עטיה סמהדאן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5635/97 בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער: עטיה סמהדאן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, מיום 4.9.1997 בתיק ת.פ. 113/96 תאריך הישיבה: א' באייר תשס"א (24.4.01) בשם המערער: עו"ד חיים שורצברג בשם המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 15.8.88 נמצאה גופתה של חסיה וידס ז"ל, ילידת שנת 1912 אשר חיה בגפה, מוטלת ללא רוח חיים בביתה, ברחוב השומרים ברחובות. על צווארה נמצאה מטפחת שהודקה כלולאה, ורופא שערך את נתיחת הגופה קבע כי המות נגרם כתוצאה מתשניק. בבדיקה נמצא עוד כי בראשה של המנוחה נגרמה, סמוך למות, חבלה קהה, וקרוב לוודאי (כהגדרת הרופא) ממכה ישירה. ועוד חשוב להדגיש, כי בדירת המנוחה נתגלה אי-סדר רב שהיה בו כדי להעיד (בלשון בית משפט קמא) ש"במקום נערך חיפוש אלים ומקיף". טכנאים של המחלקה לזיהוי פלילי שהוזעקו לזירה, צילמו טביעות אצבע אשר נמצאו, בין היתר, על ארנקה של המנוחה שהיה מוטל ליד המיטה בחדר השינה, וכן על שקיות ניילון בהן נהגה המנוחה לאחסן בגדים. בהמשך התברר שחלק מאותן טביעות אצבע שייכות לבני משפחתה של המנוחה, ובאשר לאחרות נעשתה השוואה לטביעות אצבע של חשודים שונים, אך הבדיקה לא הניבה אותה עת תוצאות. רק בחודש פברואר 1996, ולאחר שהמשטרה החלה להיעזר במערכת ממוחשבת, התברר כי מספר מאותן טביעות אצבע שנמצאו בזירה זהות לטביעות אצבעותיהם של המערער וחברו, יוסף ערגני. המערער נעצר רק בחודש יולי 1996, ולאחר שנלקחו ממנו טביעות אצבע חדשות, נמצא שוב כי קיימת זהות מוחלטת עם המעתקים שנלקחו מהזירה - מארנקה של המנוחה ומשקיות ניילון בהן אוכסנו בגדיה. אותן טביעות אצבע הן הראיה המרכזית, ולמעשה היחידה, עליה ביססה המשיבה את כתב האישום שהוגש לבית משפט המחוזי בתל-אביב. על פי גרסתה, אותה אימץ בית משפט קמא בהכרעת דינו, חדרו המערער וחברו יוסף ערגני לביתה של המנוחה, ככל הנראה, שלושה ימים לפני שנמצאה הגופה, מתוך כוונה לבצע שוד. המשיבה טענה כי המערער וחברו גרמו למותה של המנוחה בכוונה תחילה, ולחלופין, הם עשו זאת במזיד תוך ביצועה של עבירת שוד, או על מנת להבטיח את בריחתם או הימלטותם מעונש, כאשר כל אחת מהאפשרויות האמורות מהווה עבירת "רצח" לפי אחת מחלופותיו של סעיף 300 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת דינו, כי במערער התקיימו יסודותיהן של שתי החלופות האחרונות של סעיף 300, ובעבירות אלו הורשע המערער. 2. כידוע, משקלן של טביעות אצבע בזירה הינו רב, ולעתים זו ראייה אמינה ומשכנעת יותר מעדותו של עד הראייה המצוי (ע"פ 660/86, 691/86, מיכאל דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"א (1), 785). יותר מכך, די בראייה מסוג זה, אף אם היא יחידה כדי להוות בסיס להרשעה, כאשר אין בפיו של נאשם הסבר סביר לממצא זה בזירה (ע"פ 517/86, ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(3), 441, 448; ע"פ 16/82, מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 309, 316). וכאן המקום להדגיש, כי לא די בהסבר המצביע על אפשרות רחוקה ותיאורטית, אלא כזה המתקבל על הדעת על פי מבחני ההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר (ע"פ 660/86, 691/86 הנ"ל, וכן ראה ע"פ 593/89, מדינת ישראל נ' נחום, פ"ד מ"ד (4), 1). עם זאת, לא תמיד יהיה די בטביעות אצבע על מנת לבסס הרשעה, למשל כאשר הן נמצאו על חפץ נייד, הואיל ובמצב זה יתכן שטביעות האצבע הגיעו לאותו חפץ שלא במקום ביצוע העבירה, ולא בשעה שזו התרחשה (ע"פ 7293/97, ז'אפר נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ב (5) 460, 474). 3. בא-כוחו של המערער טען בפנינו, כי העובדה ששולחו נדרש לשחזר את מעשיו כשמונה שנים לאחר ביצועה של העבירה שיוחסה לו, הציבה בפניו משוכה שהתקשה לדלג מעליה, ולא משום שנמנע מלשתף פעולה עם חוקריו, אלא משום שמשימה זו קשה לכל אדם, גם למי שלא חטא. אלא שהמערער, בחקירתו, לא הסתפק בתליית הקולר של חוסר יכולתו להציע הסבר להימצאן של טביעות אצבעותיו בזירה בשכחה, אלא שלל מכל וכל את האפשרות שביקר אי-פעם בביתה של המנוחה. בהודעה ת31/ נרשם מפיו כי מעולם לא נכנס לבית כלשהו ברחובות, למעט שיפוצים שביצע במספר דירות (ההודעה ת26/), אך הוא עשה זאת בשעה שכולן היו ריקות מאדם. על האפשרות שהועסק על ידי אישה זקנה בעבודה כלשהי בביתה, השיב המערער באופן נחרץ: "לא, אף פעם לא". בתאריך 4.8.96 הובל המערער על ידי המשטרה לביתה של המנוחה, ונשאל אם ביקר שם אי-פעם, והשיב בשלילה (ראה ת30/). עניין זה חזר ועלה בחקירתו מיום 8.8.96, ומפיו של המערער נרשם כך: "לא נכנסתי לבית שאמרת לי עליו, לא נכנסתי גם לחצר שם" (ההודעה ת31/). במהלך עדותו בבית המשפט ניסה המערער להעלות השערות, על מנת ליישב את העובדה המפלילה הכרוכה במציאת טביעות אצבעותיו בזירה, וכך טען שיתכן כי נגע בשקית הניילון במקרה, בעת שעבד בשוק או כאשר סייע למנוחה, אותה לא הכיר, לשאת את השקית. אך המערער התקשה להצביע על הנסיבות שבהן התרחש אותו מגע אקראי, במיוחד כשעל פי גרסתו צריך היה אותו מגע להתרחש מחוץ לדירה. ולא יהא זה מיותר להדגיש, כי מדובר בשקיות גדולות שנועדו לאחסון בגדים, שאנשים אינם נוהגים לשאת אותן בלכתם לשוק (ראה דבריו של העד דוד עידן בעמ' 13: "מדובר בשקיות בית, בגודל של שקית אשפה"). במיוחד התקשה המערער להסביר את מציאת טביעת אצבעותיו על ארנקה של המנוחה, בו נהגה להניח את תכשיטיה, הואיל וביחס לזה העידה בתה של המנוחה, הגב' מרים גלאון, כי אמה נהגה להחזיק את הארנק מוסתר בארון. עובדה מפלילה נוספת אותה מנה בית משפט קמא לחובת המערער, היא הימצאותם בזירה של טביעות אצבעותיו של יוסף ערגני, שהוא כאמור חברו של המערער. לנוכח ממצא זה, מקובלת עלינו ההשקפה כי אין לדבר עוד על מקריות שגרמה להפללתו של המערער, אלא מדובר בנסיבות מפלילות מאין כמותן, שאם לא יוצע להן הסבר משכנע, תוכרע הכף לחובת המערער, והסבר כזה לא הוצע, ואף לא ניתן להעלותו על הדעת כששוקלים אפשרויות שונות, הגם שלא הועלו על ידי המערער, שכן כולן היפוטטיות ובלתי סבירות. 4. בפיו של בא-כוח המערער הייתה טרוניה על כך שהמוצגים עליהם נמצאו טביעות האצבע, לא נשמרו על ידי החוקרים, ולא הוצגו כראיות בבית משפט קמא, הואיל ואבדו או הושמדו. בא-כוח המערער טען שכתוצאה מכך נשללה משולחו היכולת לבחון אותם מוצגים, ולהעמיד במבחן הביקורת את מסקנותיו של המומחה מטעם המשיבה. את הטענה הזו אין בידנו לקבל. עד התביעה, סגן ניצב מרק ינקו, המשרת כראש המעבדה לטביעות אצבע במשטרת ישראל מסר, כי אף שהשיטה המקובלת לתיעוד טביעות אצבע הנמצאות בזירה, היא על ידי העתקתם באמצעות סרט צלוטייפ לאחר פיזור אבקה, במקרה הנוכחי נעשה שימוש בשיטה אחרת המכונה "סופרגלו", בה התיעוד נעשה על ידי פיזור אדי דבק על המוצג וצילומו. לפיכך, לא נזקק העד גם לבחון את המוצגים עצמם, אלא את צילום טביעות האצבע בלבד. שיטת בדיקה זו, שנקבע על ידי המומחה כי היא השיטה המתאימה לבדיקה מסוג זה, לא הותקפה כשיטה לא ראויה על ידי ההגנה, ומשכך, לא נפגם זיהוי טביעות האצבע שנעשה על ידי המשטרה על פי הצילומים. הצילומים עצמם הוגשו כראייה (ת8/), וניתנים היו לבדיקת מומחה מטעם ההגנה, אך זו לא מצאה לנכון לעשות את אותה בדיקה מטעמים השמורים עמה. 5. מול ביתה של המנוחה נמצא הוסטל למפגרים, ועלה חשד כי שניים מדייריו של אותו מקום ביצעו את הרצח. החשד גבר כאשר השניים מסרו כי נכנסו לביתה של המנוחה, ובמהלך חקירתם הטילו זה על זה את האשם בחניקתה. אך בהמשך הגיעו החוקרים למסקנה, כי השניים נטלו על עצמם מעשה שלא עשו, ובית משפט קמא אשר צפה בקלטות הוידיאו בהן תועדה חקירתם של השניים, השתכנע גם הוא שהם לא היו מעורבים בגרימת מותה של המנוחה. בית המשפט קבע, כי אם הודו אותם מפגרים כי נטלו חלק ברצח, היה זה כתוצאה מחוסר יכולתו של החוקר להתמודד עם מוגבלותם, ומסקנה זו נתמכה בעובדה כי בפיהם היו גרסאות אחדות לגבי פרטים שונים של האירועים. על רקע כל אלה מסקנת בית המשפט המחוזי הייתה, כי אין "בפרשה של שני המפגרים, כדי לעורר ספק סביר במסקנות המרשיעות כלפי הנאשם" (עמ' 29 של הכרעת הדין), ולא סברנו כי הוכחה עילה להתערב בממצא זה. 6. העולה מכל האמור הוא, שהרשעתו של המערער על ידי בית המשפט המחוזי התבססה על הכרעה בשאלות של עובדה, בהן אין ערכאה הערעור נוהגת להתערב, למעט מקרים חריגים, והערעור הנוכחי אינו נמנה עליהם. למסקנה זו הגענו לאחר שבחנו את הכרעת הדין, ראיות הצדדים וטיעוניהם של בעלי הדין, ומצאנו שההרשעה עומדת גם במבחנים הקפדניים הנדרשים בפלילים, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ג באייר תשס"א (6.5.01). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 97056350.O07 /אז נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444