פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5607/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5607/02 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ד' חשין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פ"ח 3014/00 מיום 9.9.01 ומיום 12.5.02 שניתן על ידי כב' השופטים י' צמח, ע' קמא וע' חבש תאריך הישיבה: ח' חשוון תשס"ז (30.10.2006) בשם המערער: עו"ד יוסוף מחרב בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופטת א' חיות: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צמח, ע' קמא וע' חבש) לאחר שמיעת הוכחות בכך שבמהלך שנת 1993 ביצע במועדים שונים ובמספר רב של פעמים מעשי סדום בבן אחיו, ש.ז., שהיה אותה עת קטין כבן 11 שנים (להלן: המתלונן). כמו כן הורשע המערער בכך שבחודש אוגוסט 2000 חזר וביצע במתלונן מעשה סדום נוסף וכן בכך שכחודשיים קודם לכן, בחודש יוני 2000, הכה אותו וניסה לחנקו וגרם לו שריטות ושטפי דם בצווארו וכאבים בגבו. בשל מעשים אלה שבהם הורשע גזר בית המשפט המחוזי על המערער עשר שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, ומכאן הערעור שבפנינו. 2. המערער הוא דודו של המתלונן, אחי אביו, אשר התגורר במועדים הרלוונטיים לפרשה זו בבית הוריו בירושלים המזרחית. בבית זה התגורר גם המתלונן שכן הוריו שהתגרשו בעת שהיה כבן שמונה חודשים בלבד השאירו אותו בבית הסב מצד אביו, ופנו לפתוח דף חדש בחייהם בו לא היה למתלונן כל חלק. המערער הינו יליד 1969 והוא מבוגר מן המתלונן בכ-13 שנים. על פי קביעת בית משפט קמא, במהלך שנת 1993 בעת שהמתלונן היה כאמור כבן 11 שנים, נהג המערער להיכנס לחדרו בשעות הלילה ומספר רב של פעמים החדיר את איבר מינו אל פי הטבעת של המתלונן על אף התנגדותו ובכיו, תוך שימוש בכוח ובאלימות נגדו. עוד קבע בית המשפט כי בעקבות ויכוח שפרץ בין המתלונן והמערער בחודש יוני 2000 הכה המערער את המתלונן בראשו ובגבו וניסה לחנקו וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן שריטות ושטפי דם בצווארו וכאבים בגבו. כחודש וחצי לאחר מכן, כך הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, שב המערער וביצע במתלונן מעשה סדום, כאשר נכנס לחדרו בלילה והחדיר בכוח את קצה איבר מינו אל פי הטבעת של המתלונן ואף ניסה להחדירו עמוק יותר, בניגוד לרצון המתלונן ולמרות התנגדותו. העדות המרכזית שעליה ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת הדין הייתה מטבע הדברים עדותו של המתלונן, לה רחש בית המשפט אמון בציינו כי תיאוריו "עומדים בסימן צבעים ברורים ועזים, שסימני האמת, הטבעיות והפשטות ניכרים בהם". בית המשפט הוסיף וציין כי תיאוריו של המתלונן את אשר אירע לו, את מאבקו, את תחושותיו ואת תגובותיו הינם אותנטיים ואמיתיים ואילו את גרסת המערער אשר הכחיש את כל עבירות המין המיוחסות לו וטען כי מדובר בעלילה השאובה מדמיונו של המתלונן, דחה בית המשפט קמא כבלתי מהימנה. עוד ציין בית משפט קמא כי אף שעדותו של המתלונן אינה טעונה חיזוק או ראיה תומכת אחרת, הרי שככל שהדברים נוגעים למעשה הסדום אשר בוצע באוגוסט 2000 נמצאו לעדות זו חיזוקים של ממש בחומר הראיות. 3. המערער משיג בפנינו הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונש שהושת עליו, אך בפתח הדיון שבפנינו לאחר שהודיע כי הוא מבקש להמיר את ייצוגו על ידי הסנגוריה הציבורית בסנגור אחר שאת שירותיו שכר, הוסיף המערער והודיע כי הוא חוזר בו מערעורו ככל שהדבר נוגע למעשה הסדום אותו ביצע במתלונן באוגוסט 2000. על ההרשעה בעבירת התקיפה לא השיג המערער מלכתחילה ולפיכך מצטמצמת המחלוקת בין המערער למשיבה בשלב הערעור להרשעה בעבירות המין אותן ביצע על פי קביעת בית משפט קמא במהלך שנת 1993. המערער טוען לעניין זה כי שגה בית משפט קמא בהרשיעו אותו בביצוע מעשים אלו על בסיס עדותו היחידה של המתלונן. המערער חוזר וטוען כי מדובר בגרסה שקרית הלוקה בחוסר פירוט ובשטחיות וכן בסתירות באשר לגיל שבו היה המתלונן עת בוצעו בו לטענתו מעשים אלה. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שלא צוין תאריך מדוייק בכתב האישום לעניין העבירות הנ"ל פוגע בהגנתו. זאת משום שבמשך מספר שנים ועד אפריל 1993 היה נתון במאסר ואילו היה מצוין תאריך מפורט יותר יכול היה להוכיח כי במועד שבו מיוחסים לו המעשים שהה מאחורי סורג ובריח. לכך על פי טענת המערער יש להוסיף את העובדה שהמערער העיד כי המעשים בוצעו בו עת היה כבן שמונה עד תשע שנים בעוד שבשנת 1993 כבר היה כבן 11, ואף בכך יש כדי לעורר ספק סביר באשר לביצוע המעשים שייחס למערער. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך שייחס אמון לעדות המתלונן נוכח העובדה כי במועדים הרלבנטיים, דהיינו במהלך שנת 1993, לנו בחדר שבו על פי הנטען בוצעו המעשים בני משפחה נוספים פרט למתלונן. לטענת המערער העובדה שהמתלונן כבש את עדותו משך שנים ארוכות נושאת אף היא משקל לחובתו ולחובת גרסתו ולטעמו טעה בית משפט קמא בקובעו כי לכבישת העדות טעמים הגיוניים המתיישבים עם הנסיבות. המערער ער להלכה הפסוקה לפיה לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית אך לדעתו זהו המקרה החריג המצדיק התערבות משום שהגרסה שהציג המתלונן בפני בית המשפט בעניין עבירות המין מ-1993 לוקה בסתירות פנימיות ורב הנסתר בה על הנגלה. לחלופין טוען המערער כי העונש שהוטל עליו נוטה לחומרה ויש מקום להפחית ממנו. בעניין זה טוען המערער כי יש לזקוף לזכותו את התקופה הארוכה שחלפה בין המעשים שיוחסו לו בשנת 1993 לבין אלו שביצע בשנת 2000. עוד טוען המערער כי הוא הפנים את חומרת מעשיו וכי מתקיימות בעניינו נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות להקל בעונשו. המערער מוסיף וטוען כי טיפול פסיכולוגי (קבוצתי ואישי) מתאים יותר לטיפול בעברייני מין מאשר הושבתם מאחורי סורג ובריח וכי נקיטת גישה שיקומית עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי ותעזור לו לשוב לחברה כאדם נורמטיבי. בנסיבות אלו, כך המערער, הקלה בעונשו לא תפגע באינטרס ההרתעה. לבסוף טוען המערער כי בינו לבין המתלונן נערכה "סולחה" וכי המשפחה כולה, ובכללה המערער, מעוניינת בפתיחת "דף חדש". 4. המשיבה טוענת מנגד כי המערער טען כל העת שהמתלונן מעליל עליו עלילות שווא והכחיש לחלוטין את כל עבירות המין שיוחסו לו. על כן העובדה שחזר בו עתה מן הערעור ככל שהוא נוגע למעשה הסדום משנת 2000, יש בה כדי לחזק את מסקנותיו וממצאיו של בית משפט קמא בפרשה כולה והיא מוסיפה נופך של אמינות לגרסת המתלונן עליה ביסס בית המשפט ממצאים ומסקנות אלה. עוד טוענת המשיבה כי העובדה שהמתלונן לא ידע לציין את גילו המדויק בעת שבוצעו בו מעשי הסדום על ידי המערער, אין בה כדי לגרוע ממהימנותו בהיותו אז רך בשנים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי העובדה שבשליש הראשון של שנת 1993 ריצה המערער עונש מאסר אין לה כל חשיבות ואין בה כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא. לעניין הערעור על העונש טוענת המשיבה כי העונש שנגזר תואם את חומרת המעשים שבהם הורשע המערער, וכי נוכח הפגיעות המשמעותיות שנגרמו לנפשו של המתלונן, כמשתקף מתסקיר קורבן העבירה שהוגש, אין מקום להקלה כלשהי בעונש. אשר להסכם ה"סולחה" אשר הזכיר המערער בטיעוניו ציינה המשיבה כי אין מדובר בסכסוך משפחתי אלא בעבירות מין שבוצעו בקטין בן משפחה, וכי מכל מקום אין לייחס משקל להסכמי "סולחה" בהליך הפלילי. דיון 5. לא מצאנו מקום להתערב בהכרעת הדין המרשיעה של בית המשפט קמא, שהינה מפורטת, מנומקת ומעוגנת כדבעי בחומר הראיות שהוצג. בית משפט קמא לא מצא בעדות המתלונן כל "יסודות של עלילה או של דמיון", וניכר בהכרעת הדין כי עדות זו הותירה על בית המשפט רושם חיובי כעדות אמת המתארת התרחשות של דברים כהוויתם. לעומת זאת, ראה בית המשפט לציין כי "גרסת [המערער] וגרסת אחיו, [ה]עומדת על כרעי תרנגולת". המערער מבקש כי נתערב בקביעות עובדתיות אלה אך לא מצאנו בטיעונים שהעלה כל נימוק המצדיק סטיה מן ההלכה המושרשת לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית לאחר שבחנה את הראיות ושמעה את העדויות והיה לה היתרון להתרשם מהן באופן בלתי אמצעי (ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001) (להלן: פרשת פלוני)). כך דרך כלל, כך במיוחד לגבי התרשמות הערכאה הדיונית מעדות קורבן של עבירות מין (ראו: ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 424-425 (2004); ע"פ 7843/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 4753, פסקה 7 (2006)) ועל אחת כמה וכמה כך הוא משהתברר בשלב הערעור כי המערער אינו משיג עוד לפחות על אחד המקרים (מאוגוסט 2000) לגביהם הורשע בביצוע עבירת מין בכפיה במתלונן. העובדה שהמתלונן לא דייק בעניין גילו בעת שהמערער ביצע בו לראשונה מעשה סדום (תחילה העיד שהיה כבן 8 עד 9 שנים, ולאחר מכן העיד כי היה כבן 9 וחצי עד עשר שנים), אין בה כדי לשנות ממסקנה זו ובצדק טענה המשיבה בעניין זה כי אין לזקוף לחובתו של המתלונן שהיה אז ילד רך בשנים את העובדה שלא זכר תאריכים מדוייקים יותר. גישה זו מוצדקת במיוחד במקרה דנן נוכח הממצא כי מבחינה שכלית המתלונן הוא "על סף המוגבלות" וכן נוכח האמור בתסקיר הקורבן בעניין זה כי הוא מתקשה באופן כללי למסור את קורות חייו על פי תאריכים כרונולוגיים. מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אין לזקוף לחובת המתלונן במקרה דנן את כבישת העדות אף היא מקובלת עלי וכבר נפסק לא אחת כי "כבישת עדויות של קורבנות מעשי מין על אשר ארע להם הינה תופעה נפוצה ומוכרת בחלק גדול מעבירות המין. הדבר מוכר במיוחד בעבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה במסגרת מערכת יחסים מורכבת בין העבריין לבין קרבן העבירה" (ראו פרשת פלוני, 925-927). במקרה שלפנינו ייתכן שעבירות המין שביצע המערער במתלונן במהלך שנת 1993 לא היו נחשפות לעולם אלמלא חזר המערער וביצע במתלונן באוגוסט 2000 מעשה סדום נוסף ואלמלא נחישותו של המתלונן שלא להחשות עוד, למרות הלחצים המשפחתיים שהופעלו עליו בעניין זה. 6. מכל הטעמים שפורטו לעיל הערעור ככל שהוא נוגע להרשעה דינו להידחות והוא הדין לעניין הערעור על חומרת העונש. בגזר דינו ציין בית משפט קמא כי "על פי השבר שניכר במתלונן בעת מתן עדותו לפנינו, נראה כי לא במהרה, אם בכלל, יחלים המתלונן מהתעללותו המינית של ה[מערער] בו". הערכה דומה עולה גם מתסקיר הקורבן. אכן עבירות מין המתבצעות בתוך המשפחה תוך פגיעה בקטינים יש בהן כיעור רב והענישה בגינן צריך שתבטא בנוסף לשיקולי גמול והרתעה גם מימד של סלידה מן המעשים (ראו והשוו: ע"פ 8001/00, 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) -814, פסקה 6 (2001); פרשת פלוני, 932; ע"פ 7461/05 דדוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 27, פסקה 22 (2006)). במקרה שלפנינו יש כיעור מיוחד בעבירות המין אותן ביצע המערער במתלונן משום שלא זו בלבד שהקורבן אותו בחר היה קטין אלא שהוא היה באותה עת ילד בודד וזנוח שהוריו הותירו אותו בידי סבו וסבתו והלכו לדרכם. נראה כי בהעדר הגנה הורית מתאימה ראה בו המערער "טרף קל" במיוחד ובכך יש כדי להעצים עוד יותר את הכיעור שבמעשיו. העונש אשר נגזר על המערער איננו קל אך הוא הולם את המעשים החמורים והקשים שעשה במתלונן בכפיה ובאלימות ואיננו סבורים כי יש מקום להפחית ממנו. בשולי הדברים נעיר כי המסמך שהוצג בפנינו כ"הסכם סולחה", אינו תואם כלל את התיאור האמור ועל כן, פטורים אנו מלהתייחס לטענות שהועלו בעניין זה במקרה דנן. אשר על כן, אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ח' חשוון תשס"ז (30.10.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02056070_V18.doc לב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il