמרו על מנת להביע
את מורת רוחו מהתנהגות כל בעלי הדין, מבלי שכוונתו היתה להקנות יתרון לאחד מהם,
וכי במצב העובדתי שנוצר סבור היה כי יהיה זה נכון לבקש משני הצדדים לעשות הכל,
ויחדיו, על מנת לאפשר את מסירת החנויות. אפשר שניתן היה לנסח את הדברים באופן שונה
מעט, אך מכל מקום, בנסיבות המקרה, אין בדבריו של בית המשפט כדי להצביע על קיומו של
חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כך גם מהשתלשלות העניינים שקדמה לדיון מיום
12.6.02, עולה כי לבו של בית המשפט היה פתוח לשמיעת טענות הדיירים בעניין אי חיבור
החנויות לחשמל, והוא אף הסכים לדחות את מתן החלטתו בעניין חילוט הערבויות על מנת
לברר את הטענות שהעלו הדיירים סמוך למועד שימוע ההחלטה.
9. כך גם לא מצאתי בהחלטתו של בית המשפט מיום
11.6.02 כדי להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. העובדה כי בית
המשפט חזר וציין בהחלטתו מהם המסמכים אשר על הבעלים להמציא לבית המשפט ואף העובדה
שההחלטה נוסחה בצורת שאלה עם שלושה סימני שאלה בסופה, אין בה, בנסיבות העניין, כדי
להעיד על נקיטת עמדה לטובת מי מן הצדדים בתיק. אשר להחלטתו של בית המשפט שלא
להיעתר לבקשת המערערת לעיכוב הדיון עד להכרעה בערעור הפסלות, הרי שאין בה כשלעצמה
כדי להקים עילת פסלות. בית המשפט נימק את הטעמים להחלטתו - ומבלי להביע עמדה באשר
לטעמים לגופם - לא מצאתי כי יש בנימוקיו של בית המשפט כדי להצביע על קיומו של חשש
ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים.
מטעמים אלה, הערעור נדחה. המערערים יישאו
בהוצאות המשיבים 3-1 בסכום כולל של 7,500 ש"ח.
ניתן היום, ט"ו באב התשס"ב
(24.7.2002).
ה
נ ש י א
_________________
העתק
מתאים למקור 02056360.A02 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il