יוסף סלימאן נ. סמיר סלימאן

פסק-דין בתיק ע"א 5628/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5628/14 רע"א 2254/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון המערער ב-ע"א 5628/14 והמבקש ב-רע"א 2254/15: יוסף סלימאן נ ג ד המשיבה ב-ע"א 5628/14: 1. סמירה סלימאן המשיבים ב-ע"א 5628/14 וב-רע"א 2254/15: 2. עו"ד רון כהנא 3. הכונס הרשמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו) ב-פש"ר 676/09, מיום 13.07.2014; בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו) ב-פש"ר 676/09, מיום 16.02.2015. תאריך הישיבה: ט' בחשון התשע"ו (22.10.2015) בשם המערער: עו"ד עמיד מח'ול; עו"ד מתן פלטנר בשם המשיבה 1: עו"ד יואב סלומון בשם המשיב 2: בעצמו בשם המשיב 3: עו"ד ד"ר איתי הס; עו"ד אסף קוינט פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. גבר ואישה שנישאו זה לזה חיים בנפרד כבר קרוב לשלושה עשורים, אך בהתאם לדתם הנוצרית-קתולית אינם יכולים להתגרש. על פי פסק דינה של הערכאה הדתית, על הגבר לשלם לפרודתו דמי מזונות חודשיים, כל עוד מצבם הזוגי של השניים יוותר כמות שהוא. בשלב מסוים פותח הגבר בהליכי פשיטת רגל ומבקש כי יינתן לו הֶפְטֵר מחובותיו, כאשר הנושה המהותית היחידה שלו היא אשתו. האם יש ליתן במצב דברים זה צו הפטר? זו השאלה העומדת במוקד הערעור שלפנינו. המדובר בסכסוך ייחודי ורגיש, שההכרעה בו מצריכה מלאכת איזון עדינה בין דיני פשיטת הרגל לבין הסדרי המזונות לפי הדין האישי של בני הזוג, ובתוך כך בשים לב לאינטרס הציבור, לחובת תום הלב ולזכות של אדם לקיום מינימלי בכבוד. נפנה אפוא למלאכה זו. רקע עובדתי והשתלשלות העניינים 2. המערער והמשיבה 1 (להלן: המשיבה) הם נוצרים-קתולים בני העדה המרונית (המכונה גם העדה המרוניטית), אזרחי ישראל בשנות ה-60 לחייהם. בני הזוג נישאו בשנת 1976, אך נישואיהם לא עלו יפה; הם נפרדו בשנת 1988, ואין להם ילדים משותפים. ואולם מאז ועד היום נותרו המערער והמשיבה זוג נשוי, וזאת בשל דתם שאינה מאפשרת גירושין. לאחר הפרידה הקים המערער משק בית משותף עם אישה אחרת, גברת לילא סלאמה (להלן: לילא(, והם חיים כיום יחד כידועים בציבור ומגדלים את שתי בנותיהם המשותפות, תאומות שנולדו בשנת 2001. המערער הוא חרט במקצועו והועסק בתחום זה עד אשר פוטר מעבודתו בשנת 2014, כשהוא בן 63. המשיבה, מורה במקצועה וכיום בגמלאות, לא הקימה משק בית משותף עם בן זוג אחר, ואין לה ילדים. מאז שנת 1988 מנהלים ביניהם המערער והמשיבה הליכים משפטיים מרובים בערכאות שונות, שיתוארו להלן בתמצית (לפירוט נוסף, עד לשנת 2009, ראו: בג"ץ 3250/05, 3238/06 סלימאן נ' הארכיבישוף סייאח (23.2.2009) (להלן: בג"ץ סלימאן)). 3. ראשיתו של הסכסוך ביום 26.10.1988, אז פנתה המשיבה לבית הדין הכנסייתי המרוני בישראל, שמקום מושבו בחיפה, בתביעה לדמי מזונות וכן להחזרת תכשיטים שנטל עימו המערער כשעזב את הבית המשותף. בית הדין המרוני קיבל את התביעה וקבע, ביום 18.6.1989, כי על המערער לשלם למשיבה דמי מזונות זמניים בסך של 500 ש"ח לחודש. בעקבות בקשות שונות של הצדדים והחלטות בית הדין השתנה הסכום מספר פעמים, וביום 14.4.1997 ניתן פסק דין סופי שבו נקבע כי בני הזוג פרודים וזאת באשמת המערער; עד אשר יעזוב את האישה שעימה הוא חי תמשיך לרבוץ האשמה על כתפיו, ובהתאם ימשיך לעמוד בתוקפו תשלום המזונות – שהועמד עתה על סך של 300 ש"ח לחודש. המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין, שהועבר על ידי ראש ההיררכיה השיפוטית של העדה המרונית בישראל, הארכיבישוף בולוס סייאח (להלן: הארכיבישוף), לבית הדין המרוני לערעורים – הנמצא בלבנון (לפירוט על מערכת בתי הדין המרוניים באזורנו, ראו בג"ץ סלימאן, בפסקה 8). הערעור התקבל ביום 4.3.2002, ודמי המזונות הועלו לסך של 2,000 ש"ח בחודש, "עד שיוחלט כי היא [המשיבה] אשמה או שהנישואים בטלים", תוך שאושרה קביעת הפירוד "עד שהבעל יחזור בו מטעותו וייפרד סופית מגב' לילא סלאמה" (להלן: פסק הדין מלבנון). המשיבה הגישה את פסק הדין מלבנון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. ראש ההוצאה לפועל קבע כי מדובר ב'פסק-חוץ', כהגדרתו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958, ועל כן לא ניתן לבצעו ללא קיום הליך מתאים לפי חוק זה. המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובמקביל פנתה לארכיבישוף על מנת שיאשר את פסק הדין מלבנון. ואכן, ביום 10.5.2002 הצהיר הארכיבישוף כי פסק הדין מלבנון ניתן לביצוע, וחתם כך על גבי פסק הדין. בעקבות זאת התקבל הערעור, תוך שנקבע כי אמנם פסק הדין מלבנון אינו בר-אכיפה בלשכת ההוצאה לפועל, אך החלטת הארכיבישוף היא בת אכיפה וניתנת לביצוע (ע"א (מחוזי חיפה) 1295/03 סולימאן נ' סולימאן (10.12.2003)). בהמשך פנו הן המערער והן המשיבה בבקשות שונות לבית הדין המרוני לערעורים שבלבנון, באמצעות בית הדין המרוני בחיפה. כך, ביום 4.2.2005 התקבלה בקשת המערער לעיון חוזר בחיוב המזונות, והסכום הופחת לסך של 1,000 ש"ח לחודש; וביום 3.1.2006 התקבלה בקשת המשיבה להחזרת פסק הדין מלבנון על כנו, וסכום המזונות החודשי הועמד שוב על סך של 2,000 ש"ח. בהסתמך על החלטות אלה ואישורן על ידי הארכיבישוף, פנו הצדדים כל אחד בתורו בבקשות מתאימות ללשכת ההוצאה לפועל. המערער אף פנה לבתי הדין המרוניים בבקשה כי העניין יידון בפני בית דין המצוי בשטח ישראל, ואולם בקשתו סורבה; וכן נדחו בקשותיו להצהיר כי הנישואין בטלים, ולערוך גם את הדיון בעניין זה בתחומי מדינת ישראל. 4. בימים 3.4.2005 ו-12.4.2006 הגיש המערער את בג"ץ סלימאן, שתי עתירות שהדיון בהן אוחד. העתירות הופנו כנגד החלטות הארכיבישוף להעביר לבית הדין המרוני לערעורים בלבנון את הדיונים בעניין חיוב המזונות ובעניין הצהרת בטלות הנישואין, חרף בקשותיו של המערער כי הבקשות יידונו בבית דין המצוי בתחומי מדינת ישראל. טענתו המרכזית של המערער היתה כי ניהול הליך הערעור בערכאה המצויה במדינת אויב פוגע בזכויותיו הדיוניות, הואיל ואין היא בקיאה באורחות החיים בישראל ואין הצדדים יכולים להופיע בפניה. בדונו בעתירות עמד בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (מפי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס) על ההסדרים הנורמטיביים הרלוונטיים, שעיקרם בסמכות השיפוט בענייני מעמד אישי של נוצרים אזרחי ישראל. הובהר כי העדה המרונית היא עדה דתית מוכרת לפי התוספת השנייה לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: דבר המלך במועצה); ולפי סימנים 51 ו-54 לדבר המלך במועצה הוקנתה לבתי הדין של העדות הנוצריות סמכות שיפוט ייחודית בענייני נישואין וגירושין וכן בעניין מזונות מסוג alimony, שהם סוג המזונות הנדון בענייננו. בית המשפט העיר כי לאחר חקיקת תיקון חוק בית המשפט לעניני משפחה (תיקון מס' 5), התשס"ב-2001, הוקנתה סמכות מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה בענייני מזונות, אך בעת הרלוונטית היה גם עניין זה בסמכותו הייחודית של בית הדין הדתי. עוד נאמר כי בניגוד לבתי דין דתיים אחרים, סדרי הדין והמבנה הארגוני של המערכת השיפוטית הנוצרית לא הוסדרו על ידי המחוקק הישראלי "ולו ברמה הבסיסית ביותר", וכי קיימים חילוקי דעות באשר להכרה בסמכותם של בתי דין דתיים המצויים מחוץ לישראל. בגדרי ההליך התבקש היועץ המשפטי לממשלה להגיש את עמדתו, וזה טען כי "הוא נוטה לדעה שיש להכיר בפסקי דין הניתנים על ידי בית דין דתי היושב מחוץ למדינה, תוך קיום ביקורת שיפוטית כנהוג לגבי בתי דין דתיים. לטענת היועץ, כאשר דן בית הדין המרוני לערעורים בעניינם של תושבי ישראל הוא משמש כבית דין דתי ישראלי ולמקום מושבו הפיזי אין חשיבות". בסופו של יום – ולאחר שהצעות שונות שנועדו להביא לפתרון פרטני של הסכסוך לא נשאו פרי – נדחו העתירות ללא שהוכרעו שאלות אלה לגופן. זאת בשל השתק שנקבע כי חל על המערער, לאחר שפנה ללשכת ההוצאה לפועל על סמך פסקי הדין שנתן בית הדין המרוני לערעורים בלבנון בעת שאלה נטו לטובתו, ומשכך נפסק כי אין הוא יכול עוד להישמע בטענה כנגד תוקפן של החלטות אותו בית דין. עם זאת נכתב בפסק הדין: "ראוי שהיועץ והגורמים הממשלתיים האחרים האמונים על הקשרים עם ראשי העדות הדתיות הנוצריות, ימשיכו במגעים בניסיון להסדיר את הנושא שהועלה בעתירה". 5. בשנת 2009, לאחר מתן פסק הדין ב-בג"ץ סלימאן, פתח המערער (להלן גם: החייב) בהליכי פשיטת רגל (פש"ר (מחוזי נצרת) 676/09). המשיב 2, עו"ד רון כהנא, מונה כמנהל מיוחד לנכסי החייב; ומדו"ח מיום 3.6.2010 שהגיש לכונס הנכסים הרשמי, הוא המשיב 3 (להלן: הכנ"ר), עולה כי ביום 9.8.2009 ניתן צו כינוס לנכסי החייב בגין חובות מוצהרים בסך כולל של 604,315 ש"ח ל-6 נושים. חלק הארי של הסכום נבע משני חיובי מזונות, עבור המשיבה ועבור בנותיו של המערער. על החייב הושת תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל בסך 1,000 ש"ח, החל מיום 1.9.2009. למנהל המיוחד הוגשו שתי תביעות חוב בלבד: האחת, בסך של 197,051 ש"ח, הוגשה על ידי המשיבה; השנייה, בסך של 25,000 ש"ח, על ידי אמו של המערער. המנהל המיוחד המליץ להכריז על המערער כפושט רגל, תוך שציין כי "חדלות הפירעון של החייב איננה חדלות פירעון במובן המקובל של המילה [...] אלא שהיא [בקשת החייב–ע'ב'] מהווה נדבך נוסף במערכה משפטית ארוכת שנים, בינו לבין אשתו, ובכוונה להגן על החייב מפני נשייתה, וזו בלבד"; עם זאת הודגש כי לא היה ביצירת החוב או בהתנהלות המערער משום חוסר תום לב. ביחס לחוב המזונות כלפי בנותיו של המערער נכתב בדו"ח: "החייב אינו משלם באופן פורמאלי דמי מזונות ילדים לבת זוגו, אלא מכלכל אותן כאב הדואג לבנותיו אשר חי ביחד עימן [...] אין זה אומר שמדובר בחובות לא אמיתיים, אולם אין לי ספק שהצגתם באופן פורמאלי היא כאמור נדבך נוסף בהתגוננות מפני תביעת האישה [המשיבה–ע'ב']". הכנ"ר הצטרף להמלצתו של המנהל המיוחד להכריז על המערער כפושט רגל. ביום 7.6.2010 הוכרז המערער פושט רגל על ידי בית משפט של פשיטת רגל (המחוזי נצרת; כבוד השופט ד' צרפתי), תוך שאושרו המלצות הכנ"ר והמנהל המיוחד להעמיד את שיעור התשלום החודשי על סך של 1,000 ש"ח; והמשיב 2 (להלן: הנאמן), מונה כנאמן על נכסי המערער. כן ציין בית המשפט כי "לסוגיית תום הלב לא מצאתי שיקולים לחובת החייב". 6. ביום 1.8.2013 הגיש המערער בקשה למתן צו הפטר מחובותיו, ולהעמדת התשלום החודשי שהושת עליו על סך של 100 ש"ח, החל מיום 1.9.2012 למפרע. המערער טען כי הוא התנהל בתום לב לכל אורך הליך פשיטת הרגל, אך בספטמבר 2012 נקלע למשבר כלכלי ומאז התקשה לעמוד בתשלומים. המערער ציין כי אין לו נכסים, וכי ההכנסה החודשית של משק ביתו מורכבת משכרו החודשי, המסתכם ב-6,000 ש"ח; שכרה של לילא מעבודתה במשרה חלקית, בסך 1,900 ש"ח; וקצבת ילדים בסך של 300 ש"ח. הוא נאלץ להסתייע בבני משפחה לצורך הקיום המינימלי של בני ביתו, אך סיוע זה פסק בספטמבר 2012, משנקלעו בני משפחתו לקשיים כלכליים בעצמם. המערער ביקש להפטירו מחוב המזונות, בהתאם לחריג הקבוע בסיפא לסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: סעיף 69(א)(3) ו-הפקודה, בהתאמה). כך משום שלטענתו זהו למעשה חוב עונשי, שנפסק "תוך התעלמות מוחלטת מצרכיהן של בנות החייב מאחר שלשיטת בית הדין [המרוני–ע'ב'], בנות החייב הן תוצר של מה שבית הדין רואה כמעשה זנות". בדו"ח שהגיש לבית המשפט ביום 4.3.2014 אישר הנאמן את טענות המערער לעניין נכסיו והכנסותיו, וכן ציין כי "רמת הכנסותיה של האישה [המשיבה–ע'ב'] אינה נופלת מהכנסות החייב". עוד צוין כי תביעת החוב של המשיבה אושרה במלואה במעמד של דין קדימה. הנאמן הוסיף כי הפטר מחובותיו בני התביעה של המערער לא יביא לפתיחת דף חדש בחייו, מאחר שחיוב המזונות ימשיך להתקיים; ומשכך המליץ, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של המקרה, לפסוק סכום חד-פעמי שכנגדו יופטר החייב אף מחובות המזונות שעילתם לאחר צו הכינוס. עם זאת, הנאמן התנגד להפחתה רטרואקטיבית של צו התשלומים החודשי, וציין כי המערער לא הצביע על כל סיבה משכנעת מדוע לא עמד בחובותיו ולא עתר בזמן אמת להפחתת התשלומים. על פי הדו"ח, החייב צבר פיגורים בתשלומים החודשיים שהושתו עליו לטובת קופת פשיטת הרגל, בסך של 25,000 ש"ח (להלן: דו"ח הנאמן). הכנ"ר הגיש תסקיר ביום 13.4.2014, שבו צוין כי המשיבה מתגוררת כדיירת מוגנת בדירה בעיר חיפה; המערער הוא שרכש זכויות כדייר מוגן בדירה זו, אך לאחר שעזב את הבית הועברו זכויותיו למשיבה. המערער מתגורר בדירה שרכשו אביו ואחיו, כאשר מחציתה רשומה על שם האב, שהלך לעולמו וציווה את זכויותיו בדירה לאחיו של המערער, והמחצית השנייה על שם לילא. עוד צוין כי בקופת הכנ"ר נצבר סך של 41,629 ש"ח, שמתוכם אמור להשתלם למשיבה סך של 29,641 ש"ח המהווה כ-15% מסך החובות בדין קדימה, וכן נכתב כי החייב צבר פיגורים בהליך בסך כולל של 6,000 ש"ח (הגם שכאמור הנאמן נקב בסכום גבוה מכך). לבסוף נכתב כי נראה לכנ"ר שיש מקום להורות על הפטר מחוב מזונות עבר, ואילו ביחס לחוב העתידי נאמר כי יש להביא את הצדדים לכלל הסכמה, "מתוך הכרה שלא ניתן לאפשר את המשך החבות על פני השנים הבאות, ככלי נקמה, אלא לאפשר איזון ראוי בהתחשב בנסיבות" (להלן: תסקיר הכנ"ר). המשיבה התנגדה למתן צו הפטר. לטענתה, חיוב המזונות נפסק בהתאם לדין הדתי החל על בני הזוג, ואין בסמכות בית משפט של פשיטת רגל לערער עליו או לשנות אותו. נטען כי מזונות שמועד פירעונם חל אחרי צו הכינוס אינם חובות בני תביעה ומשכך לא ניתן לקבל הפטר בגינם; ואף אין ליתן הפטר בגין חוב העבר שנצבר, משום שהכלל הוא שצו הפטר אינו פוטר חוב מזונות, ואין מקום לסטות ממנו – ובפרט משהמערער לא עמד בצו התשלומים ולא הגיש את דוחותיו כסדרם. המשיבה הוסיפה כי היא גמלאית המקבלת קצבה של כ-6,000 ש"ח מדי חודש, והיא אינה מצליחה לעמוד בהוצאותיה הרבות. 7. עיקר הדיון בבית המשפט המחוזי ובערכאתנו נסוב על סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל. אביאו כלשונו כבר בשלב זה, כבסיס להמשך הדברים: "69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: [...] (3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". ההחלטות שבמוקד הערעורים 8. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' בן-חמו), בהחלטתו מיום 13.7.2014, דחה את בקשת המערער למתן צו הפטר. בית המשפט עמד על כך שהכלל הקבוע בסעיף 69(א)(3) לפקודה הוא שחיוב במזונות איננו בר-הפטר; ואילו ההוראה בסיפא של הסעיף – שלפיה בית משפט רשאי להפטיר אף חוב מזונות – היא היוצא מהכלל, והשימוש בחריג זה "מצריך נימוקים יוצאים מהכלל ומצריך רמת תום לב יוצאת מהכלל". בית משפט הוסיף וקבע כי אמנם את תום ליבו של החייב יש לבחון בכל אחד משלבי הליך פשיטת הרגל, אך מהפסיקה עולה שבשלב ההפטר – בו קיימת התנגשות בין האינטרסים של החייב לבין אלה של הנושים – נדרשת "רמת תום לב מוגברת ומובהקת וחריגה" על מנת שתינתן עדיפות לאינטרס החייב. בנסיבות המקרה, נמצא כי המערער לא עמד ברף תום הלב הנדרש. כך, הואיל והוא "ניפח" את חובותיו כאשר הצהיר על חובות של למעלה מ-600,000 ש"ח, בעוד שלמעשה הבקשה הוגשה רק בגין חוב המזונות למשיבה המהווה כשליש מסכום זה, ומכאן שמטרתו "היתה לפגוע בזכויותיה של אשתו הנושה ולהציג מצג שווא"; הצהיר על חוב מזונות פסוק לטובת בנותיו, אך פסק הדין לא הוצג בפני בית המשפט ומשכך ייתכן שמדובר בחוב פיקטיבי; טען כי הדירה בה מתגוררת המשיבה היתה בעבר בבעלותו, אך הוא לא היה אלא דייר מוגן שאיבד את זכויותיו בעוזבו את הדירה; מחצית מהזכויות בדירה בה הוא מתגורר כיום רשומות על שם לילא, ולכן קיים חשש שהוא מימן את חלקה ומסתיר זאת; המערער לא גילה כיצד יש בידו לממן ייצוג משפטי; וכל פנייתו לבית משפט של פשיטת רגל נועדה לעקוף את פסק הדין של הערכאה הדתית המוסמכת. בנוסף, המערער לא עמד בתשלומיו לאחר צו הכינוס, לא בחוב המזונות השוטף ולא בצו התשלומים, וזאת למרות שהכנסתו לא פחתה אלא אף עלתה במקצת לאחר ששכרו הועלה ל-6,500 ש"ח לחודש. לפיכך נדחו הבקשות להפחתת צו התשלומים ולמתן צו הפטר, תוך שצוין כי טענת המערער – בניגוד למקרים שבהם יושם בפסיקה חריג ההפטר מחוב מזונות – היא לא שאינו יכול לשלם את החוב, כי אם שהוא אינו צריך לעשות כן. ואולם, הודגש כי אין זה מקומו של בית משפט של פשיטת רגל לבחון ולבקר את תוכנו של פסק דין של ערכאה דתית מוסמכת. בית המשפט הורה למערער להסיר את מחדליו, והורה לנאמן לבצע חקירות נוספות, לרבות בעניין דירתו הנוכחית של המערער, הסיוע הכלכלי שקיבל מבני משפחתו, ופסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין המרוני לערעורים בלבנון (להלן: בית הדין המרוני). עוד צוין כי "ככל שהחייב ימשיך להתנהל שלא בתום לב, ייתכן ויהיה צורך בעתיד להורות על ביטול הכרזתו [כפושט רגל–ע'ב']". על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו (ע"א 5628/14; להלן: הערעור), שהינו ערעור בזכות (סעיף 182(ג) לפקודה). יצוין כי בסמוך לאחר הגשת הערעור, הגיש המערער גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטתו מיום 21.9.2014 של חברי השופט י' עמית, בעיקר מן הטעם שהמדובר בחיוב כספי וההנחה היא שאין בביצוע פסק הדין כדי למנוע את השבת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. 9. ביום 16.2.2015 קיים בית משפט קמא דיון נוסף בתיק, בעקבות בקשת הנאמן לביטול הליך פשיטת הרגל. זו הוגשה לנוכח מחדליו של המערער, שצבר פיגורים בתשלומיו ולא הגיש דוחות חודשיים; ואולם, במהלך הדיון הבהירה באת-כוח הכנ"ר כי דוחות חודשיים מוגשים כסדרם לכנ"ר, ודומה שבקשת הנאמן נזנחה בהיבט זה. בתגובתו לבקשה ציין המערער כי הוא פוטר מעבודתו ביום 20.8.2014, וקיבל פיצויי פיטורין בסך 50,000 ש"ח. הוא הציע כי מחצית מהסכום תשמש לכיסוי חוב הפיגורים שנצבר, והמחצית השנייה תיוותר בידיו; וכן ביקש להפחית את התשלום החודשי, לסך של 100 ש"ח בחודש. בעקבות ההודעה על כספי פיצויי הפיטורין הודיע הנאמן כי יסכים למתן הזדמנות לסילוק המחדלים. בית המשפט נתן למערער 60 יום להסרת מחדליו; דחה את הבקשה להפחית את התשלום החודשי; וקבע כי מלוא סכום פיצויי הפיטורין יועבר לקופת פשיטת הרגל. זאת בפרט לנוכח העובדה שהמערער לא משלם את דמי המזונות השוטפים שבהם הוא חב כלפי המשיבה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו (רע"א 2254/15; להלן: בקשת רשות הערעור). בהחלטה מיום 20.5.2016 שניתנה על ידי חברי השופט נ' סולברג, נקבע כי על המבקש להודיע אם הסיר את מחדליו בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. לאחר שהמערער הודיע כי אין בידיו לעשות כן והוא עומד על הכרעה בבקשה על סמך האמור בה, הוחלט כי הדיון בה יאוחד עם הדיון בערעור (החלטה מיום 1.7.2015). טענות הצדדים 10. בהתייחס לערעור, טוען המערער כי המזונות שנפסקו בפסק הדין מלבנון אינם מזונות במובנם המקובל, אלא "חיוב עונשי-דתי" אבסולוטי. נטען כי בפסיקתו של בית הדין המרוני לא נלקחו בחשבון מצבם הכלכלי הפרטני של המשיבה שמצבה שפיר, ושל המערער המתקיים בדוחק, ובמיוחד לא נשקלו האינטרסים של בנותיו. משכך מתבקש להתייחס אל המזונות כאל חוב רגיל לצורך סעיף 69(א)(3), וכך מתחייב אף מתקנת הציבור שכן עמידת המשיבה על חיוב המזונות מהווה שרירות לב ויוצרת עוול כלפי המערער ומשפחתו. נטען כי פרשנות בית משפט קמא לסעיף 69(א)(3) היתה דקדקנית ומחמירה מדי, באופן שיצר חוסר איזון בין דרישת תום הלב לבין ראיית התמונה הכוללת בדבר נסיבותיו המיוחדות של המערער. כן נטען כי חלו טעויות עובדתיות בפסק הדין, הן בהעלאת ספקות בדבר אופן רכישת דירתו הנוכחית של המערער והן בדבר חוב המזונות לבנותיו. עוד נטען כי בפסק הדין מלבנון נפלו פגמים מהותיים, היות שבית הדין המרוני פסק לפי דין ישן, שבוטל בקודקס חוקי העדות הקתוליות המזרחיות משנת 1991, המשווה את מערך הזכויות והחובות בין בעלים לנשים. במצב זה גם אין לומר, לשיטת המערער, כי פסק הדין מלבנון חלוט או שהוא חוסה תחת הוראות דבר המלך במועצה, ונטען שהמערער והמשיבה כפופים למעשה לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 (להלן: חוק המזונות). בנוסף נטען כי בהסכם בין הצדדים בעניין איזון משאבים, שקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בוצעה חלוקת רכוש כשהמועד הקובע הוא 31.12.1989; כך לפי סיכומי המערער, בעוד שבהודעת הערעור נכתב כי "המועד הקובע הוא סוף שנת 1987", ואילו בבקשת ההפטר שהוגשה לבית משפט קמא נכתב כי "החייב והנושה הסכימו על איזון משאבים כשהמועד הקובע הוא 1997". בעניין זה יוער כבר עתה כי הסכם איזון המשאבים, אם קיים, לא הוצג בפנינו ואין אפוא בידינו להתייחס אליו. המשיבה סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא. לטענתה, הואיל ובית משפט של פשיטת רגל – כמו גם בית המשפט העליון – איננו ערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים, והואיל וחוב המזונות כלפיה הוא החוב היחיד שבגינו פתח המערער בהליך, אזי אין מקום לקבלת בקשת ההפטר. נטען כי אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 69(א)(3) משום שהמדובר במקרה שבו החוב "עדיין נושם, מבעבע ומתמשך", בלשונו של בית משפט קמא, ולא התקיימו הנסיבות המיוחדות המצדיקות הפטר מחוב מזונות. המשיבה טוענת כי יש בידו של המערער לשלם את חובותיו, אך הוא משתמט מכך בחוסר תום לב. עוד נטען כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר חוסר תום לבו של המערער, המעוגנות היטב בחומר הראיות. בנוסף נטען כי טענותיו של המערער על אודות פגמים בפסק דינו של בית הדין המרוני לא הועלו בפני איזו מהערכאות הקודמות שדנו בסכסוך, ומשכך המערער אינו רשאי להעלותן בשלב זה; מה גם שממילא אין מקום לדון בטענות לגופו של פסק הדין מלבנון, מאחר שהמקום המתאים לכך היה בעתירה שהגיש המערער לבג"ץ, ושנדחתה זה מכבר (בג"ץ סלימאן). הנאמן סבור שדין הערעור להתקבל. לטענתו, יש מקום בענייננו ליישום סעיף 69(א)(3), וזאת בשל מכלול הנסיבות הייחודי במקרה דנן: היות החוב מזונות אישה ולא מזונות ילדים; תקופת הפירוד הארוכה, שנראה כי אין היתכנות לסיומה בשלום בית; גובה הכנסתו של המערער וההוצאות הדרושות לגידול בנותיו, לעומת גובה הכנסתה של המשיבה שאין ילדים הסמוכים על שולחנה; והמצב המורכב של הדין הדתי החל. השיקול המרכזי המצדיק מתן הפטר מחוב המזונות, לגישת הנאמן, הוא האינטרס של בנותיו של המערער שלא נלקח בחשבון בבית משפט קמא. הנאמן טוען כי יש מקום ליתן הפטר גם מחוב המזונות העתידי, כנגד תשלום סכום חד-פעמי, על מנת להביא לקצו את הסכסוך ארוך השנים שבין המערער למשיבה. עוד טוען הנאמן כי בית משפט קמא שגה כשקבע כי המערער נהג בחוסר תום לב, משום שפנייה לערכאות על מנת להביא לביטול החיוב, לרבות הליך פשיטת רגל, אינה בגדר חוסר תום לב והמערער לא הציג בעניין זה מצג שווא; וכך גם באשר ל"ניפוח החובות", הואיל וחובתו של המערער לזון את בנותיו היא אמיתית, וגם אם זה איננו חוב פורמלי אין מדובר בחוב פיקטיבי. עם זאת, הנאמן טוען שצדק בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לסעד של הפחתת צו התשלומים וכי מצופה היה מהמערער שיקיים בדווקנות את חובותיו בהליך, והוא לא הראה טעם מדוע לא עמד בצו שניתן. הכנ"ר סבור אף הוא כי יש לקבל את הערעור וליתן למערער הפטר מחוב המזונות. זאת מפני שתכליתם של תשלומי מזונות, כעולה מהחקיקה הישראלית, הוא להבטיח את קיומם של הזכאים להם תוך התייחסות לנתונים הפרטניים בכל מקרה; לעומת זאת, חוב המזונות הנדון בענייננו הוא "מעין קנס מתמשך", עונשי במהותו, ומהתנהגות המשיבה עולה כי היא אינה זקוקה לסכומים הללו לצורך מחייתה. לפיכך טוען הכנ"ר כי אין לראות בחובו של המערער למשיבה כחוב מזונות כלל, ואף אם ייקבע כי זהו חוב מזונות יש ליתן ממנו הפטר מכוח סעיף 69(א)(3); והוא הדין גם ביחס לחובות עתידיים. בנוסף טוען הכנ"ר כי לדעתו לא נהג המערער בחוסר תום לב בעת יצירת החובות, וכי בניגוד לעולה מהחלטתו של בית משפט קמא אין בעצם הפנייה להליך פשיטת הרגל משום חוסר תום לב. 11. בהתייחס לבקשת רשות הערעור, טוען המערער כי הוא הועסק במשך כ-40 שנים כחרט עד שפוטר בחודש אוגוסט 2014 כשהוא בן 63 ובעל שמיעה לקויה בעקבות שנות עבודתו הרבות במקצועו, ופוטנציאל שילובו מחדש בשוק העבודה קלוש. דמי האבטלה שקיבל המערער עמדו על סך של כ-5,200 ש"ח בחודש, ותקופת זכאותו לקבלם מוגבלת. החלטת בית משפט קמא כי לא יוכל לקבל מחצית מפיצויי הפיטורין וכי לא יופחת צו התשלומים, נטען שגוזרת עליו ועל בני משפחתו מחסור קשה ופוגעת בזכותם לקיום בסיסי בכבוד. לעומת זאת מדגיש המערער כי המשיבה מקבלת קצבת פנסיה חודשית בסך כ-6,000 ש"ח, חיה בדירה שהמערער רכש בה זכויות כדייר מוגן בטרם הכירו, ואין ילדים הסמוכים על שולחנה. המשיבים בבקשת רשות הערעור הם הנאמן והכנ"ר. לטענת הנאמן יש לדחות את בקשת רשות הערעור, מאחר שהמערער לא נתן כל הסבר, לא כל שכן כזה המניח את הדעת, מדוע עתר להפחתה רטרואקטיבית של צו התשלומים במקום להגיש בקשה מתאימה בזמן אמת ואף לא הוכיח מצוקה כלכלית עובר לפיטוריו. ביחס לפיצויי הפיטורין נטען כי כספים מסוג זה מוקנים לנאמן בגדר מושכלות יסוד של דיני פשיטת רגל. הכנ"ר טוען כי דין בקשת רשות הערעור להתקבל. אמנם, מדגיש הכנ"ר כי תנאי מקדמי לשקילת טענות המערער הוא תיקון מחדליו וקיום הוראות בית המשפט בדבר התשלומים החודשיים והגשת דוחות לנאמן כסדרם; ואולם, מצבו המיוחד של המערער מצריך להפעיל שיקול דעת ולאזן בין זכויות המשיבה לבין מצוקתו הכלכלית הקשה של המערער – "אשר אמור להתקיים מסכום כלשהו", אך "לא ברור האם החייב, שאינו עובד, עודנו מקבל דמי אבטלה ותשלומים כלשהם ובהם קצבת פנסיה וזיקנה". 12. במהלך הדיון שקיימנו בערעור ובבקשת רשות הערעור, המליץ המותב לצדדים להגיע להסכמות ביניהם ולסיים את הסכסוך על דרך הפשרה, בתיווכו של הנאמן. ואולם לא עלה בידי הצדדים להגיע לעמק השווה כאמור בהודעה שהגישו ביום 25.10.2015; ומכאן הכרעתנו. דיון והכרעה 13. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בערעור היא אם יש ליתן למערער הפטר מחובותיו, בהינתן שהחוב המהותי היחיד שבגינו פתח בהליך פשיטת רגל הוא חוב מזונות לפרודתו, ובהתחשב ביתר נסיבות המקרה. בניתוח שאלה זו אתרכז בשלושה היבטים עיקריים, לפי סדרם: ראשית, התאמתו של המקרה דנן לחריג לכלל שלפיו לא יחול צו הפטר על חוב מזונות, תוך התייחסות לתוקפם של המזונות בענייננו; שנית, שאלת תום לבו של המערער; שלישית, אופיו השוטף של החוב, במובן זה שבהתאם לפסק הדין מלבנון הוא עתיד להישאר בתוקפו ולהתחדש מדי חודש בחודשו, ככל הנראה עד סוף ימי חייהם של המערער והמשיבה. בגדרי סוגיה זו אדרש לשאלת פרשנותו הראויה של סעיף 69(א)(3) בכל הנוגע לחבות מזונות לעתיד. לבסוף אדון בבקשת רשות הערעור. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לדידי יש לקבל את הערעור במובן זה שייקבע כי למערער יינתן צו הפטר מחוב המזונות שמועד פירעונו קודם למתן צו הכינוס; לא כן ביחס לחוב העתידי, שממנו אין הפקודה מאפשרת ליתן הפטר. בקשת רשות הערעור תתקבל בחלקה שנוגע להעברת מחצית מפיצויי הפיטורין לידי המערער, ותידחה בחלקה שנוגע להפחתת צו התשלומים. כך אציע לחבריי לעשות, וכעת אפרט. סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל – כללי 14. הליך פשיטת הרגל נועד לשרת שלוש תכליות שלובות: מתן אפשרות לאדם שנקלע בתום לב לחובות לפתוח דף חדש בחייו (טובת החייב); הגנה על זכות הקניין של הנושים והבטחת חלוקה יעילה ושוויונית של נכסי החייב ביניהם (טובת הנושים); ולשתי אלה מצטרף האינטרס הציבורי, בעיקר בנוגע לשמירה על הליכי מסחר תקינים (טובת הציבור) (ראו למשל: רע"א 3050/12 גמזו נ' ישעיהו, בפסקה 5 (18.11.2012); ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקאות 18-17, 24-23 (9.8.2009) (להלן: עניין פיגון); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, בעמודים 200-197 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). האיזון בין שלוש התכליות מלווה את הפקודה לאורכה ולרוחבה, וטבוע בכל אחד מסעיפיה. בית המשפט של פשיטת רגל מופקד על עריכת איזון זה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו הפרטניות, בהתאם לשלבי ההליך השונים ומאפייניהם. חייב המגיש בקשת פשיטת רגל בעצמו – כבענייננו – מטרתו מטבע הדברים לקבל בסופו של יום צו הפטר (לפי סעיפים 70-61 לפקודה), כך שחובותיו יישמטו והוא יוכל להתחיל לצעוד בדרך חדשה מבחינה כלכלית ובכלל. זאת ככל שעמד בתנאים הנדרשים להשלמת השלבים המוקדמים יותר של ההליך; וכך הוא ביחס למערער, שהוצא צו לכינוס נכסיו ולאחריו הוא הוכרז פושט רגל (ראו לעניין זה, לוין וגרוניס, בעמודים 113-106; 176-173). החוב היחיד שהמערער מבקש כי יישמט – הוא חוב מזונות; אמנם הוא טען בבקשתו לפשיטת רגל לחובות לשישה נושים שונים שסכומם הכולל עולה על 600,000 ש"ח, אך כפי שמצאו הנאמן והכנ"ר, למעשה החוב למשיבה הוא החוב היחיד שבגינו הוגשה הבקשה. אזכיר כי מלבד המשיבה, הוגשה תביעת חוב נוספת אחת, על ידי אמו של המערער, בסך 25,000 ש"ח. בסיכומיו בערעור שהוגשו ביום 15.3.2015 כתב הנאמן כי תביעה זו נדחתה במלואה, אך בתגובתו של הכנ"ר לבקשת רשות הערעור שהוגשה ביום 30.6.2015 נטען כי התביעה טרם הוכרעה. בין כך ובין כך, ניתן להניח כי לא תהא לה השפעה מהותית על תוצאות ההליך, היות שתביעת החוב של המשיבה אושרה במלואה בדין קדימה. היעתרות בית משפט לבקשה ליתן צו הפטר לחייב, כמו גם התנאים שיתלוו לכך, הם עניינים שבשיקול דעת, בהתאם לסעיפים 63-62 לפקודה (עניין פיגון, בפסקה 25; ע"א 3083/13 פלונית נ' שיכמן, בפסקה 24 (11.1.2015) (להלן: עניין שיכמן); לוין וגרוניס, בעמודים 201-199). במידה שקיבל בית משפט את הבקשה וניתן הפטר, יחול סעיף 69(א), שכותרתו "פעולת ההפטר". מפאת מרכזיותה של הוראה זו בדיוננו נשוב ונצטט את הסעיף, במלואו: "69. (א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: (1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס; (2) חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור; (3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". הכלל הוא אפוא שצו הפטר פוטר "מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל" – ולתיבה זו אדרש בהמשך – מלבד שלושה חריגים, בהם חבות במזונות מתוקף פסק דין (לפי סעיף קטן (3)). במובן זה הסיפא לסעיף 69(א)(3) היא למעשה חריג לחריג – הגם שברגיל לא תחסה חבות מזונות תחת צו ההפטר ותמשיך לעמוד בתוקפה (וכך גם בסיום ההליך בהסדר פשרה, סעיפים 35(י), 41 לפקודה), הוראה זו כפופה לשיקול הדעת של בית המשפט, שרשאי לקבוע כי יינתן הפטר אף מחוב מזונות (ע"א 1003/09 מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי (4.1.2010) (להלן: עניין מקבילי)). 15. בית משפט זה נדרש בהרחבה (מפי השופט ח' מלצר) לדינם של צווי פשיטת רגל בבקשות חייב ביחס לחובות מזונות, ב-ע"א 7092/13 ד.מ. נ' י.מ. (12.10.2015) (להלן: עניין ד.מ.). באותה פרשה עמד בית המשפט על כך שהסמכות ליתן הפטר בגין חובות מזונות לעבר (היינו עד למועד צו הכינוס) קיימת, והשאלה המשפטית היא כזו שמתוחמת לגדרי שיקול הדעת השיפוטי והמבחנים להפעלתו באופן ראוי, בשים לב לטיבם המיוחד של חובות מזונות (בפסקה 27). כך, הודגש כי אין דינו של נושה הזכאי לקבל כספי מזונות כדינם של נושים אחרים, בשל כך שאי-תשלום מזונות הוא "'כשל מוסרי', שדבק בהתנהלותו של החייב [...] לא בכדי נהנה הזכאי למזונות (עבר) מן החייב לעדיפות (דין קדימה) בחלוקת דיבידנד מקופת פשיטת הרגל. הדין והצדק מחייבים, אפוא, התחשבות מיוחדת בנושה, אשר מחזיק בחוב אישי, בעל מאפיינים חברתיים-סוציאליים" (בפסקה 35). ויוער כי ניתן לראות בכך משום איזון להטיה שנטען כי קיימת בדיני פשיטת רגל, בהעדיפם שיקולים כלכליים-מסחריים על פני הקשרים חברתיים רחבים ומגוונים (ראו: עידן חלילי "שוויון בפני החוב: הרהורים פמיניסטיים על פרשת פלונית נ' שיכמן" המשפט ברשת: זכויות אדם – מבזקי הארות פסיקה 54 6, 13-12 (2016) (להלן: חלילי)). על רקע חשיבותו החברתית של מוסד המזונות, מיושם בפסיקה החריג הקבוע בסעיף 69(א)(3) במשורה ובמקרים חריגים בלבד, שבהם נתון החייב במצב קשה, שאינו עתיד להשתפר – בין מבחינה כלכלית, לרבות היעדרם של נכסים בבעלותו ומיצוי יכולת ההשתכרות שלו; בין מבחינת בריאותו הלקויה וגילו המתקדם; בין עקב הימשכות ההליכים בעניינו לאורך שנים רבות; בין לנוכח פגיעה בזכותו לקיום מינימלי בכבוד; ולרוב – מכל הבחינות הללו גם יחד (עניין מקבילי; ע"א 6456/13 ישעיהו נ' גמזו, בפסקה 7 (3.5.2015) (להלן: עניין גמזו); רע"א 7940/13 קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקאות 13-11 (29.1.2014) (להלן: עניין קצקה)). 16. האם המקרה דנן משתייך לאותם מקרים נדירים שבהם על בית המשפט להחיל את החריג הקבוע בסיפא לסעיף 69(א)(3)? לצורך מענה על שאלה זו יש להתייחס לקושי שעליו הצביע בית משפט קמא, כאשר העיר כי "בפסקי הדין הנ"ל טענו החייבים 'אינני יכול לשלם' בשל הנסיבות המיוחדות של כל אחד כפי שפורטו, ואילו כאן טענתו של החייב, למעשה, הינה 'אינני צריך לשלם'" (ההדגשות במקור–ע'ב'). בית המשפט המחוזי התייחס בהקשר זה לטענת המערער, שאליה מצטרף הכנ"ר, כי הלכה למעשה לא מדובר בעניינו בחוב מזונות כמשמעותו במשפט הישראלי, כי אם בחוב עונשי הדומה במהותו לקנס מתחדש, שאותו הטיל עליו בית הדין המרוני בגין כך שעזב את המשיבה ועבר להתגורר עם לילא. בנקודה זו נדרש לעמוד בקצרה על טיבו של חוב המזונות בענייננו. חוב המזונות לפי הדין האישי של בני העדה המרונית 17. מושכלות ראשונים הן כי אין בית המשפט העליון יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים, המחילים את הדין האישי בעניינים המסורים לסמכותם, והדבר נכון ביחס לכל העדות הדתיות הנזכרות בדבר המלך במועצה (ראו למשל, בג"ץ 2284/09 פלוני נ' פלונית, בפסקה 12 (3.7.2013); בג"ץ 2829/03 פלונית נ' בית הדין הדרוזי לערעורים בעכו, פ"ד ס(4) 159, 181-176 (2006); בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 603 (1994)). כנזכר לעיל, המערער ביקש לתקוף את החלטות בית הדין המרוני ב-בג"ץ סלימאן, ועתירתו נדחתה. ממילא, התערבות בהחלטת בית הדין הדתי אינה עומדת על הפרק כעת, בהליך של ערעור אזרחי, ומשבג"ץ סלימאן נדון והוכרע. הכלים העומדים לרשותנו לצורך ההכרעה הם בעיקרם כלים של המשפט האזרחי (ראו: רע"א 7568/13 פלוני נ' פלוני (31.12.2013) (להלן: עניין פלוני); מנשה שאוה "טיבו ואופן הפעלתו של הדין האישי-הדתי במזונות בן-הזוג – הניתן להחיל את עקרונות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על חובת מזונות בין בני-הזוג?" עיוני משפט כג 775, 793-791 (2000) (להלן: שאוה)). בהינתן שאין תוכנו של פסק הדין מלבנון עומד לבחינתנו ולביקורתנו במסגרת הנוכחית, יש לדחות את טענותיו של המערער הקשורות באופן יישומו ופרשנותו של הדין החל על ידי בית הדין המרוני (ויוער כי טעות משפטית מסוג זה, אף אם התרחשה, ממילא אינה מקימה עילה להתערבות בג"ץ בהחלטות בתי דין דתיים. ראו לדוגמה, בג"ץ 2735/07 פלונית נ' בית הדין הכנסייתי לערעורים של הפטריארכיה האורתודוכסית בירושלים (5.4.2007); בג"ץ 6699/02 נאדר נ' סעד (17.10.2002)). מטעם זה גם אין בידי לקבל את הטענה כי למעשה אין עסקינן בחוב מזונות כלל. כפי שנקבע ב-בג"ץ סלימאן (בפסקה 6), המזונות שנתבעו על ידי המשיבה היו בעת הרלוונטית בסמכותם הייחודית של בתי הדין המרוניים (ועודם מצויים בסמכותם כיום, גם אם לא באופן בלעדי). בית הדין המרוני פסק על פי הדין הרלוונטי, הוא דינם האישי של המערער והמשיבה, לפי סמכותו ומומחיותו, את המזונות המגיעים למשיבה. אכן, כעולה מפסק הדין מלבנון, קיים בפסיקת המזונות מרכיב שניתן להגדירו כמעין-עונשי, במובן זה שחובת התשלום נותרת בתוקפה ככל שממשיכה לעמוד הקביעה כי הפירוד הוא באשמת המערער; וזאת ללא תלות בצרכיהם, יכולותיהם ונסיבותיהם הכלכליות הפרטניות של הצדדים, או בחלוף הזמן. ואולם, אין יסוד לטענה כי מכך נובע שזהו איננו חוב מזונות. סעיף 2(א) לחוק המזונות קובע: "אדם חייב במזונות בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". פרשנותו של סעיף זה נדונה לעומקה בבית משפט זה בשתי פרשות שונות, שתיהן בהרכב מורחב: ע"א 596/89 לוי חקק נ' לוי חקק, פ"ד מה(4) 749 (1991) (להלן: עניין לוי חקק), ו-ע"א 250/83 עומרי נ' זועבי, פ"ד לט(2) 113 (1985). באותן פרשות נקבע כי הפרשנות המחייבת של הסעיף היא כי הוראות חוק המזונות בכללותו לא יחולו על מי שחל עליו דין אישי מכוח השתייכותו הדתית לעדה מוכרת (יצוין כי חוק המזונות מפנה בעניין זה לתוספת הראשונה לפקודת הירושה, שבה נמנו אותן עדות דתיות המופיעות בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה). היות שזה המצב ביחס למערער, שהרי העדה המרונית היא עדה דתית מוכרת (הגם שכיום נושא המזונות מצוי בסמכות מקבילה של בתי המשפט לענייני משפחה, בהתאם לסעיפים 1(3) ו-3(ב1) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995), לא לנו להרהר אחר טעמיו הדתיים של בית הדין המוסמך. יתרה מכך, אין לבחון את פסק הדין על פי אמות מידה שזרות למסגרת התרבותית שבתוכה ניתן – ככל שאין פגיעה בזכויות יסוד ובתקנת הציבור – כגון אלה של המשפט האזרחי או של ההלכה היהודית, שלפיהן יש נפקות ליכולתה הכלכלית של הזכאית למזונות אישה, לשינויי נסיבות ולשיקולים של שוויון מהותי (ראו עניין לוי חקק; רות הלפרין-קדרי "מזונות אישה: מתפישה של שונות לתפישה של (אי)-שוויון" משפט וממשל ז 767 (תשס"ה); שאוה, בעמודים 784-783; גד טדסקי "חיוב המזונות במשפטנו האזרחי" משפטים ו 242, 258-256 (תשל"ה-תשל"ו); והשוו לדיון בחיובי מזונות עונשיים בבתי הדין הרבניים, בהקשר לסרבנות גט: ע"א 664/82‏ סלומון נ' סלומון, פ''ד לח(4) 365 (1984); יחיאל ש' קפלן "פתרון מצוקת מסורבות הגט באמצעות מזונות עונשיים" המשפט י 381 (2005)). בהערת אגב יוער בהקשר זה, כי צדק בית משפט קמא כאשר מתח ביקורת על טענת המערער – שעליה לא חזר בטיעוניו לפנינו, וטוב עשה – כי המשיבה עומדת בחוסר תום לב על הסטטוס הדתי של פירוד, המקנה לה זכאות למזונות, בעוד שיכלה להמיר את דתה לצורך גירושין. ברי שאין מקום לקביעה שיפוטית שיש בה כדי להטיל איזשהו נטל כלכלי על המשיבה או להצביע על פגם לכאורי בהתנהלותה רק בשל דבקותה באורחות חייה, קהילתה ודתה, האוסרים על גירושין (ראו, בנסיבות דומות, את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-עמ"ש 45532-02-13 פלונית נ' אלמוני (20.6.2013)). 18. עם זאת יודגש, כי ההיבט המעין-עונשי איננו הקו המנחה הבלעדי של פסק הדין מלבנון, ונלווה לו גם היבט סוציאלי; כך הוסברה תכליתו של החיוב: "מזונות הינם כל מה שדרוש לבן אדם כדי לחיות חיים ראויים כמו אחרים הדומים לו", וזאת על רקע עזיבת המערער את חייו המשותפים עם המשיבה: "הדבר משפיע לשלילה על רמת החיים של בת הזוג אשר הפכה לבודדה ועליה לדאוג לכל העלויות והוצאות מחייתה ומגוריה ושאר צרכי חייה". ועוד יודגש, כי מרכיב נוסף בפסיקת המזונות, הנוגע לא לעצם חובת התשלום כי אם להיקפו, הוא הנתונים הפרטניים הנוגעים לכושרם הכלכלי של המערער כמו גם של המשיבה (והשוו לסעיף 6 לחוק המזונות). כעולה מפסק הדין מלבנון הדבר מתחייב מן הדין של העדות הקתוליות המזרחיות, שהעדה המרונית נמנית עימן, הקובע, כמצוטט בפסק הדין: "יש להתחשב בעת קביעת מזונות, והערכתה לצורכי מי שתיקבע לו, [ב]יכולת התשלום של מי שחלה עליו החובה לזון ו[ב]מקובל בארץ. אפשר לשנות את גובה המזונות על ידי הגדלה או הקטנה בהתאם לשינוי מחירים או שינוי מצבם הן של מקבל והן של נותן המזונות במקרה של שיפור מצבם או הרעתו". ואולם, דומה שקיים פער בין המציאות הכלכלית של המערער לבין הצטיירותה בפסק הדין מלבנון, וכי היא לא היתה ברורה לבית הדין לאשורה, הואיל ונכתב שם כי "מצב הבעל הכלכלי טוב כאשר שכרו החודשי גבוה ביחס לערך הכסף בארצו, ויש לו בית ומכונית מפוארת". מבלי לגרוע מן האמור לעיל בדבר סמכות בית הדין המרוני, נראה שבעניין זה לא ניתן לומר כי אומדן המזונות נערך על ידי שופט "היושב בתוך עמו", בהיבט של נסיון החיים בחברה ובכלכלה במדינת ישראל (ראו: ע"א 687/83 מזור נ' מזור, פ"ד לח(3) 29, 33 (1984)). יעיד על כך ההפרש המשמעותי בין סכום המזונות שקבע בית הדין המרוני בחיפה – 300 ש"ח בחודש – לבין זה שנקבע בבית הדין המרוני בלבנון – 2,000 ש"ח בחודש. יישום סעיף 69(א)(3) 19. לשונו של סעיף 69(א)(3) – בשונה מהוראות אחרות בפקודה – עמומה, ומותירה מרחב משמעותי להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בבואו להכריע בדבר גורלם של דמי מזונות בהליך פשיטת רגל. הסעיף מורה כי חבות במזונות תוחרג מתחולתו של צו הפטר, "להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה", בלא שנמנו השיקולים שינחו את בית המשפט בהפעלת חריג זה. כפי שצוין, בפסיקה שיישמה את הסעיף הושם דגש בעיקר על נתונים הנוגעים למצבו האישי של החייב, כגון יכולתו הכלכלית, הנכסים שברשותו, גילו ומצב בריאותו; עם זאת, נלקחו בחשבון גם היבטים הנוגעים לחוב עצמו, כמו למשל חלוף הזמן עד לפתיחת הליך פשיטת הרגל (ראו למשל, עניין גמזו, בפסקה 7; עניין קצקה, בפסקה 13). בעניין ד.מ. גובשה רשימה – מקיפה אך בלתי-ממצה – של עקרונות ואמות מידה, שעל בית המשפט להביא בחשבון במסגרת מכלול השיקולים הצריכים לעניין בקשת פשיטת רגל של חייב שחוב מזונות לעבר נמנה עם חובותיו (בפסקה 41, וראו גם התייחסות למשפט משווה בפסקה 42). באותו מקרה התקבל ערעור על החלטה להכריז על חייב כפושט רגל, כאשר החוב המהותי היחיד של החייב היה חוב מזונות לגרושתו. לעומת זאת, במקרה דנן עניין לנו לא בבקשה למתן צו כינוס ואף לא בבקשה להכריז על חייב כפושט רגל, כי אם בבקשה למתן הפטר – לאחר שהמערער 'צלח' את שני השלבים הקודמים בהליך. לנוכח רוחב היריעה שנפרשה בעניין ד.מ. והדיון המקיף שקוים שם ביחס שבין פשיטת רגל לחיובי מזונות, ישמש פסק הדין כר לניתוחנו שלנו; אך זאת בשים לב להבדלים בין שלבי ההליך השונים, שחלקם הבדלים מהותיים. על סמך הפסיקה הקיימת בהתייחס לסעיף 69(א)(3) (עניין גמזו; עניין קצקה; עניין מקבילי) והמבחנים שנמנו בעניין ד.מ., ניתן לסקור את השיקולים הרלוונטיים כפי שהתגבשו עד כה להחלת החריג המאפשר את הכללת דמי המזונות בצו ההפטר – ואלה הם: כושר הפירעון הנוכחי של החייב, ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד; קיומם של נכסים בבעלותו; גילו ומצב בריאותו; מצבו האישי והמשפחתי; נסיבות היווצרות החוב; אם המדובר בחוב לעבר בלבד, או בחוב שוטף שממשיך להיצבר; חלוף הזמן מעת יצירת החוב, בשים לב לשאלת 'תרומתו' של החייב להתמשכות ההליכים בעניינו, כדי למנוע מצב שבו יעדיף חייב להשתמט מתשלום במשך זמן ממושך, על מנת שבסופו של יום יופטר ממנו; אם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו, או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים; אם החייב עודנו חב בסיפוק צרכי המחייה השוטפים של הזכאים למזונות, ובפרט קטינים, לעומת מצב שבו החוב נוגע לעבר הרחוק, שאז חוב המזונות הפסוק מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל; מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות; האם תיפגע זכותם של החייב או של הזכאים לקיום מינימלי בכבוד; אם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, ואם יהיה באלה כדי להביא תועלת ממשית לנושים; ועמדותיהם של בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל. יושם אל לב כי רשימה זו עודנה חלקית והושמט ממנה שיקול מרכזי, הוא עקרון תום הלב, שהדיון בו ייערך בנפרד בהמשך. הנה כי כן, ישנם שיקולים רלוונטיים רבים, ומשמשים בהם בערבוביה היבטים הנוגעים לגופו של חייב, לגופו של חוב ואף לגופם של זכאים. הרשימה אינה סגורה, ועם זאת וכעולה מן הפסיקה שומה על בית המשפט ליישם את הוראת הסיפא לסעיף 69(א)(3) באופן מצומצם, במשורה ובמקרים חריגים בלבד. נדרש לבחון כל מקרה לגופו, ולאזן בין השיקולים הרלוונטיים תוך התחשבות בכלל הנסיבות. 20. ומן הכלל אל הפרט. ההתרשמות היא שהמערער מצוי במצב כלכלי קשה ביותר. בהקשר זה נודעת חשיבות לעובדת פיטוריו מעבודתו, שהתגבשה לאחר מתן ההחלטה נושא הערעור; בעוד שגם לפני הפיטורין לא היה מצבו של המערער מן המשופרים, ההפרש בין משכורתו לבין דמי האבטלה – וזאת מתוך הנחה שהוא עדיין מקבל אותם, או קצבה בסכום דומה – מדרדר את בני המשפחה אל מתחת לקו העוני (ראו לעניין זה: עניין קצקה, בפסקה 9). זאת באשר ההכנסה החודשית של משק הבית מורכבת מדמי אבטלה בסך כ-5,200 ש"ח, משכורתה של לילא בסך כ-1,900 ש"ח, וקצבת ילדים בסך כ-300 ש"ח; ובסך הכל היא נמוכה מ-7,876 ש"ח – קו העוני בעת הרלוונטית למשפחה בת ארבע נפשות (על פי נתוני המוסד לביטוח הלאומי לשנת 2014, ראו: המוסד לביטוח לאומי, ממדי העוני והפערים החברתיים: דוח שנתי, בעמוד 4 (2014). והשוו: דו"ח הוועדה לבחינת תכנית הפירעון בהליך פשיטת הרגל, בעמודים 62-41 (2015) (להלן: דוח ועדת חריס)). עם זאת יוער, כי מתצהירו של המערער מיום 4.1.2014 שהוגש עם תגובתו לבקשה נושא בקשת רשות הערעור, עולה כי הוא מקבל סיוע כלכלי מבני משפחתו בסך של כ-2,500-2,000 ש"ח בחודש. נוסף על כך, פיטורי המערער משליכים באופן דרמטי על פוטנציאל ההשתכרות העתידי שלו – וכמעט מאיינים אותו; המערער קרוב לגיל פרישה, ובעקבות שנות עבודתו כחרט חלה הידרדרות בכושר שמיעתו שאף הלכה והחריפה מאז שנת 2010, ומשרד הכלכלה אסר על העסקת המערער תוך חשיפה לרעש מזיק (כעולה מאסמכתאות שצורפו לבקשת רשות הערעור). ספק אפוא אם המערער יוכל לשוב לעבודה בתחום עיסוקו. מכאן שיש סיכוי ממשי כי דחיית הבקשה למתן הפטר משמעה פגיעה בזכותו של המערער למינימום קיום אנושי בכבוד – ומכך יש להימנע (עניין ד.מ., בפסקה 41(י); ראו גם: סלים ג'ובראן וחגי קלעי "תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימלי בכבוד על אנשים החיים בעוני" עיוני משפט לז 195 (2014)). כך גם באספקלריה של עקרון טובת הילד, שאף מקומו לא נפקד ממערך השיקולים הרלוונטי. על שולחנו של המערער סמוכות שתי בנותיו הקטינות, ואף זכותן שלהן לקיום מינימלי בכבוד עלולה להיפגע. לעומת זאת, המשיבה חיה בגפה כדיירת מוגנת ואין מי שתלוי בה; והיא מקבלת פנסיה חודשית בסך של כ-6,000 ש"ח, כך שדמי המזונות אינם משמשים לצרכי מחייתה הבסיסיים. התוצאה באיזון זה היא ברורה, וזאת מבלי להקל ראש בטענות המשיבה כי בתוך המסגרת הקהילתית שבה היא חיה, אין זה מקובל שאישה – להבדיל מגבר – תקים משפחה חדשה בעודה נשואה באופן פורמלי לאחר, ומשום כך בעוזבו את הבית גזר עליה המערער להיוותר ערירית. זאת ועוד. הסכסוך בין המערער למשיבה נושק לשנתו ה-30, כאשר חבות המזונות כשלעצמה קיימת מאז שנת 1989. זהו פרק זמן ממושך במיוחד, שלכל אורכו עמד חוב המזונות בתוקפו, הגם שעבר תהפוכות בנוגע לגובהו. במהלך זמן זה מיצה המערער את האפשרויות המשפטיות השונות להביא להקטנת החוב או לביטולו, לרבות ייזום הליכים בבתי הדין המרוניים, בבית המשפט לענייני משפחה, בהוצאה לפועל ואף בבית המשפט הגבוה לצדק, ולבסוף בהליך פשיטת רגל. חוב המזונות הוא שוטף, במובן זה שהוא ממשיך להיצבר עם כל חודש שעובר; ואולם כפי הנראה כך יהיה לעולם, ולא יהא זה נכון להסיק כי מטעם זה דינן של דלתות הפקודה להישאר לעד סגורות בפני המערער. ועוד יוּסף, כי בעלי התפקידים בהליך, הנאמן והכנ"ר, שותפים לדעה כי בנסיבותיו של המקרה, שיקולי עלות-תועלת במתן הפטר מחוב המזונות – בהתייחס לשלושת הגורמים שלהם אינטרס בהליך: החייב, הנושים והציבור – תומכים במתן הצו. תום ליבו של המערער 21. המערער עומד אפוא במרבית התנאים להחלת החריג המאפשר את הכללת דמי המזונות בצו הפטר, ואולם טרם נבחן שיקול מרכזי, בהקשר זה בפרט ובהליכי פשיטת רגל בכלל – הוא תום הלב. כזכור, בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד ברמת תום הלב הנדרשת על מנת שיינתן לו הפטר מחוב המזונות, ומשום כך דחה את בקשתו. דעתי שונה. 22. תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטת המשפט שלנו, ונודע לו מקום משמעותי במיוחד בדיני פשיטת רגל. הליך פשיטת רגל נחלק, כידוע, לשלושה שלבים: כניסה להליך בדמות מתן צו כינוס; השהייה בהליך, לרבות הכרזה על חייב כפושט רגל; והיציאה הנכספת מההליך באמצעות מתן הפטר. התנהלות בתום לב מצד החייב, ובפרט כשהוא יוזם ההליך, היא תנאי הכרחי להתקדמות בכל אחד מהשלבים השונים (ראו: עניין פיגון, בפסקאות 24-19; ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 20 (14.8.2012) (להלן: עניין בלום); לוין וגרוניס, בעמודים 113-106; אוריאל פרוקצ'יה "פשיטת רגל על פי בקשת החייב" הפרקליט ל 271 (תשל"ו)); בלעדי הקפדה על תנאי זה – אַין: "אין כל הצדקה לתת 'קרש הצלה' לחייב אשר בא לבית-המשפט בידיים שאינן נקיות, ואין כל הצדקה לפגוע בנושים כדי לסייע למי שנהג בחוסר הגינות ובחוסר יושר" (רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2) 810, 841 (2004)). עם זאת, "חובה לזכור", כדברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, "שחוסר תום לב הינו מושג רחב ביותר, ויש להתייחס אליו על רקע הנתונים הספציפיים הנוגעים לחייב המסוים" (ע"א 3224/07 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 8 (3.5.2009); ראו גם עניין ד.מ., בפסקאות 29-28). בחינת תום הלב, בדומה לשיקולים הצריכים לסעיף 69(א)(3), אינה מתמצה בעניין מסוים כזה או אחר; על בית המשפט לשים לבו למכלול של התנהגויות והתנהלויות מצד בעל הדין העומד לפניו, וכן להצטברותן יחדיו – הכל לפי הנסיבות (ראו למשל: ע"א 7113/06 ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה ד' (20.11.2008); לוין וגרוניס, בעמוד 175). 23. סעיף 18ה לפקודה מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להכריז על החייב פושט רגל, וזאת אף בהתמלא כל התנאים הפורמליים הנדרשים לשם כך, כשסעיף קטן 18ה(א)(2) מאפשר לבית המשפט לדחות את הבקשה "אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו". בעניין ד.מ. נקבע כי הימנעות מתשלום חוב פסוק למזונות עלולה להיחשב כחוסר תום לב לפי הוראה זו; ועם זאת נקבע כי בחירתו של חייב במזונות לפנות להליכי פשיטת רגל אין בה כשלעצמה כדי להעיד על כך שהבקשה הוגשה שלא בתום לב. משכך, גם אין בבקשת פשיטת רגל בנסיבות אלה כדי לשלול מהחייב, א-פריורי, את הגנותיה של הפקודה. מצד שני נקבע, כי אין בעצם קיומם של חובות נוספים על חוב המזונות כדי להוביל למסקנה שהבקשה הוגשה בתום לב, שכן ההחלטה תלויה בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה. בנוסף נקבע, כי בבחינת בקשה שעניינה חוב מזונות לעבר יש ליתן משקל "למידת אי-ההגינות, או חוסר-המוסריות, שדבק בהתנהלותו של החייב, כלפי הזכאים למזונות ממנו, אשר פרנסתם היתה (וייתכן שעודנה) עליו"; וכן הוטעם בעניין זה כי הפקרת הזכאים למזונות למחסור ממשי נוגדת את תקנת הציבור, ובהיעדר הסבר מניח את הדעת מצד החייב עשויה לעלות כדי חוסר תום לב קיצוני. עוד הוטעם: "בעיקר רלבנטית במקרים כגון-דא השאלה: באילו נסיבות נמנע החייב מתשלום חוב המזונות הפסוק? כך, למשל, יש לברר האם היתה לחייב מניעה אמיתית לעמוד בתשלום המזונות, לאחר שנקבעו, או שמא הוא השתמט במכוון מתשלום החוב הפסוק, חרף יכולתו הכלכלית לעשות זאת? במישור זה יש לזכור כי פסיקת המזונות נעשתה על ידי ערכאה שיפוטית לאחר בחינת יכולתו הכלכלית של החייב לעמוד בתשלום דמי המזונות, וכי עומדת לרשות החייב האפשרות לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להפחית את תשלום המזונות במקרה של שינוי נסיבות המצדיק זאת. מכאן, שבהיעדר פניה לבית משפט כאמור – קמה חזקה בדבר יכולתו הכלכלית של החייב לעמוד בתשלום המזונות, אשר הנטל לסתור אותה ולשכנע כי לא היה בידיו לעמוד בתשלום החוב הפסוק – מוטל על החייב" (בפסקה 41(ו); ההדגשה במקור–ע'ב'). כן הדגיש בית המשפט בעניין ד.מ., כי יש לבחון שאלות כלליות של תום לב בהליכי פשיטת רגל, כגון אם החייב נהג באופן בלתי-אחראי לאחר הגשת הבקשה להכריז עליו כפושט רגל, יצר חובות חדשים או הבריח נכסים, לא שיתף פעולה עם הכנ"ר, לא שילם תשלומים חודשיים שהושתו עליו וכיוצ"ב. 24. ובחזרה למקרה שלפנינו. סעיף 63(ב)(1) קובע כי אחד הסייגים למתן הפטר הוא כאשר "נהג החייב בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל". ואולם הרציונל הניצב בבסיס הוראה זו אינו זהה לזה של סעיף 18ה(א)(2) לפקודה, שנדון בעניין ד.מ. ועוסק כאמור בהכרזה על חייב כפושט רגל. בעת בחינת בקשה בשלב ההכרזה, הוא "לב" ההליך, בודק בית המשפט את שאלת התאמתו של ההליך ליכולתו של החייב, לאחר מיפוי חובותיו על ידי הכנ"ר; בדיקה זו מעמיקה וקפדנית יותר מאשר זו שנערכת בשלב ה"שער" להליך, הוא שלב צו הכינוס, שבו טרם התבררו מלוא הנתונים. בענייננו הוכרז המערער פושט רגל ביום 7.6.2010, ובית המשפט ציין בהחלטתו כי לא נמצא חוסר תום לב מצד המערער. אל השלב הסופי של ההליך, שלב הבקשה למתן הפטר, מתנקז המתח בין האינטרסים של החייב לאלה של הנושים. בשלב זה נבחן תום הלב במבט כולל לאחור, הן ביחס ליצירת החובות והן ביחס להתנהלות החייב לאורך ההליך עצמו, באופן דינמי (עניין בלום, בפסקאות 20-16; ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין (18.1.2010) (להלן: עניין טנג'י); ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1) 45, 57 (1993); לוין וגרוניס, בעמודים 203-200). ואכן, בית משפט קמא ציין משוכות שעליהן צריך המערער לגבור בשני המישורים הללו. במישור יצירת החובות עומדת הקביעה כי אל לבית משפט של פשיטת רגל להתערב בקביעות בתי הדין הדתיים; ואילו בגדרי הדיון בתום הלב במישור ההליך עצמו נשקלו לחובת המערער, כפי שכבר צוין, דיווחו על חמישה חובות נוספים על חוב המזונות למשיבה שנחשדו כפיקטיביים; טענתו כי המשיבה מתגוררת בדירה שהוא עצמו רכש, בטרם הכירו; חשש שמא היתה לו יד ברכישת הדירה שבה הוא ולילא מתגוררים, הגם שאינה רשומה על שמו; אי-גילוי של מקורות המימון לייצוג משפטי; ואי-עמידתו בצו התשלומים שניתן בהליך, בנוסף לאי-תשלום חוב המזונות השוטף. מעיון בחומר שהונח לפנינו דומה כי כמה מחששותיו של בית משפט קמא אינם עומדים על בסיס איתן דיו. כך, לא מצאתי בהצהרתו של המערער על חובותיו משום סילוף או הסתרה של מידע. בדין וחשבון על חובות ונכסים שהגיש ביום 12.7.2009 (להלן: הצהרת החובות) נכללו אמנם חבויות שלא הוגשו בגינן תביעות חוב, אבל טבען – חוב ארנונה בסך 800 ש"ח; ערבות למשכנתא של אחי המערער; הלוואה שנכתב כי אינה נתבעת; וחוב מזונות לבנותיו של המערער, שעליו יורחב מיד בהמשך – משתקף מהצהרת החובות בבהירות. כך סבור גם הנאמן, שכתב בסיכומיו בערעור כי "מהות החובות המוצהרים היו ידועים עוד בתחילת ההליך", ואף הכנ"ר מציין כי לא מצא חוסר תום לב בהתנהלות המערער עד למועד צו הכינוס. עוד פורט בהצהרת החובות חובו של המערער לאמו, שבגינו הוגשה תביעת חוב, ונכתב לגבי חוב זה כי כלל גם הלוואות למימון ההליכים המשפטיים. בנוגע לדירה שבה מתגוררת המשיבה, מהמסמכים שהגיש המערער עולה כי לא נטען שהיא עברה לידי המשיבה לאחר שהמערער רכש אותה בכסף מלא, אלא שהוא רכש "זכויות של דייר מוגן" (לשון התצהיר שצורף לבקשת ההפטר, וראו גם בהצהרת החובות) – והן שעברו לידי המשיבה; טענה זו לא נסתרה. ולעניין הדירה שבה מתגורר המערער עם לילא ובנותיהם, בתצהירו מיום 25.6.2009 פירט המערער כי היא נרכשה על ידי בני משפחתו ומכספם, כשמחציתה נרשמה על שם לילא כמתנה וכביטחון "להוכחת רצינות הקשר", כנהוג בעדה המרונית; טענה זו נתאשרה בתסקיר הכנ"ר. 25. זאת ועוד. עמדתי לעיל על הנסיבות המיוחדות שבהן ניתן פסק הדין הקובע את חבות המזונות; על כך שתשלומי המזונות אינם נדרשים למשיבה לצורכי קיומה הבסיסי; וכן על הצורך להתחשב באינטרס הציבורי, שהוא שמנחה את ייחודם והבדלתם של המזונות מיתר החובות בפשיטת רגל. שיקולים אלה מקבלים משנה תוקף בהתייחס לתום ליבו של המערער, וסבורתני שיש בהם כדי להטות את הכף לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא. בניגוד לנקודת המוצא של בית המשפט בעניין ד.מ., קיים במקרה דנן קושי לומר כי פסיקת המזונות "נעשתה על ידי ערכאה שיפוטית לאחר בחינת יכולתו הכלכלית של החייב לעמוד בתשלום דמי המזונות". אכן, הנטל שאותו צריך המערער להרים בדבר הוכחת מצבו הכלכלי הוא אותו נטל, בין אם היו בידי הערכאה השיפוטית מלוא הכלים לביצוע הערכה זו ובין אם לאו; ואולם בנסיבות שבהן בחינת כושרו הכלכלי לא היתה מקיפה ויסודית, תיוחס להימנעותו מתשלום החוב מידה פחותה של חוסר תום לב. לכך מצטרפת העובדה שאותה הימנעות לא נעשתה בעלמא גם מבחינה זו שבמקביל פנה המערער למגוון אפיקים משפטיים בניסיון לצמצם או לבטל את החוב – וכאמור, הפנייה להליך של פשיטת רגל איננה בלתי-לגיטימית כשלעצמה, וצריכה להיבחן על רקע נסיבות המקרה. ועוד יוּסף, כי הגם שלהליך פשיטת רגל יש מבחינה עקרונית אופי קולקטיבי (קבוצה של נושים מול חייב יחיד), ובמובן זה בקשת חייב לניהול ההליך על רקע קיומו של חוב יחיד ונושה יחידה היא חריגה – אין בכך כדי להעיד בהכרח על חוסר תום לב; והאמור תקף גם מקום שמקורו של החוב בהחלטה שיפוטית, שהתכליות שהנחו אותה שונות מאלה של פשיטת הרגל (עניין טנג'י, שבו נדונה בקשה של חייב לפשיטת רגל על רקע חוב יחיד שמקורו בפסק דין הקובע חבות בנזיקין, בפסקאות 10-9). עוד עולה מיישום המבחנים שנמנו בעניין ד.מ. על הנסיבות דנן, כי שיקול נוסף התומך במתן הפטר הוא נטל פרנסתן של בנותיו של המערער, המונח על כתפיו. בהקשר זה קבע בית משפט קמא כי הצהרת המערער על חוב מזונות עבור בנותיו שגרות עמו אינה אלא "ניפוח" של חובותיו, במיוחד שעה שלא הוצג בפני בית המשפט פסק הדין שנטען שמעגן חוב זה. פסק הדין האמור אמנם קיים והוצג לפנינו, ויש לתמוה על כך שהמערער לא הציגו לפני בית משפט קמא (על חובת הגילוי המוגברת כחלק מחובת תום הלב בפשיטת רגל, ראו: ע"א 7994/08 גוטמן נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 19 (1.2.2011)), ושהנאמן מצדו לא איתר אותו. בפסק הדין נתן בית המשפט לענייני משפחה בחיפה תוקף להסכם שנערך בין המערער לבין לילא ובנותיהם – חרף התנגדות המשיבה, שצורפה כבעלת דין – ולפיו על המערער לשלם לכל אחת מהילדות סך של 1,250 ש"ח מדי חודש, בתוספת הוצאות חריגות (תמ"ש 3150/05 סולימאן נ' סלימאן (3.7.2006)). ואולם, בין כך ובין כך לא נודעת לפסק הדין עצמו חשיבות יתרה, הואיל ויש ממש בעמדת הנאמן כי החובה במהותה אמיתית, אף אם לא הוגשה בגינה תביעת חוב. טובתן וזכותן לקיום מינימלי בכבוד של הבנות הקטינות אף נגזרת מעקרון תקנת הציבור – שלעולם נוכח בבחינת תום לבו של החייב, כמו גם ביתר הנדבכים של הליך פשיטת הרגל. בלשונו של חברי, השופט נ' סולברג: "כשם שתקנת הציבור 'מזינה' את שורשיה של הפקודה בעקרונות יסוד (כגון שלטון החוק), וכשם שהיא 'מזרימה' אל תוך גבולותיה שיקולים ערכיים שונים (דוגמת השאיפה שלא יֵצא חוטא נשכר), כך היא 'מקרינה' לעברה את עקרון השוויון" (עניין שיכמן, בפסקה 21). וראו גם: עניין פיגון, בפסקה 23; ע"א 3376/11 רוזנברג נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה ט"ו (6.10.2013); ע"א 6416/01 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 205 (2003); והשוו: חלילי, בעמודים 16-14 (יוער כי הליכים אלה מרביתם עוסקים בסעיף 69(א)(2) לפקודה, שעניינו חוב או חבות שהושגו במרמה, אך כוחם של הדברים יפה גם לענייננו). עמדתי לעיל על כך ששיקולי שוויון מהותי אינם משליכים על הקביעה אם החוב שבו עסקינן הוא חוב מזונות אם לאו; שונה הדבר ביחס לבחינת תום הלב לצורך החלת סעיף 69(א)(3), בגדרי דיני פשיטת הרגל, שהם שעומדים במוקד הדיון בענייננו. במסגרת זו, בשלב ההחלטה אם ליתן צו הפטר נפרשת מפת חובותיו של החייב לפני בית המשפט, ויש לאזן באופן ממצה בין האינטרסים של החייב, הנושים והציבור. איזון זה מצריך בחינה מהותית של מצבם הכלכלי של כל הנוגעים בדבר. במקרה דנן בחינה זו מגלה כי לא דבק במעשיו של המערער חוסר תום לב, ודאי לא ברמה המצדיקה דחיית בקשתו. כך לנוכח רצונו להבטיח את צורכי הקיום האנושי הבסיסיים של משפחתו וחובתו לזון את בנותיו, בהתאם למשאביו המוגבלים; ויוזכר שצירוף החוב השוטף (בסך של 2,000 ש"ח) והסכום החודשי שנקבע בצו התשלומים (בסך של 1,000 ש"ח), היווה מחצית ממשכורתו. בהיות תביעת החוב של המשיבה היחידה שאושרה, כל הסכומים ששולמו לפי צו התשלומים ונצברו בקופת פשיטת הרגל, בניכוי הוצאות הנאמן והכנ"ר, מיועדים להשתלם לה. מנגד, סכומי החוב למשיבה – והגם שהיא נזקקה לנקיטת הליכים על מנת לגבותם, משעה שהמערער לא עמד בתשלום המזונות – נראה שאינם דרושים לה לשם קיום מינימלי בכבוד (ראו והשוו לדיון בהקשר להליכי הוצאה לפועל: רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, 383-380 (2001)). 26. סיכום ביניים: מהמקובץ עולה כי יש להחיל בענייננו את החריג הקבוע בסיפא לסעיף 69(א)(3), ולקבוע כי למערער יינתן צו הפטר ביחס לחובו "בר-התביעה" כלפי המשיבה, כלשון הסעיף – זה שהתגבש עד למועד צו הכינוס. מסקנה זו מתחייבת מכוח מצבו הבריאותי, התעסוקתי והכלכלי הירוד של המערער; הימשכות הליכי גביית המזונות לאורך שנים רבות ומיצוי האפשרויות המשפטיות החלופיות להפחתתם; זכותו לקיום מינימלי בכבוד וחובתו להבטיח את קיומן של בנותיו; והיעדר חוסר תום לב ביצירת החובות. מסקנה זו אין משמעותה שחוב המזונות בטל. משמעות הדבר היא אך זו, שבמקרה שלפנינו מתקיימות הנסיבות המצדיקות מתן הפטר למערער מתשלומו. לא למותר לשוב ולהזכיר, כי פסק דין זה אינו עוסק בחוב המזונות כשלעצמו, היונק את תוקפו מן הדין האישי של הצדדים, אלא באפשרות של מתן הפטר ממנו, הקבועה בפקודה שמקומה בדין האזרחי. ואולם המערער, וכן הנאמן והכנ"ר, אינם מסתפקים בטיעוניהם במסקנה זו. הם מוסיפים וטוענים כי יש להחיל את ההפטר לא רק על חובות העבר אלא גם על חובות העתיד, שמועד פירעונם חל לאחר מתן צו הכינוס (ובכלל זה גם החובות "להווה", שמועד פירעונם חל אחרי מתן צו הכינוס אבל בטרם הסתיים הליך פשיטת הרגל). לבחינת סוגיה זו אפנה עתה. חוב מזונות לעתיד 27. כזכור, בסעיף 69(א) לפקודה מנויים שלושה חריגים לחלותו של צו הפטר: חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או בשל קנס, כאמור בסעיף קטן (1); חוב או חבות שנוצרו במרמה, לפי סעיף קטן (2); חבות לפי פסק דין בתובענת מזונות, לפי סעיף קטן (3), "להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות" (ההדגשות הוספו–ע'ב'). על רקע הבדל לשוני זה בין תתי-הסעיפים הועלתה הטענה כי חוב מזונות לעבר בא ככלל בגדרי ההפטר, בעוד ששיקול הדעת שנתון לבית המשפט בגדרי סעיף 69(א)(3) מתייחס למתן הפטר מחבות מזונות לעתיד (ראו ועיינו: עניין ד.מ., בפסקה 40; שוקי פרידמן "האמנם צו הפטר אינו חל על חוב מזונות?" עת סיוע 3 (האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, 24.11.2013) (להלן: פרידמן)). אין בידי לקבל טענה זו, וסבורתני כי ממילא ההבחנה בין חוב לחבות נטולת נפקות בענייננו. כפי שאבאר, לטעמי הפקודה אינה מאפשרת ליתן הפטר מחוב מזונות לעתיד. בעוד שהמונח "חוב" איננו מוגדר בפקודה, המונח "חבות" מוגדר, בסעיף 1, באופן רחב ביותר: "'חבות' – התקשרות, התחייבות, הסכמה או הבטחה, מפורשות או משתמעות, העשויות להביא, עמן או עם הפרתן, לתשלום כסף או שווה כסף, ולרבות גמול בעד עבודה שנעשתה, והוא – אף אם סכום החבות אינו קצוב או לא ניתן להיקבע לפי כללים מוגדרים או שהוא נתון לשיקול דעת, או שהוא מותנה או טרם חל זמן פרעונו, ולגבי הפרה – אף אם לא קרתה או לא היתה עשויה לקרות לפני הפטרו של החייב" (ההדגשה הוספה–ע'ב'). הנה כי כן, ההגדרה חולשת גם על חבות שטרם חל זמן פירעונה. ואמנם, בית משפט זה נדרש לשאלת דינו של חוב מזונות שמועד פירעונו מאוחר לצו הכינוס ב-ע"א 152/71 רפפורט נ' רפפורט, פ"ד כו(1) 253 (1972) (להלן: עניין רפפורט), מקרה שבו נדונה השאלה אם חוב כאמור הוא בר-הוכחה בפשיטת רגל (לפי פקודת פשיטת הרגל, 1936 (להלן: הפקודה בנוסחה הישן), שהשתמשה במונח "בר-הוכחה", שהוחלף בנוסח החדש של הפקודה משנת 1980 במונח "בר-תביעה"). באותו מקרה נקבע – בדעת רוב של השופטים י' כהן וח' כהן מול דעתו החולקת של השופט מ' לנדוי – כי ההגדרה הרחבה של המונח "חבות" בפקודה בנוסחה הישן (סעיף 30(8), שהשתמש במונח "התחיבות") כוללת גם חבות שמקורה בפסק דין למזונות, כאשר זה ניתן לפני צו הכינוס אך מועד פירעון החוב חל לאחריו. כפי שיבואר להלן, בעקבות פסק הדין בעניין רפפורט תוקנה הפקודה בנוסחה הישן, אך לא שונה סעיף 30(8); כך או כך, ובהתחשב בהגדרת "חבות" בפקודה כנוסחה דהיום, אצא אף אני מנקודת הנחה שהיא כוללת חוב שמועד פירעונו מאוחר לצו הכינוס. ואולם אין די בכך כדי לקבוע שניתן לקבל הפטר בגין חבות במזונות, משום שלשם כך עליה להוות "חוב בר-תביעה" כאמור ברישא לסעיף 69(א) – ולא היא. 28. בהערת אגב יוער כי ספק בעיני אם ההבחנה בין "חוב" ל"חבות" ממצה ומוציאה, במובן זה שמועד פירעונו של חוב הוא בהכרח קודם לצו הכינוס, ואילו מועד פירעונה של חבות אך ורק מאוחר לו. זאת משום שההבחנה המרכזית שביקש המחוקק לערוך בסעיף 69(א) לפקודה (סעיף 28 לפקודה בנוסחה הישן), ושמונחים אלה סייעו בידו לבססה, אינה נוגעת למועדי הפירעון של החובות, כי אם למקור החיוב – אם בפסק דין, אם לאו. בהכללת התיבה "חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות" בסעיף 69(א)(3), ביקש המחוקק להותיר בידי בית המשפט את ההכרעה בעניין זה, משום רגישותו וחשיבותו החברתית, בניגוד לתביעות חוב מן המניין המוכרעות על ידי בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל בהתאם למצבת הנכסים. יפים לעניין זה דברי השופט י' כהן בעניין רפפורט: "בה בשעה שבחוק האנגלי אין כל הוראה מיוחדת לגבי חוב בעד מזונות, מצא המחוקק המנדטורי לנכון להוסיף הוראות מיוחדות לגבי חובות מסוג זה, אם הם מבוססים על פסק-דין [...] בתי המשפט באנגליה פסקו שחוב של מזונות, לפי פסק-דין של בית-המשפט אינו בר-הוכחה בפשיטת-רגל [...] הנימוקים להלכה האנגלית הנ"ל היו, שמשניתן צו למזונות על-ידי בית-משפט, הרי רק בית-המשפט יכול לשחרר את פושט-הרגל מהחובה לקיים את הצו" (שם, בעמוד 256). סיוע פרשני יימצא לנו ביתר סעיפי הפקודה, שהרי הוראת חוק יש לפרש על רקע הקשרה הפנימי, ומובנה ותכליתה יונקים מהמסגרת הנורמטיבית שבתוכה היא מצויה (ראו, למשל: בג"ץ 6494/14 גיני נ' הרבנות הראשית, בפסקה 32 לפסק דינו של חברי, השופט סולברג (6.6.2016) (להלן: עניין גיני; יצוין כי תלויה ועומדת בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דין זה (דנג"ץ 5026/16), אך לא העקרון האמור הוא שמצוי במחלוקת); דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נו(5) 49, 126 (2002)). כך, סעיף 71 לפקודה (סעיף 30(3) לפקודה בנוסחה הישן) מגדיר "חובות בני תביעה" כ-"חוב וחבות קיימים או עתידים [...]" – משמעה של לשון הרבים היא שעל פניו אין לשלול כי הן חוב והן חבות עשויים להיות קיימים או עתידיים, ואין מדובר בהבחנה דיכוטומית, כפי שניתן היה ללמוד מניסוח כגון "חוב קיים או חבות עתידית". מסקנה זו מתחייבת גם מהטעם שהגדרת "חוב" ככזה שמועד פירעונו בעבר, לעומת "חבות" המתייחסת לעתיד, מובילה בהקשר לסעיף 69(א) לפקודה לתוצאה שגויה, שלפיה חוב מזונות לעבר יופטר באופן אוטומטי עם מתן צו הפטר, ושיקול הדעת השיפוטי בסיפא לסעיף 69(א)(3) יהא מוגבל לחבות לעתיד בלבד; שהרי, בסעיף קטן (2) נאמר "חוב או חבות", בעוד שברישא לסעיף 69(א)(3) נאמר "חבות" בלבד (ראו: פרידמן; והשוו: ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת רגל של א. שכטר, פ"ד טו 173, 186 (1961)). תוצאה זו אינה סבירה, ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית ההוראה, שהיא להגן על הזכאים למזונות ולהבטיח כי מתן ההפטר לא יפגע במחייתם. 29. הדיון בהבחנה שבין חוב לחבות נעשה למעלה מן הצורך, מכיוון שתנאי-סף למתן הפטר מחוב או חבות – ואין נפקא מינה מהו מועד פירעונם – הוא שמדובר כאמור ב"חוב בר-תביעה". זאת לנוכח הרישא לסעיף 69(א), שהוראתו היא "צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה [...]" (ההדגשה הוספה–ע'ב'); ומכלל הן נשמע הלאו – חוב שאיננו בר-תביעה, לא ניתן לקבל בגינו הפטר כלל ועיקר. כלומר, על מנת להיכנס לגדרי מערך השיקולים של מתן ההפטר, על חוב להיכלל ראשית דבר בתוך גבולות התיבה "חוב בר-תביעה", שאלמלא כן אין פעולת ההפטר חלה לגביו כלל, ללא שבית המשפט מגיע לדון בשאלה מה עשוי להיות מוחרג או לא מוחרג מפעולת ההפטר. חבות מזונות שמועד פירעונה מאוחר לצו הכינוס, אינה עונה על תנאי זה, של "חוב בר-תביעה", כפי שיפורט כעת. סעיף 30(1) לפקודה בנוסחה הישן, שהגדיר חובות בני הוכחה בפשיטת רגל, תוקן בעקבות עניין רפפורט, בחוק לתיקון פקודת פשיטת הרגל (מס' 6), התשל"ו-1976 (להלן: התיקון משנת 1976), והוּסף כי "דרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן הצו לקבלת נכסים" – אינה בת-הוכחה. בדברי ההסבר לתיקון, ה"ח 1180, בעמוד 281, הובא הרציונל לתיקון: "התברר שתביעת מזונות המגיעים על פי פסק דין, בעד תקופה שלאחר מתן הצו לקבלת נכסים [מונח שהוחלף ב"צו כינוס נכסים" בפקודה בנוסחה הנוכחי–ע'ב'] מסבכת את הליכי פשיטת הרגל, שהרי סכום המזונות שבעתיד עשוי להשתנות מדי פעם. לכן מוצע להוציא גם תביעות אלה מן החובות הניתנים להיפרע. ההצעה מאמצת בזה את דעת המיעוט של השופט מ' לנדוי [בעניין רפפורט]". סעיף 72(1) לפקודה מכיל הוראה דומה לזו שנקבעה בסעיף 30(1) לפקודה בנוסחה הישן, וקובע: "תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל" (ההדגשה הוספה–ע'ב'). מכאן שאף אם המונח "חבות" סובל גם מזונות עתידיים, לא ניתן לתת בגינם הפטר, משום שאין הם חובות בני תביעה כלל. ואכן, זוהי ההלכה (ראו: עניין ד.מ. בפסקאות 26-22; ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני (17.4.2012); רע"א 5106/09 סיסו נ' כונס הנכסים הרשמי, בפסקה 5 (6.10.2009) (להלן: עניין סיסו); לוין וגרוניס בעמודים 208-207, 281). 30. תוצאה זו אינה חפה מקשיים. מצאנו שבאיזון שבין האינטרסים של המערער לבין אלה של המשיבה, דהיינו באיזון שבין תכליות הפקודה – להגן על החייב מצד אחד, ועל הנושים מצד שני – ידו של המערער על העליונה. ספק אם עתידם של הצדדים טומן בחובו שינוי באיזון זה. כך במיוחד שעה ששוקלים גם את עניינה של משפחתו של המערער, ובמיוחד את חובתו לכלכל את בנותיו. בנוסף, משמעות הקביעה כי ההפטר מוגבל למזונות שמועד פירעונם קודם לצו הכינוס היא שההתדיינות המתמשכת בין המערער למשיבה לא תחדל, ככל שהמשיבה תמשיך לעמוד על זכאותה על פי פסק הדין מלבנון, דבר שיגרור בזבוז של משאבי בית המשפט ופגיעה באינטרס הציבורי. הגיון הדברים שהביאני למסקנה כי בנסיבות המקרה יש לפטור את המערער ממזונות עבר, עשוי היה אפוא לתמוך גם במתן הפטר למערער ממזונות עתיד, בדמות פרשנות תכליתית לסעיף 69(א)(3) שלפיה יש לכלול בגדרי צו ההפטר גם את חבות המזונות לעתיד; אלא שלשון החוק, אליה כבולה תכליתו, אינה סובלת אפשרות זו. תפקידו של הפרשן לבחור את המשמעות המגשימה במידה הרבה ביותר את תכלית החוק, מבין אלה האפשריות מבחינה לשונית, כך שלשון החוק תוחמת את מרחב הפרשנות ומגבילה את קשת האפשרויות הנוגעות לתכלית החקיקה (ראו למשל: עניין גיני, בפסקאות 35-32; דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד סג(1) 644, 677-674 (2009); ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 303-302 (2008); אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שני – פרשנות החקיקה 97 (1993) (להלן: ברק)). ויושם אל לב: ההסדר כלשונו נועד להגשים תכלית ראויה, היא ההגנה על הזכאים למזונות, וברגיל מביא לתוצאות ראויות; אלא שהמצב בענייננו חריג. ולא ניתן לתת לטקסט פרשנות שהלשון אינה יכולה לשאתה. אף אם לשונו של סעיף 69(א)(3), היא ההוראה שעניינה חבות במזונות, עשויה לסבול את פרשנותם המוצעת של המערער ושל הכנ"ר, לא כך לשון הרישא לסעיף 69(א) וסעיף 72(1) לפקודה. אין ברורה ומפורשת מן ההוראה כי "דרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס", כבענייננו, אינה חוב בר-תביעה בפשיטת רגל כלשון סעיף 72(1) לפקודה; ומשניתן לקבל הפטר רק מ"חוב בר-תביעה בפשיטת רגל" – אי-אפשר לנו להיעתר למבוקשו של המערער ביחס למזונות בעתיד. 31. למעלה מן הצורך יצוין כי לנוכח ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 72(1) לפקודה, כפי שפורטה לעיל, לכאורה ניתן היה לסבור כי הואיל ותכליתו היא בעיקרה לייעל את העברת כספי המזונות לזכאים ולהתאים את ההליך לאופיו הדינמי של החוב, נעלמו מעיני המחוקק ההשלכות של תיקון זה על ההפטר; ואולם לדעתי זה איננו המקרה, ואבאר. הנחת המוצא של בית המשפט בבואו לפרש דבר חקיקה היא כי המחוקק לא "התרשל" בעבודתו, ולא יצר מצב נורמטיבי חדש "בטעות": "חזקה היא כי אין חוק חדש מבקש לשנות מהדין הקיים בדרך אגב בלבד" (ברק, בעמוד 286). חזקה זו לא נסתרת במקרה דנן, וזאת משני טעמים מרכזיים. ראשית, התיקון משנת 1976 נחקק על רקע ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניין רפפורט ובמטרה לשנותה, כעולה במפורש מדברי ההסבר – ואין חולק כי תכלית התיקון כשלעצמה ראויה. בעניין רפפורט התייחס השופט ח' כהן במפורש לסוגיית ההפטר וחלותו על חובות בני-תביעה בלבד, בנמקו את הטעמים להצטרפות לדעתו של השופט י' כהן (בעמוד 265): "סעיף 28 לפקודה קובע כי צו-שחרור [בפקודה בנוסחה הנוכחי, סעיף 69 ו"צו הפטר"–ע'ב'] לא יפטור פושט-רגל מכל חיוב על-פי פסק-דין למזונות, אבל יפטור אותו מכל החובות האחרים שהם בני-הוכחה בפשיטת-רגל. כפי שכבר אמר חברי השופט י' כהן, אילולא היה החוב על-פי פסק-דין למזונות חוב בר-הוכחה, לא היה טעם או צורך להזכירו בסעיף זה, ולא היה מקום לדבר על חובות 'אחרים' בני-הוכחה בפשיטת-רגל [...] כשם שיתר החובות המנויים בסעיף 28(1) לפקודה חובות בני-הוכחה הם, כן החוב על-פי פסק-דין למזונות חוב בר-הוכחה הוא". הנה כי כן, משסוגיית ההפטר נדונה בפסק הדין בהקשר זה, ומשציין המחוקק כי הוא מבקש לאמץ את דעת המיעוט באותו מקרה, אין מקום לסברה כי לא נלקחה בחשבון השפעתו של אימוץ אותה עמדה על ההפטר. שנית, המצב המתואר מקבל משנה תוקף לנוכח הצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1027, 604 (להלן: הצעת חוק חדלות פירעון) – הצעת חוק מקיפה שהוכנה על-ידי הממשלה במטרה להחליף את הפקודה – וזאת הגם שיש לתת לה משקל פרשני מועט, היות שטרם הבשילה לכדי חוק מוגמר והיא מצויה כעת בעיצומו של ההליך החקיקתי (ראו ברק, בעמודים 370-368). בהצעת חוק חדלות פירעון נכלל סעיף 174(א) הקובע כי הפטר פוטר מ"חובות העבר", ואילו סעיף 175(א)(3) מחריג מגדרי חובות העבר המופטרים חובות מזונות לפי פסק דין. בדומה לסיפא לסעיף 69(א)(3) לפקודה, מאפשר סעיף 175(ב)(1) להצעת חוק חדלות פירעון לבית המשפט להכליל גם חוב מזונות בהפטר, לפי שיקול דעתו, כאשר דברי ההסבר מבהירים (בעמוד 692) כי "סייג זה קיים גם לפי פקודת פשיטת הרגל". מכאן ברי כי לשיטת המחוקק ההסדר הנורמטיבי הקיים אינו מאפשר הפטר מחובות מזונות לעתיד, ואף אין כוונה לשנותו. עם זאת יודגש כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות לגבי הפרשנות הנכונה בהקשר זה להצעת החוק, אם וכאשר תקרום עור וגידים, ובמיוחד שעה שדומה כי אין היא כוללת סעיף מקביל לסעיף 72(1) לפקודה. ועוד יוער, כי לטעמי ראוי שהמחוקק ייקח את הדברים לתשומת לב, וישקול שמא במצבים חריגים עלול להיווצר מתח בין תכליותיה של הצעת חוק חדלות פירעון – בהן דאגה לקיומם בכבוד של החייב ושל התלויים בו (סעיפים 157-156; דוח ועדת חריס), כמו גם ייעול ההליכים – לבין הוראות סעיף 174 ו-175 לחוק המוצע. 32. נותר עוד להתייחס לטענתו של הנאמן, כי יכול שהמערער יופטר מחוב המזונות לעתיד, כנגד תשלום סכום חד-פעמי שישולם למשיבה. מתווה זה אינו ממין העניין, וזאת מפני שאין הוא פותר את השאלה המשפטית הנדונה. הנאמן הביא בפנינו דוגמאות לפסיקות שבהן בית המשפט שקבע סכום חד-פעמי כאמור הוא בית המשפט לענייני משפחה, בעל הסמכות לפסוק את סכום המזונות החודשיים, כאשר הראשון בא חלף השני; זה איננו המצב בענייננו, כאשר לבית משפט של פשיטת רגל אין סמכות להתערב בפסיקת דמי מזונות. בהקשר זה יוער כי בתיקון משנת 1976 ובעקבות עניין רפפורט, הוסף גם סעיף 55א לפקודה בנוסחה הישן, המאפשר לנאמן להקציב סכומי כסף מתוך נכסי החייב לזכאי למזונות לעתיד, על חשבון המזונות העתידיים. מנגנון זה מצוי בסעיף 128 לפקודה בנוסחה הנוכחי ומקנה לבית המשפט את הסמכות לייחד סכומים לזכאי למזונות לעתיד, "מזמן לזמן מתוך נכסי החייב או מתוך הכנסותיו". תוקפה של הוראה כאמור אינו פוקע עם מתן הפטר (סעיף 128(ג) לפקודה). התוצאה של פסק הדין בעניין רפפורט, כמתחייב מלשון החוק באותה עת, היתה שבמסגרת חלוקת נכסי החייב לנושים שמבצע הנאמן בהליך פשיטת הרגל, יכללו גם מזונות לעתיד; ומשמע שלאחר מתן הפטר לא יוכלו עוד הזכאים למזונות לתבוע מזונות לעתיד מאת החייב, גם אם בגדר החלוקה לא היה די בנכסי החייב כדי לפרוע את מלוא החוב העתידי. על ידי הוספת מסלול להקצבת המזונות לעתיד מתוך מצבת הנכסים, פתר המחוקק קושי שעליו עמדה דעת הרוב בעניין רפפורט (בעמוד 261). שכן אלמלא נקבע בעניין רפפורט כי דמי מזונות לעתיד (ולא רק מזונות לעבר) נחשבים חובות בני תביעה, לא היו הזכאים יכולים לתובעם מהנאמן במסגרת חלוקת נכסי החייב; ובמקרה שלחייב לא צפויות כל הכנסות בעתיד יימצאו הזכאים מול שוקת שבורה, משנכסיו חולקו זה מכבר בין הנושים (ראו עניין סיסו, בפסקה 5; ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, תל אביב, פ"ד לה(1) 393, 396 (1980); דוח ועדת חריס, בעמודים 66-57; לוין וגרוניס, בעמוד 225)). בענייננו לא הגישו המשיבה או בנותיו של המערער בקשות לבית המשפט לפי סעיף זה. וזאת יש לומר: הסעיף אינו מסמיך את בית המשפט של פשיטת הרגל לקבוע מזונות תחת בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, ואינו משליך על תוקפו של החיוב שנקבע בערכאה המוסמכת. בית המשפט רשאי לפי סעיף 128 אך להקציב סכומים מתוך חוב המזונות לעתיד, מבלי למצות אותו, תוך איזון האינטרס של הזכאים מול אלה של יתר הנושים ושל החייב (עניין פלוני, בפסקה 3; רע"א 8015/12 פלוני נ' פלוני, בפסקה 6 (21.2.2013); ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני, בפסקה 9 (20.9.2007)). בקשת רשות הערעור 33. בבקשת רשות הערעור משיג המערער על שתי קביעות של בית המשפט המחוזי: הראשונה, כי לא יופחת צו התשלומים למפרע, לסך של 100 ש"ח לחודש; השנייה, כי לא יימסרו לידי המערער מחצית מכספי הפיטורין שלהם הוא זכאי, שסכומם הכולל 50,000 ש"ח, והם יועברו במלואם לקופת פשיטת הרגל. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור בכל הנוגע לבקשה להפחתה רטרואקטיבית של צו התשלומים, החל מיום 1.9.2012. הנאמן מצביע על כך שנמצא כי המערער יכול היה לעמוד בתשלומים שהושתו עליו, בסך של 1,000 לחודש – שמגיעים למשיבה במלואם, בניכוי הוצאות הנאמן והכנ"ר – למצער עד למועד פיטוריו; וכי המערער לא הראה טעם מדוע הגיש את הבקשה בדיעבד, ולא בזמן אמת. בשים לב לקבלת בית המשפט המחוזי את המלצת הנאמן בעניין זה בהחלטתו מיום 7.6.2010, שעליה לא השיג המערער, ולאישורה פעם שניה ואף ושלישית בהחלטות נושא ההליכים לפנינו; להתנהלותו של החייב בשלביו המאוחרים של ההליך, בין השאר במחדליו באי-עמידה בתשלומים ובאי-הגשת דוחות במועדם; ולעמדת הכנ"ר שעולה בקנה אחד עם עמדת הנאמן ולפיה מרגע הכניסה להליך על החייב למלא אחר הוראות בית המשפט ככתבם וכלשונם (הגם שהכנ"ר בדעה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור) – לא מצאתי בבקשת רשות הערעור טעם לשנות מההחלטות שניתנו בהקשר זה בבית המשפט של פשיטת רגל (ראו עוד בעניין זה: ע"א 5388/07 גיל נ' דרזנר (1.10.2009)). שונה הדבר ביחס לכספי פיצויי הפיטורין. בית המשפט הורה על העברת מלוא כספי פיצויי הפיטורין לקופת פשיטת הרגל, לאחר שזה מכבר קבע כי המערער לא יופטר מתשלומי המזונות – לא לעבר ולא לעתיד. משהגעתי למסקנה כי המערער יופטר ממזונות העבר, והיות שצו התשלומים בשיעור שנקבע, 1,000 ש"ח לחודש, עומד בתוקפו ממועד תחילתו ביום 1.9.2009 ועד ההחלטה נושא הערעור מיום 13.7.2014 – לא מצאתי טעם למנוע מהמערער קבלתם של מחצית מכספי פיצויי הפיטורין. למותר לציין כי ככל שיוותרו בסופו של יום כספים נוספים בקופת פשיטת הרגל, הם יועברו אף הם לידי המערער. סוף דבר 34. אם תישמע דעתי יתקבל הערעור בחלקו במובן זה שהמערער פטור מתשלום חובו למשיבה שמועד פירעונו קודם למועד צו הכינוס. המערער חב כלפי המשיבה בסכום שנקבע בצו התשלומים עבור התקופה שבין מועד תחילתו לבין מועד ההחלטה נושא הערעור, והנאמן יפעל בהתאם לאחר בדיקה ממצה ובפיקוח הכנ"ר, מתוך קופת פשיטת הרגל. גם בקשת רשות הערעור מתקבלת בחלקה, ומחצית מכספי פיצויי הפיטורין תועבר לידי המערער. בטרם חתימה אשוב על הקריאה לצדדים, בחלוף כמעט שלושים שנה מאז פרידתם, להביא את הסכסוך שביניהם לקיצו; מסכת ההתדיינויות המשפטיות מעידה כאלף עדים על כך שטוב יעשו הצדדים אם ינתבו את מאמציהם למציאת פתרון מוסכם, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. המשיבה תישא בהוצאות המערער בערעור בסך של 25,000 ש"ח, ובהוצאות הנאמן והכנ"ר בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד. לא ייעשה צו להוצאות בבקשת רשות הערעור. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. 1. שבע שנים עבד יעקב ברחל "והיו בעיניו כימים אחדים", וכמעט שלושים שנה המערער "עובד" במשיבה בתשלום מזונותיה, למרות שהקשרים ביניהם נותקו, אין להם ילדים משותפים, המערער בנה לו משפחה חדשה, והקשר היחיד בינו לבין המשיבה מתמצה בהתדיינויות בלתי פוסקות בערכאות. חיוב המזונות נקבע על פי הדין הדתי, והועמד על ידי בית הדין המרוני על סך של 2,000 ₪ לחודש. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הדתי, ומשכך, חיוב המזונות נותר על כנו, וככל הנראה יישאר על כנו עד מאה ועשרים של המערער. בעיני המתבונן, תוצאה זו אינה ראויה, באשר תשלום המזונות במקרה דנן לא נועד להגן על האישה כצד חלש, שנפגע כלכלית מהגירושין. לא נעלם מעיני מצבה האישי של האישה, שנותרה בבדידותה, אך החיוב במזונות אינו באותו מישור, ולא נועד לגשר על פערים כלכליים שאינם מתקיימים במקרה דנן. אין מדובר במצב בו הבעל הולך לו לדרכו עם "ההון האנושי" שצבר, בעוד שלאשה נגרמו הפסדי הון אנושי בשל "הפסד קריירה" של מי ששחה גווה בעבודות הבית ובגידול הילדים. מצבו הכלכלי של המערער - ועל כך מסכימים גם הנאמן והכונס הרשמי - אינו טוב מזה של המשיבה, נהפוך הוא. 2. הדין הדתי אינו מאפשר לצדדים להתגרש וכך נותר בעינו "הקשר הגורדי" בין המזונות לבין הנישואין, שאין חולק כי הפכו לקליפה ריקה מתוכן מזה כ-30 שנה. בהקשר אחר כתבתי את הדברים הבאים: על דרך הכלל, ראוי שהגט לא יהווה קלף מיקוח, ולא יקנה לאף אחד מהצדדים יתרון או רווח בנושאים הכספיים והרכושיים התלויים ועומדים בין הצדדים, לרבות בנושא המזונות. כאשר הנישואים באו אל קיצם והם בבחינת קליפה ריקה מתוכן, על בית המשפט לעשות שימוש ב'ארגז הכלים' העומד לרשותו, כדי להגן, מחד על הצד החלש בנקודת היציאה מהנישואין, ומאידך, להימנע מלהגיע לתוצאה שיש בה כדי ליתן תמריץ לצד המסרב להתגרש (ארגז הכלים יכול וצריך לכלול גם תרופות מהדין האישי, כגון חיוב בעל שמסרב ליתן גט במזונות מוגדלים מחמת "מעוכבת מחמתו להינשא"). ... הפתרון המתבקש הוא להקהות את עוקצן של ההשלכות הכלכליות הנובעות מאקט הגירושין עצמו, תוך הסדרת התוצאות הכלכליות של הגירושים במסלולים שונים" (ההדגשה במקור, י"ע) (ע"מ (מחוזי חי') 740/08 פלוני נ' פלוני (19.11.2008)). במקרה שבפנינו, הדין הדתי לא מאפשר לצדדים להגיע לתוצאה של גירושין והחיוב במזונות מנציח אפוא מערכת זוגית ריקה מתוכן. השאלה היא, כיצד לרכך את התוצאות הכלכליות הנובעות מכך. פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, היא חוק חילוני שאינו כפוף לדין הדתי, וחברתי, השופטת ברון, מצאה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה ראוי להפטיר את המערער מחוב מזונות העבר שנצבר. לתוצאה זו אני מצטרף בכל לב. 3. למרבה הצער, חרף הנסיבות המיוחדות של המקרה, המצב המשפטי דהיום אינו מאפשר לפטור את המערער מתשלום מזונות צופה פני עתיד. עלול להיווצר מצב בו מדי חודש "יתקתק" חיוב במזונות בסכום של 2,000 ₪, המשיבה תפתח תיק הוצאה לפועל, המערער ייאבק בהוצאה לפועל, שמא בשלב מסוים יבקש להכריז על עצמו פושט רגל, לאחר מכן יבקש הפטר, וכך נמצא חוזרים לנקודת ההתחלה (בהקשר זה אציין את הוראת השעה בחוק ההוצאה לפועל, לפיה רשאי ראש ההוצאה לפועל ליתן הפטר בתנאים המפורטים בסימן ב' לפרק ז1 שכותרתו "הפטר לחייב מוגבל באמצעים – הוראת שעה" (סעיפים 69י2 – י22 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967)). אין לי אלא לקוות כי פסק דין זה ינחה את הערכאות השונות שיידרשו, ככל שיידרשו, לסכסוך הנצחי בין הצדדים, וחזקה על הגורמים שיעסקו במלאכה, כי יעשו כמיטב יכולתם "למזער" את השלכות החיוב במזונות שעדיין עומד על כנו. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: 1. אני מסכים לפסק הדין של חברתי, השופטת ע' ברון, ומצטרף להערותיו של חברי, השופט י' עמית. מערכת השיקולים שפרשה חברתי בהרחבה אכן מורה כי בנסיבות העניין שלפנינו יש להפטיר את המערער מן החוב שהצטבר עד כה בגין חוב המזונות. 2. באשר לעתיד. משקבע המחוקק בסעיף 72(1) לפקודת פשיטת הרגל כי חוב מזונות על-פי פסק דין שזמן פרעונו חל אחרי מתן צו הכינוס אינו נכלל בגדר חוב בר-תביעה, הרי שאין מנוס מן המסקנה כי אין בכוחו של ההפטר לפטור גם את חובותיו העתידיים של המערער מכוח חיוב המזונות. אמנם, הרציונל שבבסיס סעיף 72(1) – אופיים הדינמי והמשתנה של חיובי מזונות – אינו מתקיים, על פני הדברים, בנוגע לפסק המזונות שבענייננו; אולם אין בכך כדי להתגבר על מילותיה המפורשות של הוראת החוק הנדונה. ודוק: קיימת אפשרות, אף אם דחוקה, לפיה שינוי נסיבות של ממש במצבם של המערער והמשיבה יביאו בעתיד לתוצאה אחרת מזו שבכאן. 3. אכן, התוצאה אינה רצויה: המערער מופטר מחובות העבר ומיד בתכוף מתחיל לצבור חובות חדשים, כאשר הנסיבות הן אותן נסיבות והמסקנה שיש לגזור מהן היא אותה מסקנה. לא בכדי ראתה חברתי לשוב על הקריאה למערער ולמשיבה, בחלוף 30 שנה בקירוב מאז פרידתם, ומסכת התדיינויות בלתי פוסקת, להביא את הסכסוך שביניהם לקיצו. אכן נדרשים מאמצים כּנים למציאת פתרון מוסכם, וכפי שהעיר גם חברי, השופט י' עמית. ברם, היות ועל סמך הניסיון עד כה, כשלעצמי, אני מסופק אם יחתרו המשיבה והמערער באמת ובתמים לפתרון מוסכם, אציין זאת: מצב הדברים שנוצר משפיע באופן ישיר על האפשרות לפתוח בהליכי אכיפה וגביה ביחס לחובות החדשים שייווצרו מכאן ולהבא. אף שהמשיבה אוחזת בידה בפסק דין המזכה אותה בדמי מזונות, הרי שעליה לדעת אל-נכון, כי מימוש זכות זו כפוף לעקרון תום הלב. פניה להליכי הוצאה לפועל בבקשה לאכיפת החיוב, כאשר הנסיבות שבבסיס פסק הדין דנא לא השתנו, עלולה להחשב – במצב הייחודי שנוצר בענייננו – כפתיחת הליך הוצאה לפועל בחוסר תום לב, על כל המשתמע מכך (ראו: שחר קטוביץ סוגיות נבחרות בדיני הוצאה לפועל 52-52 (2009); בר"ע (ת"א) 2149/06‏ לוי נ' תדמור, פסקה ה (1.3.2007); רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ (10.3.2008)). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשע"ו (‏26.9.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14056280_G07.doc רר מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il