און ניימן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5633/12 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 5633/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: און ניימן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 16.5.2011 ועל גזר דין מיום 24.6.2012, של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתפ"ח 1143/07, שניתנו על-ידי כב' השופטים ש' דותן; י' שיצר; ש' שוחט תאריך הישיבה: כ"ב באדר התשע"ג 4.3.2013 בשם המערער: עו"ד יעל גרוסמן; עו"ד סאלי ליכט בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 16.5.2011 ועל גזר דין מיום 24.6.2012, של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ניתנו על-ידי כב' השופטים ש' דותן; י' שיצר; ו-ש' שוחט, בתפ"ח 1143-07. בהכרעת דינו מיום 16.5.2011, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המערער בעבירה של מעשה סדום בנסיבות של אינוס, לפי סעיף 347(ב), בקשר עם סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ובעבירה של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו בעבירות אלו, גזר בית-המשפט המחוזי על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-12 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה המנויה בסימן ה' של פרק י' בחוק העונשין. בנוסף, הורה בית-המשפט, כי המערער יפצה את המתלוננת בסכום של 50,000 ₪. טרם שאפנה לדון בשאלות העולות מן הערעור המונח לפנינו, אעמוד על עיקרי העובדות, על ההליכים בבית-משפט קמא, ועל טענות הצדדים, כפי שנשמעו בדיון שהתקיים לפנינו. עובדות כתב האישום אשר הוגש נגד המערער 2. בכתב אישום, אשר הוגש נגד המערער, נטען, כי במועד הרלוונטי לכתב האישום ניהל המערער, עורך דין במקצועו, עסק לשירותי אירוח, שכלל הגשת ארוחות רומנטיות, טיפולי ספא ועיסויים, בביתו שבכפר-סבא, וזאת מבלי שהיתה לו הכשרה פורמאלית לבצע בעצמו טיפולי עיסוי. ביום 24.12.2007, בשעה 20:00 או בסמוך לה, הגיעה ס.ג. (להלן: המתלוננת), ביחד עם בן-זוגה, לערב אירוח בספא, אשר כלל, בין-היתר, טיפולי עיסוי. לאחר שבני הזוג שהו ביחידות בג'קוזי, הופנו המתלוננת ובן-זוגה, על-ידי המערער, לחדרי טיפולים נפרדים לשם קבלת עיסוי. המערער נכנס לחדר הטיפולים, בו היתה המתלוננת, וציין בפניה כי הוא עומד לעשות לה "עיסוי אינדיאני". המתלוננת, הסירה את חלוקה ונשכבה על בטנה, כאשר לגופה תחתונים בלבד. בשלב זה, החל המערער לעסות את גַבָּהּ של המתלוננת, בעזרת שמנים, כאשר מפעם לפעם, הוא נגע בצידי שדיה. בהמשך, עבר המערער לעסות את גַבָּהּ התחתון של המתלוננת, תוך שהוא מפשיל, במעט, את תחתוניה. עוד נטען בכתב האישום, כי, בסופו של דבר, הפשיט המערער את המתלוננת מתחתוניה, החל לעסות את ישבנה, והחדיר את אצבעו אל פי-הטבעת שלה, מספר פעמים, תוך שהוא מחכך את איבר מינו בגופה, ומפציר בה "תתפרקי, תתפרקי". כל זאת, מבלי שהמערער ביקש או קיבל את הסכמתה של המתלוננת למעשיו. בתגובה, החלה המתלוננת לבכות, וקפאה על מיטת הטיפולים, כשהיא חשה משותקת (להלן: חלקו הראשון של הטיפול). בשלב זה, ביקשה המתלוננת מהמערער רשות לגשת לשירותים, הלה השיב לה בחיוב, ושאל אותה האם בכוונתה לשוב לטיפול. המתלוננת השיבה בחיוב לשאלתו של המערער, ניגשה לשירותים, ושם היא מיררה בבכי. לנוכח חששה מן המערער, ומכיוון שלא רצתה לאכזב את בן-זוגה, אשר היתה לו היכרות מוקדמת עם המערער, חזרה המתלוננת לחדר הטיפולים וביקשה מן המערער רשות ללבוש את תחתוניה בחזרה. המערער נאות לכך, וביקש מהמתלוננת לשכב על גבה והיא עשתה כן. בשלב זה, כך נטען בכתב האישום, החל המערער לעסות את שדיה של המתלוננת ולנגוע באיבר מינה, מעל ומתחת לתחתוניה, תוך שהוא מחכך את איבר מינו בכף ידה. בתגובה, ביקשה המתלוננת, בבכי, מן המערער שיחדל ממעשיו. חרף התנגדותה, המשיך המערער במעשיו אלה, ושאל את המתלוננת אם היא מוכנה לסייע לו להגיע לפורקן מיני (להלן: חלקו השני של הטיפול). המתלוננת סירבה בתוקף, קמה ממיטת הטיפולים, וחשה אל חדר הטיפולים בו שהה בן-זוגה, שם סיפרה לו את כל אשר אירע. על-יסוד עובדות אלה ייוחסו למערער, כאמור, עבירה של מעשה סדום בנסיבות של אינוס ועבירה של מעשים מגונים. 3. בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל המיוחס לו, מלבד בעובדה שהוא שהה בחדר הטיפולים וביצע במתלוננת "עיסוי אינדיאני". לטענת המערער, המתלוננת בדתה את הדברים מליבה, אם במזיד, כדי להצדיק את התנהגותה התמוהה במהלך האירוע, ואם מכיוון "שהיא מספרת על דברים שחוותה כאילו קרו לה למרות שהם לא קרו לה בפועל". בהמשך, הוסיף המערער וטען, כי לא ניתן לבסס ממצאים מרשיעים נגדו, בהסתמך על גרסתה הבלתי אמינה של המתלוננת, וזאת, בין היתר, משום שגרסתה היתה "[...] רצופה סתירות ואי-דיוקים בכמות, באיכות ובמידה שאינה מאפשרת לבסס עליה קביעה עובדתית כלשהי". לבסוף, נטען, לקיומם של מחדלי חקירה רבים, אשר פגעו בהגנתו של המערער. כך, בין היתר, עמד המערער על העובדה, כי לאחר האירוע לא עברה המתלוננת בדיקה רפואית; בגדיה לא נבדקו; ולא נאספו ראיות אובייקטיביות לשם אימות או הפרכת גרסתה. הכרעת דינו של בית-משפט קמא 4. לאחר ששמע את כלל העדויות, ועמד על התשתית הראייתית אשר הונחה בפניו, החליט בית-משפט קמא לדחות את גרסת המערער לאירועים המתוארים בכתב האישום, לאמץ את גרסת המתלוננת, וכפועל יוצא מכך להרשיע את המערער בשתי העבירות שייוחסו לו בכתב האישום. 5. בהכרעת דין, מפורטת ומנומקת, מפי האב"ד, כב' השופטת ש' דותן, אליה הצטרפו יתר חברי המותב, נדרש בית-משפט קמא לארבעה נושאים מרכזיים: גרסת המתלוננת ומהימנותה; חוות הדעת הפסיכולוגיות והטוקסיקולוגית בעניינה של המתלוננת; גרסת המערער; ונפקותם של מחדלי חקירה והשפעתם על הגנתו של המערער. להלן עיקרי התייחסותו של בית-משפט קמא לכל אחד מהנושאים שפורטו לעיל: א. גרסת המתלוננת ומהימנותה: בפתח הכרעת דינו, לאחר שעמד, בהרחבה, על גרסת המתלוננת, קבע בית-משפט קמא, כי עדותה היתה עקבית ומפורטת, ועלתה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה ועם דבריה בעימות עם המערער. בהקשר זה, התייחס בית-משפט קמא לפערים ולסתירות מסויימים, בין הגרסה שמסרה המתלוננת בעדותה בבית-המשפט לבין גרסאותיה המוקדמות יותר, וקבע, בניגוד לנטען על-ידי המערער, כי פערים וסתירות אלה אינם מהותיים, וכי הם תולדה טבעית של האירוע הטראומטי אשר חוותה המתלוננת, ואין בהם כדי להשליך על מידת מהימנותה. לבסוף, קבע בית-משפט קמא, כי גרסת המתלוננת זכתה לחיזוק מעצם בחירתה להגיש תלונה במשטרה, מיד לאחר התרחשות האירועים הנטענים בכתב האישום, כמו גם בעדויותיהם של בן-זוגה של ושל אחותה, אשר תיארו את מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת, מיד לאחר האירוע. ב. חוות הדעת הפסיכולוגיות והטוקסיקולוגית: בהתייחס להתנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, הגישה המאשימה חוות דעת פסיכולוגית, בה נאמר על-ידי הפסיכולוג לירן רוגב, אשר ליווה את המתלוננת עוד קודם לאירוע מושא כתב האישום, כי התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע נבעה מ"רגרסיה טראומטית" להתעללות מינית, אשר חוותה בעברה, או כתוצאה מתגובות של בלבול וחוסר אונים ["דיסוציאציה"] האופייניות במצבים של תקיפה מינית. המערער טען בהקשר זה, כי אין להסתמך על חוות הדעת מטעם המשיבה, וזאת הן לנוכח מהימנותו המוטלת בספק של הפסיכולוג רוגב, והן לנוכח העובדה, כי תחום התמחותו הוא טיפול בהפרעות אכילה, ולא טיפול בנפגעות תקיפה מינית. נטען על-ידי המערער, בהתייחס לתוכן חוות הדעת מטעם המשיבה, כי אמנם, נפגעות תקיפה מינית עשויות להגיב לאירוע הטראומטי בחוסר אונים או אף בבלבול, ואולם, בחירתה של המתלוננת לשוב למיטת הטיפולים, לאחר שעברה, לטענתה, תקיפה מינית, היא התנהגות בלתי סבירה באופן קיצוני, עד שאין כל אפשרות לקבל את גרסתה זו. בטענה זו של המערער תמכה גם המומחית מטעם ההגנה, ד"ר ברכה גאוני, אשר מסרה בחוות דעתה, כי התנהלותה של המתלוננת במהלך האירועים, מעידה כי היא לא חוותה במהלכם "ריאקטיביזציה של העבר", והיא אף לא פעלה במצב של דיסוציאציה. בית-משפט קמא, החליט לאמץ את עמדת המומחה מטעם המשיבה, בדחותו מכל וכל, את חוות-דעתה של ד"ר גאוני. זאת, לאחר שבית-המשפט עמד על היכרותו הקודמת של רוגב עם המתלוננת ועם מאפייניה האישיותיים הייחודים, לרבות הפגיעה המינית שחוותה בעברה. זאת, לעומת ד"ר גאוני, שלגבי חוות דעתה נקבע, כי, לא זו בלבד שהיא נערכה מבלי לבדוק את המתלוננת, אלא שניכר מתוכנה, כי "דעתה של המומחית ננעלה לחובת המתלוננת". עוד נאמר, בהקשר זה, כי מסקנותיה של ד"ר גאוני, מהן עולה, כי היה מצופה מהמתלוננת להימנע מלהיכנס לסיטואציה הקשה, או לחילופין לפעול, באופן אקטיבי, להפסקתה, אינן תואמות את ניסיון החיים ואינן מתיישבות עם אירועי תקיפה מינית המתוארים בהלכה הפסוקה. לסיום הדיון בנקודה זו, קבע בית-משפט קמא, כי אין כל הכרח להיצמד דווקא למנגנונים הפסיכולוגיים, עליהם הצביע רוגב בחוות דעתו, כדי להסביר את התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע. זאת שכן, תגובות של חוסר אונים ובלבול, אשר אפיינו את התנהגות המתלוננת במהלך האירוע, הינן תגובות אופייניות לנפגעות תקיפה מינית, ולבטח שאין לִשְפּוֹט את התנהגותה של מתלוננת בעבירת מין במבט של "חכמה לאחר מעשה". לפיכך, נקבע, כי אין בהתנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע כדי לפגום, כהוא זה, ממידת מהימנותה הגבוהה. בהמשך, דחה בית-משפט קמא את חוות הדעת הטוקסיקולוגית, אשר הוגשה מטעם המערער, ובה טען, פרופ' פינקלשטיין, המומחה מטעמו, כי רמת האלכוהול בדמה של המתלוננת במהלך האירוע, פגמה ביכולת הקליטה החושית שלה, באופן כה משמעותי, עד שהיא פרשה נגיעות מסוימות בירכיה, כהחדרת אצבע אל פי-הטבעת שלה. בית-משפט קמא דחה טענה זו, מכל וכל, בהיותה בלתי משכנעת בעליל. תחילה, התייחס בית-המשפט לתוכן חוות הדעת, וקבע, כי עולה מהעדויות שהונחו בפניו, כי לא היה בכמות המשקאות המשכרים, שצרכה המתלוננת, כדי לפגוע בכישוריה הקוגניטיביים והרגשיים במידה כה חמורה, כפי שנטען בחוות-הדעת. בהמשך, נקבע, כי הנתונים ואופן החישוב, שעליהם הסתמך המומחה, מעידים על מגמתיות מסקנותיו, לרעת המתלוננת. ג. גרסת המערער: לאחר שבית-משפט קמא עמד באריכות על גרסתו של המערער לאירועי אותו ערב, נקבע, כי גרסה זו אינה מהימנה עליו. בין היתר, התייחס בית-המשפט לנושא איתור המְעַסָּה, אשר טיפלה בבן-זוגה של המתלוננת, שבכוחה היה לאשש, לכאורה, חלקים מהותיים בגרסת המערער. בית-משפט קמא קבע, כי לא זו בלבד שמאמצי המערער לאיתורה לא היו כנים, אלא שעדויותיהם של המערער ובנו בנוגע לפעולות שנעשו לאיתורה, היו, לכל הפחות, תמוהות, עד שהתעורר הרושם שהמערער עשה כל מאמץ כדי למנוע מאותה מְעַסָּה למסור את גרסתה. בהתייחס לשיחה שהתקיימה בין המערער לבין בן-זוגה של המתלוננת, נאמר על-ידי בית המשפט, כי המערער התקשה להבהיר, מה, מתוך הדברים שנאמרו לכאורה באותה שיחה, עורר בליבו חשד, לפיו הסיבה, שבעטיה חדלה המתלוננת את העיסוי, היתה בעלת נופך מיני. זאת, לנוכח העובדה, כי לטענת המערער עצמו, הוא זה שיזם והוביל את השיחה, בעוד שבן-הזוג לא הרחיב במילים, ולא פירט את תוכן הדברים שאמרה לו המתלוננת, מיד בצאתה מחדר הטיפולים. עוד, קבע בית-משפט קמא, כי המערער לא נתן מענה משכנע לשאלה מדוע המשיך בעיסוי ואף עודד את המתלוננת "להשתחרר", חרף תגובתה החריגה, לכאורה, לעיסוי, והסיטואציה הבעייתית שאליה נקלע. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי המערער התקשה להבהיר את הדברים אשר הטיח במתלוננת בעימות ביניהם, מהם עולה, כי הלה סבר במהלך העיסוי שהמתלוננת חשקה בו. בהמשך, התייחס בית-משפט קמא לטענת המערער, כי המתלוננת נותרה כשהיא לבושה בתחתוניה לכל אורכו של הטיפול (גרסה אשר עמדה, כאמור, בסתירה לגרסת המתלוננת). נקבע, בהקשר זה, כי הפערים המהותיים בין טענה זו לבין הודעת בנו של המערער במשטרה, בה הוא טען, כי אביו ציין בפניו, כי המתלוננת היתה עירומה לחלוטין בטרם יצאה אל השירותים, מעידים שאין ליתן אמון בגרסת המערער, גם בנקודה זו. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי היות שלא עלתה טענה, על-ידי מי מבין הצדדים, כי המתלוננת היא שהסירה את תחתוניה בעצמה, הרי שהמערער הוא שהפשיטה מהם, וזאת בניגוד גמור לגרסתו. להשלמת התמונה יוער, כי בעדותו של הבן בבית-המשפט, כמו גם במכתב ששלח, חודשים אחדים לאחר האירוע, אל המשיבה, הוא חזר בו מדבריו אלו וטען, כי המערער ציין בפניו שהמתלוננת היתה "עירומה, לא עירומה לגמרי". בית-משפט קמא, דחה גרסה מאוחרת זו, מכל וכל. בית-משפט קמא סיכם את עמדתו לעניין מהימנותו של המערער בקובעו, כי "עדות [המערער] אינה מהימנה עלי. ההתפתחות בגרסאות שמסר, הסבריו הנפתלים והתכחשותו לאמירות כאלו ואחרות, מלמדות כי מדובר באדם בלתי אמין, המתחמק ממתן תשובות ומציע הסברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים" (עמ' 61 להכרעת הדין). על-יסוד האמור לעיל, מצא בית-משפט קמא, להעדיף את גרסתה של המתלוננת, חרף אי-דיוקים קלים אשר נפלו בה, על-פני גרסתו הבלתי מהימנה של המערער. משכך נקבע, בהתאם לסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), כי די בגרסת המתלוננת (ובהנמקתו של בית-המשפט), כדי לבסס את הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזאת על אחת כמה וכמה משנמצאו לגרסתה של המתלוננת ראיות חיזוק מהותיות. לעניין החיזוק לעדותה המהימנה של המתלוננת, קבע בית-משפט קמא, כי מדובר ב"חיזוקים המגיעים לדרגת סיוע", כאשר הכוונה היא בעיקר לעדויות בנוגע ל"סערת הנפש בה היתה נתונה [המתלוננת] לאחר אירועי אותו ערב" (עמ' 63 להכרעת הדין). ד. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה: בחלקה האחרון של הכרעת הדין, דן בית-משפט קמא, בטענות המערער בדבר קיומם של מחדלי חקירה שונים, ובראשם הימנעותם של חוקרי המשטרה מלשלוח את המתלוננת לבדיקה על-ידי רופא משפטי. זאת, חרף העובדה שבהודעתה השנייה של במשטרה, הביעה המתלוננת את הסכמתה לעבור בדיקה, כאמור. החלטה זו, כך נטען על-ידי המערער, מנוגדת לנוהלי המשטרה, והיא פגעה באורח מהותי בהגנתו. זאת, כפי שטען ד"ר חן קוגל, בחוות דעתו שהוגשה מטעם המערער, מכיוון שבאמצעות בדיקה כאמור, ניתן לאשר או לשלול פגיעות בפי-הטבעת של המתלוננת, כמו גם לאתר שרידים של חומרי סיכה, שבהם השתמש המערער, בעת שעיסה את המתלוננת. בית-משפט קמא, התייחס באריכות לטענה זו וקבע, כי בנסיבות דנן אכן היה מקום לשלוח את המתלוננת לבדיקה רפואית, ומשנמנעו חוקרי המשטרה מלעשות כן, הרי שאכן מדובר במחדל חקירה. עוד ציין בית-משפט קמא, כי אין להתעלם גם מחלקה של המתלוננת במחדל זה, שכן ההחלטה שלא לערוך למתלוננת בדיקה כאמור נבעה, בין היתר, מדבריה לחוקר המשטרה מהם עלה, כי קיימה יחסי מין אנאליים עם בן-זוגה, מספר ימים עובר לאירוע, כך שאין משמעות רבה לבדיקה זו. דבריה אלה של המתלוננת התגלו בבית-המשפט, לכל הפחות, כלא מדויקים. יחד עם זאת, ולגופם של דברים, נקבע, כי חרף קיומו של מחדל חקירה בנקודה זו, הרי שלנוכח מכלול הנסיבות ומארג הראיות, אשר הונחו בפני בית-המשפט, לא היה במחדל זה כדי לפגוע בהגנתו של המערער, או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. זאת, בעיקר, לנוכח העובדה, כי הימצאם של סימני פגיעה בפי-הטבעת של המתלוננת, יש בה כדי לחזק את המסקנה המרשיעה נגד המערער, ואולם, אין בהיעדר סימנים כאמור, כדי לשלול את האפשרות כי היתה פגיעה מינית במתלוננת. במילים אחרות, גם לוּ הייתה נערכת למתלוננת בדיקה רפואית, שבה לא היו מתגלים כל סימני פגיעה בפי הטבעת, הרי שלא היה בכך כדי לשלול את האפשרות כי המערער החדיר את אצבעותיו לפי-הטבעת שלה. בהתאם לכך, גם נדחו טענות המערער בדבר חשיבות הבדיקה הרפואית, לשם איתור שרידים של חומרי סיכה בפי-הטבעת של המתלוננת. זאת, לנוכח העובדה, כי המכון לרפואה משפטית, אשר אמון על בדיקות רפואיות לנפגעות תקיפה מינית, אינו נוהג ליטול דגימות של חומרי סיכה, כאשר מדובר בתלונה שעניינה החדרת אצבעות לפי-הטבעת, כפי המקרה דנן. במצב דברים זה, כך נקבע, לא נגרם למערער כל נזק ראייתי, שכן, גם לוּ הייתה נשלחת המתלוננת לבדיקה רפואית, הרי שלנוכח טיב התלונה ואופי המקרה, לא הייתה מתבצעת בדיקה לאיתור שרידים של חומרי סיכה. באופן דומה, דחה בית-משפט קמא את טענת המערער, לפיה היה מקום לדגום שרידי DNA מציפורניו, וזאת לנוכח העובדה, כי בעדותו, חזר בו ד"ר קוגל מטענותיו בנושא, לאחר שהוצג בפניו מאמר המטיל ספק באמינות מסקנותיה של בדיקה שכזו, בהקשר הנדון. בהמשך, נדרש בית-משפט קמא לטענות בנוגע לשלל מחדלי חקירה נוספים, שהתרחשו, לטענת המערער, במקרה דנן. כך, בין היתר, דחה בית-משפט קמא, את הטענה לפיה לא נעשו, מצד המאשימה, מאמצים מספיקים לאיתור המְעַסָּה, אשר טיפלה בבן-זוגה של המתלוננת. בית-המשפט חזר וקבע, כי לא זו בלבד שטענת המערער בנקודה זו היא "תמוהה ביותר", אלא שהיא אף "מקוממת ואבסורדית כאחת", שכן, הוא עצמו, עשה כל שביכולתו כדי "להעלים את עקבותיה [כדי] שלא לזמנה לבית-המשפט". כמו כן, נדחו טענות המערער גם בנוגע לאי-תפיסת מיטת הטיפולים; הסדינים שהיו מונחים עליה; ובגדי המתלוננת. זאת, לאחר שבית-משפט קמא קבע, כי מארג הראיות שהונח בפניו, מלמד כי לא היה בפריטים אלה כדי לסייע למערער בהגנתו. כך, בין היתר, התייחס בית-המשפט לטענות בנוגע לתפיסת מיטת הטיפולים, וקבע, כי לא זו בלבד שהמערער עצמו העיד, כי מדובר במיטה מודולארית (שגובהה ניתן לשינוי), אלא שהמיטה עצמה מצויה ברשותו, ולפיכך היה ביכולתו להציג בפני בית-המשפט נתונים טכניים ביחס לגובהה, ובכך לנסות ולסתור את גרסת המתלוננת בנקודה זו. בהמשך, נדחתה טענתו של המערער בדבר אופן גביית העדות מבנו וכן הטענה כי דברי הבן סולפו על-ידי חוקר המשטרה. בית-משפט קמא קבע בהקשר זה, כי "לא מצאתי טעם להעדיף את עדותו של [הבן] על פני עדותו של רס"ר פינקלשטיין, מאחר שלכל אורכה התחמק [הבן] ממתן תשובות או התחכם וענה באופן בלתי ענייני לשאלות שנשאל [...]; הרים את קולו; התחצף; הוכרז עד עוין; והתעקש להביא לידיעת בית-המשפט ראיות לא קבילות [...]. יתר על כן, לא ניתן מענה משכנע לתמיהה מדוע מצא לנכון לשטוח את טענותיו רק בחלוף כמחצית השנה ממועד חקירתו במשטרה [...], שעה שמדובר בטענות הנוגעות למשקלן של הראיות בתיק, היכולות להשפיע על מעצרו של [המערער], הוא אביו" (עמ' 74 להכרעת הדין). לסיום, דחה בית-משפט קמא את הטענות בדבר השמדת מסמכים, כביכול, על-ידי חוקר המשטרה, בקובעו, כי מדובר במסמך בודד שהוצא מתיק החקירה, ואין כל בטחון שיש להתייחס אליו כחומר חקירה, בהתאם להלכה הפסוקה. יתירה מזאת, בית-המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם יש לראות את אותו מסמך בודד כחומר חקירה, הרי שבמכלול הנסיבות, ולנוכח דחיית יתר טענותיו של המערער בנושא מחדלי החקירה, "אין במחדל זה כדי להושיע את [המערער]". לאור כל אלה, קבע בית-משפט קמא, כי אין במחדלי החקירה הנטענים על ידי המערער, כדי לפגוע בהגנתו או להוביל למסקנה כי קיים ספק סביר בדבר אשמתו, ולפיכך נדחו טענותיו בנדון. 6. על-יסוד האמור לעיל, לאחר שבית-משפט קמא קבע כי יש להעדיף את גרסת המתלוננת, שלה נמצאו חיזוקים מהותיים, על פני גרסתו הבלתי מהימנה של המערער, ולאחר שנקבע, כי הגנתו של המערער לא נפגעה בעקבות קיומם, לכאורה, של מחדלי חקירה שונים, החליט בית-משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר דינו של בית-משפט קמא 7. לאחר מתן הכרעת הדין בעניינו, לקה המערער באירוע מוחי, שבעטיו נדחו הדיונים שנועדו לטיעונים לעונש, במספר חודשים, אשר במהלכם התקיימו בין הצדדים מגעים במטרה להגיע להסדר טיעון, לעניין עונשו של המערער. ביום 28.3.2012, הודיעו הצדדים לבית-משפט קמא, כי הגיעו להסדר כאמור, אשר במסגרתו הוסכם, כי התביעה תעתור לעונש של שנת מאסר לריצוי בפועל ולמאסר על-תנאי, ואילו המערער יעתור, לעונש מופחת בחומרתו. בנוסף, הסכימו הצדדים, כי המערער יפקיד, עוד טרם הדיון לעניין העונש, סכום של 50,000 ₪ כפיצוי לטובת המתלוננת. ביום 24.6.2012, גזר בית-משפט קמא את עונשו של המערער, והשית עליו את העונשים המפורטים פסקה 1 לעיל. 8. בפתח גזר דינו עמד בית-המשפט על עברו של המערער, הכולל, בין היתר הרשעה בעבירה של קבלת דבר במרמה; ובעבירה של התחזות לאדם אחר במטרה להונות, אשר בה הורשע המערער לאחר שסייע לקטינה להתחזות לבגירה, לצורך ביצוע ניתוח הגדלת חזה. בהמשך, נדרש בית-משפט קמא למצבו הבריאותי של המערער, תוך שהדגיש את מצבו הנפשי המורכב, אשר, כפי שעולה מחוות-הדעת שהוגשו בנדון, הוא בא לידי ביטוי בעבר, בתופעות חולפות של הלם קרב ובהתקפי חרדה, שבגינם אובחן המערער כמי שסובל מתסמונת פוסט-טראומטית. בחווֹת-דעת אלה נטען גם, כי עונש מאסר בפועל עשוי להחמיר את מצבו הנפשי של המערער. אשר למצבו הפיסי של המערער, ציין בית-משפט קמא את הפגיעה בתפקודו, ואת הטיפולים אשר הוא נאלץ לעבור, כתוצאה מהאירוע המוחי שבו לקה, כאמור, במהלך שנת 2011. עוד התייחס בית-המשפט לתלותו של אביו הקשיש של המערער, בבנו, המתגורר עימו ודואג לצרכיו היומיומיים. בהמשך, נדרש בית-משפט קמא לתסקיר נפגעת העבירה, אשר הוגש מטעם שירות המבחן, ובו פורטו ההשלכות הקשות של האירוע על המתלוננת, לרבות תחושות ההשפלה, הבושה, התסכול והאכזבה, המלוות אותה מאז האירוע. שירות המבחן הדגיש, כי על מנת להתמודד עם כל אלה, על המתלוננת להשתלב בטיפול פסיכולוגי, שיסייע לה לעבד את האירוע הטראומטי אותו חוותה. ברם, כפי שעולה מן התסקיר, המתלוננת לא השתלבה בטיפול כאמור, בשל היעדרם של אמצעים כלכליים. לפיכך, הביעה המתלוננת את רצונה, כי עונשו של המערער יכלול, בין היתר, רכיב של פיצוי, אשר יסייע לה לממן את הטיפולים הדרושים. עוד ציינה המתלוננת, בהתייחס לעונשו של המערער, כי כל עונש, אשר יבטא את חומרת מעשיו ופגיעתו של המערער בה, יחזק אותה. לאחר הדברים הללו, קבע בית-משפט קמא, כי נסיבותיו של המקרה הנדון מצדיקות ענישה חמורה, אשר תבטא את הסלידה החברתית ממעשיו של המערער ותרתיע אותו מפני ביצוען של עבירות דומות בעתיד. לעניין זה, הזכיר בית-משפט קמא את העובדה, כי המערער אינו נוטל אחריות על מעשיו ואינו מביע חרטה או אמפטיה כלפי המתלוננת, דבר המקשה ליתן משקל לפנייתו לרחמי בית-המשפט, ולבקשתו להמנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. לצד הקולא, שקל בית-המשפט, את נסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט את נכותו הפיסית, ואת החשש שמא מאסרו יוביל להתדרדרות נוספת במצבו הנפשי. לאחר ששקל את מכלול השיקולים לחומרה ולקולא, תוך שנתן דעתו לרף הענישה המקובל בנסיבות דומות, אימץ בית-משפט קמא את הרף העליון של הסדר הטיעון, אשר נערך בין הצדדים, והשית על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-12 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה המנויה בסימן ה' של פרק י' בחוק העונשין. בנוסף, ובהתאם להסכמת הצדדים, הורה בית-המשפט, כי המערער יפצה את המתלוננת בסכום של 50,000 ₪. הערעור על פסק דינו של בית-משפט קמא 9. ערעורו של המערער, המכוון נגד הכרעת הדין נשען על שני ראשים מרכזיים: הראש האחד נוגע להחלטתו של בית-משפט קמא להסתמך על עדותה של המתלוננת, ועליה בלבד, וזאת חרף "הפירכות והתמיהות" הרבות אשר נמצאו בה. הראש האחר עליו נשען המערער בערעורו על הכרעת הדין נוגע לקיומם של מחדלי חקירה שונים, אשר פגעו, לטענתו, בהגנתו ובזכותו להליך הוגן. להלן נרחיב בטענותיו של המערער בשני הנושאים המרכזיים, כאמור לעיל. 10. בחלק הנוגע לקביעות המהימנות שנעשו על-ידי בית-משפט קמא, נטען, כי בגרסאותיה של המתלוננת, כמו גם בהתנהגותה במהלך האירוע נתגלו שלל תמיהות, סתירות, ושקרים, הנוגעים, ברובם הגדול, בלב ליבה של המחלוקת, ואינם ניתנים להסבר באמתלה של סערת רגשות, בה, לכאורה, היתה נתונה המתלוננת במהלך האירוע, או בטענת "זוטי דברים", כפי שקבע בית-משפט קמא בהכרעת דינו. בראש ובראשונה, נטען, כי שגה בית-משפט קמא משהתעלם מהשלכותיה של המניפולציה, אשר הפעילה המתלוננת על חוקרי המשטרה על-מנת שלא לעבור בדיקה רפואית, שעשויה היתה להשליך על מהימנות גרסתה. בהמשך, התייחסה עו"ד גרוסמן, באת-כוחו של המערער, לטענת המתלוננת, כי במהלך העיסוי נגע המערער במפשעתה. גרסה זו, כך נטען, הינה חסרת שחר, שכן, לא זו בלבד שהמתלוננת לא היתה עקבית ומסרה גרסאות סותרות בעניין זה, אלא, שלנוכח התנוחה בה שכבה המתלוננת, הרי שהמערער לא יכול היה "מבחינה טכנית" לגעת במפשעתה. באופן דומה, הוסיפה וטענה עו"ד גרוסמן, כי המתלוננת מסרה גרסאות סותרות, הן בשאלת הכאבים שחשה תוך כדי מעשיו של המערער והן בהתייחס לגניחות שהשמיעה במהלך הטיפול. קולות אלה, כך נטען, הם שהביאו את המתלוננת "להעליל [על המערער] עלילת שווא", וזאת מפני חששה פן ייוודע הדבר לבן-זוגה. בהמשך, נטען, כי כדי להצדיק את בחירתה של המתלוננת לשכב עירומה למחצה על מיטת העיסוי, היא בדתה טענה שקרית, לפיה גם בעיסויים שביצעה בעבר, היא התבקשה לפשוט את חולצתה וחזייתה. לגישת המערער, סתירות ושקרים אלו, כמו גם סתירות ותמיהות רבות אחרות, מערערים את אמינותה של המתלוננת ואת מהימנות גרסתה, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, בקביעותיה ובממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בהקשר זה, הוסיפה וטענה עו"ד גרוסמן, כי שגה בית-משפט קמא, משמצא בסערת הרגשות בה היתה מצויה, לכאורה, המתלוננת, משום חיזוק לגרסתה. זאת, הן משום שלשיטתה של עו"ד גרוסמן, כלל לא הוכח שהמתלוננת אכן היתה בסערת רגשות, והן משום שאין כל הכרח כי סערת רגשות, כשלעצמה, תהווה ראיה לחיזוק גרסת מתלוננת בעבירות מין. בהמשך, התייחסה עו"ד גרוסמן להתנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, וטענה, בהקשר זה, כי חזרתה של המתלוננת לחדר הטיפולים ובחירתה להמשיך בעיסוי, לאחר שבוצעו בה, לטענתה, מעשים מגונים ומעשה סדום, "אינה מתקבלת על הדעת". בהתאם לכך, אין גם לקבל את ההסברים שסיפקה המתלוננת, לשם הבהרת התנהגות זו. בהקשר זה נטען, כי אין זה סביר, שחוסר אונים או תחושת בלבול, המאפיינות את תגובותיהן של נפגעות תקיפה מינית, יבואו לידי ביטוי בהסתכנות מרצון, לגבי האפשרות לחידושה של הפגיעה המינית. עוד נטען, כי אין כל אפשרות להסביר את התנהגותה של המתלוננת באמצעות שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים, כפי שטען רוגב. בהקשר זה, נטען על-ידי עו"ד גרוסמן, כי שגה בית-משפט קמא משהעדיף את חוות דעתו המוטעית, לטענתה, של רוגב, על-פני חוות דעתה של ד"ר גאוני. זאת, בין היתר, בשל חוסר אמינותו וחוסר-מומחיותו של רוגב, בתחום בו עסקינן. עו"ד גרוסמן הוסיפה וטענה, כי שגה בית-משפט קמא, כאשר דחה את חוות הדעת הטוקסיקולוגית מטעם המערער, בה נאמר, כי המתלוננת היתה כה שיכורה, עד כי יכלה לפרש נגיעה בשריר הירך (בסמוך לישבן) כהחדרה של אצבע לפי הטבעת שלה. נטען, בהקשר זה, כי חוות הדעת הטוקסיקולוגית, יש בה כדי להקים ספק סביר בנקודה זו, דבר המחייב, כשלעצמו, את זיכויו של המערער. 11. אשר לדחיית גרסתו של המערער על-ידי בית-משפט קמא, נטען, כי הסתירות, עליהן הצביע בית-המשפט, ושעל יסודן נקבע כי עדותו של המערער אינה מהימנה, נוגעות לנקודות שוליות, שאין בהן כדי להביא לדחייה כוללת של גרסתו. יצוין כי, במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, טענה עו"ד גרוסמן, בהתייחס להיקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים ובקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, כי חל לאחרונה שינוי בכלל אי ההתערבות. לשיטתה של עו"ד גרוסמן, הרי שבהתאם לפסיקתו החדשה של בית-משפט זה, נתון, כיום, בידי ערכאת הערעור שיקול דעת רחב יותר מבעבר, להתערבות בממצאים עובדתיים. בהמשך דברינו, נתייחס בהרחבה לטענה זו. 12. חלקו השני של הערעור על הכרעת הדין, נסב, כאמור, סביב טענות בדבר פגיעה בזכותו של המערער להליך הוגן, וזאת לנוכח ניהול רשלני, של חקירת האירוע, דבר שהביא למחדלי חקירה, אשר פגעו ביכולתו ובזכותו של המערער להתגונן כראוי. תחילה, התייחסה עו"ד גרוסמן להימנעות המשטרה משליחתה של המתלוננת לבדיקה רפואית, וטענה, בהקשר זה, כי לא זו בלבד שהחוקר, אשר ניהל את החקירה, הפר בכך את הנוהל המשטרתי בנדון, אלא שהוא כלל לא הכיר נוהל זה, ולא ידע מהן הפעולות שאותן הוא נדרש לבצע, במקרה כגון דא. לגופם של דברים טענה עו"ד גרוסמן, כי מדובר במחדל חקירה כה חמור, עד שהוא, לבדו, מחייב את זיכויו של המערער. זאת, כך נטען, מכיוון שלא זו בלבד שבאמצעות בדיקה רפואית כאמור, ניתן לשלול את קיומם של סימני הפגיעה בפי-הטבעת של המתלוננת, אלא שניתן היה גם לשלול את קיומם של חומרי סיכה בפי-הטבעת. הצטברותם של הנימוקים הנוגעים למחדל זה, צריכה להוביל לזיכויו של המערער מהאשמות שיוחסו לו, כך לטענתה של עו"ד גרוסמן. בהמשך, נטען לקיומם של מחדלי חקירה נוספים, אשר פורטו בפני בית-משפט קמא. כך, למשל, טענה עו"ד גרוסמן למחדל חקירה הנעוץ באי-תפיסתן של ראיות חפציות מסוימות, שהיה בכוחן לסייע למערער בהגנתו. בהקשר זה, חזרה עו"ד גרוסמן וטענה, כי המנעות מתפיסתם של מיטת הטיפולים; הסדין שהיה פרוס עליה; תחתוניה וחולצתה של המתלוננת, כל אלה בהצטרפם יחדיו, הביאו לפגיעה ממשית בהגנתו של המערער. 13. לבסוף, נטען כי גרסתו של המערער, לפיה הוא לא יכול היה, מבחינה טכנית, לבצע את המעשים אשר יוחסו לו, כמוה "כטענת אליבי", שאותה היה על המשטרה לבדוק לעומקה. משלא נעשה כן, הרי שנפגעה הגנתו של המערער. לאור כל האמור, נטען על-ידי עו"ד גרוסמן, כי יש לזכות את המערער מכל אשמה, ולו מחמת הספק. 14. לחלופין, משיג המערער על חומרת העונש אשר הושת עליו, וטוען, כי שגה בית-משפט קמא משבחר לאמץ את הרף העליון של הסדר הטיעון, אליו הגיעו הצדדים. עוד נטען, כי שגה בית-משפט קמא משלא שקל כראוי את התמשכות ההליכים המשפטיים בעניינו של המערער (כארבע שנים ומחצה); את נסיבותיו האישיות המורכבות; את השלכותיו של עונש המאסר על מצבו הנפשי המורכב ממילא של המערער; ואת מצבו הפיזי הקשה. בנוסף, טען המערער כי שגה בית-משפט קמא משלא הורה על ניכוי תקופת מעצרו מתקופת המאסר, אשר הושתה עליו, ולא נתן משקל ראוי למשך הזמן הארוך, בו היה נתון במעצר בית חלקי. עמדת המשיבה בערעור 15. בהתייחס לערעור על עצם ההרשעה, סמכה המשיבה את ידיה על הכרעת דינו של בית-משפט קמא. לטענת המשיבה, המערער לא הצליח להציג, ולוּ סיבה אחת, המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור בהכרעת דינה של הערכאה הדיונית. בפרט נכונים הדברים, כך נטען, לנוכח העובדה שמרביתן המוחלטת של טענות המערער, נבחנו "לפניי ולפנים" על-ידי הערכאה הדיונית, ונדחו, תוך פירוט הנימוקים והשיקולים שהובילו לכך. 16. לגופם של דברים, ובהתייחס לטענות המערער בדבר מהימנותה של המתלוננת, טענה המשיבה, כי גם אם ניתן למצוא תמיהות או סתירות מסויימות בגרסתה של המתלוננת, הרי שמדובר בעניינים שאינם מהותיים, האופיינים להתנהלותם של קורבנות עבירות מין. לפיכך, אין בסתירות או בתמיהות אלה, כדי להביא להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בפרט לנוכח החיזוקים הממשיים שמצא בית-משפט קמא לגרסתה של המתלוננת. 17. אשר לטענות המערער בדבר אי-סבירות התנהגותה של המתלוננת במהלך העיסוי, טענה המשיבה, כי אין טעם של ממש להתחקות אחר המנגנון הפסיכולוגי המדויק, אשר הביא את המתלוננת לחזור אל חדר הטיפולים, לאחר שהמערער ביצע בה מעשים שהם בגדר תקיפה מינית. זאת מכיוון, שנקבע לא אחת, כך לטענת המשיבה, כי אין לבחון את התנהגותן של נפגעות תקיפה מינית במשקפיים של "סבירות" או "הגיון", ודבר זה הוא "מן המפורסמות אשר אינן מצריכות ראיה". לפיכך, נטען על-ידי המשיבה, כי הניסיון לערער את אמינות המתלוננת בנקודה זו, וכן את תוקפה של חוות-דעתו של רוגב, דינו להדחות. 18. בהמשך, התייחס בא כוחה של המשיבה, עו"ד זיו אריאלי, לחוות הדעת הטוקסיקולוגית שהוגשה מטעם ההגנה בציינו, כי אין כל יסוד לטענה, לפיה כמות המשקאות האלכוהוליים שצרכה המתלוננת, פגעה בכישוריה הקוגניטיביים באופן כה חמור, עד שהיא לא הבחינה בין מגע בירכה לבין החדרת אצבע לפי-הטבעת. לטענת המשיבה, לא היתה בפני בית-משפט קמא כל אינדיקציה, כי התנהגותה של המתלוננת הושפעה משתיית אלכוהול – לא לפני העיסוי, לא במהלכו, ואף לא לאחריו. לגישת המשיבה, חוות הדעת הטוקסיקולוגית מנסה להתמודד רק עם חלק אחד בגרסתה של המתלוננת, אך אין היא מתמודדת או מסבירה את יתר טענותיה. כך למשל, אין בחוות הדעת כדי להסביר, איזה סוג של מגע גרם למתלוננת לחוש כי המערער מפשיל את תחתוניה; נוגע באיבר מינה ובמפשעתה; או מצמיד את איבר מינו לידה. על-יסוד האמור לעיל, נטען, כי אין ליתן כל משקל לאמור בחוות הדעת הטוקסיקולוגית. 19. בהתייחס לטענות בדבר קיומם של מחדלי חקירה שונים, סמכה המשיבה את ידיה על הכרעת דינו של בית-משפט קמא. המשיבה הוסיפה, כי על רקע מכלול נסיבות האירוע ולאור הראיות החד משמעיות שהונחו לפני בית-משפט קמא, הרי, שככל שהיו מחדלי חקירה, לא היה בהם כדי לפגוע בהגנתו של המערער. כך, למשל, באשר להימנעות החוקרים משליחתם של המתלוננת ושל המערער לבדיקה על-ידי רופאים משפטיים, טענה המשיבה, כי לא היה טעם בשליחת המערער לבדיקה, לשם איתור שאריות צואה או שרידי DNA של המתלוננת בציפורניו, ולנוכח הפרקטיקה הנהוגה במכון לרפואה משפטית, לא היתה מתבצעת בדיקה לאיתור חומרי סיכה בפי-הטבעת של מתלוננת, בנסיבות כגון דא. לפיכך, נותרה על כנה רק הטענה בדבר הנזק שנגרם למערער, בשל אי-עריכת בדיקה לאיתור פגיעה בפי-הטבעת של המתלוננת. בנסיבות אלה, מוכנה המשיבה לצאת מתוך ההנחה העובדתית הטובה ביותר מבחינתו של המערער, היינו כי לא נמצאו ממצאים פיזיולוגיים בבדיקה הרפואית. ואולם, כפי שהובהר לעיל, אין בהיעדר ממצאים כדי ללמד, כלל ועיקר, כי המערער לא ביצע את המעשים המיוחסים לו, ולפיכך המסקנה היא כי לא נפגעה הגנתו של המערער בנקודה זו. לעניין העונש, נטען על-ידי המשיבה כי, בשים לב לחומרת התנהגותו של המערער, לא היה מקום להמנע מהטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ובעיקר משמדובר בעונש המצוי במתחם הענישה המוסכם. דיון והכרעה 20. לאחר עיון בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המערער והמשיבה, ולאחר שנשמעו בהרחבה טיעוני הצדדים בדיון אשר נערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, על שני חלקיו, וכך אציע לחבריי לקבוע. סבורני, כי הכרעת הדין, אשר ניתנה על-ידי בית-משפט קמא, היא מנומקת ומפורטת כדבעי, ונוגעת בכלל המחלוקות העולות מן העניין שלפנינו. בית-משפט קמא בחן את העדויות לעומקן, התמודד עם תמיהות או סתירות שהתעוררו בנוגע לגרסאות השונות ולאחר זאת, מצא כי גרסת המתלוננת מהימנה ועדיפה על-פני גרסתו, הבלתי אמינה, של המערער. לכך יש להוסיף את ראיות החיזוק התומכות בגרסתה של המתלוננת, ומשכך, לא נמצא טעם מבורר להתערבותנו בהרשעתו של המערער. באותה מידה, אין מקום להתערבות במידת העונש, אשר הושת עליו, פרט לניכוי ימי המעצר, כפי שיובהר בהמשך. הערעור על הכרעת הדין 21. בבואנו לדון בערעור על הכרעת הדין, נדרשת התייחסותנו לשני הנושאים המרכזיים, עליהם מבסס המערער את ערעורו. ראשית, יש להדרש לשאלה האם שגה בית-משפט קמא בקביעות המהימנות והעובדה, באופן הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור. שנית, יש לבחון את השאלה האם נפלו, במהלך חקירתו של המערער, מחדלי חקירה, אשר פגעו בהגנתו ובזכותו להליך הוגן. אעבור עתה לדון בנושאים אלה, כסדרם. היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ובקביעות של עובדה שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית – כללי 22. כאמור לעיל, טענותיו של המערער מכוונות, בחלקן הגדול, כלפי קביעות מהימנות וממצאי עובדה שנעשו על-ידי בית-משפט קמא – בדגש על גרסתה של המתלוננת, והעדפת גרסה זו על-פני גרסתו של המערער. לפיכך, וטרם שאעבור לדון בטענות המערער בהקשר זה, אבקש תחילה לעמוד על עקרונותיה של הלכת אי-ההתערבות בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות, ואתייחס לחריגים שנקבעו להלכה זו בפסיקתו של בית-משפט זה. בהמשך, אעמוד בקצרה על התפתחות ההלכה בכל הנוגע לבחינת מהימנותם של נפגעי תקיפה מינית, והיקף התערבותה של ערכאת הערעור בעניינים כגון דא. 23. הלכה מושרשת היא, כי חרף הסמכות הקבועה בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, כפי שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, בשל היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור, לנוכח יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם באורח בלתי אמצעי מן העדים, מהאופן שבו מסרו את עדותם, מהתנהגותם, ומשפת גופם. כל אלה, מאפשרים לערכאה הדיונית לתוּר, באופן מיטבי, אחר "אותות האמת" המתגלות בעדויות. יפים, בהקשר זה, דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918 (2001), בקובעה: "[...] הכלל הוא כי שאלת המהימנות מופקדת כולה בידי הערכאה הראשונה, הרואה את העדים, שומעת אותם ומתרשמת מהם באורח ישיר ובלתי אמצעי [...]. ערכאת הערעור תיטה להתערב במימצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על יסוד התרשמותה ממהימנות עדים שהופיעו לפניה, רק אם הגירסה העובדתית שאומצה על-ידיה אינה מתקבלת על הדעת [...]. אולם ככלל, ראוי לסמוך על '[...] תחושתו, על הגיונו ועל שיקול-דעתו של השופט [בערכאה הראשונה – א' פ'] [...]'. לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור משהעדויות החיות נשמעו בפניה והיא בחנה את חומר הראיות על דקויותיו ועל כל פרטיו [...], ההתרשמות הישירה מטבעם של העדים, מאישיותם ומאמינותם הינה ללא תחליף כאשר מעבר לכתוב בפרוטוקול נעזר שופט הערכאה הראשונה 'במראות ובקולות' שעברו לנגד עיניו במהלך המשפט, [...]" (שם, בעמ' 924). דברים ברוח דומה נאמרו על-ידי בית-משפט זה, כבר לפני שנים רבות: "יסוד מוסד הוא בהלכות ראיות, כי מהימנותו של העד שהעיד מסורה ללבו של השופט הדן בענין, ואינה – בדרך כלל – חוזרת ונבדקת על-ידי בית-המשפט לערעורים. טעמו של דבר כנראה בעליל הוא, שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד', ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך)- כל אלה, בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1074-1073 (1963)). עוד ראו, בהקשר זה, את הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות); וכן, ע"פ 9325/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, כ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010) (להלן: עניין לזרובסקי); ע"פ 8164/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 18, וההפניות שם (8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל (4.7.2012) (להלן: ע"פ 1904/11); ע"פ 7606/11 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2013); מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאות ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 411-410 (1983); והשוו, עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225 (2011). 24. לפיכך, וכפי שנקבע, לא אחת, התערבותו של בית-משפט שלערעור בקביעות מהימנות כפי שנתקבלו בערכאה הדיונית, תוגבל אך למקרים שבהם "מסקנות הערכאה הדיונית אינן מתיישבות עם נתונים אובייקטיביים שהוכחו, ואינן עולות בקנה אחד עם הניתוח האנליטי של הראיות שהובאו ועם מושכלות החיים וההתנהגות האנושית" (ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (25.1.2007) (להלן: עניין וקנין); ראו גם, ע"פ 1904/11, פסקה 10; עניין אבשלום, פסקה 18, וההפניות שם; עניין לזרובסקי, פסקה 52). השופטת א' פרוקצ'יה הוסיפה וקבעה בעניין וקנין, כי: "כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, והאם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הבטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו. ואמנם, 'לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם' [...]" (שם, פסקה 40). בחינת מהימנות גרסתו של מתלונן בעבירות מין 25. הגיונו של כלל אי-ההתערבות נכון ביתר שֹאת, כאשר תחת שִבְטה של ערכאת הערעור נבחנים קביעות מהימנות וממצאי עובדה, הנוגעים בביצוע עבירות מין. זאת משני טעמים עיקריים: ראשית, עבירות אלה מתרחשות, ככלל, בצנעה, ובנוכחותם של התוקף וקורבנו בלבד. לפיכך, במרבית המקרים, על הערכאה הדיונית להכריע בין גרסאותיהם הסותרות של המעורבים באירוע, אשר, לעיתים קרובות, אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות כלשהן. שנית, אופייה הייחודי של עבירת המין, והטראומה הרבה שהיא מסבה לקורבנה, משפיעים, במקרים רבים, על אופן מתן העדות, וממילא על החשיבות שבהתרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדויות. שכן, במקרים אלו "מעצם טיבה, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9, וההפניות שם (13.9.2010)). במצב דברים זה, קיימת חשיבות יתרה להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית, מהעדויות שנשמעו בפניה. דברים ברוח זו, קבעתי בע"פ 1904/11: "לרוב, בנסיבות אלו, עומדת לפני הערכאה הדיונית גרסת הקורבן אל מול גרסת הנאשם, כאשר, במרבית המקרים, אין אדם אחר היכול להעיד על שהתרחש בין הצדדים במועדים הרלוונטיים, ובית-משפט קמא מתבקש להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות שונות. מאחר שרק הערכאה הדיונית צופה בעדים ובוחנת אותם באורח בלתי אמצעי, מוקנה לה יתרון משמעותי בקביעת ממצאי מהימנות ובקביעת ממצאי העובדה הרלוונטיים, יתרון שאותו חסרה ערכאת הערעור [...] לא יהא זה מיותר להזכיר כי בעבירות חמורות אלו, מתקשים הקורבנות לזכור בפרטי פרטים, ובאורח מסודר וקוהרנטי, את אשר נעשה בגופם, לעיתים לפני זמן רב. בנסיבות אלה, אין ביכולתה של ערכאת הערעור לבוא בנעלי הערכאה הדיונית, אשר צפתה בעדות הקורבן, תוך שהוא מגולל את סיפור המעשה, ולעיתים מתקשה לתאר את הפרטים האינטימיים או לבטא בבהירות את תחושותיו, עת נעשו בו המעשים הנלוזים, ולקבוע מסקנות בדבר מהימנות עדותו. הערכאה הדיונית, היא זו שנחשפה לטון דיבורו של הקורבן, להפסקות ברצף תיאור המעשים, ולשפת גופו של קורבן העבירה, כאשר לערכאת הערעור אין דבר מלבד הפרוטוקול ומסמכים המתעדים את האמור" (שם, פסקה 12; וראו גם, ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (12.1.2012)). 26. נחזור ונזכיר, בהקשר זה, כי בשל השפעותיהן הייחודיות של עבירות מין על קורבנותיהם, הרי, שבניגוד למקרים אחרים, אין לצפות כי גרסתם של קורבנות עבירות אלה, תהא שלמה, עקבית, קוהרנטית, וחסרת אי-דיוקים (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 84 (20.10.2010) (להלן: ע"פ 5582/09); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 12 (3.7.2007) (להלן: ע"פ 6643/05)). לפיכך, וכפי שנפסק לא אחת, בבוא בית-המשפט לבחון את מהימנות גרסת המתלוננת (או המתלונן) בעבירות מין, הוא יכול להסתפק "בגרעין האמת" שבה, ולעיתים אך "בגרעין הקשה" של הדברים. יתירה מזאת, במקרים כגון דא, רשאי בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים על-יסוד גרסתו של קורבן לתקיפה מינית, חרף שקרים ואי-אמירת אמת מצידו (ראו, מני רבים, עניין לזרובסקי, בעמ' 263 (2001); ע"פ 9497/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (27.7.2009); ע"פ 1947/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (20.12.2009); ע"פ 5582/09, פסקה 84, וההפניות שם; ע"פ 5636/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13-12 (26.1.2009)). זאת ועוד, במצב הדברים הרגיל בוחן בית-המשפט את התנהלותו והתנהגותו של קורבן העבירה, במהלך האירוע ולאחריו, במדדים של היגיון ו"רציונאליות". לא כך הוא הדבר בעבירות מין, באשר ניסיון החיים מלמדנו, כי פעמים רבות התנהגותו של קורבן עבירת המין, עשויה להידמות, למתבונן מהצד, תמוהה, לא רציונאלית וכזו שאינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לפיכך, אף אם התנהגותו של קורבן עבירת המין נראית למתבונן הסביר, בלתי הולמת, לא הגיונית או לא ראויה בנסיבות העניין, הרי שאין בכך כדי להעיד, בהכרח, כי גרסת הקורבן אינה אמת לאמיתה (ראו, ע"פ 7833/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (15.5.2007); ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל, פסקה ו (24.7.2006); ע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (22.5.2003); ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429 (2004) (להלן: עניין בבקוב)). 27. טענתה של עו"ד גרוסמן, לפיה חל שינוי בהלכת אי-ההתערבות, ככל שהדבר נוגע לעדויות נפגעי תקיפה מינית, מבוססת, ככל הנראה, על עמדתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9-8 (21.1.2012). שם גרס השופט גרוניס, כי דווקא בעבירות מין, בהן הקנה המחוקק לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, המאפשר לה לבסס הרשעה על-יסוד עדות הקורבן בלבד, ללא כל תוספת ראייתית, ובלבד שנימקה כיצד הגיעה לתוצאה זו, על ערכאת הערעור לבחון את מסקנותיה של הערכאה הדיונית "בקפדנות יתרה", ולהימנע מקביעה א-פריוריות כי על הערכאה הדיונית למשוך את ידיה מהתערבות בממצאי מהימנות. ואולם, כפי שציינתי בעבר, אינני סבור, כי קיימת סתירה כלשהי בין ההלכה המצמצמת את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה, לבין הגישה הגורסת כי על ערכאת הערעור לבחון בקפידה יתרה פסק דין מרשיע בעבירות מין, המבוסס על עדות יחידה של קורבן העבירה. כפי שהובהר לעיל, הרי שבעבירות מין קיימת חשיבות יתירה להתרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדויות אשר עמדו בפניה, ובפרט מעדותו של קורבן העבירה, וזאת לנוכח מאפייניהן הייחודיים של עבירות אלה. יחד עם זאת, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון, בעיון וביסודיות, את מסקנותיה המרשיעות של הערכאה הדיונית, ואת האופן שבו נימקה את עמדתה בנושאים אלה. בחינה קפדנית של קביעות המהימנות וממצאי העובדה, אין פירושה, בהכרח, צמצום היקפו של כלל אי-ההתערבות, אלא שמרכז הכובד נע לכיוון של בחינה דקדקנית, ככל שהדבר נוגע למסקנות הערכאה הדיונית, בדגש על עומק ואיכות ההנמקה העומדת ביסודן (ראו, בין היתר, ע"פ 1904/11, פסקה 13; ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (18.11.2012)). יפים, בהקשר זה, דברי השופט צ' זילברטל, בע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (להלן: עניין ידען)): "[...] אכן, מטבע הדברים שכאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בית-המשפט מהעדים, זאת בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. מבחינה זו, פשיטא, שכאשר ערכאת הערעור אינה יכולה להתרשם מהעדות בדרך האמורה, בפועל היא תתקשה להעריך ולבקר את ממצאי המהימנות אליהם הגיעה הערכאה המבררת. ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה 'כוח' רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כאשר היכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת. ואכן, אחת מתוצאות הקביעה, לפיה הבחינה הערעורית אמורה להיות קפדנית במיוחד, היא הגברת היקפה של חובת ההנמקה החלה על הערכאה הדיונית, מה שממילא מתחייב מהוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות ומהפסיקה שהובאה לעיל. אי עמידה מלאה בחובת ההנמקה עלולה לשלול מערכאת הערעור את יכולתה לבחון בדקדקנות את מסקנות בית-המשפט ששמע את העדים" (שם, פסקה 32 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל; וכן, שם, פסקה י"ח לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; עוד ראו, בעניין זה, ע"פ 4487/10 גלילי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית (6.11.2012); ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ב' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (30.4.2012); ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (19.4.2012) (להלן: ע"פ 5484/11); וכן, עמדתו של חברי השופט י' דנציגר בע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' סויסה, פסקה 39 (25.10.2012), וההפניות שם (להלן: עניין סויסה)). החריגים לכלל אי-ההתערבות 28. חרף האמור לעיל, כלל אי-ההתערבות איננו כלל קטגורי, וברבות השנים התפתחו לו ארבעה חריגים עיקריים, אשר בהתקיימם תיטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות ובממצאי עובדה, כפי שנתקבלו בערכאה הדיונית (ראו, מני רבים, ע"פ 7015/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (18.11.2012); ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (22.1.2012); עניין אבשלום, פסקה 19, וההפניות שם). החריג הראשון מצוי באותם מקרים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על עצם עדותם של העדים, התנהגותם ותוכן דבריהם. ברי, שבמקרים אלה אין לערכאה הדיונית יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור בהערכת טיב הראיות שלפניה (ראו, רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל (12.6.2008); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד מז(4) 221, 330 (1993); רע"א 2960/91 חברת תה ויסוצקי ושות' (ישראל) בע"מ נ' מתוק (16.1.1992)). החריג השני מצוי באותם מקרים שבהם ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ושכל ישר או על סבירותה של העדות (ראו, ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (1.9.2010)). מקרה שלישי הוא, כאשר מתגלה, כי בנסיבות הנדונות, קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן סבירות בעליל או כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדים, באופן המבטל את העדיפות המוקנית לערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור. טעויות שכאלה עשויות לנבוע, בין השאר, מהתעלמות מסתירות היורדות לשורשו של עניין שנתגלו בעדויות, שעליהן נסמכה הערכאה הדיונית (ראו, ע"א 3107/01 עדאני נ' אמיתי, פד נז(3) 555, 559 (2003) (להלן: עניין עדני); עניין סויסה, פסקה 39, וההפניות שם). והחריג הרביעי טמון באותם מקרים שבהם הוצגו לערכאת הערעור עובדות או ראיות ממשיות, המובילות למסקנה ברורה, כי ממצאי המהימנות, כפי שנקבעו בערכאה הדיונית, אינם מתקבלים על הדעת (ראו את דברי חברי י' דנציגר ברע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (12.8.2008)). משהנחנו את התשתית המשפטית לדיון, אפנה עתה לדון בגופן של טענות המערער. מן הכלל אל הפרט 29. המערער טוען כאמור, כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות, לפירכות, ותמיהות, אשר נמצאו בגרסת המתלוננת. סתירות ותמיהות אלה, כך נטען, יורדות לשורשו של עניין, ומערערות, ללא תקנה, את מהימנותה של המתלוננת, באופן המוביל לזיכויו של המערער. נראה, כי כוונת המערער לחסות בצילו של החריג השלישי לכלל אי-ההתערבות, כפי שפורט לעיל. לאחר בחינה דקדקנית של הטענה, סבורני כי במקרה דנן לא מתקיים החריג שלישי לכלל אי-ההתערבות, ולגישתי, לא מתקיים אף לא אחד מן החריגים האחרים. לטעמי, לא נפלה במקרה דנן כל טעות מהותית בהכרעת דינו של בית-משפט קמא, באשר להערכת מהימנות העדים ובודאי שאין מדובר בטעות של ממש, המצדיקה את התערבותנו. להלן, אבאר את דבריי בהקשר זה. עוד טרם שאדון בגופן של טענות, אציין, כבר עתה, כי בית-משפט קמא נדרש בהרחבה לכל טענה הנוגעת לסתירה, תמיהה, או אי-דיוק בעדויות שנשמעו לפניו. סבורני, כי לצורך הדיון בערעור אין מקום או טעם לשוב ולדון בכל אותן טענות שהועלו על-ידי המערער, אלא בעיקריות וברלוונטיות ביותר, לנדון דידן (ראו, בהקשר זה, רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים, פסקה 7 (25.3.2010); ע"פ 2042/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (17.1.1995)). הטענה בדבר תמיהות וסתירות בגרסת המתלוננת 30. מהימנותה של המתלוננת – כללי: כאמור לעיל, נטען על-ידי המערער, כי בגרסאותיה השונות של המתלוננת, כמו גם בהתנהגותה במהלך האירוע נתגלו שלל תמיהות, סתירות, ושקרים, הנוגעים, בחלקם הגדול, בלב ליבה של המחלוקת, ואשר אין להסבירם בטענה של סערת רגשות בה היתה נתונה המתלוננת במהלך האירוע, או בטענה כי מדובר בעניינים שוליים ובלתי מהותיים. 31. אין בידי לקבל טענות אלה. בית-משפט קמא, עמד בהכרעת דינו המקיפה על שלל טענותיו של המערער בהקשר זה, ודחה אותן, אחת לאחת, בקובעו, כי "עדות המתלוננת היתה עקבית, ועלתה בקנה אחד עם הודעותיה במשטרה (נ/8 ו-נ/9) ועם דבריה בעימות [...]". זאת, חרף קיומם של פערים מסויימים בגרסתה של המתלוננת, שנקבע לגביהם, כי הם אינם משמעותיים, שכן מדובר בתולדה של "[...] סערת הרגשות בה היתה נתונה [המתלוננת], כתוצאה מהאירוע הטראומטי שחוותה" (עמ' 7 להכרעת הדין). בהקשר זה קבע בית-משפט קמא, כי: "[...] המתלוננת העידה ארוכות, וניתן היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מאמינותה ומכנות גרסתה. בעדותה, תיארה המתלוננת באופן מפורט את מעשי [המערער] ואת חילופי הדברים עימו, וגם נתנה ביטוי למחשבותיה, לבטיה ותחושותיה בזמן האירוע [...]. העובדה שהמתלוננת לא הסתירה פרטים שעלולים להעלות תמיהות, תומכת במהימנותה [...]" (שם). 32. ואכן, מעיון בהכרעת דינו של בית-משפט קמא, ובחינת התייחסותו לטענות המערער בעניין זה, מסתבר, כי הסתירות והתמיהות עליהן הצביע המערער אינן מהותיות, ובהחלט ניתן לתלות אותן באירוע הטראומטי שחוותה המתלוננת, ובחלוף הזמן שבין התרחשות האירוע ועד ליום מתן העדות בבית-המשפט. לפיכך, סבורני, כי אין בסתירות או בתמיהות אלה, ככל שהן קיימות, כדי להשליך על שאלת מהימנותה של המתלוננת, אשר גרסתה נמצאה אמינה על-ידי הערכאה הדיונית. כך, לדוגמא, לא מצאתי ממש בטענות בדבר קיומם של שקרים וסתירות, בדברי המתלוננת, כי המערער נגע במפשעתה במהלך העיסוי. כזכור, תלה המערער את טענתו זו בשניים: תחילה, הצביע על סתירות, לכאורה, בין הגרסאות השונות שמסרה המתלוננת בהקשר זה, ובהמשך, טען כי לא היתה לו יכולת "טכנית" לגעת במפשעתה של המתלוננת. אין בידי לקבל טענות אלה. ראשית, ובהתייחס לסתירה, לכאורה, בגרסת המתלוננת, אציין, כי סתירה בנדון דידן, ככל שאכן קיימת, היא, לכל היותר, בגדר "זוטי דברים", שאין בה כדי להשליך על אמינותה של המתלוננת או על מהימנות גרסתה. כפי שציין בית-משפט קמא בהכרעת דינו, המתלוננת עצמה מסרה, עוד בהודעה הראשונה במשטרה, כי "[...] [המערער] תוך כדי זה הכניס את הידיים שלו לאיזור המפשעה שלי ולאורך כל המסאז' נגע לי עם הידיים באיזור הפנימי שלי, האיזור הפנימי של המפשעה 'החריץ' באמצע" (נ/8, ש' 88-86). ואילו בעדותה בפני בית-המשפט מסרה המתלוננת, בתשובה לשאלתה של עו"ד גרוסמן, כי: "עו"ד גרוסמן: [...] אנחנו בשלב ש[המערער] הוריד לך את התחתונים, עוד לפני הנגיעה במפשעה [...] העדה [המתלוננת]: לא, הנגיעה במפשעה כבר הייתה גם בשלב הזה. עו"ד גרוסמן: [...] זאת אומרת הייתה נגיעה במפשעה לפני שהוא הוריד לך את התחתונים? העדה [המתלוננת]: זה היה תוך כדי. כל העיסוי, עו"ד גרוסמן: לא, כי זה חדש. העדה [המתלוננת]:זה לא חדש, כל העיסוי היה, [...], הוא הכניס את הידיים שלו לתוך המפשעה שלי [...]" (עמ' 54, ש' 22-14, לפרוטוקול). מעדותה של המתלוננת בנקודה זו, עולה בבירור כי המערער נגע במפשעתה, לכל אורכו של הטיפול, ואילו השאלה, האם המערער התחיל בביצוע מעשיו עוד טרם שהסיר את תחתוניה או מיד לאחר מכן, נראית בעיניי כתפלה לעיקר, ואינה מערערת, במאוּם, את מהימנות גרסתה של המתלוננת. כך, גם אין להישמע לטענה לפיה לא היתה למערער אפשרות טכנית לגעת במפשעתה של המתלוננת. לטענה זו אין כל אחיזה במציאות, בנסיבות דנן. זאת, בעיקר, לנוכח העובדה, כפי שציינה המתלוננת בהודעתה במשטרה, כי רגליה היו פסוקות קמעה בעת שהמערער עיסה אותה (נ/8, ש' 29-26), ולפיכך, ברי שלמערער היתה "אפשרות טכנית" לגעת במפשעתה. מסקנה זו מביאה, מניה וביה, לדחיית טענת "האליבי", אשר לה טען המערער, בהקשר לנגיעה במפשעה. 33. ומכאן אעבור לטענת המערער, לפיה המתלוננת שיקרה, כאשר מסרה כי במהלך טיפולים קודמים שעברה (לרבות במהלך טיפול כירופרקטי), היא נדרשה להסיר את בגדיה העליונים. מדברי המערער משתמע, כי המתלוננת לא אמרה אמת בנקודה זו, כדי לתרץ את התנהגותה הבלתי נאותה במהלך הטיפול. לטעמי, טענה זו היא חסרת שחר, ואין בידי לקבלה. ראשית, כפי שציין בית-משפט קמא, אין להסיק מעצם העובדה, שפרקטיקה מעין זו אינה מקובלת או ראויה (כפי שנטען בחוות הדעת שהגיש המערער בנושא), כי אותו כירופרקט מסויים, אשר טיפל במתלוננת בעבר, לא דרש ממנה להסיר את חולצתה. יתירה מזאת, הדברים העולים מחוות הדעת שהגיש המערער בנושא, אינם כה חד-משמעיים. שכן, בחוות הדעת עצמה נטען, כי "[...] אין כל הכרח להפשיט מטופל או מטופלת כדי לבצע את הטיפול הכירופרקטי" (נ/29, עמ' 2). כלומר, אף המומחה מטעם המערער, אינו שולל את האפשרות כי במקרים מסויימים, יתבקש המטופל להסיר את חולצתו, גם אם הדבר אינו מקובל. אך לא בכך סגי, שכן המערער עצמו אינו רואה כל בעייתיות בבחירתה של המתלוננת, או של כל מטופלת אחרת, להסיר את בגדיה העליונים, או אף להיוותר עירומה לחלוטין במהלך עיסוי בכלל, ובעיסוי מסוג איירוודה בפרט. דברים אלה נלמדים, בבירור, מדברי המערער בעימות עם המתלוננת, אשר נערך, מספר ימים לאחר האירוע: "[...] [אירוודה,] שזה עיסוי שהוא במיוחד לנשים. יש בתל-אביב ספא שהכניסה בו זה אך ורק לנשים, לטיפול של אירוודה. תבדוק את זה, תראו. [...] שמה הן ערומות לגמרי, לגמרי. לא, אצלי יש נשים שנשכבות כמו שהיא נשכבת [המתלוננת – א.ש.], ויש נשים שנשכבות עירומות, ויש נשים שנשכבות כמו מוסלמיות. כל מטופלת בוחרת לה כמה היא לובשת [...]. [...] ובעיסוי הזה הרבה עושות את זה ערומות, בכל העולם, כל מטופלת בוחרת לה את צורת הכיסוי שלה. אני מעולם לא אמרתי למטופלת מה לעשות, איך לעשות. הבחירה שלה, בחירה עצמאית, והיא [המטופלת – א.ש.] בחרה לה מה שהיא בחרה לה. אני לא מוריד בגדים [למטופלות]. כשבחורה שוכבת עם החזיה אני יכול לשאול אותה האם לפתוח לה את החזיה, או לא [...]" (ת/9, 19:13:56-19:10:50; ראו גם עמ' 363 לפרוטוקול) [ההדגשות שלי – א.ש.]. מדברים אלה משתמע, כי לא זו בלבד שאין כל ייחוד בבחירתה של המתלוננת להסיר את בגדיה העליונים, אלא שבמקרים מסוימים, ובניגוד לנטען לעיל, המערער הוא שיוזם את פתיחת החזייה של המטופלת, ואין כל יסוד להניח שמטפלים אחרים אינם מבקשים מהמטופלות להסיר את בגדיהן העליונים במהלך הטיפול. משכך, גם טענותיו של המערער בעניין זה לא תעמודנה לו. 34. מכאן, אבקש לייחד מספר דברים לניסיונו של המערער לערער את אמינותה של המתלוננת, בטענה כי זו שיקרה בדבריה, באומרה כי קיימה יחסי מין אנאליים עם בן-זוגה מספר ימים עובר לאירוע, כדי להימנע מבדיקה רפואית. נושא זה לא נעלם מעיני בית-משפט קמא, אשר דן בו באריכות, ולאחר זאת קבע, כי גם אם שיקרה המתלוננת בנקודה זו, הרי שלאור מכלול הנסיבות ומארג הראיות שהונחו בפניו "גם בהנחה המחמירה ביותר, ולפיה חששה המתלוננת, מסיבה זו או אחרת, מבדיקה רפואית, אין בכך להפריך את גרסתה, מניה וביה [...]. המסקנה אותה מבקשת באת-כוח [המערער] להסיק: כי המתלוננת בדתה את כל הסיפור, והציגה מצג של התרגשות וסערת נפש – אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים, ולנוכח התרשמותי מהמתלוננת, יש לדחותה" (עמ' 67 להכרעת הדין). דעתי כדעת בית-משפט קמא, וסבורני כי גם אם גרסתה של המתלוננת עומדת בסתירה לגרסת בן זוגה בנושא היחסים האנאליים, וגם אם היא שיקרה בנקודה זו, אין בכך כדי להשליך, בהכרח, על מהימנות גרסתה של המתלוננת בכללותה. לטעמי, בית-המשפט אינו מחויב, בשל סתירה זו, לדחות את גרסת המתלוננת, מניה וביה, ולהעדיף תחתיה את גרסתו של המערער. כפי שנפסק, לא אחת, על-ידי בית-משפט זה, הערכאה המבררת אינה מצויה במצב בינארי, לפיו עומדות בפניה שתי אפשרויות והן בלבד (היינו: קבלתה של הגרסה האחת תוך דחיית הגרסה האחרת במלואה), אלא שהיא רשאית לפצל גרסתם של עדים, לאמץ חלקים מתוכה, ולדחות חלקים אחרים. זה הכלל, המכונה בשיטתנו "פלגינן דיבורא", המאפשר לבית-המשפט "לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, זאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות [...] או על פי הגיונם של דברים" (ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 133, 185 (1991); וכן, ראו, סעיף 57 לפקודת הראיות; ע"פ 2760/11 פלוני נ' מדינת ישראל (7.2.2013); ע"פ 897/12 ג'ודה נ' מדינת ישראל, פסקה 36 (30.7.2012); ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302, 317 (1993) (להלן, עניין בארי)); וראו גם, יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1855-1845 (2009)). יחד עם זאת, הלכה היא כי פיצול העדות אסור שיעשה בשרירות, אלא צריך כי יתקיים "יסוד סביר" להבחנה בין חלקיה השונים של העדות (ראו, לעניין זה, ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 801, 812 (1997); ע"פ 8273/07 כואזבה נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (18.7.2012)). בענייננו, תמך בית-משפט קמא את פיצול עדותה של המתלוננת, בנקודה זו, במסכת הראיות הכוללת שהונחה בפניו, בקובעו, כי: "[...] למעט המצג האמור, נמצאה גרסת המתלוננת אמינה ומהימנה, וראיות העיבוי שנמצאו לה: תלונה דחופה ומיידית; מצב נפשי; עדות בנו של [המערער] הסותרת מחד את גרסת האב [...] ומאשרת מאידך את גרסתה [של המתלוננת]; גרסת [המערער] המעוררת תמיהות רבות [...]; והיעלמותה של המעסה [...] – בכל אלה יש כדי להסיר את הספק [בדבר מהימנותה של המתלוננת]" (עמ' 69, להכרעת הדין). לאור הדברים האלה, סבורני, כי דרך הילוכו של בית-משפט קמא, היתה נכונה, ובדין הוא הבחין בין חלקים שונים בגרסתה של המתלוננת, תוך שהניח לטובת המערער כי המתלוננת לא אמרה אמת בנקודה זו, אך חרף זאת, הוא אימץ את גרסתה של המתלוננת בכללותה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, עת עסקינן במהימנות גרסתו של קורבן עבירות מין, אשר יכולה להיקבע, כאמור, על יסוד "גרעין האמת" שהתגלה בה. לפיכך, כאמור לעיל, אין באי-דיוקים ואף בשקרים שמתגלים בגרסתו של קורבן עבירות מין, כדי לפסול את מהימנות גרסתו, מניה וביה (ע"פ 5582/09, פסקה 84, וההפניות שם). כלומר, גם אם נניח כי המתלוננת לא אמרה אמת בנקודה זו, מטעמיה שלה, ואינני מוצא טעם להכריע בשאלה זו, הרי שאין בדברים השקריים שהתגלו, לכאורה, בגרסת המתלוננת, כדי לערער את אמינות גרסתה בכללותה, ולבטח לא באופן המקים עילה להתערבותו של בית-משפט זה, בקביעות המהימנות ובממצאיה של הערכאה הדיונית (ראו, בהקשר זה, ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 96 לפסק דינו של השופט דנציגר (6.9.2010); עניין וקנין, פסקה 40; וכן, עניין עדני). 35. התנהלותה של המתלוננת – החזרה למיטת הטיפולים: כזכור, נטען על-ידי המערער, כי גרסת המתלוננת, לפיה לאחר שיצאה במהלך העיסוי לשירותים, היא שבה לחדר הטיפולים, למרות התקיפה המינית שבוצעה בה, ושכבה, בשנית על מיטת הטיפולים, "אינה מתקבלת על הדעת", וכך גם הסבריה להתנהגותה זו, הינם חסרי כל הגיון. עוד טרם שאדון בגופם של דברים, אחזור ואציין, כפי שהרחבתי לעיל, כי התנהגותו והתנהלותו של קורבן עבירת מין, אינה נבחנת באספקלריה של הגיון וסבירות, בעיני "המתבונן הרציונאלי". לפיכך, טענת המערער, כי התנהגותה של המתלוננת "אינה מתקבלת על הדעת", כמו גם הטענה כי הסבריה אינם הגיוניים, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ועם נסיון החיים. בצדק הפנתה המשיבה, בהקשר זה, לדברי חברי השופט נ' הנדל בע"פ 7082/09 פלוני נ' מדינת ישראל (10.3.2011), שם נקבע, כי: "העובדה שהתנהגות קורבן עבירה בכלל וקורבן עבירת מין בפרט נראית למשקיף מהצד תמוהה ובלתי הגיונית, אין בה כשלעצמה כדי לפגום במהימנות עדותו ולעיתים היא אף מתקבלת על הדעת לנוכח הסינדרום אליו נשאב [...]. הסיבה לכך היא שיש לבאר 'התנהגות סבירה' תוך התחשבות בנסיבות בהן היה מצוי הנפגע בעבירות מין. שיקולים כגון ניסיון חיים, גיל ותפישת עולם של הנפגע בעבירה מעין זו – גם הם עשויים להיות רלוונטיים להערכת עדותו. [...] אין להיצמד לכללים בדבר ההיגיון 'המצופה' מקורבן עבירת מין. הקורבן איננו חייב להתנהג בסבירות או בדרך מסוימת שמוכתבת לו על ידי האחר הנמצא מחוץ לעולמו הפנימי" (שם, פסקה 5). 36. ומכאן אפנה לדון בגופם של דברים. לאחר שקראתי, חזור וקרוא, את חוות הדעת הנגדיות אשר הוגשו בעניין, כמו גם את טיעוני המערער ואת תגובת המשיבה, סבורני, כי לא נפלה כל שגגה בהתייחסותו של בית-משפט קמא לנושא. חלק ניכר ממאמציו השקיע המערער בניסיון לערער את תוקפה של חוות הדעת הפסיכולוגית מטעם המשיבה, אותה אימץ, כזכור, בית-משפט קמא, ובה עמד המומחה רוגב על המנגנונים הפסיכולוגיים שהביאו את המתלוננת לפעול כפי שפעלה. עם זאת, סבורני, כי המאמץ שהוקדש כדי לבחון את המנגנון הפסיכולוגי, אשר הניע את המתלוננת לפעול בדרכה, או הניסיון לבחון, בעין רציונאלית או מדעית, מדוע היא פעלה כך או אחרת, הוא ניסיון עקר למדיי, ואין הוא מסייע בבחינת התנהגותם של קורבנות תקיפה מינית. עניין זה לא חמק גם מעיניו של בית-משפט קמא משקבע, בהתייחס לטענות המערער בדבר תוקפה של חוות דעתו של רוגב, כי: "[...] גם אם ניתן להטיל ספק בטענת המומחה מטעם המאשימה בנוגע לשימוש דומיננטי במנגנון הגנה של דיסוציאציה [...] לא מן הנמנע שהמתלוננת אימצה מנגנון הגנה אחר, והתנהגותה מוסברת ומתיישבת עם נסיבות האירוע [...]. [...] אין הכרח להסתמך על חוות דעתו של מר רוגב, שכן העובדה שתגובות בלבול וחוסר אונים הינן תגובות אופייניות לנפגעות תקיפה מינית, מצויה גם בגדר ידיעתו השיפוטית של בית-משפט זה. בדין טוענת ב"כ המאשימה כי 'יש להיזהר בבחינת התנהגותה [של המתלוננת, ד.ש] בחוכמה שלאחר מעשה'. הגם שהתנהגותה עלולה להיתפס כבלתי הגיונית, אין בכך כדי להטיל דופי במהימנותה. לא התרשמתי כי המתלוננת אינה דוברת אמת. נהפוך הוא" (עמ' 27-25 להכרעת הדין) [ההדגשות שלי – א.ש.]. יתירה מזאת, מקריאת חוות דעתו של רוגב, דומה, כי גם הוא עצמו נמנע מלקבוע מסמרות באשר למנגנון הפסיכולוגי, שהביא את המתלוננת לפעול כפי שפעלה, אלא התמקד בתגובותיה עצמן, בציינו, בצדק, כי: "אין לדעת אם התנהגותה במהלך האירוע נבעה מרגרסיה טראומטית להתעללות שעברה בעבר או כתוצאה מתגובות בלבול וחוסר אונים שהן אופייניות למצבים כאלו, גם ללא טראומה קודמת" (ת/34). דברים אלה, קיבלו חיזוק, גם במהלך חקירתה הנגדית של ד"ר גאוני עצמה, שמדבריה עולה, כי התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, כמו גם המניעים להתנהגות זו, בהחלט מתקבלים על הדעת, בנסיבות דנן: "[...] כב' הש' שוחט: ואז זה יכול להסביר את ההתנהגות שלה? אחרי האירוע- ללכת, לבוא, נכנסה, יצאה. ת': זה יכול להסביר את ההתלבטות שלה או את הפחד שלה לעזוב את המקום ואולי לפגוע ב[בן זוגה] [...]. [...] כב' הש' שוחט: ומצד שני, מה יכול להיות אחרת? ת': [...] יכול שזה פשוט פגע בה, [...] זאת אומרת התגובות של אנשים הן אפשריות. קשה למנות את כל האפשרויות אלה. [...] ת': יש קשת אדירה של תגובות וגם תגובה כזאת יכולה להיות וגם תגובה כזאת. [...]. [...] ש' [עו"ד גרוסמן]: [...] אבל מה שאת אומרת זה שבכל זאת היא עברה טראומה בעבר, היה איזשהו טריגר, זה יכול היה, זאת אומרת אפשר להבין את ההתנהגות שלה באיזשהו בלבול, באיזושהי התלבטות, זאת אומרת לא בא הסבר של דיסוציאציה, אבל יכול להיות גם הסבר אחר. ת': בוודאי" (עמ' 458-456 לפרוטוקול). דברים אלה שומטים את הקרקע מתחת לטענותיו של המערער, ומבהירים, כי אין יסוד לטענה, כי התנהגותה של המתלוננת במהלך אירועי אותו היום "אינה מתקבלת על הדעת", ואפשר שההיפך הוא הנכון. עוד אבקש להוסיף, כי לאחר שעיינתי בחוות דעתה של ד"ר גאוני, כמו גם בעדותה בבית-המשפט, מצאתי כי יש ממש בקביעתו של בית-משפט קמא, כי לא זו בלבד שחוות-דעתה נערכה מבלי לבדוק או להיפגש עם המתלוננת, אלא ש"דעתה [...] ננעלה לחובת המתלוננת", עוד מלכתחילה (עמ' 18 להכרעת הדין). כך בין היתר, מציינת ד"ר גאוני בחוות דעתה: "לדעתי ס' לא נהגה בצורה אופיינית או כזו שתואמת התנהגות של בחורה שעברה טראומה מינית או חוותה לדבריה בילדותה [...]. סביר לחשוב שאילו חוותה סימן ריאקטיבציה של טראומת העבר, היה הדבר מתבטא בסירוב להתפשט ו'להפקיר' את גופה לטפולו של [המערער], ובסירוב להשתתף בקבלת המסאז' [...]. הסברה בחקירה שלא פעלה להפסקת העיסוי כי לא רצתה לאכזב את חברה אינו מתיישב עם הספור שהיתה משותקת בגלל טראומה מהילדות [...]. מכל מקום אין ספק שלוּ רצתה יכלה לצעוק, לרדת מהמיטה, [או] להיכנס לחדר של חברה שהיה סמוך מאוד לחדר בו היא טופלה. [...] היא לא נקטה באף אפשרות אלא רק לאחר כ-50-40 דקות של מסאז'. בנוסף, ברצוני לציין כי החדרת אצבע לפי הטבעת וחיכוך בו כרוכה בכאב וס' לא צעקה ולא השמיעה כל מחאה. לדעתי כל האירוע המוזמן היה אירוע שמשדר מבחינת ס', מתוך השתתפות אקטיבית שלה, אווירה מינית של גריה והתפרקות מינית. האירוע אינו משדר טראומה ואלימות אלא היסחפות של ס' לתחושות של התעוררות מינית ואובדן שליטה עקב התעוררות מינית" (נ/19, בעמ' 4-2). גישה זו, לפיה מצופה מנפגע עבירת מין לגלות התנגדות אקטיבית למעשים או לכל הפחות להימנע מן הסיטואציה הטראומתית, אינה מתיישבת עם המציאות ונסיון החיים, כפי שעולה מפסיקתו של בית-משפט זה, ואין בידי לקבלה. קשת התגובות של נפגעי תקיפה מינית רחבה מאוד ולעיתים קרובות אנו עדים דווקא לתגובות של קיפאון והיעדר כל תגובה אקטיבית מצד הקורבנות. לפיכך, העמדה המוצגת בחוות דעתה של ד"ר גאוני, אין לה אחיזה איתנה בקרקע המציאות, ובדין דחה אותה בית-משפט קמא, והעדיף תחתיה את עמדתו של רוגל, אשר הכיר, כאמור, את המתלוננת וטיפל בה, עוד טרם האירוע דנן (ראו, בהקשר זה, מבין רבים אחרים, ע"פ 20/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (18.4.2013); ע"פ 4487/10 גלילי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' עמית (6.11.2012) (להלן: עניין גלילי); ע"פ 3327/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת [כתוארה אז] מ' נאור (10.11.2011) (להלן: עניין קצב); וראו גם, אורית קמיר "'יש סקס אחר – הביאוהו לכאן': עבירת האינוס בין הדרת כבוד (honor), שוויון וכבודו הסגולי של האדם (dignity), והצעה לחקיקה חדשה ברוח ערך כבוד האדם" משפט וממשל ז 669, 681-679 (2004); דפנה ברק ארז "האישה הסבירה" פלילים ו 115, 126 (1997); יובל לבנת "אונס, שתיקה, גבר, אישה: על יסוד אי ההסכמה בעבירת האונס" פלילים ו' 187, 211 (1997);Jan Jordan, What Would MacGyver Do? The Meaning(s) of Resistance and Survival, 11 Violence Against Women 531, 539-50 (2005)). בהמשך לטענה בדבר העדר התנגדות אקטיבית, אין בידי לקבל גם את הטענה כי לא ייתכן שהמתלוננת, אשר חוותה זה עתה פגיעה מינית, תסתכן מרצון ותחזור לחדר הטיפולים לאחר שיצאה ממנו. טענה זו, בדומה לקודמתה, משוללת אחיזה במציאות ומתעלמת, לחלוטין, מניסיונו של בית-משפט זה ומהלכותיו (ראו, בין היתר, ע"פ 5676/10 שונים נ' מדינת ישראל (23.8.2012); עניין קצב, פסקה 135 לפסק דינה של השופטת [כתוארה אז] מ' נאור; עניין בארי, בעמ' 336). יתירה מזאת, הצגת הדברים, באופן בו בחרה ד"ר גאוני לעשות, משמעה שכל בחורה, אשר מוכנה לקבל טיפולי עיסוי מגבר "מביאה על ראשה את הצרה", היא טענה מקוממת, וראוי לה לוּ לא היתה נטענת כלל. להשלמת התמונה יצוין, כי מעדותה של ד"ר גאוני, עולה, כי חרף טענותיה הנחרצות בעניין זה, היא עצמה ערה להסתייגות המקצועית מהעמדה שהציגה: "כב' הש' דותן: זאת אומרת שאם אדם חש החדרת אצבע לפי הטבעת, אז ברור שזו לא התנהגות [של מעסה], זה לא חלק חלק ממסאז'. ת': כן, רק מה שמאוד מעורר סימני שאלה כאן, איך היא לא צעקה? למה? מפני אצבע לפי הטבעת; [...] ת': אם כואב להן הן לא צועקות? כב' הש' דותן: [...] באמת את צריכה לצעוק? ת': אני חושב שהיה רצוי שהיא תצעק. כב' הש' דותן: האם גברתי יכולה לומר שעל סמך ניסיונה כל נאנסת צועקת? ת': לא. אני לא יכולה להגיד שכל נאנסת צועקת; [...] ת': אבל כל נאנסת שמגיבה באיזושהי צורה פיזית, תוקפנית; כב' הש' דותן: איך את יודעת את זה? [...] כב' השופט שיצר: זה הניסיון של גברתי? נעזוב טראומות עבר. נאנסת שלא היתה לה טראומת עבר [...], כולן מגיבות באותה צורה? מניסיונך. ת': בוואדי שלא. כל בן אדם מגיב אחרת. אני לא אומרת שכולן מגיבות אותו דבר. כב' השופט שיצר: גברתי ערה למאמרים שמדברים דווקא על הרבה תגובות של קיפאון, כאילו תחושת שיתוק? ת' [ד"ר גאוני]: בוודאי שמכירה, גם מאמרים כאלה [...]" (עמ' 465-464 לפרוטוקול). 37. לסיכום הדיון בנקודה זו, סבורני, כי אין כל דרך להסיק מהתנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, כי היא בדתה מליבה את מעשיו המיניים של המערער. לטעמי, וכפי שקבע בית-משפט קמא, התנהגותה של המתלוננת במהלך האירוע, לרבות חזרתה למיטת הטיפולים לאחר שיצאה אל השירותים, אינה סותרת, בשום צורה ואופן, את מהימנות גרסתה או את טענותיה בדבר מעשיו של המערער. לפיכך, סבורני, כי בדין דחה בית-משפט קמא, בפירוט ובהנמקה נרחבת, את טענותיו של המערער בנדון. אשר לעדויות המומחים, לא מצאתי כל עילה להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית להעדיף את חוות דעתו של מומחה המשיבה על פני חוות דעתה של מומחית ההגנה, לא כל שכן להתערב במסקנות, אליהן הגיע בית-משפט קמא, על יסוד חוות הדעת אשר הונחה בפניו (ראו, בהקשר זה, ע"א 1786/10 חנוכייב נ' בית ספר אורים, פסקה 10 (27.2.2012), וההפניות שם; ע"א 2027/96 אוביץ' נ' בית חולים ביקור חולים, פ"ד נד(2) 849, 854 (2000); וכן, חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי, בעמ' 484 (מהדורה שלישית, 2012); יעקב קדמי על הראיות – חלק רביעי, 1919 (2009)). לסיום, הנני רואה להוסיף, כי לא מצאתי כל בסיס להפניית חיצים אישיים, כפי שעשתה באת-כוח המערער, כלפי מומחיותו או יושרו של המומחה מטעם המשיבה. טוב היה לוּ היתה נמנעת ההגנה מטענות מעין אלה. 38. טענת השכרות: המערער שב וטען בפנינו, כפי שטען בפני הערכאה הדיונית, כי במהלך האירועים היתה המתלוננת שיכורה, במידה כה ניכרת, עד כי נגרמו לה עיוותים בתפיסה ובשיפוטיות מעשיה, שבתורם, הביאוהּ לפרש נגיעה באזור העכוז כהחדרה של אצבע אל פי-הטבעת. אינני מוצא להכביר מילים רבות בטענה זו, שהיא מופרכת ביותר בעיניי. בקצירת האומר אציין, כי טענה זו, כמו גם המסקנות, אותן מנסה המערער לבסס על יסוד חוות הדעת הטוקסיקולוגית שהוגשה מטעמו (נ/26), אינן מתקבלות על הדעת. בית-משפט קמא עמד באריכות על טענותיו אלה של המערער, ומקובלת עליי קביעתו, לפיה: "[...] מסקנת המומחה [מטעם ההגנה] וטענת הסניגורים, לפיהן נגיעה בשריר בין הרגל מאחור לבין הישבן, יכולה, מבחינת עצבוב, להתפרש כאילו נגעו בתוך פי הטבעת, אינן ממין העניין. לא למותר לציין, כי החדרת אצבע לפי הטבעת הינה רק אחד מהמעשים המיוחסים לנאשם בכתב האישום. כך למשל, טוענת המתלוננת כי הנאשם הפשיט אותה מתחתוניה, בעוד הנאשם טוען כי לבשה אותם לאורך כל הטיפול. גם בהתאם לחוות הדעת אין טענה כי שתיית המשקאות האלכוהוליים טשטשה את המתלוננת במידה שתדמיין את הדברים. לסיכום, לא מתקבל על הדעת כי בוחן המציאות וכושר השיפוט של המתלוננת היו לקויים במידה כה חמורה. המתלוננת שתתה חצי ליטר בירה, צ'ייסר אחד ומחצית כוס שמפניה. איש מהנוכחים לא טען שהתנהגות המתלוננת הושפעה מהמשקאות ששתתה. זאת ועוד, בדין טוענת באת כוח המאשימה כי עדותה המפורטת של המתלוננת, שתואמת את דבריה לחברה ואת הודעותיה במשטרה בסמוך לאירוע, מצביעה על 'זיכרון מלא ושמור [ש]אף הוא אינדיקטור לפיכחות'" (עמ' 36 להכרעת הדין) [ההדגשות שלי – א.ש.]. 39. לסיכום הדברים בשאלת מהימנותה של המתלוננת, מן הראוי לחזור ולהדגיש כי גם אם נמצאו מספר סתירות ותהיות בגרסתה של המתלוננת, אין ספק כי, הגרסה הכוללת, מעל ומעבר ל"גרעין האמת" בלבד, הינה איתנה ויציבה, ואין בטענותיו של המערער כדי לשנות ממסקנה זו, ובפרט נכונים הדברים, עת עסקינן בגרסה של קורבן לתקיפה מינית. לא מצאתי כי מדובר בסתירות, תהיות, או בתמיהות, היורדות לשורשו של עניין, ואשר מקימות עילה להתערבותנו בקביעות המהימנות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים, ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, פסקה 96 לפסק דינו של השופט דנציגר (6.9.2010); עניין וקנין, פסקה 40; וכן, עניין עדני). מהימנותו של המערער 40. לאחר בחינה יסודית של עדות המערער בבית המשפט, כמו גם של הודעותיו במשטרה ותוכן דבריו בעימות שנערך בינו לבין המתלוננת, קבע בית-משפט קמא, כהאי לישנא: "עדות [המערער] אינה מהימנה עלי. ההתפתחות בגרסאות שמסר, הסבריו הנפתלים והתכחשותו לאמירות כאלו ואחרות, מלמדות כי מדובר באדם בלתי אמין, המתחמק ממתן תשובות ומציע הסברים שאינם מתיישבים עם השכל הישר ועם הגיונם של דברים" (עמ' 61 להכרעת הדין). 41. לאחר עיון בהודעותיו של המערער במשטרה, בקלטות העימות ובפרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא, לא מצאתי כי יש עילה להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, בדבר דחיית גרסתו של המערער, בהיותה בלתי מהימנה. לשם הדוגמא בלבד, ניתן להביא את הסבריו הנפתלים של המערער, בניסיונו להסביר לבית-משפט קמא, מדוע, לאחר שיחתו עם בן-זוגה של המתלוננת, אשר במהלכה המעיט בן-הזוג במילים, ולבטח לא האשים אותו, במפורש או במשתמע, בביצוע מעשים מיניים במתלוננת, "עלה בליבו חשד", כי הסיבה שבעטיה הפסיקה המתלוננת את העיסוי, היתה בעלת צביון מיני. עוד התקשה המערער להסביר מדוע חש צורך להבהיר את פשר מעשיו בפני בן-זוגה של המתלוננת (עמ' 52-51 להכרעת הדין; עמ' 374-373 לפרוטוקול). באופן זה, קשה גם לקבל את דברי המערער, כפי שנמסרו בחקירותיו במשטרה, בעימות מול המתלוננת, ואף במשתמע בעדותו הראשית בבית-משפט קמא, כי, בעוד שהוא נהג באופן מקצועי לחלוטין, המתלוננת היא זו שחשקה בו מינית, גנחה ואף הגיעה, תוך שהוא מעסה את גופה, לפורקן מיני (הכרעת הדין בעמ' 57-54; עמ' 428-425 לפרוטוקול; ת/1; ת/2, בעמ' 2, ש' 14-19). די שאזכיר בהקשר זה את דברי המערער בעימות: "כתבת שהיא [המתלוננת – א.ש.] אמרה שהיא לא רוצה להרגיש את איבר מיני? על זה אני שתקתי, כי זה מה שאת רצית, זה מה שאני הרגשתי שאת רוצה. לא היא אומרת..., אני אמרתי קודם שיש משהו שאני לא רוצה להגיד, מה שאני חושב עליה [...], מאחר והיא פתחה במשפט הזה שהיא גם לא רוצה להרגיש [את איבר מיני] אז אני אגיד לך, שאני כגבר, הקולות שהיא הוציאה, היא מאוד רצתה להרגיש [את איבר מיני], אני קורא שפת גוף. אני מבקש שהדברים ירשמו. היא מאוד רצתה להרגיש [את איבר מיני]. לא התרשמתי, הייתי בטוח. היא רצתה, רצתה [להרגיש את איבר מיני], אני קורא גוף, אני קורא את אנקות הכיף שהיו לה שמה, אני לא ילד [...]" (ת/9 19:49:00-19:50:15) 42. דברים מופרכים, שלא לומר הזויים אלה, סותרים חזיתית, את דבריו החד משמעיים של המערער בבית המשפט, כי הוא מעולם לא חש, במהלך העיסוי, כי המתלוננת חשקה בו (עמ' 428 לפרוטוקול). זאת ועוד, צפייה בקלטות העימות מגלה, כי אין אמת בטענת המערער, לפיה דברים קשים אלו נאמרו אך ורק בתגובה להתגרות קודמת מצד המתלוננת, ונראה בעליל כי מדובר בניסיון נלוז להלבין את פניה של המתלוננת בפני חוקרי המשטרה, הא ותו לא. חובת ההנמקה וראיות לחיזוק גרסת המתלוננת 43. כידוע, משבוטלה הדרישה לתוספת ראייתית מסוג "סיוע", אין עוד מניעה בדין לבסס את הרשעתו של נאשם בעבירת מין על-יסוד על עדותו היחידה של קורבן העבירה, ובלבד שבית-המשפט המרשיע ינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. זאת כאמור בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, הקובע כי: "54א. (א) [...] (ב) הרשיע בית-משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". יפים בהקשר זה דברי השופט א' רובינשטיין בע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (11.4.2007) (להלן: עניין וורקו)), אשר עמד על טיבה ועל אופיה של חובת ההנמקה בהקשר הנדון, בציינו: "בעבר כנודע נדרשה תוספת ראייתית מסוג סיוע (תוספת ראייתית מסבכת) לשם הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע בעבירת מין, אולם בשנת 1982 תוקן החוק, דרישת הסיוע בוטלה, ותחתיה נקבעה חובת הנמקה; סעיף 54 א(ב) לפקודת הראיות קובע כי בית-המשפט רשאי לבסס הרשעה על פי עדות יחידה של נפגע עבירת מין, ובלבד שינמק מדוע החליט להסתפק בעדות זו כבסיס להרשעה. בהעדר סיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי מהימנות שקבע בית-המשפט ועליהם בלבד, ומתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת 'מתן הטעם' [...]. קל וחומר, כאשר התרשמותו של בית-המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות [...]; ככל שהעדות העיקרית 'חלשה' יותר, תידרש הנמקה 'ממשית' יותר [...]. חובת ההנמקה עניינה הסבר, מעוגן בהיגיון ובשכל הישר. על שום מה רשאי בית-המשפט לסמוך הרשעה בהקשר זה על עדות יחידה של קרבן העבירה [...]" (שם, פסקה ה(2)) [ההדגשות שלי – א.ש.]. 44. הכרעת דינו של בית-משפט קמא, משתרעת על פני כ-80 עמודים, ובמסגרתה דן הוא, לעומקן, בעדויות וביתר הראיות שהוצגו בפניו, תוך שהתייחס לקשיים השונים שעלו מתוך הגרסאות השונות, ועמד על הטעמים שהניעוהו ליתן אמון דווקא בגרסת המתלוננת. במצב דברים זה, ברי שבית-משפט קמא עמד בחובת ההנמקה המוטלת עליו, מכוח סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות (ראו, לעניין זה, ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 102 (22.10.2012); ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (16.7.2007); ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 50 (1988)). לא זו אף זו, בית-משפט קמא לא הסתפק בעדותה של המתלוננת לבדה (אף על פי שרשאי היה לעשות כן, כאמור), אלא תר אחר ראיות נוספות, שיש בהן כדי "לחזק" את גרסת המתלוננת. בראש ובראשונה, קבע בית-משפט קמא, כי עצם החלטתה של המתלוננת להתייצב במשטרה ולהתלונן על מעשיו של המערער, מיד לאחר התרחשות האירועים, וכך גם סערת הרגשות בה היתה נתונה, כפי שעלה מעדויותיהם של בן-זוגה ואחותה, כל אלה מהוות ראיות ממשיות לחיזוק גרסתה של המתלוננת, העולות אף כדי "סיוע" (ראו, ע"פ 5484/11, פסקה 14-13; עניין וורקו, פסקה ה(17); עניין בבקוב, בעמ' 428; ע"פ 3416/98 איפרגן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 769, 782, 784 (2000), וההפניות שם). וכך העיד בן-זוגה של המתלוננת: "[...] ת. אוקי. הדבר הבא שאני זוכר זה שס' רצה לתוך החדר, זאת אומרת רצה אלי בהיסטריה, בוכה עם, היה עליה חלוק, בלי חזייה רק תחתונים, והיא צעקה איך שהיא נכנסה לחדר [המערער] נגע בי, [המערער] דחף לי אצבעות, אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות [...]". (עמ' 175 לפרוטוקול) דברים ברוח דומה העידה גם אחותה של המתלוננת בפני בית-משפט קמא: "ת. [...] משהו כמו בסביבות השעה 10 וחצי אולי, רבע ל-11, משהו כזה, בלילה, אני כבר הייתי במיטה. קיבלתי טלפון ושמעתי את ס' בהיסטריה כזאת, דבר שלא אופייני לה. ישר אמרתי לה: ס' תירגעי, כי אי אפשר לנהל דו שיח בהיסטריה כזאת, מה קרה? היא אומרת לי: היינו במסאז', ואת לא מבינה, תקפו אותי והכניסו לי אצבעות לתחת [...]" (עמ' 212 לפרוטוקול). 45. חיזוקים נוספים לגרסת המתלוננת מצא בית-משפט קמא בחוסר המעש של המערער, ואף מאמציו להעלים את עקבותיה של המְעַסָּה, אשר טיפלה בבן-זוגה של המתלוננת, על-מנת שלא תופיע לעדות בבית-המשפט. חיזוק לגרסת המתלוננת נמצא גם בהודעת בנו של המערער במשטרה (ת/32) (ממנה הוא ניסה לחזור מאוחר יותר), בה סיפר הבן, כי אביו אמר לו, מיד לאחר האירוע, שהמתלוננת שכבה ללא תחתונים בחלקו הראשון של העיסוי, וזאת בהתאם לגרסת המתלוננת ובניגוד גמור לגרסת המערער, כאמור לעיל. סיכום ביניים 46. לאור הדברים האלה, ולאחר שבחנתי את הכרעת דינו של בית-משפט קמא, על הנמקותיו המקיפות ועל החיזוקים הראייתים שמצא לגרסת המתלוננת, ונתתי דעתי לטיעוני המערער, נחה דעתי, כי בהכרעת דינו של בית-משפט קמא לא נפלה כל טעות מהותית, המצדיקה את התערבותנו. להשלמת הדיון בערעור על הכרעת הדין, נותר עוד לבחון את טענותיו של המערער בדבר קיומם של מחדלי חקירה בעניינו. מחדלי חקירה 47. כאמור לעיל, בחלקו השני של הערעור על הכרעת הדין טען המערער לקיומם של מחדלי חקירה רבים, אשר, לטענתו, פגעו ביכולתו להתגונן, ובכך נפגעה זכותו להליך הוגן. המערער טען למחדלי חקירה בארבעה עניינים עיקריים: הימנעות משליחת המתלוננת לבדיקה רפואית לשם איתור פגיעות פיזיולוגיות ואיתור חומרי סיכה בפי-הטבעת; הימנעות מבדיקת שרידי צואה ו-DNA בידיו של המערער; התרשלות המשטרה באיתור המְעַסָּה שטיפלה בבן-זוגה של המתלוננת; ואי-תפיסתן של ראיות חפציות, שהיה בכוחן, לפי הטענה, לסייע למערער בהגנתו. 48. ראשית, ועוד טרם שאדון בגופן של טענות, מן הראוי להזכיר, את ההלכה המושרשת, כי בהינתן תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של נאשם, הרי שאין בקיומם של מחדלי חקירה, כשלעצמם, כדי להביא לזיכויו של הנאשם. בחינת טענות הנוגעות למחדלי חקירה תעשה בשני שלבים: תחילה יש לבחון האם מדובר כלל במחדל חקירה. רק אם המענה לשאלה הראשונה הוא בחיוב, יש לבחון את השאלה, האם בשל מחדלי החקירה הנטענים, נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן. בחינה זו נעשית, תוך שקלול המחדלים הנטענים אל מול התשתית הראייתית שהונחה בפני הערכאה הדיונית (ראו, בעניין זה, ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (21.1.2013), וההפניות שם (להלן: עניין סלאח); ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.2006) (להלן: עניין אלחורטי). אפנה עתה לבחון את טענות המערער בסוגיה זו, ואעמוד על משמעותן לענייננו. 49. הימנעות מעריכת בדיקה רפואית למתלוננת: המערער מעלה בעניין זה שתי טענות נפרדות: האחת מתייחסת לאיתור פגיעות פיזיולוגיות בפי-הטבעת של המתלוננת, והשנייה נוגעת לאיתור שרידים של חומרי סיכה בפי-הטבעת של המתלוננת. כאמור, בהתאם לפסיקה, יש לבחון, בראש ובראשונה, את השאלה, האם מדובר כלל במחדל חקירה, ובאם תיענה שאלה זו בחיוב, אדרש לשאלה האם בשל מחדל זה נפגעה מהותית הגנתו של המערער. אשר לעצם קיומו של מחדל חקירה בנדון דידן, אציין, כי בהתייחסו להימנעות משליחת המתלוננת לבדיקה רפואית, העיד החוקר שניהל את חקירת האירוע, כי הוא נמנע מלעשות כן, לנוכח טענתה של המתלוננת, כי מספר ימים עובר לאירוע, היא קיימה יחסי מין אנאליים עם בן-זוגה (עמ' 131 לפרוטוקול). בהמשך, אישר החוקר בפני בית-משפט קמא, כי לא היה מודע כלל לקיומו של נוהל משטרתי, המחייבו לשלוח מתלונן בעבירות מין לביצוע בדיקות רפואיות על-ידי רופא משפטי (נ/11; עמ' 148-144 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, סבורני, כי יש בעצם ההימנעות משליחת המתלוננת לביצוע בדיקה רפואית, משום מחדל חקירה אשר אין להקל בו ראש, וכך גם קבע בית-משפט קמא בהכרעת דינו (עמ' 65 להכרעת הדין). 50. אבקש להעיר, בהקשר זה, כי מקובלת עליי ההלכה, לפיה התביעה אינה מחויבת להציג בפני בית-המשפט את "הראיה המקסימלית" אלא "[עליה] להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה" (ע"פ 4384 מליקר נ' מדינת ישראל, פסקה 6(ג) (25.5.1994)). עם זאת, אין להשלים עם מצב שבו רשויות החקירה נמנעות מלתפוס "ראיות רבות ואיכותיות ככל שניתן על מנת שתונח בפני בית-המשפט תשתית ראייתית מקיפה ממנה ניתן יהיה ללמוד על התמונה העובדתית לאשורה" (עניין סאלח, פסקה 42). דברים אלה נכונים שבעתיים, כאשר מחדלי החקירה נעוצים באי קיום פקודות ונהלים, אשר נועדו להבטיח כי תונח תשתית עובדתית וראייתית רחבה, ככל האפשר, בפני בית-המשפט. יפים, בהקשר זה, דברי חברי השופט י' דנציגר בעניין סאלח, שם ציין, כי: "[...] ככלל על בית-המשפט להעדיף הרשעה על יסוד תשתית ראייתית רחבה על פני מינימום ראייתי נדרש, אשר על אף שהוא מאפשר הרשעה בפלילים הוא מותיר חללים ראייתים בלתי רצויים ותחושת אי נוחות. לכן, על המשטרה מוטלת לטעמי חובה לפעול לאיתורן של כל הראיות שעשויות להיות רלוונטיות הן למלאכת החקירה והן למלאכת הכרעת הדין" (שם, פסקה 42, וההפניות שם; וראו גם את פסק דינו המקיף של השופט א' רובינשטיין בעניין אלחורטי). 51. לאחר שהבענו את תחושת אי הנוחות מדרך פעולתה של המשטרה, כמפורט לעיל, נותר עוד לבחון האם, בשל מחדל חקירה זה נפגעה, באורח ממשי, הגנתו של המערער. לדעתי, התשובה לשאלה זו תיענה בשלילה. 52. כזכור, נטען על-ידי המערער, כי בדיקה רפואית יכולה היתה לאשש או להפריך קיומם של ממצאים פיזיולוגיים, ולבחון אם ישנם שיירים של חומרי סיכה בפי-הטבעת של המתלוננת. אשר לבדיקה לאיתור ממצאים פיזיולוגיים בפי הטבעת של המתלוננת: ברי, כי הימצאותם של סימני פגיעה בפי-הטבעת של המתלוננת יכולה לשמש חיזוק אובייקטיבי לגרסת המתלוננת, ולסבך עד מאד את המערער. ואולם, כאמור בהכרעת דינו של בית-משפט קמא, היעדרם של סימני פגיעה, אין בו כדי לשלול, מניה וביה, את האפשרות כי המתלוננת אכן הותקפה מינית על-ידי המערער, כמתואר על ידה. זאת בעיקר, כאשר המעשים הנטענים בוצעו באמצעות אצבעו של המערער שהיתה משוחה בחומרי סיכה (ראו, ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (26.6.2008); ע"פ 5165/98 דסה נ' מדינת ישראל (23.12.1998)). אציין, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענת המערער, הנסמכת, לכאורה, על חוות הדעת הרפואית אשר הוגשה מטעמו של ד"ר קוגל (נ/30; נ/28) ועל עדותו בבית המשפט, לפיהן, בנסיבות הנטענות, "צריכה היתה החדרת האצבע להשאיר סימנים ברקטום" (עמ' 468-467 לפרוטוקול). בחוות דעתו קבע ד"ר קוגל, כי הסבירות להימצאות סימנים חבלתיים לאחר החדרת אצבע לפי-הטבעת עומדת על כ-63.7%. עם זאת, ממשיך ד"ר קוגל וקובע בחוות הדעת עצמה, כי "אמנם נתון זה הינו משמעותי, אך המחברים חשו שלא ניתן לייחס לו מובהקות סטטיסטית בשל המספר הנמוך יחסית של המתלוננים ([...] איני מכיר מחקר בו נבדקה אוכלוסיה גדולה יותר של מתלוננים [...])" (נ/30, בעמ' 10). ואילו בחוות דעתו של פרופסור רבאו, אליה הפנה המערער, נאמר, כי "שימוש בשמנים מסככים עשוי להקטין את היקף הפציעה בציפוי פי הטבעת [...]" (נ/28, פסקה 6). מדברים אלה משתמע, כי אין הכרח שהחדרת אצבע אל פי-הטבעת של המתלוננת תותיר סימני פגיעה, לא כל שכן סימנים מובהקים, ולכן נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו של המערער בנקודה זו. 53. אשר לבדיקה לאיתור חומרי סיכה בפי הטבעת של המתלוננת: המערער הפנה לעדותו של ד"ר קוגל בבית-משפט קמא (עמ' 494 לפרוטוקול), שם נטען, כי חרף העובדה שהמכון לרפואה משפטית אינו נוהג לבצע בדיקה לאיתור חומרי סיכה, במסגרת בדיקה רפואית של מתלוננים בעבירות מין, הרי שעל פי הפרקטיקה הנאותה, הקבועה גם בנהלי משרד הבריאות (נ/30 בנספח ב'), היה על מבצעי הבדיקה הרפואית לאסוף דגימות של חומרי סיכה מפי-הטבעת של אותם מתלוננים. המערער הוסיף וטען, בין היתר, כי לנוכח קרבתה של תחנת המשטרה, בה הוגשה התלונה, לבית-החולים "מאיר", שם נוהגים לבצע בדיקה לסימני סיכה במסגרת בדיקה רפואית של מתלוננים בעבירות מין, הרי, שבניגוד לקביעת בית-משפט קמא, סביר כי היתה נערכת למתלוננת בדיקה שכזו. טענות אלה, אין בידי לקבל. דומה כי המערער אינו מבחין די הצורך בין טענות נורמטיביות לבין המציאות בשטח, ובטיעונו, בהקשר זה, יש משום ערבוב בין הרצוי לבין המצוי. אין ספק, כי רצוי היה לוּ בוצעו במכון לרפואה משפטית כל הפרוצדורות הנדרשות, בעת בדיקתם של נפגעי תקיפה מינית (ראו, לעניין זה, ע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל, פסקה א לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (18.10.2012)). ואולם, כפי שמבאר בית-משפט קמא, ואליו הצטרף, כאמור, גם ד"ר קוגל, הדין הרצוי בנדון דידן אינו כדין המצוי, ואין חולק כי, המכון לרפואה משפטית אינו מבצע בדיקות לאיתור חומרי סיכה בפי-הטבעת של מתלוננים בעבירות מין. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע, כי המחדל הנעוץ באי-ביצוע בדיקה רפואית למתלוננת גרם למערער נזק ראייתי, ככל שהדבר נוגע לאיתור חומרי סיכה. שכן, גם לוּ הייתה נשלחת המתלוננת לבדיקה, הרי שלנוכח טיב תלונתה לא היתה מתבצעת בדיקה לאיתור חומרי סיכה, כמפורט לעיל. עוד אציין, כי טענתו של המערער, לפיה סביר להניח שהמתלוננת היתה נבדקת בבית-החולים "מאיר", אינה נתמכת בראיה כלשהי, ואין לייחס לה משקל כלשהו. לסיום אציין, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין לקבל את הטענה, לפיה עצם חריגתן של רשויות החקירה מן הנהלים והפקודות, שנועדו למנוע את אותו מחדל חקירה שהתרחש, צריך להביא, מניה ובה, לזיכויו של המערער בדין. לסיכום נושא זה, אחזור ואדגיש כי גם לוּ היתה מתבצעת בדיקה רפואית למתלוננת, הממצא היחיד שיכול היה לפעול לטובת המערער הוא היעדר סימני פגיעה בפי-הטבעת שלה. ואולם, כפי שקבע בית-משפט קמא בצדק, אין בהיעדר ממצאים כאמור, כדי לשלול את האפשרות כי הלה החדיר את אצבעו אל-פי הטבעת של המתלוננת. לפיכך, חרף קיומו של המחדל החקירתי האמור, הרי, שבנסיבות מקרה זה, לא נגרם למערער נזק ראייתי שפגע בהגנתו. 54. הימנעות מחיפוש אחר שרידי צואה ו-DNA בידיו של המערער: סבורני, כי בטענה זו אין כדי ללמד על קיומו של מחדל חקירה, כלל ועיקר. המערער סמך את ידו, בעניין זה, על חוות דעתו של ד"ר קוגל, בה טען, כי הבדיקה הנ"ל היא בדיקה נדרשת ומקובלת, אשר בכוחה להפריך או לאשש את גרסת מי מהצדדים המעורבים. ואולם, כפי שציין בית-משפט קמא בהכרעת דינו, ד"ר קוגל עצמו חזר בו מטענה זו, לאחר שהונח בפניו, עוד טרם עדותו בבית-משפט קמא, מאמר שבו נטען, כי ניתן למצוא שרידי DNA מתחת לציפורניו של פלוני גם לאחר "מגע זוגי רגיל", לרבות עיסוי תמים, ולא רק כתוצאה מהחדרת אצבע אל פי הטבעת (עמ' 492-491 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, סבורני, כי הימנעותם של חוקרי המשטרה מבדיקת ציפורני המערער אינה עולה כדי מחדל חקירה, ולבטח שאין מדובר במחדל אשר פגע בהגנתו של המערער. 55. איתורה של המְעַסָּה: כאמור, המערער חזר על טענתו, אותה העלה גם בפני בית-משפט קמא, כי חוקרי המשטרה התרשלו ולא עשו די על-מנת לאתר את המְעַסָּה, אשר טיפלה בבן-זוגה של המתלוננת. טענה זו נדונה לעומקה בבית-משפט קמא, אשר קבע, בצדק, כי התנהלותו "התמוהה" של המערער בנדון, היא שסיכלה את איתורה של המְעַסָּה, והדבר אינו כרוך במחדלי חקירה, כביכול, מצד חוקרי המשטרה. כך, בין היתר, נמנע המערער מלמסור את שמה המלא של המְעַסָּה או את מספר הטלפון שלה (בטענה שאינו יודע את שם משפחתה או את מספר הטלפון שלה, וזאת חרף העובדה שהיא עבדה אצלו מספר פעמים, עוד טרם האירוע והוא אף שילם את שכרה) (ראו, ת/15-ת/20; עמ' 103-101 לפרוטוקול). באופן תמוה, טען המערער, כי המכשיר הנייד שלו, שבזיכרונו נשמר מספר הטלפון של אותה מְעַסָּה, נפל לבריכת מים, לפני שהחוקרים הצליחו לשים את ידם עליו (עמ' 390-385 לפרוטוקול). בהקשר זה, ראוי להביא מדבריו של בית-משפט קמא, בהתייחסו לטענה זו: "נטען כי [המערער] שיתף פעולה במאמצים לאתר את רחל, ולא נעשו פעולות מספיקות [מצד חוקרי המשטרה] לאיתורה. אין בידי לקבל טענה זו. גרסת [המערער] ובנו בנקודה זו היו תמוהות ביותר, ואין צורך לחזור על הדברים. יתרה מזאת, טענת [המערער], לפיה היה על המשטרה לעשות מאמץ לאיתורה של רחל מקוממת ואבסורדית כאחת. האדם שלו היתה היכולת המיטבית לאתר את רחל הוא [המערער], אשר עשה מצידו כל מאמץ להעלים את עקבותיה ושלא לזמנה לבית-המשפט" (עמ' 72 להכרעת הדין). לפיכך, יש לדחות, מכל וכל, טענה זו. 56. אי-תפיסתן של ראיות חפציות: כזכור, טען המערער, כי מספר ראיות חפציות, אשר היה בכוחן לסייע לו בהגנתו, לא נתפסו ולא נבדקו על-ידי חוקרי המשטרה. כך, בין השאר, ציין המערער, את אי-תפיסתם של מיטת הטיפולים, של תחתוניה ושל חולצתה של המתלוננת. כמו יתר טענותיו, גם טענות אלה נדונו באריכות בהכרעת דינו של בית-משפט קמא, אשר דחה אותן אחת לאחת, ובדין עשה כן. בהתייחס לבגדיה של המתלוננת, טען המערער, כי לוּ נתפסו תחתוניה וחולצתה של המתלוננת, ניתן היה להפריך את טענתה, כי המערער משח את גופה, כולו, בשמן. ראשית, כפי שמציין בית-משפט קמא בהכרעת דינו, מדברי המערער בעדותו בבית-המשפט, כמו מדבריו בעימות ובהודעותיו במשטרה, עולה כי במהלך העיסוי נעשה שימוש בכמויות רבות של שמן, אשר כיסה חלקים ניכרים מגופה של המטופלת (ת/1; עמ' 364 לפרוטוקול). משכך, סביר, כי תחתוני המתלוננת הוכתמו בשמן במהלך העיסוי, ומכאן שלא ניתן היה להפריך או לאשש באמצעות בדיקתם את טענת המתלוננת בנקודה זו. לפיכך, גם לוּ נפל פגם באי-תפיסת התחתונים, ברי שלא מתעורר החשש, כי הגנתו של המערער נפגעה בשל מחדל חקירה זה. דברים אלה יפים גם בהתייחס לטענה בדבר אי-תפיסת חולצתה של המתלוננת. אשר לתפיסת מיטת הטיפולים, אציין, כי, על-פניו, יש ממש בטענת המערער בנקודה זו, ולוּ מן הטעם, כי תפיסתה יכולה הייתה לספק ראייה אובייקטיבית לחיזוק פרטים וטענות מתוך גרסת המתלוננת. ברם, וכפי שקבע בית-משפט קמא, היות שהמערער ציין בעדותו, כי מיטת הטיפולים היא מיטה מתכווננת (עמ' 362 לפרוטוקול), הרי שהוא עצמו שמט את הקרקע מתחת לטענתו, כי גרסתה של המתלוננת בנקודה זו אינה מהימנה. עוד אציין, כי בצדק קבע בית-משפט קמא, כי "יכול היה [המערער] להביא נתונים טכניים ביחס לגובהה של מיטת העיסוי, שכן המיטה מצויה ברשותו. משהדבר לא בוצע, אין [למערער] להלין אלא על עצמו" (עמ' 72 להכרעת הדין). לפיכך, גם בהנחה שמדובר במחדל חקירה, הרי שלא נפגעה הגנתו של המערער. 57. סיכומם של דברים: לאחר בחינה כוללת של הראיות, סבורני, כי אין במחדלי החקירה הנטענים, ככל שהיו כאלה, כדי לרדת לשורשו של עניין או לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער בביצוע המעשים שבהם הורשע בבית-משפט קמא, ולפיכך יש לדחות את טיעוניו של המערער בהקשר זה (ראו, עניין גלילי, פסקה 41-38 לפסק דינו של השופט י' עמית; ע"פ 4659/08 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 35 (15.12.2009); ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 50 (9.5.2012); ע"פ 2285/09 אללו נ' מדינת ישראל, פסקה כ' (24.5.2011), וההפניות שם). לגישתי, אין בחסרים הראייתים, ובפרט בהימנעות משליחתה של המתלוננת לבדיקה רפואית על-ידי רופא משפטי, כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, וכפי שציין השופט א' רובינשטיין בעניין אלחורטי: "נפקותו של המחדל תלויה בתשתית הראייתית שהניחה התביעה ובספקות אותם מעורר הנאשם, והשלכותיו תלויות בנסיבותיו של כל עניין ועניין [...]. כאשר 'חסרה' ראיה כאמור לתביעה- נזקף ה'מחדל החקירתי' לחובתה, שעה שנערך מאזן הראיות ונדונה השאלה האם הרימה התביעה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואילו מקום שהעדרה של הראיה 'חסר' להגנה, תוכל זו להצביע על ה'מחדל' כשיקול בדבר קיומה של ה'אפשרות' הנטענת על ידה, הכול בהתאם לנסיבות המיוחדות של העניין הנדון' [...]. מהאמור עולה, כי על מחדלי החקירה להימדד בדרך כלל במישור הראייתי [...]. עוד קבעה הפסיקה, כי התביעה אינה חייבת להציג בפני בית-המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא 'על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה' [...] וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר" (שם, פסקה ז(2)). סיכום הערעור על הכרעת הדין 58. לאחר שלא מצאתי כל עילה להתערבות בקביעות המהימנות ובממצאי העובדה שנעשו על-ידי בית-משפט קמא, ולנוכח מסקנתי כי הגנתו של המערער לא נפגעה כתוצאה ממחדלי חקירה, ככל שאלה נתגלו בתיק, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על חומרת העונש 59. כלל ידוע הוא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונשים, אשר השיתה הערכאה הדיונית, אלא באותם מקרים חריגים שבהם נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על-פניה, או שעה שהעונש אשר נגזר חורג, באופן קיצוני, ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו, מבין רבים אחרים, ע"פ 2454/11 פלוני נ' מדינת ישראל (21.4.2013); ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013); ע"פ 4330/12 דעאס נ' מדינת ישראל (5.11.2012)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר עונשו של המערער אינו חורג, לחומרה, מכפי שנקבע בין הצדדים במסגרת הסדר טיעון שערכו לעניין זה. עוד ראוי לציין, בהקשר זה, כי אין מדובר בהסדר טיעון "קלאסי", הכולל הסדר לעניין ההרשעה ולעניין העונש, וחסד עשתה המשיבה עם המערער, בכך שהסכימה להגביל את טיעונה לשנת מאסר בפועל, למרות שהרשעתו של המערער באה לאחר ניהול משפט הוכחות ממושך. למקרא גזר דינו של בית-משפט קמא, נראה כי רוב רובם של הטענות והשיקולים אותם העלה המערער בפנינו, כבר נטענו בפני בית-משפט קמא, והוא דן בהם באריכות ושקל אותם, כראוי, בעת שגזר את עונשו של המערער. כך, בין היתר, ציין בית-משפט קמא, לזכותו של המערער, את "נסיבותיו האישיות הייחודיות, ובפרט נכותו הפיסית בעקבות האירוע המוחי שעבר [...] לצד החשש שמא מאסר בפועל יוביל להידרדרות משמעותית במצבו הנפשי המורכב ממילא [...]". דומה, כי לנוכח טיב העבירות שבהן הורשע המערער ונסיבותיהן החמורות, הרי שאלמלא נתן בית-משפט קמא משקל ניכר לשיקולים לקולא, סביר להניח כי עונשו של המערער היה חמור יותר, מכפי שנגזר עליו בסופו של דבר. המערער ביצע במתלוננת מעשה סדום ומעשים מגונים, תוך ניצול האמון שנתנה בו, וגרם לה נזק בל ישוער, כעולה מתסקיר קורבן העבירה. בילוי רגוע ושלו ביחד עם בן זוגה, הכולל עיסויים וארוחות רומנטיות, הפך לסיוט מבחינתה של המתלוננת, שעה שהמערער מצא בה אמצעי לסיפוק יצריו המיניים הבזויים. 60. לאחר בחינת טיעוניו של המערער, סבורני, כי העונש אשר הושת עליו, מאזן כראוי בין חומרת מעשיו לבין נתוניו האישיים, המשפחתיים והרפואיים המורכבים, ונראה כי בית משפט קמא התייחס כראוי לשיקולי הענישה השונים, בעבירות דומות. בנסיבות אלה, אין בחוות הדעת אשר צורפו במסגרת הערעור, מטעם רופא שירות בתי-הסוהר והפרופסור פניג, כדי לשנות ממסקנה זו. אשר על כן, לא מצאתי כי יש להתערב בעונשו של המערער, ואם תשמע דעתי יידחה גם הערעור על גזר הדין. יחד עם זאת, סבורני, כי בנסיבות דנן, יש מקום לנכות מעונש המאסר בפועל, אשר הושת על המערער, את ימי המעצר, בהם היה נתון המערער מאחורי סורג ובריח, מיום 24.12.2007 עד ליום 6.1.2008. סוף דבר 61. אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו, בכפוף לאמור בפסקה 60 לעיל, באופן שמתקופת המאסר בפועל, אשר הושתה על המערער, ינוכו ימי המעצר בהם היה נתון. יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: 1. הנני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' שהם לפיה יש לדחות את הערעור על שני ראשיו, בכפוף לניכוי תקופת מעצרו של המערער מרכיב המאסר בפועל שהושת עליו. ודוק, לא אוכל לצרף דעתי לאופן בו ניתח חברי השופט שהם את הלכת אי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בהקשר לעבירות מין ולאופן בו הוא הציג את התמורה שחלה לאחרונה בפסיקתו של בית משפט זה ביחס להלכת אי ההתערבות. 2. כפי שעמדתי על כך בפרשות שונות, כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית בעינו עומד [ראו למשל הדיון בכלל, התמורה שחלה בו וגישותיהם השונות של שופטי בית משפט זה בחוות דעתי בע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012) (להלן: עניין חזיזה), פסקאות 45-44 והאסמכתאות הנזכרות שם]. ההצדקה המרכזית לכלל זה היא העובדה שערכאת הערעור אינה שומעת עדים ולפיכך נמנע ממנה יתרון ממשי שעומד לערכאה הדיונית – התרשמות בלתי אמצעית מאופן התנהגותם של העדים, התנהלותם והופעתם. לכלל זה התפתחו חריגים בפסיקתו של בית משפט זה כפי שתיאר חברי השופט שהם בחוות דעתו, ועל כך אף אני עמדתי בהזדמנויות שונות [ראו למשל: עניין חזיזה, פסקאות 45-44 והאסמכתאות הנזכרות שם]. 3. בחוות דעתו מבקש חברי השופט שהם להצביע על שתי הבחנות באשר להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית: ראשית, למיטב הבנתי, חברי השופט שהם מבחין בין התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו לגבי עבירות "אחרות" להבדיל מממצאים כאמור שנקבעו בנוגע לעבירות מין. השופט שהם סבור כי לכלל אי ההתערבות יש תחולה מוגברת בעבירות מין וכלשונו: "הגיונו של כלל אי-ההתערבות נכון ביתר שאת, כאשר תחת שבטה של ערכאת הערעור נבחנים קביעות מהימנות וממצאי עובדה, הנוגעים בביצוע עבירות מין" (פסקה 25 לחוות דעתו). שנית, השופט שהם מבקש לפרש את התמורה שהחלה ליתן אותותיה בפסיקתו של בית משפט זה ביחס להלכת אי ההתערבות כך שזו לכאורה מכוונת להעמקת הביקורת של ערכאת הערעור ביחס להנמקתה של הערכאה הדיונית ולא ככזו המכוונת להיקף התערבותה בפועל של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות. בהקשר זה גורס השופט שהם כי לא חלה תמורה ממשית בהיקף התערבותה של ערכאת הערעור ביחס לממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אף לאור פסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס בע"פ 3250/10, וכי דבריו של השופט גרוניס אך מכוונים לצורך בהעמקת ההקפדה שבה ראוי כי תנקוט ערכאת הערעור ביחס להנמקתה של הערכאה הדיונית, או כדבריו: "בחינה קפדנית של קביעות המהימנות וממצאי העובדה, אין פירושה, בהכרח, צמצום היקפו של כלל אי-ההתערבות, אלא שמרכז הכובד נע לכיוון של בחינה דקדקנית, ככל שהדבר נוגע למסקנות הערכאה הדיונית, בדגש על עומק ואיכות ההנמקה העומדת ביסודן" (פסקה 27 לחוות דעתו). 4. באשר להבחנה הראשונה עליה הצביע חברי השופט שהם, לא אוכל לקבלה. אכן, ניתוח של עדויות נפגעי ונפגעות עבירות מין צריך להביא בחשבון את המורכבות הייחודית לעבירות אלה. כך למשל, לא ניתן לצפות מנפגעות ומנפגעי עבירות מין להציג גרסה סדורה לפרטי פרטים החפה מכל פערים או סתירות. הטעם לכך הוא החוויה הטראומטית שאותה הם חוו, ומשכך די כי בית המשפט ישתכנע בדבר קיומו של "גרעין האמת". כך גם התפתח הכלל לפיו אין לתהות בדיעבד אחר התנהגותו של נפגע עבירת מין. אלא שהכרה בקיומם של כללי משנה אלו המסייעים לבית המשפט בהערכת מהימנות עדותם של נפגעות ונפגעי עבירות מין אינה מוליכה בהכרח למסקנה לפיה בעבירות מין קיים כלל אי התערבות ייחודי, שונה או "מוגבר מן הרגיל". יישום שונה של כלל אי ההתערבות בשל המורכבות המאפיינת עדות של נפגע/ת עבירת מין, אין משמעו כי מדובר בכלל אחר או בכלל שיש להחילו "ביתר שאת" או "במשנה תוקף". בהקשר זה הטעים השופט גרוניס בע"פ 3250/10 הנ"ל: "חברתי מציינת בחוות-דעתה, כי ככל שמדובר בתיקים שעניינם עבירות מין יש להחיל ביתר שאת את הכלל בדבר מתחם ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות (פיסקה 28 לחוות-דעתה). אכן, צודקת חברתי כי בשנים האחרונות השתרש בפסיקה הכלל לפיו מקום בו מדובר בקביעות הנוגעות למהימנותו של קורבן לעבירת מין, אמור מתחם התערבותה של ערכאת הערעור להיות מצומצם בהשוואה לתיקים בהם מתבררים סוגים אחרים של עבירות..." (ההדגשה במקור – י.ד.) (שם, פסקה 7). ובהמשך הדגיש השופט גרוניס כי: "דעתי היא, כי הלכה זו מעוררת קושי בשל האופן בו היא מיושמת בפסיקה. זאת, אם מתחשבים בכך, כפי שחייבים לעשות, כי לצורך הרשעה בביצוע עבירת מין לא נדרשת, על פי המצב המשפטי הקיים, כל תוספת ראייתית לעדות הקורבן וניתן להסתפק בהנמקה בלבד..." (ההדגשה אינה במקור – י.ד.) (שם, פסקה 8). הנני סומך את שתי ידי על דגשים אלו של השופט גרוניס. דעתי כדעתו [ראו למשל: ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2012), פסקה 32; ע"פ 814/12 מדינת ישראל נ' סויסה (25.10.2012), פסקה 39; עוד ראו והשוו: רון שפירא "הרהורים על ערעורים – התערבות ערכאת הערעור בפסקי דין" עורך הדין 19 58 (2013); עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225, 252-234 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011)]. לא נעלמו מעיני דברים שצוינו על ידי כמה מבין שופטי בית משפט זה לאחר שניתן פסק דינו של השופט גרוניס בע"פ 3250/10, אשר גורסים אחרת [ראו למשל: חוות דעתו של השופט י' עמית בע"פ 4487/10 גלילי נ' מדינת ישראל (6.11.2012), פסקה 12 ו-בע"פ 8056/10 עווד נ' מדינת ישראל (19.11.2012), פסקה 50]. היו שניסו אף ליישב בין דבריו הנ"ל של השופט גרוניס לבין היקפה המוכר של הלכת אי ההתערבות [ראו למשל: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012) (להלן: עניין ידען), פסקה 22 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל, אשר גישתו קרובה יותר לגישתו של השופט שהם; השוו עמדה זאת לגישתו של השופט א' רובינשטיין באותו עניין]. יחד עם זאת, בעניין ידען הדגיש השופט נ' הנדל כי ההלכה לפיה כלל אי ההתערבות חל ביתר שאת בנוגע לעבירות מין "מעוררת קושי" וכי במובנים מסוימים דווקא ההיפך הוא הנכון וראוי להחיל ביקורת מוגברת של ערכאת הערעור על ממצאי של הערכאה הדיונית כאשר עסקינן בעבירות מין (שם, פסקאות 2-1 לחוות דעתו). עולה איפוא, כי לאחר שניתן פסק דינו של השופט גרוניס בע"פ 3250/10 התחדש הדיון אודות היקפה של הלכת אי ההתערבות ככלל ובעבירות מין בפרט, ומסתמנות גישות שונות בקרב שופטיו של בית משפט זה. דוגמאות אלה הובאו על ידי כדי להצביע על כך שהיקפה המתחדש של הלכת אי ההתערבות וגבולותיה טרם נתחמו באופן סופי וכי תתכנה השקפות שיפוטיות שונות. גישתי קרובה יותר לזו של השופטים גרוניס ו-הנדל ומשכך לא אוכל לצרף בהקשר זה דעתי לעמדתו של חברי השופט שהם כפי שמצאה ביטויה בחוות דעתו בפרשה דנן. 5. באשר להבחנה השנייה אותה מבקש לבסס חברי השופט שהם, לפיה לא חלה תמורה באופן הבחינה של ממצאי עובדה ומהימנות בעקבות פסק דינו של השופט גרוניס בע"פ 3250/10, וכל שניתן ללמוד מפסק דין זה הוא חובתה של ערכאת הערעור לדקדק בקפידה בהנמקתה של הערכאה הדיונית, הרי שאיני סבור כמותו. חובתה של ערכאת הערעור לבחון בקפידה את נימוקיה של הערכאה הדיונית היא בגדר מושכלות ראשונים וממאפייניו האינהרנטיים של הערעור הפלילי בשיטתנו המשפטית. דומני, כי אם לכך היה מכוון השופט גרוניס בפסק דינו בע"פ 3250/10 הרי שלא היה מטעים את שבחר להדגיש בחוות דעתו תוך חידוש ביחס לאופן יישומה של ההלכה הנוהגת. לא בכדי נתן השופט גרוניס בפסק דינו הנ"ל משקל מיוחד לחריגים שהתפתחו בפסיקה לכלל אי ההתערבות ולא לכלל עצמו. לא זאת אף זאת, מפסקה 8 לחוות דעתו של השופט גרוניס, אותה ציטטתי לעיל, עולה כי הוא מסתייג מפורשות מאופן יישומה של ההלכה הנוהגת ומשכך איני סבור כי ניתן לומר כי מה שהיה הוא שיהיה או כי לא חלה תמורה באופן בו יש ליישם את ההלכה הנוהגת. קביעותיו של השופט גרוניס בע"פ 3250/10 כוונו לטעמי להשבת האיזון הראוי ביחס להתערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לאחר שפסיקתו של בית משפט זה, במשך תקופה ארוכה, נטתה באופן חד מדי לעבר אי התערבות. במצב דברים בו ננקטת מדיניות שיפוטית המעדיפה באופן נחרץ גישה של אי התערבות, ניתן להבין את אלו התוהים מה טעם בהליך הערעור הפלילי שעה שהוא משיג על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו והשוו: עימנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית: התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה" עיוני משפט כ(3) 551 (1997)]. 6. על מנת למנוע מצב דברים בו הסתייגויותיי תובנה שלא כהלכה, אדגיש כי התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית צריך שתהא גם בעתיד בגדר היוצא דופן, אלא שבנסיבות שבהן ישנה הצדקה להפעלת החריגים לכלל אל לה לערכאת הערעור להסס מלפעול בהתאם. 7. ודוק, כאמור, אין בדברי האמורים כדי לשנות מהתוצאה הקונקרטית בעניינו של המערער, שכן אף לשיטתי לא חלים בעניינו החריגים לכלל אי ההתערבות ולא קמה כל עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו לגביו על ידי הערכאה הדיונית. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: 1. הנני מצטרף לדעתו של חברי השופט א' שהם, לפיה דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות – לנוכח ניתוחו היסודי של נסיבות המקרה. 2. ושוב, מתעוררת בערעור זה סוגיית כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת ביחס לעבירות מין. דעתי, אותה הבעתי בעבר, דומה לדעות שהוצגו על ידי הנשיא א' גרוניס (ראו למשל ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (12.1.2012)), ועמדת חברי השופט י' דנציגר כפי שהובעה בחוות דעתו בתיק דנא, תוך התייחסות להכרעות קודמות שניתנו על ידו. ואולם, לאחר שסוגיה זו התעוררה במספר הליכי ערעור פליליים, ניתן להשקיף על העניין ממבט על. ראייה כזו עשויה לעורר את השאלה – מהי מידת הנזק לעומת מידת התועלת בדרכים השונות להצגת הסוגיה. להשקפתי, אף נפלה שגגה בהבנת הדברים. אבהיר. 3. סעיף 34כב לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע שאדם יישא באחריות פלילית, רק אם "היא הוכחה מעבר לספק סביר". הזכות לערער במשפט הפלילי אף היא חובה שבדין. נדמה, כי הגישה העכשווית גורסת כי משטרם של שני דינים אלו יסודו בזכות חוקתית. המשמעות היא כי על בית המשפט ליישם הוראות אלו לא רק בצורה פורמאלית, אלא הלכה למעשה בצורה מהותית. בראייה זו, פשיטא כי כך יש לנהוג בערעור נאשם על הכרעת דין בעבירות מין. הדין אינו סולל לתביעה "נתיב מקל" בעבירות אלו. אכן, ישנם מאפיינים יחודיים או שקיימים ביתר שכיחות בעבירות מין. אך ברמה העקרונית, יש לאבחן בין המשפט לסוציולוגיה של המשפט. לא אחת, מוכרעות עבירות מין על פי התרשמות הערכאה המבררת משתי גרסאות סותרות. כלל אי ההתערבות בממצאים עובדתיים – ודוק, כלל ולא דין – על ידי ערכאת הערעור, חל גם בעבירות מסוג זה. כתוצאה מכך, ייתכן ויש שימוש בכלל בעבירות אלו יותר מאשר בעבירות בהן מתבססת האשמה גם על ראיות חיצוניות. ברם, תופעה זו אינה נוסקת בעקרונות המשפט הפלילי. קיומה של תופעה כשלעצמה אינו הופך אותה לעקרון. אחרת, התופעה קובעת ומרחיבה את העקרון, ולא העקרון מחייב את התוצאה. כפי שקבעתי בסוגיה זו בע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012): "הרובד העובדתי חייב להתאים עצמו לרובד המשפטי ולא ההיפך". בהקשר זה, ראוי לציין כי בע"פ 3250/10 לעיל, הדגיש הנשיא גרוניס כי אין זה ראוי שערכאת הערעור תצמצם באופן א-פריורי את מתחם התערבותה בממצאים עובדתיים שנקבעו בעבירות מין (סעיף 9 לחוות דעתו שם). זאת, לא על מנת לחדש הלכה, אלא בתגובה לעמדת השופטת ע' ארבל כי: "תכלית זו [של אי התערבות בממצאי עובדה] תקפה ביתר שאת מקום שערכאת הערעור נדרשת להתערב בקביעות מהימנות הנוגעות לעדות קורבן לעבירות מין" (סעיף 28 לחוות דעתה). מסופקני אם השופטת ארבל התכוונה לקבוע הלכה חדשה אף היא, תוך צמצום שיקול דעתה של ערכאת הערעור ברובד המשפטי, להבדיל מתיאור מצב נתון בשטח, נוכח מאפייניו היחודיים של ההליך הפלילי בעבירות מין. כך או כך, נדמה כי גישה אחידה של כל שופטי בית משפט זה בערעור על הכרעת דין בעבירות מין, היא בדיקת טענות ההגנה בפרוטרוט, ביסודיות ובקפדנות רבה. צא ולמד, כי הערת הנשיא גרוניס ביחס לקפדנות הנדרשת במלאכת הביקורת הערעורית בעבירות מין – ויש לזכור כי לא רק בית המשפט העליון חובש כובע זה – אינה בגדר גישה אפשרית בין גישות אפשריות נוספות. זוהי גישה יחידה. היא מצאה ביטויה גם בחוות דעתו המפורטת של חברי השופט א' שהם. 4. נראה לי רצוי איפוא, כי הדרישה לבדיקה קפדנית תישמר ותושרש. ובטרם סיום, אעיר שתי הערות. האחת – היה וסבור הגורם המכריע במשפט הערעורי כי ראוי לצמצם את שיקול הדעת השיפוטי בערעור דווקא בעבירות מין – ראוי לטעמי כי יאמר זאת מפורשות, תוך עיגון הדברים על בסיס שבדין. השניה – השופט האמריקאי הולמס כבר ציין:"The life of the law has not been logic; it has been experience" (Holmes, Oliver Wendell, Jr., The Common Law (1881)). יתרה מכך, חיי המשפט הוכיחו כי המשפט יודע להתמודד לא רק עם הגיון אלא גם עם ניסיון. הניסיון של הניסיון מלמד כי לא פעם הדין עשיר דיו להתמודד לא רק עם עקרונות, אלא עם תופעות במשפט. על רקע זה, לא בכדי קובע סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות כי: "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". כותרתו ועניינו של סימן ה' לפרק י' הוא "עבירות מין". הנה כי כן, הדין כולל בתוכו מנגנון אזהרה בעבירות מעין אלו, שמחייב את בית המשפט בבואו להכריע את הדין, אל מול תובנות לגבי המצב המיוחד של נפגע עבירה. האתגר מצוי בהבנת עולמו הפנימי של נפגע בעבירות אלו, בבוא בית המשפט לבחון גרסת מתלונן בתיק קונקרטי, לעומת זכויות הנאשם במשפט הפלילי, לרבות חזקת החפות. אתגר זה תחילתו בערכאה המבררת וסופו בערכאת הערעור – בשינויים המחוייבים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 11.8.2013, עד לשעה 10:00, בימ"ר ניצן, או על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כאשר ברשותו תעודת זהות או דרכון ועותק מפסק דין זה. על המערער לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377 או 08-9787336. ניתן היום, ‏ג' באב התשע"ג (‏10.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12056330_I05.doc עפ+יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il