פסק-דין בתיק ע"פ 5622/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ 5622/03
ע"פ 5561/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער בע"פ 5622/03:
פלוני
המערערת בע"פ 5561/03:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבה בע"פ 5622/03:
מדינת ישראל
המשיב בע"פ 5561/03:
פלוני
ערעור וערעור שכנגד על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי
בנצרת ביום 8.5.03 בת"פ 1020/02 על ידי כבוד השופטים: א' אמינוף, נ'
מוניץ, ז' הווארי
תאריך הישיבה:
ה' בטבת תשס"ד
(30.12.03)
בשם המערער:
עו"ד עופר אשכנזי
בשם המשיבה:
עו"ד מיה חדד
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. בפנינו
שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא א' אמינוף
והשופטים ז' הווארי ונ' מוניץ), אשר הרשיע את המערער בעבירות מין חמורות וגזר עליו
שש שנות מאסר בפועל ומאסר מותנה, וכן חייבו בתשלום פיצוי. ערעורו של המערער
(ע"פ 5622/03) מופנה בעיקרו כנגד הכרעת הדין, ובפרט כנגד שתי החלטות בהן דחה
בית משפט קמא את בקשותיו לחזור בו מהודייתו בעובדות, בעקבות הסדר טיעון. על פי
ההסדר תוקן כתב האישום והמערער הורשע בהתאם. המדינה מצידה ערערה על קולת העונש
שהושת (ע"פ 5561/03). נדון תחילה בערעורו של המערער, שכן אם נקבלו יתייתר
ממילא הדיון בערעורה של המדינה.
הרקע
העובדתי
2. כתב
האישום שהוגש נגד המערער ייחס לו עבירות מין חמורות בתוך המשפחה. לפי האישום,
המערער התעלל מינית בביתה הקטינה של חברתו לחיים, שהייתה בתקופה הרלוונטית בת 9-8
שנים (להלן - המתלוננת). בין היתר, כך נטען, כפה המערער על המתלוננת במספר
הזדמנויות לבצע בו מין אוראלי, והוא אף נהג להכותה. בתחילה כפר המערער באישומים
נגדו. ואולם, בישיבה שהתקיימה ביום 7.3.02 חזר בו המערער מכפירתו, במסגרת הסדר
טיעון שהושג. לפי ההסדר, נמחקו כמה מסעיפי כתב האישום וסעיף נוסף שוּנה. המערער
יוצג על ידי עורכי הדין יוסף מחאג'נה ומוחמד מחאג'נה. המערער אישר בפני בית המשפט
המחוזי כי קיבל מעורכי דינו הסבר לגבי הסדר הטיעון, וכי הוא מבין אותו ומסכים לו. בעקבות
הודיית המערער, הרשיע אותו בית המשפט בעבירות אלו: עבירת מין במשפחה, לפי סעיף
351(א) בצירוף סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977
(להלן - החוק או חוק העונשין); עבירת מין במשפחה, לפי סעיף 351(ג)(2) בצירוף סעיף
348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לאותו חוק; התעללות בקטין בנסיבות מחמירות, לפי
סעיף 368ג סיפא לחוק; ותקיפת קטין בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק.
עובדה שראוי להזכירה היא, כי המתלוננת אמורה הייתה להעיד בישיבת ההוכחות שנקבעה
לאותו תאריך - 7.3.02. המתלוננת הייתה אותה עת כבת 10 שנים. ואולם, העדות התבטלה
עוד לפני שהודע על הסדר הטיעון, בשל תקלה במערכת הטלוויזיה במעגל סגור, באמצעותה
הייתה אמורה להינתן העדות. עוד יצוין, כי חוקרת הילדים שבידיה הופקדה חקירת
המתלוננת נתנה היתר להעידה בבית המשפט לתקופה של עד חודש וחצי ממועד הגשת כתב
האישום (היתר כאמור מתחייב לפי הוראת סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת
ילדים), תשט"ו-1955). תקופה זו עמדה בפני סיום בתאריך האמור. משמע, גם אלמלא
הסדר הטיעון לא הייתה המתלוננת מעידה במסגרת התקופה לגביה ניתן ההיתר מאת חוקרת
הילדים, והיה צורך בהיתר מחודש בכדי להעידה במועד מאוחר יותר.
בתאריך
23.3.02 ניסה המערער, אשר היה עצור עד תום ההליכים, להתאבד בתלייה. ניסיון
ההתאבדות בוצע לאחר שהמערער הוכה על ידי עצירים אחרים בבית המעצר. הוא הועבר לבית
חולים, טופל והוחזר לבית המעצר. באותו יום ביצע המערער ניסיון התאבדות נוסף, בכך
שגרם לעצמו חתכים בידיו. הוא נשלח שוב לבית החולים. בבית החולים סיפר לרופא שבדק
אותו, כי ניסה להתאבד כיוון שעורכי דינו הביאו אותו לחתום על הסדר הטיעון בו הוא
מודה בדברים שלא עשה. הוא טען כי הסניגורים הפרו אמונים כלפיו, על רקע שלא נפרטו,
וכי הוא פיטר אותם בשל כך. דבריו התייחסו במיוחד לעו"ד יוסף מחאג'נה. איננו
רואים לנכון לפרט את טענתו של המערער כלפי סניגוריו משום שלפרקליטים לא ניתנה
אפשרות להתגונן. עצם הצגת הטענה עלולה לפגוע בעורכי הדין. אף ההליכים, בבית המשפט
המחוזי ובבית משפט זה, אינם מאפשרים בדיקה ראויה של תלונתו של המערער. ביום
25.3.02 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי, במסגרת בקשה לעיון חוזר בתנאי המעצר
שהגישו פרקליטיו של המערער בעקבות ניסיונות ההתאבדות שביצע. עו"ד יוסף
מחאג'נה ייצג את המערער בדיון, והמערער לא אמר דבר בעניין פיטוריהם של הסניגורים.
בהסכמת הצדדים החליט בית המשפט לשלוח את המערער להסתכלות. חוות הדעת הפסיכיאטרית
על המערער הוגשה בתאריך 15.4.02. ממצאי הבדיקה העלו, כי ניסיונות ההתאבדות לא נבעו
מהפרעה פסיכוטית אלא באו על רקע הסיטואציה המשפטית אליה נקלע המערער. כמו כן נכתב
כי המערער ניסה להציג חזות של אדם הסובל ממחלת נפש, אך הוא נמצא שפוי וכשיר לעמוד
לדין.
3. ביום
18.4.02 שלח המערער מכתב לעורכי דינו, עם העתק לבית המשפט המחוזי, בו פיטר אותם
מייצוגו בשל הפרת האמונים הנטענת. אביו של המערער הגיש לבית המשפט תצהיר התומך
בטענות המערער. בפתחה של הישיבה הבאה שהתקיימה במסגרת ההליך, בתאריך 25.4.02,
הודיע המערער על כך שפיטר את עורכי דינו וביקש לחזור בו מהודייתו. שני הסניגורים
הביעו אף הם את רצונם להתפטר מייצוגו של המערער. הם טענו בפני בית המשפט כי הסבירו
למערער את הסדר הטיעון בטרם הודה, וכי הוא הבין את ההסדר היטב. הם הוסיפו, כי
טענותיו של המערער נועדו על מנת להתחמק מתשלום שכר הטרחה המגיע להם. עו"ד
יוסף מחאג'נה אף התייחס, בקצרה, להאשמותיו של המערער נגדו והכחיש אותן. המדינה
התנגדה לבקשת המערער לחזור בו מהודייתו. בית משפט קמא דחה את הבקשה. ההחלטה נומקה
בהתרשמותו של בית המשפט, לאור דברי המערער עצמו, כי הוא הבין את הסדר הטיעון והודה
באשמה מרצונו החופשי. בית המשפט אף ציין כי המערער דובר עברית רהוטה, וכי ההסדר
הוסבר לו על ידי עורכי דינו גם ברוסית, היא שפת אימו. בנוסף, נעתר בית המשפט לבקשת
המערער ושיחרר את הסניגורים מן הייצוג. לאור זאת נדחה מועד הטיעונים לעונש ליום
23.5.02, בכדי לאפשר למערער לשכור שירותיו של עורך דין אחר. דא עקא, גם לישיבה
שנערכה במועד שנקבע הגיע המערער כשאינו מיוצג, ועל כן הורה בית המשפט לסניגוריה
הציבורית להעמיד לו סניגור.
ביום
11.6.02 הגישו סניגוריו החדשים של המערער, מטעם הסניגוריה הציבורית, עתירה
לבג"ץ (בג"ץ 4994/02) כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 25.4.02, הדוחה
את בקשתו לחזור בו מן ההודיה. בתגובתה של המדינה לעתירה, הציעה היא כי יתקיים בבית
המשפט המחוזי דיון מחודש בהחלטה. ביום 19.12.02 התקיים דיון בעתירה בבית המשפט
העליון. לאור המלצת בית המשפט חזר בו המערער מעתירתו והיא נדחתה. בתאריך 29.12.02
הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה נוספת לחזור בו מהודייתו. ביום 20.1.03 ניתנה
החלטה הדוחה את הבקשה, מאותם הטעמים שעמדו ביסוד דחיית הבקשה הראשונה. כמו כן נאמר
בהחלטה, כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב. לדברי בית משפט קמא, הבקשה הוגשה תשעה
חודשים לאחר הבקשה הראשונה, והיא נבעה מכך שתסקיר המבחן ודו"ח ההסתכלות
שהוכנו לגבי המערער, וכן תסקיר שהוכן על המתלוננת, העלו ממצאים שליליים ביחס אליו.
ביום 13.4.03 התקיימה ישיבה לשמיעת הטיעונים לעונש. סניגורו של המערער הודיע,
בהנחיית המערער, כי לא יטען לעניין העונש. המערער עצמו אמר לבית המשפט כי לא ביצע
את העבירות המיוחסות לו, וכי לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את חפותו. הוא הוסיף, כי
הודה רק משום שעורכי דינו דאז יעצו לו לעשות כן, בכדי שלא יקבל עונש חמור יותר.
ביום 8.5.03 ניתן גזר הדין. בקביעת העונש התחשב בית משפט קמא בחומרת העבירות
ובהשפעתן הקשה על המתלוננת, מחד גיסא, ובהודיית המערער ובעברו הנקי, מאידך גיסא.
לאור זאת הושת עליו, כאמור, עונש של שש שנות מאסר לריצוי בפועל. כמו כן נגזר עליו
מאסר מותנה בן שלוש שנים, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח.
טענות
הצדדים בערעור
4. המערער
קובל בפנינו על שתי החלטותיו של בית משפט קמא לדחות את בקשותיו לחזור בו מן
ההודיה. טענתו הראשונה היא, כי נשללה זכותו לייצוג משפטי. לדבריו, בעת הדיון
בבקשתו הראשונה לחזור בו מן ההודיה, ביום 25.4.02, לא היה הוא מיוצג שכן כבר
בתחילת הדיון הודיע על פיטורי עורכי דינו. את טענותיו בדבר החזרה מההודיה שטח
המערער בפני בית המשפט בעצמו. לא זו בלבד שעורכי הדין לא ייצגוהו אלא שהם אף טענו
כנגד בקשתו, באומרם כי הוא הבין היטב את הסדר הטיעון לאור הסבריהם. עוד טענה בפי
המערער הינה, כי עורכי דינו הטעו אותו בכך שאמרו לו כי במסגרת הסדר הטיעון נמחקו
מכתב האישום כל הסעיפים המייחסים לו עבירות מין. הוא מוסיף, כי הודה כיוון שהוסבר
לו על ידי סניגוריו, שאם לא יודה יהיה צפוי לעונש של 30 שנות מאסר, ולעומת זאת אם
יודה יושתו עליו כ-7 שנות מאסר בלבד. באשר לנימוקי החלטתו השנייה של בית המשפט
המחוזי, גורס המערער כי שגה בית המשפט משייחס לו חוסר תום לב. לדבריו, הוא ביקש
לראשונה לחזור בו מן ההודיה עוד לפני שהוגש תסקיר שירות המבחן. המערער מוסיף, כי
בית המשפט התעלם מכך שהוא לא קפא על שמריו בין מועדי הגשת שתי הבקשות, אלא ניהל
הליך בפני בג"ץ. הבקשה השנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי זמן קצר לאחר שהסתיים
ההליך בבג"ץ במשיכת העתירה. המערער שב וטוען כי בקשתו לחזרה מן ההודיה באה על
רקע משבר האמון החריף שפרץ בינו לבין סניגוריו. לדבריו, הוא חש כי לא קיבל את
הייעוץ המשפטי הנכון וכי הובל למהלך שלא הבינוֹ לאשורו. טענתו המרכזית במישור
המשפטי הינה, כי לאור ההלכות שיצאו מלפני בית משפט זה בסוגיית חזרתו של נאשם
מהודייתו, היה על בית משפט קמא לאפשר לו לעשות כן. הוא מדגיש את העובדה, שבקשותיו
לחזור בו מן ההודיה הוגשו לפני מתן גזר הדין. באופן חלופי להשגותיו על הכרעת הדין
טוען המערער, כי החמיר עימו בית משפט קמא יתר על המידה בעונש שהשית עליו.
5. המשיבה,
מצידה, חוזרת על דברי בית משפט קמא, לפיהם הסדר הטיעון הוסבר למערער על ידי עורכי
דינו והוא הצהיר כי הבינו. לעניין הייצוג המשפטי של המערער טוענת המשיבה, כי
הסניגורים שוחררו מן הייצוג על ידי בית המשפט רק בסוף הדיון שהתקיים ביום 25.4.02.
משמע, במהלך הדיון היה המערער מיוצג. כמו כן, מדגישה המשיבה את העובדה שבקשת
המערער לחזור בו מן ההודיה באה זמן רב - כחודש וחצי - לאחר שהודה, וימים ספורים
בלבד לאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין. המשיבה מוסיפה, כי טענותיו הקשות של המערער לגבי
סניגוריו הושמעו לראשונה כחודש לפני שהודיע על פיטוריהם. במהלך תקופה זו הוא אף
יוצג על ידי עו"ד יוסף מחאג'נה בדיון שהתקיים בעניין המעצר. עוד מציינת
המשיבה, כי לטענות המערער בדבר הפרטים המטעים שמסרו לו הסניגורים אודות הסדר
הטיעון לא נמצא זכר הן במכתב הפיטורין, והן בדבריו לבית המשפט בישיבה שנערכה ביום
25.4.02. המשיבה גורסת, כי עניינו של המערער אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים שרק
בהם, על פי הפסיקה, ניתן להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו. אליבא דידה, אין חשש כי
ההודיה ניתנה בניגוד לרצונו האמיתי של המערער או בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. נתון
נוסף אשר מצדיק את דחיית הבקשה, לפי הנטען, הוא העובדה שההודיה באה במסגרת הסדר
טיעון. כן מציינת המשיבה כי המערער הודה בפני פסיכיאטר שבדק אותו כי ביצע את
העבירות המיוחסות לו. טענה נוספת שמעלה המשיבה הינה, כי הודיית המערער וחזרתו מן
ההודיה לא היו אלא תכסיס, שמטרתו למנוע את עדות המתלוננת. לפי הטענה, בעת שהודה
המערער ידע הוא כי עמדה להסתיים התקופה לגביה נתנה חוקרת הילדים היתר להעיד את
המתלוננת, שהינה עדת התביעה המרכזית. כאשר ביקש לחזור בו מהודייתו, היה זה ביודעו
כי התקופה הסתיימה זה מכבר. לבסוף מבקשת המשיבה לציין, כי אם יתקבל הערעור והתיק
יוחזר לערכאה דלמטה לשמיעת הראיות, יתעורר קושי בהעדת המתלוננת. תהליך ההתאוששות
של המתלוננת מן הטראומה שעברה, אשר סיכוייו משתפרים ככל שחולף הזמן מאז בוצעו
המעשים נשוא האישום, עלול להיפגע אם היא תיאלץ לשוב ולתאר את האירועים שחוותה.
במצב דברים זה לא מן הנמנע כי יוחלט שלא להעיד את המתלוננת, מה שיפחית באופן
משמעותי את הסיכוי להביא להרשעתו של המערער.
דיון
6. יש
ממש בטענת המערער, כי בדיון שנערך ביום 25.4.02, בו ביקש לראשונה לחזור בו
מהודייתו, לא היה הוא מיוצג. אין כל נפקות לכך שמבחינה פורמלית לא שוחררו עורכי
הדין מחאג'נה מן הייצוג אלא בסופה של אותה ישיבה. כאמור, המערער טען בעצמו בפני
בית המשפט. עורכי דינו דאז ציינו בפני בית המשפט, כי המערער הבין היטב את משמעות
הסדר הטיעון. בהחלטתו הדוחה את בקשת המערער התבסס בית משפט קמא, בין היתר, על
דבריהם. על כן ברי, כי מבחינה מהותית לא היה המערער מיוצג. זאת ועוד, ההסתמכות על
דברי הפרקליטים אפשרית רק על סמך ההנחה, כי אין ממש בטענתו של המערער לפיה הם הפרו
אמונים כלפיו. כאמור, הטענה עצמה לא נתבררה ואף לא ניתן לבודקה בהליך הנוכחי. במצב
זה היה על בית המשפט למנות לו סניגור, לפי הוראת סעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין
הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). הטעם לכך
הוא, כי העונש הקבוע בחוק בגין העבירות בהן הואשם המערער עולה על עשר שנים (ראו
למשל סעיף 351(א) לחוק העונשין, אחד מן הסעיפים בהם הואשם המערער). לדעתי, אין
לייחס לפגם זה משקל מכריע. בקשתו השנייה של המערער לחזור בו מהודייתו הוגשה ונדונה
בעודו מיוצג על ידי עורכי דין מטעם הסניגוריה הציבורית. בכך התרפא הפגם האמור.
7. סעיף
153(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי נאשם רשאי לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט
אם הרשה זאת בית המשפט "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". בפסיקתו של בית משפט
זה נדונה השאלה, מהם אותם נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן היתר לחזרה מהודיה. לא
נקבעו מסמרות בעניין זה. ככלל, נפסק כי היתר כאמור יהא מוצדק רק בנסיבות חריגות.
אלו מתקיימות, למשל, כאשר מתוך מכלול הנסיבות מתעורר חשש ממשי שהנאשם הודה באשמה
בניגוד לרצונו החופשי, או תוך שהוא אינו מבין את משמעות הודייתו (ע"פ 945/85
פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 572, 579 (להלן - עניין פלוני); ע"פ
1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 621; ע"פ 763/03 שמואל נ'
מדינת ישראל (טרם פורסם); י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג)
1002-996). גישה המקלה יותר עם הנאשם הובעה על ידי השופטים א' גולדברג וש' נתניהו,
בניגוד לעמדתו החולקת של השופט ת' אור, בגדרו של ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ'
סמחאת, פ"ד מה(5) 798 (להלן - עניין סמחאת). לפי גישת הרוב אין להכביד על
נאשם, שרצונו לחזור בו מההודיה אינו נובע מתוך תכסיס פסול אלא מטעם ענייני וכן. די
בכך שהנאשם סובר כי טעה בשיקוליו בעת שהודה, ומטרתו היחידה היא כי תינתן לו ההזדמנות
להוכיח את חפותו, בכדי שיותר לו לחזור בו מן ההודיה (עניין סמחאת, עמ' 803-802).
יש לציין כי בפסקי הדין שנזכרו לעיל, אשר החילו את הגישה המחמירה, דובר בנאשמים
אשר ביקשו לראשונה לחזור בהם מהודיותיהם במסגרת הערעור, לאחר שהערכאה הדיונית גזרה
את דינם. אכן, יש טעם רב בכך שרק בנסיבות נדירות יוּתר לנאשם לחזור בו מהסדר טיעון
לאחר גזירת דינו, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת
העונש שמוטל עליהם בדיעבד ב(ראו עניין פלוני,
עמ' 579). אין אלה פני הדברים במקרה בו מבקש הנאשם לחזור בו מהודייתו עוד לפני מתן
גזר הדין. בנסיבות כאלה קטן החשש שמא מדובר בתכסיס. על יסוד זה איבחן בית המשפט
בעניין סמחאת את נסיבות המקרה שעמד לפניו לעומת אלו שבעניין פלוני (ראו עניין
סמחאת, עמ' 801). הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני
מתן גזר הדין. כמובן, שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש
להתחשב ביתר הנסיבות.
8. בנסיבות
המקרה דנא, סבור אני כי יש להיעתר לבקשתו של המערער ולאפשר לו לחזור בו מהודייתו.
אמנם, המערער היה מיוצג בעת שהסכים להסדר הטיעון. עורכי דינו הסבירו לו את ההסדר
והוא אישר בפני בית המשפט כי הבינוֹ. המשיבה אף צודקת בטענתה כי מתעוררות תהיות
מסוימות לגבי התנהגותו של המערער. כך, ניתן לציין את העובדה שהמערער לא ביקש מיד
לחזור בו מהודייתו אלא רק כעבור כחודש וחצי. אין הסבר מניח את הדעת גם לכך שהמערער
שלח לעורכי דינו את מכתב הפיטורין כחודש לאחר שסיפר בבית החולים, כי כבר פיטר אותם
על רקע החשד להפרת אמונים מצידם. זאת, במיוחד על רקע העובדה שאחד מעורכי הדין טען
בשם המערער בדיון שהתקיים בבית המשפט זמן קצר לאחר אמירת דברים אלה.
9. מנגד,
בפי המערער טיעונים כבדי משקל המכריעים את הכף. החשדות שהעלה המערער כנגד עורכי
דינו הינם חמורים ביותר. אם אמנם יעצו הסניגורים למערער להסכים להסדר הטיעון תוך
הפרת אמונים כלפיו, בעודם מוּנעים משיקולים זרים, ברי
כי נגרם לו עוול קשה המצדיק כי יותר לו לחזור בו מהודייתו. לאור הטענות שהעלה
המערער, מתעורר החשש כי הודייתו ניתנה בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו. כפי שצוין,
טענותיו של המערער אינן ניתנות לבירור בגדרו של הליך זה. לעורכי הדין מחאג'נה לא
ניתנה הזדמנות של ממש להתגונן נגד ההאשמות שהופנו כלפיהם ולהפריכן. בשל הדברים
הקשים שטוען המערער, ולאור משמעותה החמורה של ההרשעה לגביו (ראו דברי השופטת
נתניהו בעניין סמחאת, עמ' 803), מן הראוי כי הספק יפעל לטובתו. ישנם נתונים נוספים
המחזקים את הנטייה להיענות לבקשתו של המערער, על רקע המבחנים הפסיקתיים שצויינו.
כך, יש לזכור כי המערער ביקש לחזור בו מהודייתו עוד לפני שניתן גזר הדין בעניינו.
עובדה זו מפחיתה, כאמור, את החשש שמא מדובר בתכסיס. המהלך שנוקט המערער אף כרוך
בסיכון לא מבוטל. העונש שגזר עליו בית משפט קמא הינו לכאורה עונש קל, בהתחשב
בחומרת העבירות בהן הורשע. המערער בוודאי מודע לכך שאם יוחזר המשפט לשלב ההוכחות,
ובסופו הוא יורשע בשנית, עלול העונש שיושת להיות חמור הרבה יותר. נכונותו לשאת
בתוצאות הקשות מחזקת את הרושם, כי הוא מבקש להוכיח את חפותו. יתר על כן, קשה לייחס
למערער תחכום כה רב ולומר כי כל מהלכיו נבעו מתוך כוונה לסכל את עדות המתלוננת
נגדו. תכסיס כזה מחייב הבנה מסוימת בסדרי הדין החלים בנושא, למשל לגבי עדות ילדים,
וספק אם ידע זה נמצא ברשותו של המערער.
10. באשר
לטיעון האחרון שהעלתה המשיבה, הנוגע לחשש כי המתלוננת לא תוכל להעיד במשפט כנגד
המערער, הרי שהוא אינו מהווה שיקול לגיטימי. משהגענו למסקנה, כי הכללים החלים לגבי
חזרה מהודיה מורים שיש להתיר למערער לחזור בו מהודייתו, הקשיים הצפויים בניהול
ההליך אינם יכולים לשחק לרעתו. זאת, בהעדר ביסוס ממשי לטענה, כי המערער היה מודע
למצב הדברים המשפטי האמור וביצע מניפולציה שכוונה למטרה זו ממש. למעלה מן הדרוש
נוסיף, כי המשיבה העלתה חשש גרידא בעניין עדותה של המתלוננת. היא לא טענה באופן
פסקני, לאור בדיקת מכלול ההיבטים הרלוונטיים, כי המתלוננת אכן לא תוכל להעיד
במשפט, או כי ישנה סבירות גבוהה לכך.
11. אשר
על כן, ועל אף שהעניין אינו נקי מספקות, אני בדעה כי אין מנוס מלהתיר למערער לחזור
בו מהודייתו. אם תישמע דעתי, יש לקבל את ערעורו, לבטל את הרשעתו ולהחזיר את הדיון
בעניינו לבית משפט קמא, לשמיעת ההוכחות בתיק. מן הראוי שהעניין יחזור למותב אחר
מזה שדן בתיק וכי תינתן עדיפות לשמיעתו. לאור זאת מתייתר הדיון בערעורה של המדינה
והוא נמחק.
12. עקב
ביטול ההרשעה, חוזר המערער ממעמד של אסיר מורשע למעמד של עצור. בית משפט קמא הורה
על מעצרו של המערער עד תום ההליכים נגדו ביום 18.2.02. כידוע, הוראה על מעצרו של
נאשם עד תום ההליכים פוקעת בתום תשעה חודשים מיום שניתנה, אם טרם הסתיים משפטו.
במקרה דנא תקופה זו חלפה זה מכבר. בא כוחו של המערער הביע בפנינו את הסכמתו לכך
שמעצרו יוארך אם יתקבל ערעורו והכרעת הדין תבוטל. לפיכך אני מציע כי נעשה שימוש
בסמכותנו לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים),
התשנ"ו-1996, ונאריך את מעצרו של המערער בתשעים ימים, החל מיום מתן פסק
דיננו, או עד למתן פסק הדין בעניינו בבית המשפט המחוזי בנצרת, הכל לפי המוקדם.
ש
ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ
ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, כ"ה בטבת תשס"ד
(19.1.2004).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03056220_S04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/