אורן כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5617/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5617/13 ע"פ 5914/13 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"פ 5617/13: אורן כהן המערער בע"פ 5914/13: יום טוב רודה כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.7.13 בת"פ 35924-07-12 שניתן על ידי השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: כ"ב באייר התשע"ד (22.5.14) בשם המערער בע"פ 5617/13: עו"ד באסל פאלח בשם המערער בע"פ 5914/13: עו"ד אורי פלדמן בשם המשיבה : עו"ד לינור בן אוליאל בשם שירות המבחן: עו"ס ברכה וייס פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת סלע) בת"פ 35924-07-12 מיום 11.7.13. עניינה של הפרשה שוד עוברת אורח ועבירות נלוות. רקע ב. כנטען בכתב האישום, ביום 8.7.12 קשרו המערער בע"פ 5914/13 (להלן המערער 1), יליד 1991, והמערער (בע"פ 5617/13 (להלן המערער 2), יליד 1975, קשר לשדוד עובר אורח מזדמן. השניים הגיעו ברכב שכור למרכז מסחרי בחיפה; מערער 2 נהג ברכב. בשעה 21:04 באותו יום רץ המערער 1 לעבר המתלוננת שיצאה מן המרכז המסחרי, היכה אותה בידה, משך בכוח את התיק שהחזיקה בידה השמאלית ולקחו. התיק הכיל, בין היתר שטרות כסף בסך כ- 600 ₪, מעטפה ובה הפדיון היומי של החנות שבה עבדה בסך 2,251 ₪ ושיק בסך 1,000 ₪. המערער 1 ברח לכיוון מגרש חניה, והמערער 2 שהמתין ברכב נסע במהירות לעברו, אספו ומילט את שניהם מן המקום בנסיעה מהירה תוך כיבוי פנסי הרכב. מספר הרכב נרשם בידי חיילים שהיו במקום. בשעה 21:25 איתרה ניידת בילוש את הרכב. אותה שעה היה ברכב אדם נוסף. השוטרים עקבו אחר נסיעת הרכב. בשלב מסוים החל המערער 2, לאחר שזיהה כי עוקבים אחר הרכב, בנסיעה פרועה במטרה להימלט מן הניידת. המערער 2 לא שעה לקריאות השוטרים והמשיך בנסיעה מהירה. בשלב מסוים יצא המערער 1 מן הרכב ופתח במנוסה. במהלך מנוסתו השליך את תיקה של המתלוננת. במקביל המשיך הרכב בנסיעתו, והניידת דלקה אחריו. זמן קצר לאחר מכן יצאו יושבי הרכב והחלו בריצה. המערער 1 והמערער 2 נלכדו. כנטען באישום השני, העבירה מושא האישום הראשון נעברה שעה שהמערער 1 היה אמור להימצא במעצר בית בבית הוריו במסגרת מ"ת 11485-03-12. המערער 1 הורשע איפוא במסגרת הסדר טיעון בקשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בשוד לפי סעיף 402(א) לחוק ובהפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק. המערער 2 הורשע בהסדר טיעון בקשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק, בסיוע לשוד לפי סעיף 402(א) ו-31 לחוק, במעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 388(א)(1) לחוק ובהפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק. תסקירי שירות המבחן ג. שירות המבחן התרשם, כי המערער 1 נטל אחריות מלאה למעשים והביע חרטה כנה. צוין, כי המערער 1 הבין את חומרת מעשיו ואת הצורך בעריכת שינוי מהותי בחייו, והביע רצון להשתלב בהליך טיפולי. עם זאת, נוכח חומרת העבירות ונוכח ניסיון קודם שלא צלח לשלבו בעבודות שירות, לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית בעניינו, והמליץ על ענישה מציבת גבולות; כן הוצע לשלבו בתכנית טיפולית במסגרת מאסרו. אשר למערער 2, שירות המבחן התרשם, כי הוא נטל אחריות על מעשיו והביע חרטה. נאמר, כי ללא שילובו בהליך טיפולי שיקומי קיימת סבירות גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד, וכי בהיעדר כלים להתמודדות מותאמת במצבי לחץ ומשבר, פונה המערער 2 להפרת החוק. הומלץ, כיון שהמערער 2 מבין כנאמר את המחויבות הנדרשת ממנו בהליך טיפולי, על הטלת צו מבחן למשך 24 חודשים שבמהלכם ישולב בטיפול במסגרת שירות המבחן, וכן על מאסר על תנאי ופיצוי. גזר הדין ד. בית המשפט קמא נדרש לחומרת מעשיהם של המערערים, והטעים כי פעלו בצורה מתוכננת ומחושבת ובחרו בכוונת מכוון לשדוד את המתלוננת, "זאת במטרה להשיג 'כסף קל' ומהיר ומתוך הנחה... כי חוסר האונים שלה ביחד עם גורם ההפתעה יקלו על ביצוע העבירה". צוין, כי אין המדובר באירוע ספונטני שאליו נקלעו המערערים, כי אם בשוד אשר תוכנן מראש, וכי התנהלותם, חלוקת התפקידים ביניהם והימלטותם מאנשי המשטרה ללא מורא מלמדת על מקצועיות ועל בריונות. לאלה הצטרפה פגיעה בערכים חברתיים ופגיעה קשה בבטחונה האישי של המתלוננת. למול אלה נתן בית המשפט דעתו לנסיבות המערערים, כפי שעלו מתסקירי שירות המבחן, לאחריות שנטלו על מעשיהם ולחרטה שהביעו. בית המשפט נדרש למתחם הענישה וקיבל את המתחם שהציעה המדינה (לגבי המערער 1 בעבירה העיקרית בין שנתיים לארבע שנים ולגבי המערער 2 שנה וחצי עד שלוש וחצי), אף שסבר כי המתחם נמוך. אשר למערער 1, בית המשפט התחשב בגילו הצעיר מזה ובעברו הפלילי מזה, והטעים כי ביצע את העבירות מושא הערעור חצי שנה לאחר שחרורו ממאסר, בעוד תלויים נגדו מאסרים מותנים ובעודו במעצר בית בתיק אחר; צוין, כי "התנהלותו זו מלמדת על זלזול בוטה בצוים והוראות בית המשפט והעדר מורא מפני החוק, וכן על המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור". אשר למערער 2 הוסבר, כי אמנם חלקו קטן מזה של המערער 1, אולם מעשיו מצויים ברף העליון של עבירות הסיוע. צוין, שהוא ביצע את העבירות מושא הערעור בעוד תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בגין עבירות רכוש. למול זאת נתן בית המשפט דעתו לכך כי עד גיל 34 לא היה מערער זה מעורב בפלילים, לכך שהיה נתון במצוקה כלכלית ולמצבו הבריאותי. על המערער 1 הוטלו איפוא מאסר בפועל בן 38 חודשים ו- 9 חודשי מאסר נוספים במצטבר, על דרך הפעלת שני מאסרים מותנים שעמדו כנגדו (בת"פ 4910-05-11 ובת"פ 36944-02-10), מאסר על תנאי למשך 18 חודשים ופיצוי בגובה 12,000 ₪. על המערער 2 הוטל מאסר בפועל למשך 30 חודשים והופעל מאסר על תנאי בן 10 חודשים במצטבר (ת"פ 36944-02-10). עוד הוטל עליו מאסר על תנאי בן 18 חודשים. לבסוף נפסל המערער 2 מהחזקת רשיון נהיגה למשך 12 חודשים מיום שחרורו, והוטל עליו לשאת בפיצוי בגובה 4,000 ₪. בסיפת דבריו פנה בית המשפט בהמלצה לשירות בתי הסוהר, כי יבחן את האפשרות לשילוב המערערים במסגרת טיפולית. טענות המערערים והדיון בערעור ה. לטענת המערער 1, מעשיו "אין בהם לא תכנון ולא חישוב. יש בהם לכל היותר איולת ושטות". נטען, כי בית המשפט לא הגדיר מפורשות את מתחם הענישה, וכי נוכח נסיבותיו האישיות וגילו הצעיר היה מקום לענישה מקלה יותר. נטען, כי לא היה מקום להפעיל את המאסרים המותנים במצטבר, וצוין ביחס לעבירה של הפרת הוראה חוקית כי הטלת מאסר מותנה בן שנה וחצי בגין עבירה שהעונש המירבי בגינה הוא שנתיים, אינה מידתית. לבסוף נטען, כי הפיצוי הכספי מופרז, וכי המערער 1 אינו יכול לעמוד בתשלומיו. לטענת המערער 2, הוטל עליו עונש כבד ולא פרופורציונלי למעשיו, בפרט כאשר משוים בין העונש שהוטל על המערער 1 למול זה שהוטל עליו. הוטעם, כי חלקו קטן מזה של המערער 1, כי עברו היה נקי עד גיל 34, וכי הביע רצון בשיקום. ו. בתסקיר עדכני צוין ביחס למערער 1, כי הוא מבטא מוטיבציה מילולית להשתלב בטיפול, אך עד כה לא הצליח להשתלב במסגרת טיפולית ולשנות את דרכיו. ביחס למערער 2 צוין, כי אין לו בעיות משמעת במאסרו, וכי הצליח להשתלב בטיפול פרטני ולהתקדם בו. ז. בדיון לפנינו הטעים בא כוח המערער 1, כי היה מקום להתייחס לכך שלא נגרם למתלוננת נזק, ולכך שנטל אחריות על מעשיו. בא כוח המערער 2 טען, כי לא ניתנה הדעת לסיכויי השיקום ולהמלצה הטיפולית של שירות המבחן. כן נטען, שלא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות של המערער 2 ובפרט למצבו הרפואי. שני הסניגורים טענו כנגד מתחם הענישה והעונש בתוכו. באת כוח המשיבה הדגישה את חומרת העבירות ונסיבותיהן. כן הודגש כי לשניים עבר פלילי שאינו קל. נטען גם מפי המערער 2 בעניין הפיצוי, אך נציין כבר כאן כי אין בידינו להידרש, לכך משלא צורפה המתלוננת. ובאשר ליכולת התשלום ניתן לפנות לפי סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995. הכרעה ח. שמענו את טיעוני הצדדים, קראנו בעיון את גזר דינו של בית המשפט המחוזי ועיינו בתסקירי שירות המבחן, ומצאנו כי אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערערים. ט. בבואנו לבחון את העונש שגזר בית המשפט קמא, יש ליתן את הדעת לשיקולי הענישה השונים ולנתוני המקרה הקונקרטי (ע"פ 9919/07 פלוני נ' מדינת ישראל (2010)). בקביעת מתחם הענישה ביחס לעבירות שבהן הודו המערערים, ניתן משקל לחומרת העבירות ולפגיעה בערכים החברתיים. לא פעם התייחס בית משפט זה לחומרה היתירה הטמונה בעבירת השוד: "מדובר בעבירות אלימות חמורות ביותר. יש בהן כדי ניצול חמור, בזוי, של חוסר הישע של הקורבן, נטילת מעותיו ורכושו והותרתו מצולק בגופו ובנפשו... מעבר לפגיעה בקורבן העבירה, נפגעת גם תחושת הביטחון הכללית. בית המשפט מצווה לתרום את חלקו למאבק בתופעה, על ידי הטלת עונשים מרתיעים" (ע"פ 4572/13 נאג'י נ' מדינת ישראל (2014) (השופט הנדל), פסקה 4). שוד אשה עוברת אורח הוא התאנות לטרף קל וחלש פיסית על פי רוב מן התוקפים, מאורע הנתפס בהפתעה מרה, שהקרבן אינו מצפה לה, מאת גזלנים החומדים את ממונו ורכושו של הזולת בלא שעמלו בו; והאימה מובנית ומובנת בנסיבות אלה. אין צורך בכל מקרה בתסקירי קרבן כדי לחוש את הטראומה העוברת על הקרבן. שפל מוסרי ובזוי מחייב ענישה שיש בה גמול והרתעה; נסיבות אישיות לא יישכחו, אך לטעמנו בכגון דא החלק הדומיננטי הוא הגמול. עבירת השוד דנא נעברה על ידי המערערים לאחר ייזום ותכנון מוקדם, שאליה התלוותה התנהגות פורעת חוק. בנוסף לאירוע המרכזי בכתב האישום, הורשעו המערערים גם בעבירות נלוות נוספות - לרבות הפרת הוראה חוקית (המערער 1) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (המערער 2). אלה מצטברים יחדיו לתמונה עגומה של מסכת עבריינית המחייבת – כאמור – ענישה מחמירה. התנהלות המערערים שניהם מלמדת כי אין עליהם מורא החוק – בעוד תלוי ועומד נגדם עונש מאסר מותנה, לא היססו לעבור עבירה נוספת, ואף חמורה מאלה מן העבר. המערער 1 הכביר לעשות בעברו את העבירה מושא הערעור בעודו נתון במעצר בית תוך זלזול בוטה בחוק. בית המשפט קמא נדרש גם – כמצוות הדין – לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק העונשין), ונתן דעתו מזה לעברם הפלילי של המערערים, ומזה להודאתם שחסכה זמן שיפוטי ניכר ולחרטה שהביעו, וכן לגילו הצעיר של המערער 1 ולעברו הלא מכביד יחסית של המערער 2; בית המשפט הבחין ביניהם על פי הנסיבות לעניין אורך המאסר וגובה הפיצוי. י. כללם של דברים: בית המשפט המחוזי בחן איפוא כדבעי את השיקולים הצריכים לעניין, ולא מצאנו כי העונש שגזר בסופו של יום חורג לחומרה ממתחם הענישה ההולם לעבירות שבהן הורשעו המערערים, ואם נרצה, אף מקל עמם. אוסיף לבסוף, כי תמהתי על הטענה שלא נקבע מתחם ענישה, משגדרותיו נקבעו בבירור על ידי בית המשפט המחוזי (פסקה 11ג), באמצו את המתחם שהציגה המשיבה, ובהדגישו כי הרף הנמוך בגדרי המתחם מתון ביותר. קביעת מתחם ענישה שונה היתה ככל הנראה מחמירה יותר עם המערערים. אין צורך בכל תיק ב"דיסרטציה" לעניין המתחם, ויכול בית המשפט לאמץ בקצרה מתחם ששימש בכגון דא במקומות אחרים, או המוצע על-ידי הצדדים. י"א. איננו נעתרים איפוא לערעורים. אנו מקוים כי גם המערער 1 ישולב במסגרת טיפול פרטנית, וכי המערער 2 ימשיך בדרך חיובית במאסרו. ניתן היום, ‏כ"ז באייר התשע"ד (‏27.5.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13056170_T03.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il