דוד בוניפד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5606/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5606/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: דוד בוניפד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 30.6.2010 בתפ"ח 112/09 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ת' כתילי, השופט א' קולה והשופט ז' הווארי תאריך הישיבה: י"ד בכסלו התשע"ג (28.11.2012) בשם המערער: עו"ד אריאל הרמן בשם המשיבה: עו"ד נעימה חנאווי פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. עובר אורח הותקף בידי אדם שהדביקו וניסה לדוקרו דקירות קטלניות בפניו ובצווארו. הקורבן טוען כי זיהה את דוקרו כמכר קרוב, שעמו היה מסוכסך. האם ניתן היה לבסס את ההרשעה על זיהוי זה בנסיבות העניין? זו השאלה שעמדה במרכזו של הערעור שבפנינו. עיקרי התשתית העובדתית 2. המערער, שהיה כבן ששים ואחת בעת שהתרחשו האירועים שעליהם נסב כתב האישום, והמתלונן, שהיה באותה עת כבן שבעים וחמש, מכירים זה את זה במשך כמה עשרות שנים. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנה שקדמה לאירועים שעליהם נסב כתב האישום התגלע בין השניים סכסוך על רקע שמועות שפשטו ביישוב מגוריהם, כאילו נרקמים בין המתלונן לבין גרושתו של המערער יחסים רומנטיים. לרקעו של סכסוך זה איים המערער בשתי הזדמנויות כי ירצח את המתלונן – פעם אחת בפניו (להלן: תקרית האיומים הראשונה), ופעם שנייה בפני בתו (להלן: תקרית האיומים השניה). 3. האירוע המרכזי עליו נסב כתב האישום התרחש ביום 15.2.2009, בשעת ערב מוקדמת. המתלונן, שהיה בדרכו לבית הכנסת, הותקף ברחוב ונדקר מספר פעמים בצווארו ובפניו. כאשר הבחינו עוברי אורח במתרחש, נמלט הדוקר מן המקום. המתלונן טען, תחילה בעת ששכב פצוע ברחוב ומאוחר יותר בהודעותיו במשטרה, שזיהה את המערער כתוקפו. על בסיס זיהוי זה המערער נעצר, ובהמשך הועמד לדין. ההליך בבית המשפט קמא ופסק דינו 4. כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת (תפ"ח 112/09) שייחס לו עבירה של ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן עבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ושתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 5. הדיון בבית המשפט קמא התמקד בעבירת הניסיון לרצח, כאשר יריעת המחלוקת בעניין זה הצטמצמה לשאלת זיהויו של המערער כמי שדקר את המתלונן. להלן נביא, בקצרה, את העדויות המרכזיות שהיו בפני בית המשפט קמא, כמו גם את התייחסותו של בית המשפט קמא למערך הראייתי. 6. עדות המתלונן – הנדבך העיקרי שעליו התבססו ראיות המשיבה היה זיהויו של המערער בידי המתלונן. בעדותו מסר המתלונן כי בהתקרבו לבית הכנסת הוא שמע צעדי מרדף מאחוריו, הסתובב, ואז מצא את עצמו פנים אל פנים למול המערער שאחז בסכין. לדבריו, הוא זיהה את המערער באופן ודאי, שכן הלה חבש כובע גרב שהגיע עד מצחו אך הותיר את פניו חשופות. בית המשפט נתן אמון מלא בגרסתו של המתלונן, בציינו שהוא תיאר את מהלך האירוע באופן עקבי, רצוף והגיוני ובשפה פשוטה ובהירה, וכי עיקרי עדותו עולים בקנה אחד עם יתר עדויות המשיבה. אמנם, המתלונן העיד שלא שוחח לאחר הפציעה עם איש למעט אנשי צוות מד"א, בעוד שעדים אשר נכחו במקום העידו שהוא נקב באוזניהם בשמו של המערער. אולם, בית המשפט קמא קבע שאין באי-התאמות אלו כדי לפגוע במהימנות הכללית של הדברים, שכן ניתן לייחס את ה"חורים" בזיכרונו של המתלונן לעובדה שהיה שרוי במצב של ערפול חושים לאחר פציעתו. 7. בנוסף לתיאור של השתלשלות העניינים בכל הנוגע לאירוע שעמד במרכזו של כתב האישום, התייחס המתלונן בעדותו גם לאירועים קודמים שעמדו לפי הנטען לרקעו. כך, המתלונן תיאר את תקרית האיומים הראשונה, שאירעה כשבעה חודשים קודם לדקירה, כאשר הוא פגש במערער באקראי ברחוב וזה האחרון איים שירצחו ואף דחף אותו וסטר לו. בנוסף לכך, המתלונן תיאר בעדותו תקרית דקירה נוספת, שהתרחשה זמן-מה לאחר תקרית האיומים הראשונה, ולא נזכרה בכתב האישום. לטענתו, בעת שישב במסעדה, הוא חש לפתע דקירה בחלק האחורי של צווארו. המתלונן ציין שלא ראה את הדוקר, אולם שיער שהיה זה המערער, נוכח האיומים הקודמים שזה השמיע. המתלונן הסביר שלא הגיש תלונה בגין אף אחת משתי תקריות אלה בשל הכבוד שרחש למשפחת המערער, שעמה עמד ביחסים קרובים. בית המשפט קמא התרשם לחיוב גם מחלקים אלו בעדותו של המתלונן, ואף ציין שהתייחסותו של המתלונן לאירוע הדקירה במסעדה, לגביו אמר שהוא משער כי מדובר במערער, מחזקת את הרושם שלא נלוותה לעדותו כוונה להפריז או לטפול אשמת שווא על המערער. בית המשפט הוסיף כי המתלונן סיפק הסבר אמין ומתקבל על הדעת לכך שנמנע בעבר מהגשת תלונות. 8. עדויות ה"רס גסטה" – עדותו של המתלונן נתמכה בעדויותיהם של שניים מנכדיו ושל עוברת אורח. עדים אלה, שהיו לצידו של המתלונן סמוך לאחר שנדקר, העידו כולם כי שמעו אותו נוקב בשמו של המערער בעודו שוכב על הקרקע ומתבוסס בדמו. עוברת האורח חזרה במהלך החקירה הנגדית מגרסתה הראשונה, אולם בית המשפט סבר שהדבר נבע מניסיונה למזער את חשיבותה כעדה לאירוע, וביכר את הגרסאות שמסרה בעדות הראשית ובמשטרה. שלוש העדויות (להלן: עדויות הרס גסטה) הוכשרו כקבילות לאמיתות תוכנן משנקבע שדברי המתלונן מהווים אמרת רס-גסטה, הנכנסת בגדרי החריג לעדות מפי השמועה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). יצוין כי גם בתו של המתלונן העידה שהמתלונן נקב בשמו של המערער בעודו שוכב פצוע, אולם בית המשפט לא קיבל את עדותה בנקודה זו. זאת, משום שטענה כי המתלונן אמר את הדברים בנוכחות שוטרים שהגיעו למקום, טענה שלא זכתה לתימוכין במזכרי השוטרים ובעדויותיהם. אמנם, המתלונן עצמו העיד שלא דיבר עם איש לאחר דקירתו, למעט אנשי מד"א שפינו אותו לבית החולים. אולם, בית המשפט קבע שעדותו בעניין זה אינה גורעת ממהימנותן של עדויות הרס גסטה, שכן המתלונן היה שרוי אותו זמן במצב של קהות חושים. 9. עד ראייה נוסף – חיזוק נוסף למסכת הראיות מצא בית המשפט קמא בעדותו של קטין שהיה עד ראיה לחלק מהאירוע ומסר תיאור כללי של הדוקר אשר תאם את מראהו של המערער. 10. גרושתו של המערער – בית המשפט קמא מצא חיזוק נוסף למסכת הראיות נגד המערער גם בעדותה של גרושתו. זו תיארה את מערכת היחסים בינה לבין המערער כמאופיינת בניסיונות אובססיביים של המערער לשלוט על חייה ולמנוע ממנה לצאת את ביתה בלעדיו. בית המשפט קמא סבר שמעדות זו, ובשים לב לשמועות שפשטו ביישוב מגוריהם על קשר שנרקם בין העדה למתלונן, ניתן להסיק מהו המניע שעמד מאחורי אירוע הדקירה. 11. עדויות תביעה נוספות – בבית המשפט קמא העידו מספר עדים נוספים מטעם המשיבה, ובהם שוטרים ואנשי מד"א, וכן בנו של המתלונן, אשר פגש את אביו זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים, ושם שמע ממנו שזיהה את המערער כתוקפו. אמנם, עדותו של הבן ביחס לדברים אלו לא נתקבלה כראיה לאמיתות תוכנם (בהיותה עדות מפי השמועה). אולם, בית המשפט קמא ייחס חשיבות לעצם אמירת הדברים, ולעובדה שהמתלונן הפנה אצבע מאשימה כלפי המערער זמן כה קצר לאחר תקיפתו. בנוסף לכך, בנו של המתלונן העיד כי עובר לאירוע הדקירה במסעדה המערער הביע בפניו תרעומת על כך שאביו, המתלונן, מעוניין בגרושתו של המערער. במהלך חקירתו הנגדית ציין בנו של המתלונן שבשיחתם בבית החולים אביו תיאר בפניו את התוקף כמי ש"היה לו כובע גרב על הפנים". בית המשפט קמא סבר כי דברים אלה של המתלונן לא כוונו לכך שפני התוקף היו מוסתרים אלא לאפיונו של סוג הכובע שחבש. בהמשך לכך, נקבע שדברים אלה אינם פוגמים בגרסת המתלונן במשפט, לפיה כובעו של התוקף היה משוך עד למצחו. 12. עדות נוספת ששפכה אור על הרקע למעשה הדקירה ניתנה על-ידי בתו של המתלונן, שתיארה את תקרית האיומים השנייה. על-פי עדותה, המתלונן ניגש אליה בעת שישבה על ספסל סמוך לביתה, ואמר כי יום אחד היא תמצא את אביה "שחוט על הכביש". בית המשפט קמא סבר שדברים אלה של העדה היו אמינים ועקביים. 13. המערער – עדותו של המערער, אשר הכחיש את כל המיוחס לו וגרס כי המתלונן ובני משפחתו חברו יחד לקנוניה נגדו, נדחתה על ידי בית המשפט קמא מכל וכול. בית המשפט ציין שעדות זו הותירה עליו רושם שלילי ובלתי מהימן. הוא הוסיף וקבע שגרסתו של המערער באשר לאירועי אותו יום – לפיה הוא בילה את כל הלילה בהתבודדות בקבר רבי בן עוזיאל, לאחר שהתווכח עם גרושתו – אינה סבירה או הגיונית. למעשה, היא גם לא עלתה בקנה אחד עם עדות גרושתו, שמסרה כי לא היה ביניהם ויכוח באותו יום. בנוסף לכך, בית המשפט קמא ייחס משמעות מפלילה להתנהלותו של המערער במעצרו ובחקירותיו, ובפרט לסירובו ליטול חלק במסדר זיהוי, ולעובדה שתיקו היה ארוז מבעוד מועד כאשר המשטרה הגיעה לעוצרו. 14. עדת ההגנה שעדותה נדחתה – בפני בית המשפט קמא היתה עדות נוספת, שלא התיישבה לכאורה עם עדותו של המתלונן. היתה זו דווקא עדות של נכדה נוספת של המתלונן (להלן: הנכדה). הנכדה לא נכחה במקום האירוע ופגשה את המתלונן רק כמה ימים לאחר מכן, כשכבר שוחרר מבית החולים לביתו. לדברי הנכדה, המתלונן סיפר לה במהלך פגישתם כי המערער הוא שדקר אותו, אך גם ציין שלא ראה את פני התוקף, אשר היו מכוסות בצעיף, אלא זיהה אותו על-פי קולו. הנכדה, יש לציין, לא נחקרה בחקירה נגדית. בית המשפט קמא קבע שיש לייחס לעדות זו משקל מועט ביותר, הן משום שמדובר בעדות מפי השמועה, הן משום שמדובר בעדות כבושה שעלתה לראשונה במהלך העדות והן בשל הרושם השלילי והבלתי מהימן שהותירה העדה, אשר העידה רק לאחר שהוצאו צווי הבאה בעניינה. 15. מחדלי חקירה – לבסוף, בית המשפט קמא דחה את טענותיו של המערער בדבר מחדלי חקירה שונים שנפלו, לשיטתו, בתיק. במסגרת טענותיו אלה הלין המערער על כך שהמשטרה לא קיימה חקירה מקיפה בכל הנוגע לשאלה האם פניו של הדוקר היו מכוסות, ולא חקרה את המתלונן ביחס לאמצעי זיהוי אחרים כגון קול, לבוש או מבנה גוף; על התמהמהותה של המשטרה בבדיקתם של ממצאי דם שנלקחו מתחת לציפורניו של המתלונן ומכובע גרב שנמצא בזירה; על כך שלא נערך מסדר זיהוי למערער; ועל העובדה שחלק מן החקירות הושלמו בשיחות טלפון. בית המשפט קמא דחה טענות אלה וקבע שגם אם ניתן לתמוה על חלק מבחירותיה של המשטרה, הרי שאין לראות בהן מחדלי חקירה המשפיעים על ההכרעה המשפטית. 16. על יסוד כל האמור, סבר בית המשפט כי זיהויו של המערער כמי שדקר את המתלונן הוכח מעבר לכל ספק סביר. בהמשך לכך, הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של ניסיון לרצח. בית המשפט קמא הוסיף והרשיע את המערער גם בעבירות האיומים והתקיפה שיוחסו לו בכתב האישום, בהתבסס על עדותו של המתלונן עצמו (בהתייחס לתקרית האיומים הראשונה) ועל עדות בתו (בהתייחס לתקרית האיומים השנייה). 17. בבואו לגזור את דינו של המערער עמד בית המשפט קמא על חומרת העבירות שבהן הורשע, כמי שתקף אדם חסר ישע במטרה להמיתו, בקור רוח ולאחר תכנון מוקדם. בנוסף לכך, הוא שקל לחומרא את העובדה שהמערער לא הביע חרטה ולא נטל אחריות למעשיו, וכן את עברו הפלילי המכביד, הכולל 22 הרשעות קודמות בגינן אף ריצה תקופות מאסר המסתכמות יחדיו בכ-18 שנה. לקולא שקל בית המשפט קמא את גילו המתקדם של המערער, את היותו אב לילדים וסב לנכדים, את מצבו הבריאותי והנפשי הרעוע, וכן את העובדה שעברו הפלילי הוא בעיקרו ישן יחסית. בשים לב לשיקולים האמורים גזר עליו בית המשפט קמא עונש של 10 שנות מאסר בפועל ו-36 חודשי מאסר על תנאי, בנוסף לפיצוי למתלונן בסך 15,000 שקל וקנס בסך של 1,000 שקל (או חודש מאסר תמורתו). הערעור 18. הערעור לבית משפט זה הופנה ה כנגד הכרעת הדין, והן כנגד גזר הדין. 19. בדומה למצב בבית המשפט קמא, טענותיו של המערער התמקדו בעיקר בהרשעתו בעבירת הניסיון לרצח, ולמעשה, בשאלת הזיהוי. טענתו העיקרית של בא-כוח המערער בהקשר זה היתה שיש יסוד של ממש לסברה כי הרקע להצבעתו של המתלונן על המערער היה אמונתו הפנימית של המתלונן – שנסמכה על אירועים קודמים – בכך שהמערער הוא שדקרו, להבדיל מזיהוי אמיתי המבוסס על ההתרחשות בזירת האירוע. לטענת בא-כוח המערער, המתלונן זכר את תקרית האיומים הראשונה, ככל הנראה שמע מבתו על תקרית האיומים השנייה, והיה משוכנע שהמערער כבר דקר אותו בעבר במסעדה. במצב דברים זה, המתלונן האמין בלבו כי המערער הוא שתקף אותו במהלך האירוע נשוא כתב האישום, ומסיבה זו נקב בשמו כאשר התבוסס בדמו, הגם שלא ראה את פניו של הדוקר. 20. טענותיו של המערער התבססו במידה רבה על עדותה של הנכדה, שהעידה, כאמור, כי המתלונן אמר לה שזיהה את המערער לפי קולו בלבד. באשר לכך שזוהי עדות מפי השמועה בלבד, שאינה יכולה להתקבל לעניין תוכנה, טען בא-כוח המערער כי אף אם כך, יש לייחס משמעות ראייתית לעצם אמירת הדברים, מה גם שלעדה לא היה לכאורה אינטרס למסור עדות הגורעת מעדותו של סבה. לדבריו, אף את התחמקותה מלהעיד אפשר להסביר בכך שכנכדתו של המתלונן, היא נרתעה ממסירת עדות שעשויה להיטיב עם המערער. בא-כוח המערער הוסיף וטען שבית המשפט שגה כאשר לא יחס משקל לעובדה שהמשיבה לא ביקשה לחקור את הנכדה ואף לא להזים את דבריה באמצעות חקירה חוזרת של המתלונן. 21. בנוסף, בא-כוח המערער הצביע על מספר נקודות, התומכות לשיטתו במסקנה שזיהויו של המערער היה שגוי, ובהן אי-דיוקים בעדותו של המתלונן באשר לעיתוי המדויק שבו זיהה את המערער ובאשר ללבושו של התוקף. הוא הוסיף וטען שתנאי התאורה הלקויים במקום לא יכלו לאפשר זיהוי שניתן לסמוך עליו. בהתייחס לעדויות הרס גסטה, טען המערער שלא היה מקום לתת בהן אמון, בשים לב לכך ששתיים מהן נשמעו מפי בני משפחה שיש להם נגיעה לדבר, ואילו עוברת האורח שהעידה חזרה בה מגרסתה במהלך החקירה הנגדית. טענות נוספות העלה בא-כוח המערער באשר למניע שיוחס למערער. לטענתו, עדויותיהם של עדי התביעה בעניין זה אינן מובהקות, בין היתר נוכח העובדה שהמתלונן ובתו לא הגישו תלונה במשטרה בעקבות תקריות האיומים. לבסוף, בא-כוח המערער טען כי גם בהנחה שזיהויו של מרשו אכן הוכח, היה מקום להרשיעו בעבירת אלימות שאיננה ניסיון לרצח דווקא, שכן היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה של עבירה זו לא הוכח. 22. בכל הנוגע לגזר הדין, טען המערער כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא ייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של המערער, ובהן גילו ומצבו הבריאותי הרעוע. כמו כן, נטען כי אף שאין להקל עם המערער כמו עם נאשמים המודים באשמתם ונוטלים אחריות למעשיהם, עובדת הכפירה באשמה כשלעצמה אינה יכולה להוות שיקול לחומרא. הכרעתנו 23. לאחר ששקלנו את הדברים מצאנו לדחות את הערעור על כל חלקיו. 24. אכן, בית משפט זה כבר הטעים לא אחת שהערכאה הדיונית נדרשת לנקוט זהירות מירבית בבואה לבסס הרשעה בפלילים על סמך עדות זיהוי יחידה (ראו למשל: 3176/03 ווחידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2007), בפסקה 15), וכי עליה להשתכנע במקרים אלו לא רק במהימנותו של העד המזהה, במישור הסובייקטיבי, אלא גם בכך שבמישור האובייקטיבי לא נפלה טעות כנה מצדו בזיהוי (ראו: ע"פ 2098/08 פרעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.11), בפסקה 6; ע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006), בפסקה 16; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.11.2012) (להלן: עניין חזיזה), בפסקאות 49-48). ברם, בענייננו, בית המשפט קמא נהג במקרה דנן בכל הזהירות הנדרשת הימנו, והרשעתו של המערער מבוססת היטב בחומר הראיות. 25. בהתייחס למישור הסובייקטיבי של עדות הזיהוי, בית המשפט קמא השתכנע באשר למהימנותו המוחלטת של המתלונן, ובמיוחד כך לנוכח העובדה שהזיהוי במשטרה ובעת מתן העדות נתמך בהצבעה ספונטנית על המערער סמוך לאחר התקיפה, כפי שעולה מעדויות הרס גסטה. לא מצאנו כל הצדקה להתערב במסקנה זו. בהתייחס למישור האובייקטיבי, האפשרות שמדובר בזיהוי שביסודו טעות כנה הייתה במקרה זה קלושה ביותר, בשים לב לנסיבות האירוע, לתנאי המקום ולנתונים שעמדו לרשות המתלונן. המתלונן התבונן בפניו הגלויות של תוקפו ממרחק אפסי, בתנאי תאורה מספקים (האירוע התרחש בשעת ערב מוקדמת, בטרם ירדה החשיכה). כל זאת, לרקע של היכרות מוקדמת ממושכת, שהקלה על הזיהוי והקטינה את הסיכון לזיהוי שגוי (ראו והשוו: עניין חזיזה, בפסקאות 51-50). הנה כי כן, ראיית הזיהוי בעניינו של המערער הייתה מבוססת היטב, ולכאורה די היה בה בלבד על מנת להכריע בשאלת זהותו של הדוקר. 26. לא כל שכן כאשר הרשעתו של המתלונן נתמכה במערך ראייתי רחב יותר, שכלל גם את התנהלותו המחשידה של המערער בעת מעצרו וחקירותיו ואת העדויות השונות השופכות אור על הרקע שקדם למעשה הדקירה ועל המניעים לביצועו, עדויות שבית המשפט קמא מצא מהימנות. מנגד, עמדו עדותו של המערער שהותירה על בית המשפט רושם שלילי ובלתי מהימן, וכן עדותה של הנכדה, שהיתה עדות בודדת מבין העדויות ה"חיצוניות" שלא התיישבה עם טענת הזיהוי על-פי מראה פניו של התוקף, ואשר גם אותה מצא בית המשפט קמא בלתי מהימנה. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא. 27. אנו מבקשים להוסיף, כי אף דעתנו לא היתה נוחה מכך שהמשיבה לא ביקשה לחקור את הנכדה בחקירה נגדית, מה גם שלא הוצג לנו הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו. נקודת המוצא היא, שבדרך כלל, כאשר בעל דין נמנע מחקירה נגדית של עד מבלי שהציג הסבר סביר להימנעותו זו, ההנחה היא כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא עובדה זו בבואו להעריך את משקלה הראייתי של אותה עדות (ראו למשל: ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.7.2012) (להלן: עניין ידען), בפסקה 40; יעקב קדמי על הראיות, חלק רביעי 1953-1952 (2009)). הגיונה של הנחה זו נעוץ בהכרה בתרומתה המשמעותית של החקירה הנגדית לבירור האמת ולהערכה נכונה של משקל העדות (עניין ידען, שם). בענייננו, ראוי היה שהמשיבה תבקש לחקור את הנכדה חקירה נגדית – לא רק מטעמים "תועלתניים", אלא גם מבחינת מראית פני הצדק. עם זאת, איננו סבורים כי יש מקום לקבלת הערעור נגד הרשעתו של המערער מטעם זה בלבד, בהתחשב בתשתית הראייתית האיתנה שעליה היא מבוססת. ראשית, יש להדגיש כי גם במקרה שבו בעל דין נמנע מחקירה נגדית של עד, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת אותו עד כמהימנה. הערכת מהימנותו של עד ומשקלה של עדותו נתונים בכל מקרה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הגם שהיעדרה של חקירה נגדית עשוי להיות אחד משיקוליה בעניין זה (ראו והשוו: ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ''ד לד(3) 561, 566 (1980); עניין ידען, שם). יתר על כן, אפילו קיבל בית המשפט קמא את עדותה של הנכדה כמהימנה, לא היה בכך כדי לכרסם בתשתית הראייתית האיתנה שעליה הושתתה הרשעתו של המערער. לכל היותר, עדותה של הנכדה היא עדות מפי השמועה, שאינה מהווה ראיה לאמיתות הדברים ששמעה מפי המתלונן, אלא לעצם אמירתם. ככזו, אין בה כדי לאיין את גרסתו העקבית והסדורה של המערער במשטרה ובבית המשפט, לפיה פניו של הדוקר היו גלויות. 28. לא מצאנו ממש גם בטענתו החלופית של המערער, לפיה היה על בית המשפט קמא להרשיעו בעבירת אלימות פחותה בחומרתה. היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ניסיון לרצח על-פי סעיף 305 הוא כוונה לגרום לתוצאה הקטלנית (ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ''ד נה(4) 501, 517-516 (2001)). בהתחשב בעובדה שהמערער ארב למתלונן כשהוא מצויד בסכין שהכין מבעוד מועד, ונוכח הנחישות שבה דקר את קורבנו חזור ודקור באיברים הנחשבים חיוניים, ניתן להניח בלא כל קושי כי המערער אכן התכוון במעשיו לגרום למותו של המתלונן. 29. בסיכומו של דבר, סברנו שההרשעה מבוססת היטב במערך הראייתי הכולל, ולא מצאנו בטענותיו של בא-כוח המערער בסיס להתערבות בה. 30. אף איננו סבורים שיש מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. המערער איים על המתלונן באופן מתמשך. בכל הנוגע לעבירה של ניסיון לרצח, מעשיו התאפיינו בתכנון קר ובפעולה חסרת רחם. הוא הצטייד בסכין, ארב למתלונן בדרכו לבית הכנסת ודקר אותו מספר פעמים בצווארו ובפניו. המערער לא חדל ממעשיו גם כאשר המתלונן נפל על גבו ואחז בלהב הסכין בניסיון למנוע את התקיפה. המערער ניסה לדקור אותו גם בבטנו, ורק כאשר הבחינו עוברי אורח במעשה, החל המערער לנוס מן המקום. 31. אכן, המערער הוא אדם מבוגר ומצבו הבריאותי אינו מן המשופרים. לא נעלם מעינינו הקושי הכרוך בהטלת מאסר ממושך עליו. ברם, שיקול זה לבדו אינו יכול לעמוד כנגד מעשיו הקשים של המערער ויתר הנסיבות העומדות לחובתו, ובהן עברו הפלילי. יצוין בהקשר זה, כי אף על פי שמעורבותו של המערער בפלילים אכן הצטמצמה בשנים האחרונות, הוא הורשע בשנת 2003 במספר עבירות אלימות – פציעה, חבלה בנסיבות מחמירות ותקיפת שוטר. נתוניו האישיים של המערער, ובהם גם גילו המתקדם, כבר הובאו בחשבון על ידי בית המשפט קמא, ולא מצאנו הצדקה להקלה נוספת בגזר הדין. ככל שהמערער ביקש להסתמך על גילו המבוגר, לא ניתן להתעלם מכך שלמעשיו נודעת חומרה מיוחדת גם בהתחשב בעובדה שקורבנו היה אדם מבוגר הימנו בשנים לא מעטות – כבן שבעים וחמש בעת האירוע (ראו והשוו: ע"פ 2357/07 אידוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.12.2007)). העונש שהושת על המערער אינו קל, אך הוא הולם את מעשי האלימות הקשים המתוארים בכתב האישום, על מכלול נסיבותיהם. 32. סוף דבר: הרשעתו של המערער וגזר דינו נותרים בעינם. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ו' בטבת התשע"ג (19.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10056060_A04.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il