מדינת ישראל נ. הסניגוריה הציבורית

זהו ערעור על החלטתה של כב' השופטת ד"ר קפלן-הגלר בת"פ 162/97, של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה הוחלט כי בהליך גבייתה של עדות מוקדמת לפי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), כנגד החשוד איל בוסקילה (להלן בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5628/97 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' ביניש המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבה: הסנגוריה הציבורית ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.9.97 בת"פ 162/97 שניתנה ע"י כב' השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר תאריך הישיבה: כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97) בשם המערערת: עו"ד נאוה בן-אור בשם המשיבה: עו"ד דנה מרשק-מרום פ ס ק - ד י ן השופטת ד' ביניש: זהו ערעור על החלטתה של כב' השופטת ד"ר קפלן-הגלר בת"פ 162/97, של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה הוחלט כי בהליך גבייתה של עדות מוקדמת לפי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), כנגד החשוד איל בוסקילה (להלן: "החשוד"), לא ימונה לחשוד סניגור. 1. החשוד נחשד בכך שביום 6.6.97, שדד את המתלונן במסגרת קשר עם אחר. על-פי המתואר בכתב האישום שהוגש כנגד שותפו של החשוד, שמעון קרקוקלי, ניגשו השניים אל המתלונן, עצרו אותו, וערכו חיפוש על גופו כשהם מתחזים לשוטרים. במהלך החיפוש הוציא המתלונן את ארנקו, ולפי גירסת התביעה, החשוד חטף אותו מידו. במסגרת מאבק שנוצר בין המתלונן לחשוד, הכה החשוד את המתלונן בראשו ולאחר מכן הוציא סכין וניסה לדקור אותו בצוואר. המתלונן, שניסה להגן על צווארו, נדקר בכף ידו. החשוד ושותפו נמלטו מהמקום ואתם השלל. על יסוד עובדות נטענות אלה, הואשם שותפו של החשוד, שנעצר בעקבות זיהויו בידי המתלונן, בעבירות של קשירת קשר לביצוע שוד, שוד בנסיבות מחמירות והתחזות לשוטר. נגד החשוד, שזוהה אף הוא, טרם הוגש כתב אישום, באשר עקבותיו נעלמו מיד לאחר ביצוע העבירות הנטענות ולא עלה בידי המשטרה לאתרו. המתלונן הינו פועל זר, השוהה בארץ על-פי אשרת עבודה זמנית העומדת לפוג, ועל כן התעורר הצורך לגבות ממנו עדות מוקדמת לפי סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי, באשר בתום עדותו, שאמורה להיגבות ביום 25.9.97, עתיד הוא לצאת את הארץ. התביעה ביקשה כי עדותו של המתלונן תיגבה הן כנגד השותף, לפי סעיף 117 רישא, והן כנגד החשוד, לפי סעיף 117 סיפא, בו נקבע, כי: "נפתחה חקירה בעבירה ועדיין לא הוגש עליה כתב אישום, רשאי לעשות כן בית משפט השלום או בית משפט מחוזי לבקשת תובע או לבקשת אדם העשוי להיות נאשם בעבירה". השופטת קמא קבעה בהחלטתה, כי הליך הגביה המוקדמת אכן יתנהל גם כנגד החשוד, ואין עוררין על חלק זה בהחלטתה. לפי סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי: "נאשם שאין לו סניגור, או חשוד בעבירה אשר לשם בירורה הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117 ואין לו סניגור, ימנה לו בית המשפט סניגור אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא הואשם ... בבית משפט מחוזי בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, או שהוא חשוד בביצוע עבירה כאמור". אין חולק, כי המקרה שלפנינו נכלל בגדר המקרים המנויים בסעיף זה, ולכאורה - פשוט וברור הוא, כי על בית המשפט למנות לחשוד סניגור, שייצג אותו בהליך גביית עדותו של המתלונן. אלא מאי? לפי סעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, מינוי סניגור לפי סעיף קטן (א), במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית, יהיה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו1995- (להלן: חוק הסניגוריה הציבורית). בגדר הוראות חוק זה אין הוראה כלשהי המסייגת את סמכותו של בית המשפט להורות על מינוי סניגור במקרה כגון המקרה שבפנינו (ולהיפך - ראו, למשל, הוראת סעיף 18(א)(5)), ואולם - הסניגוריה הציבורית הביעה התנגדותה למינוי, בטענה, כי לא יעלה על הדעת שימונה סניגור לחשוד שנעלם, באופן שבו ייאלץ הסניגור לייצגו בלי שפגשו לפני כן ותאם עמו את קו ההגנה בו מעוניין החשוד לנקוט. השופטת קמא קיבלה את טענת הסניגוריה הציבורית, וקבעה, כי בהליך גבייתה של העדות המוקדמת לא ימונה לחשוד סניגור. בקובעה כך, אימצה השופטת המלומדת את גישת הסניגוריה, לפיה "הגנה חלקית" מעין זו גרועה היא מהעדר הגנה. על כך מיהרה המדינה להגיש ערעור. הערעור הוגש ביום 23.9.97 ונוכח הצורך להכריע בו בדחיפות, בטרם גביית עדותו של המתלונן שנקבעה ליום 25.9.97, נשמעו היום טענות הצדדים בפנינו. 2. בראשית הדברים, העלתה באת-כוחה של הסניגוריה הציבורית טענה בעלת אופי מיקדמי, לפיה המסגרת הנאותה לתקיפת ההחלטה איננה מסגרת ערעורית כי אם עתירה לבג"צ, אולם במהלך הדיון ויתרה על הטענה. באת-כוח התביעה עמדה בטיעונה לפנינו על החובה למנות סניגור לחשוד לפי הוראת סעיף 15(א) הנ"ל, אשר אינה מבחינה בין מקרה שבו החשוד נוכח לבין מקרה כגון המקרה שלפנינו. עוד טענה, כי מטיבו של ההליך הפלילי הוא, כי יש לעשות מאמץ כדי להביא לגילוי האמת, בגדרי השיטה האדברסרית. באת-כוח התביעה עמדה גם על כך שהתועלת שעשויה לצמוח להגנתו של החשוד כתוצאה מקיום הליך גביית העדות המוקדמת בפני סניגור, אף במקרה שבו מדובר בסניגור שלא נפגש עם החשוד, עולה על הנזק שעלול להיגרם להגנתו בשל כך שמדובר בהגנה "חלקית" בלבד. מנגד, חזרה באת-כוחה של הסניגוריה הציבורית, על הטיעון כי הגנה חלקית איננה הגנה וכי הסניגור אינו ממלא את חובתו המקצועית לטובת הלקוח בנסיבות כאלה. 3. בחנו את טענות הצדדים, ומצאנו כי הדין עם המערערת. סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי הקובע חובת מינוי סניגור כאשר הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117 לחוק כנגד חשוד בעבירה שדינה מאסר 10 שנים ויותר, אינו מותיר לבית המשפט שיקול דעת להימנע ממינוי סניגור. לעניין זה לא הבחין המחוקק בין חשוד שנוכח בדיון לבין חשוד שאיננו נוכח. האפשרות שעדות תיגבה שלא בנוכחות נאשם או חשוד לא נעלמה מעיני המחוקק כפי שעולה מהוראת סעיף 118 לחוק סדר הדין הפלילי, ואף על פי כן לא ראה לסייג לעניין זה את חובת המינוי הקבועה בסעיף 15. נקודת המוצא של חוק סדר הדין הפלילי היא, כי ייצוגו של חשוד או נאשם בידי סניגור הוא תמיד לטובתו, והשקפה זו עומדת ביסוד החובה למינוי סניגור בין אם נאשם או חשוד מעונין בייצוג ובין אם לאו. אכן, ייצוג הניתן לחשוד או נאשם ללא נוכחותו וללא מתן הנחיות לסניגור לצורך קביעת קו הגנתו במשפט, הוא ייצוג שלוקה בחסר. אולם, מידת הפגיעה הצפויה לחשוד מגביית עדות ללא ייצוג כלל, עולה על מידת הפגיעה שהוא צפוי לה מייצוג חסר כאמור. ראשית, יש להביא בחשבון כי גם במקרה שבו תיגבה עדות ללא כל חקירה מטעם החשוד או בא כוחו עלולה העדות להתקבל כראיה במשפט, הגם שמשקלה עשוי להיפגם (ראו הוראת סעיפים 121 ו122- לחוק סדר הדין הפלילי, וכן ע"פ 632/83, 647/84 הרוש ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 253, 265-266). שנית, יש בכוחו של סניגור הנוכח בעת החקירה כדי להועיל לחשוד, אף אם לא היתה לו אפשרות לקבל ממנו הוראות ביחס לקו ההגנה. כך, למשל, סניגור הנוטל חלק בדיון של גביית עדות לאלתר יכול למנוע קבלת חומר ראיות שאיננו קביל על פי דין, אף ללא התייעצת מוקדמת עם לקוחו. עוד, למשל, כאשר עולה שאלה של זיהוי החשוד על ידי העד במסדר זיהוי או בדרך אחרת פתוחות דרכים רבות בפני הסניגור לקעקע את הזיהוי לכאורה גם בהעדר הנחיות מטעם החשוד. מכל מקום, לא לנו לקבוע מהן האפשרויות העומדות לרשות הסנגוריה גם בתנאים המוגבלים של העדר התייעצות עם החשוד. כבר נאמר בבית משפט זה לא אחת, כי "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר" (ראו ע"פ 35/50 מלכה ואח' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ד' 429, בע' 433, מפי כב' השופט אולשן). למותר להדגיש, כי אם סבור הסניגור שיש בשאלות שיוצגו לעד בחקירה נגדית משום נזק פוטנציאלי לחשוד, יוכל מטעם זה, לשקול הימנעות מחקירה מזיקה שכזו. 4. זאת ועוד, נוכח מגרעותיה של גביית עדות לאלתר בכלל, ונוכח החשש כי יש בה כדי לפגוע בהגנת נאשם או חשוד בפרט, ובמיוחד כאשר לא נכח בהליך, קבע המחוקק את הוראות סעיפים 121 ו122- שהוזכרו לעיל. אין בהוראת סעיף 121(א)(2) לחוק כדי ללמד כי המחוקק ראה אפשרות להימנע מקיום החובה למינוי סניגור על פי סעיף 15 לחוק, כנטען על ידי באת כוחה המלומדת של הסניגוריה הציבורית. הוראותיו של סעיף 121 נועדו לקבוע מנגנון לקבלת עדות כאמור ולריפוי הפגמים הנובעים מכך שלא ניתנה לנאשם הזדמנות לחקור עד או לא ניתנה הזדמנות סבירה למנות סניגור מחמת טעות או תקלה כלשהי, ובכל מקרה אחר שבו סבור בית המשפט שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין כתוצאה מגביית עדות לאלתר. מובן כי גם במקרה שלפנינו מתן ייצוג לחשוד בידי הסניגוריה הציבורית לא יחסום בפניה את הדרך להעלות טענות לעניין סעיף 121 ו122-, בשל העדר האפשרות לקבל הנחיות מן החשוד בטרם נטל הסניגור חלק בהליך. 5. לא ראינו להרחיב את הדיון ביחס לטענת הסניגוריה, כי בהעדר חשוד לא קמה חובת ייצוג, לנוכח העובדה כי יחסי שליחות הם אלו העומדים ביסוד הייצוג בידי עורך-דין. כבר נאמר על ידי בית משפט זה, כי מערכת היחסים שבין עורך דין ללקוח ניזונה ממספר מערכות של יחסים משפטיים (בג"ץ 4974/92 רובין ואח' נ' כב' השופט סגלסון ואח', פ"ד מו(5) 772). אולם, מצוות המחוקק לעניין ייצוגו של נאשם בהליך פלילי, כל אימת שהנושא הוסדר על ידו, גוברת על מערכת הדינים הכללית הנוגעת ליחסי השליחות שבין לקוח לעורך דינו. 6. בשולי הדברים נוסיף עוד הערה כללית ביחס למדיניותה של הסניגוריה הציבורית המושתתת כולה על נימוקים עקרוניים. אין לנו ספק, כי המדיניות שהוצגה בעניין שלפנינו מבוססת על רצון כן להיטיב עם החשוד. אף על פי כן, נראה, כי מוטעית היא. הפירוש שמבקשת הסניגוריה ליתן לחובת הייצוג של נאשם או חשוד שנעצר, עלולה בסופו של חשבון לפגוע הן בחשוד, כפי שפורט לעיל, והן באינטרס החברתי של בירור האמת במסגרת הגשמת ההליך הפלילי (ראו ע"פ 639/79, 656 אפללו ו4- אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, בע' 575). דומה, כי אחד ההישגים החשובים של החקיקה שנועדה להגן על זכויות הנאשם בישראל בא לידי ביטוי בחוק הסניגוריה הציבורית, אשר חוקקה הכנסת זה לא מכבר. תוך הזמן הקצר מאז הונהג מוסד זה בשיטתנו, נזדמן לנו להכיר את היסודיות והמסירות בה ממלאים הסניגורים חובתם לייצוג ראוי לנאשמים, ואנו בטוחים, כי גם בעניינו של החשוד שלפנינו יפעלו לפי מיטב כישוריהם ושיקולם המקצועי. אשר על כן, החלטנו לקבל את הערעור. ניתן היום, כ"ב באלול התשנ"ז (24.9.97). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 97056280.N01