עו"ד אביאל ג'ראפי נ. פז חברה לנפט בע"מ

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5605/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער: עו"ד אביאל ג'ראפי נ ג ד המשיבים: 1. פז חברה לנפט בע"מ 2. רשות מקרקעי ישראל 3. אגף שיקום נכים במשרד הביטחון 4. רשות התחרות/משרד הכלכלה והתעשייה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 53213-11-22 מיום 8.6.2024 שניתן על ידי כב' השופטת הלית סילש תאריך ישיבת קדם ערעור: ט"ז באדר ב' התשפ"ד (26.3.2024) בשם המערער: בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 4-2: עו"ד דן בן-נר עו"ד ערן בצלאל עו"ד לימור פלד פסק-דין השופט י' עמית: 1. בית המשפט המחוזי דחה על הסף את תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי בדבר בטלותה של המערכת ההסכמית שבינו לבין המשיבה 1 (להלן: פז). 2. בתמצית שבתמצית, המערער הוא נכה צה"ל בשיעור של 100%, שהומלץ בשנת 1995 על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון, לשיקום תעסוקתי על דרך של הקמה והפעלה של תחנת דלק. לשם כך, הוקצתה למערער קרקע בפטור ממכרז, והמערער התקשר עם פז בהסכם להפעלת התחנה. לטענת המערער, בשל הצורך לעמוד במועדים אשר נקבעו בחוזה הפיתוח מול רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לבניית התחנה, הוא מימן מכספו את רכישת הקרקע ואת בניית התחנה הידועה כתחנת דלק "סופרלנד" בראשון לציון, ולשם כך נטל הלוואות מבנקים ומהשוק האפור, והיה נתון במצוקה עקב איומים של נושים בשוק האפור. לטענת המערער, הנוהג המקובל באותה עת בכל הנוגע לתחנות דלק אשר הוקצו לנכי צה"ל, היה כי להבטחת זכויותיה נרשמה חברת הדלק כחוכרת משנה של התחנה, ואילו הנכה מונה כמפעיל התחנה, כאשר בין הצדדים נחתם הסכם אשר כונה "הסכם קמעונאי", המסדיר את יחסיהם למשך כל תקופת ההסכם. אלא, שלטענת המערער, לאור הרפורמה בשוק הדלק, פז לא הסכימה לפעול על פי המתווה המקובל של "הסכם קמעונאי" וביקשה לרכוש את זכויות החכירה, ההפעלה ואספקת הדלקים, למשך כל תקופת ההסכם בת 45 שנים. לשם כך, ועל מנת לעקוף את האיסור על "מכירה מלאה" של הזכויות בתחנה המיועדת להפעלה ע"י נכה, ערכה פז שני הסכמים, אשר נחתמו ביום 11.12.2006, אשר לשיטתו של המערער נועדו להסוות את העסקה האמיתית שבין הצדדים. על פי הסכמים אלה קיבלה פז חכירת משנה למשך כל תקופת החכירה הראשית, אך זכויות ההפעלה שלה נחלקו לשתי תקופות. התקופה הראשונה למשך 25 שנים בלבד, שבמהלכן נקבע כי המערער יועסק כ"יועץ מקצועי" בשכר חודשי. התקופה השניה, בחלוף התקופה של 25 שנים (להלן: התקופה השניה), שאז יפנו הצדדים במשותף למציאת מפעיל שלישי, תוך שמירה על זכות הסירוב של פז להמשיך ולהפעיל את התחנה. לטענת המערער, היה מדובר בהסכמים למראית עין, שנועדו להונות את הגורמים הבאים: את רמ"י, אשר סירבה לאפשר העברה מלאה של זכויות הנכה לחברת הדלק; את אגף השיקום, כלפיו הוצג מצג לפיו הנכה מועסק ועובד בתחנה בשכר חודשי; את רשויות המס, באשר עסקת האמת היא עסקה הכרוכה בדיווח ותשלום של מס שבח ומס רכישה, וכן רישום התקבולים המשולמים לנכה כהוצאה פירותית; ואת רשות התחרות, לנוכח עקיפת הצורך בפנייה לקבלת אישור של בית הדין להגבלים עסקיים, כנדרש על ידי רמ"י. לטענת המערער, פז ניצלה את מצוקתו הקשה וסירבה להמשיך לשלם דמי ייעוץ או דמי חכירה לאחר תקופת ההפעלה הראשונה. תחילה סבר כי הדבר הושמט בטעות מההסכמים, ובסמוך לאחר חתימת ההסכמים פנה בדרישה לפז לתיקון "הטעות" והעוול שנגרם לו, אך אז התברר לו כי אין מדובר בטעות, אלא כי פז ניצלה את מצוקתו, והוליכה אותו שולל. על רקע כל אלה, טען המערער כי המדובר בהסכמים למראית עין, בהסכמי עושק וגזל, ולכן יש לקבוע כי הם בטלים מעיקרם. 3. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין. וזאת יש לדעת, כי המערער ניהל בבית משפט השלום הליך נגד פז (ת"א (שלום ראשל"צ) 30788-07-12 ג'ראפי נ' פז חברת נפט בע"מ (24.10.2018) ( להלן: ההליך הקודם), שבו עתר למתן סעד הצהרתי על אודות זכותו לקבלת "דמי ייעוץ" מפז גם בגין התקופה השנייה. תביעה זו – שהוגשה במקור לבית המשפט המחוזי אך הועברה לבית משפט השלום – נדחתה על ידי בית משפט השלום. ערעור שהוגש על ידי המערער על פסק הדין בהליך הקודם, נמשך על ידו בהמלצת בית המשפט. בית משפט קמא בחן את פסק הדין שניתן בהליך הקודם, ומצא כי דין התביעה להידחות מחמת קיומו של השתק עילה. עוד קבע בית המשפט כי ביחסים שבין המערער לפז יש גם השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענות המערער כי פז מחקה באופן חד צדדי מטיוטת ההסכם את הסעיף המקנה לו זכות לקבלת "דמי ייעוץ" בתקופה השנייה. 4. בנוסף להשתק עילה והשתק פלוגתא, מצא בית משפט קמא כי המערער מושתק ומנוע מלהגיש תביעתו, באשר הסעד ההצהרתי שהתבקש על ידו, בדבר בטלותה של המערכת ההסכמית: "עומד בסתירה מוחלטת לסעד במסגרתו התבקשה הצהרה בדבר זכויות המשיב הנובעות מאותה מערכת הסכמית, וכאשר נקודת המוצא לתביעתן של זכויות אלו במסגרת ההליך הקודם, הייתה [...] כי אותה מערכת הסכמית מחייבת את הצדדים לה [...] כאמור, מדובר במערכת הסכמית אשר נחתמה עוד בשנת 2006, כאשר אף אחד מהצדדים לא ביקש לבטל אותה במשך שנים, לאחר כריתתה. יתרה מכך, במסגרת ניהול ההליך הקודם, המשיב [המערער – י"ע], כמו גם בא כוחו, הצהירו מפורשות, כי למרות שיש להם טענות כנגד תוקפם של ההסכמים, הם אינם עותרים לביטולם, אלא בוחרים להמשיך ולנהל את ההליך, תוך התבססות על ההנחה כי מדובר במערכת הסכמים תקפה ומחייבת... [...] כאמור, הסעד של אכיפת ההסכם, או הצהרה על זכויות מכוחו, והסעד של ביטול ההסכם, הם סעדים אשר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, בהיותם סותרים זה את זה. בחירתו של התובע [המערער – י"ע] לפעול למימוש זכויותיו מכוח המערכת ההסכמית, מלמדת, בהכרח, על בחירתו המקבילה, לוותר על תביעת להצהרה על בטלותה". בית משפט קמא קבע כי תביעתו של המערער לוקה גם בשיהוי: "הגשת התביעה הנוכחית, לביטול ההסכם, בחלוף כ- 16 שנים ממועד ההתקשרות בהסכמים, בחלוף כ- 10 שנים ממועד הגשת התביעה הקודמת, למעלה משבע שנים לאחר משלוח מכתבו של ב"כ המשיב במסגרתו צוינו טענותיו לעניין ההסכם, וכ- 4 שנים לאחר מתן פסק הדין אשר דחה את תביעת המשיב לתשלום דמי ייעוץ מכוח המערכת ההסכמית, מעוררת חוסר נוחות, ויש בה משום שימוש לרעה בהליכי המשפט. [...] מכתב התביעה עצמו, כמו גם מנספחי כתב התביעה והבקשה לסילוק על הסף עולה כי הטענות בדבר היות המערכת ההסכמית למראית עין, הועלו על ידי המשיב עוד בשנת 2014, ובמהלך ניהול ההליך הקודם, ולא הייתה כל מניעה לתבוע מכוחן עוד בסמוך לאותה עת. יתרה מכך, גם אם המשיב ביכר להשלים את בירור התביעה בהליך הקודם, כפי שהוגשה, הרי שפסק הדין ניתן כבר לפני 4 שנים. בנסיבות אלה, לא ברור מדוע המשיב המתין פרק זמן כה ארוך, עד להגשת התביעה הנוכחית. המשיב לא נתן כל הסבר מניח את הדעת ביחס לכך, וגם טענתו בדבר הקושי הכלכלי הכרוך בהגשת התביעה, לא מהווה צידוק מספיק, וודאי מקום בו עסקינן במי שהינו עו"ד במקצועו". עוד נקבע על ידי בית משפט קמא כי בהגשת התביעה יש משום חוסר תום לב: "בהינתן ההכרעה בדבר קיומו של מעשה בית דין מובהק; בהינתן העובדה כי המשיב היה ער לעילת התביעה מכוחה הוא עותר בהליך הנוכחי, עוד בשנת 2014, אך בחר שלא לתקן את תביעתו ולהמשיך ולנהל את ההליך הקודם כפי שהוגש; בהינתן העילות העומדות בסתירה מוחלטת זו לזו, עד כדי קיומה של מניעות וקיומו של השתק מהעלאת טענותיו של המשיב בהליך הנוכחי; כמו גם תוך שנתתי דעתי לשיהוי בפתיחתו של הליך זה; בהינתן כל אלה ובוודאי משקלם המצטבר - אין לי אל[א] לקבוע, כי בהגשת התביעה הנוכחית, כפי שהוגשה, אין כדי מימוש זכות בדין בתום לב". על רקע כל אלה, קיבל בית המשפט את בקשת המשיבים ודחה את תביעת המערער כנגד פז על הסף. בהמשך פסק הדין, מחק בית המשפט על הסף את התביעה כנגד רמ"י בהעדר עילת תביעה נגדה, באשר לא הייתה צד למערכת ההסכמית ואף לא התבקש סעד כלשהו נגדה. בית המשפט אף ציין כי "צירופה של המדינה כצד להליך, אך לצורך קבלת תגובתה, וסירובו של המשיב למחוק את התביעה כנגדה, גם לאחר שהובהר לו כי יוכל לפנות בבקשה מתאימה לצורך קבלת עמדתה, אף עולה כדי חשש לשימוש לרעה בהליכי משפט". 5. על פסק הדין נסב הערעור שלפנינו. הלכה למעשה, המערער חזר על טענותיו בפני בית משפט קמא, תוך הדגשה כי תביעתו כנגד פז מבוססת על עילת תביעה אחרת מזו שנדונה בהליך הקודם, והיא הטענה כי כל מערכת ההסכמים אינה אלא פיקציה למראית עין, הסכמים שמטרתם הייתה בלתי חוקית, באשר נועדו להוליך שולל את הרשויות שהיו אמונות על שיקומו התעסוקתי של המערער, ולעקוף מגבלות של רשות התחרות ושל רשויות המס. בנוסף, נטען כי ההסכמים נכרתו בחוסר תום לב בנסיבות המהוות עושק וניצול מחפיר של מצוקה אישית שבה היה מצוי המערער, ומכאן שיש להורות על ביטול ההסכמים מכוח סעיפים 12, 13, 18 ו-30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1970. לשיטת המערער, בית משפט קמא טעה בפסק דינו מאחר שבהסכמים למראית עין, בכל יום שחולף נוצרת עילת תביעה חדשה, ואם היו הרשויות מודעות לכך שלמעשה התחנה "נמכרה" לפז וכי השיקום התעסוקתי של המערער הוא פיקציה, אזי ברי כי רישיון ההפעלה של התחנה היה מבוטל והתחנה הייתה מוחזרת למערער. לטענתו, בהעדר ראיה או הוכחה לטענתו כי המדובר בהסכם למראית עין, הוא לא כלל עילה זו בהליך הקודם ולא ביקש לתקן את תביעתו באותו הליך. לטענתו, רק בדיעבד, במהלך ניהול ההליך הקודם, ולאור עדויות שנשמעו, התברר לו, כי השמטת זכותו לקבלת דמי ייעוץ בתקופה השנייה הייתה למעשה מהלך שתוכנן מראש על ידי פז, שנועד לאפשר לפז להשתלט על התחנה, וכי ההסכמים נחתמו למראית עין בלבד. 6. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה ביום 26.3.2024, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור על הסף מכוח תקנה 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וכך אציע לחבריי שנעשה. 7. בהליך הקודם המערער אכן לא העלה בכתב התביעה את הטענה כי המערכת ההסכמית בינו לבין פז הינה למראית עין, ואף לא התבקש הסעד של ביטול מערכת ההסכמים, אלא סעד שעניינו ביישום הוראות ההסכמים, תוך שלטענת המערער הוא זכאי לתשלום "דמי הייעוץ" גם בתקופה השנייה. ברם, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא: "עיון בכתבי הטענות אשר הוגשו במסגרת ההליך הקודם (נספחים 1-3) לבקשה, כמו גם בפסק הדין שניתן (נספח 9 לבקשה) ובכתב התביעה הנוכחי, מעלה כי המסכת העובדתית העומדת בבסיסם כמעט וזהה לחלוטין. שתי התביעות עוסקות במערכת ההסכמית בין הצדדים ביחס לתחנת הדלק, ובשתיהן מפורט בהרחבה הרקע להתקשרות והקשיים אשר עמדו בפני הצדדים". הלכה עמנו כי מעשה בי-דין חל גם מקום שבו היה באפשרות התובע לרכז בתובענה הראשונה את כל העובדות ואת כל הטענות במסגרת ההתדיינות הראשונה (ראו, לדוגמה, רע"א 6830/00 ברנוביץ' נ' תאומים, פ"ד נז(5) 691, 707-706 והאסמכתאות שם (2003)). "הכלל של השתק עילה מחייב בעלי דין לכלול בתביעתם את מלוא ה'עילה', קרי לרכז בתובענה אחת את מכלול הטענות בנוגע לעניין כלשהו ואת כל הסעדים הנובעים מכך; הוא מטיל סנקציה על אי- מילוי הוראות הדין בדמות הצבת מחסום בפני כל ניסיון להעלות לדיון נוסף טענות שהועלו בעבר (גם אם לא נדונו לגופן) או טענות שהיה צריך להעלותן וסעדים שהיה צריך לבקשם, אם הם חלק מ'עילת תביעה' אחת" (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 780 (מהדורה שלישית-דיגיטלית, 2024). הרציונל מאחורי כלל זה הוא למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון (ראו, לדוגמה, ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 והאסמכתאות שם (2003)). "מבחן זהות העילה לעניין טענת מעשה-בית-דין רחב הוא, והעיקרון של מעשה-בית-דין יחול, גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת יותר נכללים פרטים ומרכיבים, שלא פורטו בתביעה הקודמת. אין לדקדק במרכיבים משניים, ויש לראות את העיקר - את התשתית הבסיסית של העילה. אשר לזהות העילה: אכן, כתבי הטענות בפני הבורר ובפני הדרגה הראשונה בענייננו אינם זהים, אולם, מבחינה מהותית, מתייחסים שני ההליכים לאותה מסכת עובדתית [...] ניסיונם של המערערים להצביע על שוני בעילות יוצר הפרדה מלאכותית. הסוגיות הנדונות שלובות זו בזו, ואכן, הבורר לצורך הכרעתו בתביעה ובתביעה שכנגד שלפניו התייחס וגם הכריע במכלול העובדות והטענות, שהיוו את העילות והפלוגתאות שבפניו" (ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש-מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 802-801 (1985); מצוטט בהסכמה בע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 690 (2004)). המערער קיבל את יומו באופן מלא בהליך הקודם. יתרה מזאת, מפסק הדין בהליך הקודם עולה כי למרות שהמערער לא טען במפורש בכתב התביעה כי ההסכמים נכרתו למראית עין, בית המשפט התייחס לטענה זו, כפי שעולה מהציטוטים להלן מתוך פסק הדין (הדגשות הוספו – י"ע): "גישת הנתבעת – כך טוען התובע – משמעותה כי ההסכמים שנחתמו הם בגדר חוזה למראית עין, ואין לאמצה. [...] טענתו של התובע היא, כי קיים פער בין מה שעולה מההסכם החתום לבין הכוונה האמיתית של הצדדים, ולמצער הכוונה האמיתית שלו. על יסוד טענות אלו טוען התובע כי עומדות לו עילות כגון טעות, טעות סופר, הסכם למראית עין וכדומה. [...] טענתו של התובע היא, אפוא, כי ההסכם הכתוב אינו משקף את ההבנות האמיתיות בין הצדדים. טענה מסוג זה מחייבת להבחין בין מספר מצבים. מצב אחד מתקיים כאשר הטענה היא שקיים פער בין ההבנה של שני הצדדים לבין הביטוי החיצוני של ההסכם. במקרה כזה, יש לבחון האם מדובר בחוזה למראית עין, לפי סעיף 13 לחוק החוזים; בטעות סופר, לפי סעיף 16 לחוק; או שמא כלל אין מפגש רצונות... [...] בענייננו, אין ספק כי אין מדובר במצב הראשון. היינו, אין מדובר במקרה בו ההבנה של שני הצדדים שונה מזו שבאה לידי ביטוי בהסכם הכתוב. הנתבעת מחקה את התיקון שהכניס בא כוח התובע, שנועד לקבוע את זכותו לדמי ייעוץ בתקופת ההפעלה הנוספת, וברור כי לשיטתה התובע לא אמור לקבל דמי ייעוץ בתקופת ההפעלה הנוספת. למעשה, גם התובע אינו חולק על כך שזו הייתה תפיסתה של הנתבעת. די בכך כדי לדחות את טענת התובע כי מדובר בהסכם למראית עין או בטעות סופר. 8. הנה כי כן, לא רק שהמערער יכול היה לרכז את העילות והסעדים כבר בהליך הקודם, אלא שלמעשה, הטענה כי ההסכמים הם בגדר חוזה למראית עין, הועלתה כבר בהליך הקודם. בית משפט קמא אף ציטט מעדותו של המערער בהליך הקודם, שבמהלכה טען כי ההתקשרות עם פז היא בגדר הסכם בלתי חוקי, "הסכם כובל מקפח ובטל". די באמור לעיל כדי לקבוע כי תביעתו של המערער דינה להידחות מחמת מעשה בי-דין, וממילא אינני נדרש לעילות הנוספות שאליהן התייחס בית משפט קמא. 9. מעבר לנדרש, אעיר מספר הערות. א. תביעה לביטול המערכת ההסכמית גוררת מאליה תביעת השבה של פז, ובית משפט קמא התייחס לכך בפסק דינו בציינו: "[...] אף מקום בו היה נמצא להורות על בטלותה של המערכת ההסכמית בין הצדדים (וכאמור נמצא כי מתקיימים מספר טעמים שלא לעשות כן), מהווה תשלום הכספים וההשקעות המרובות של פז בתחנה, שינוי מהותי לרעה מצדה של פז, ומקום בו קבלת תביעתו של המשיב תוביל בהכרח לחיוב בהשבה הדדית, ועתירתו של המשיב הייתה לסעד הצהרתי בדבר בטלותה של המערכת ההסכמית בלבד, ספק באם היה מקום להותיר את פז כזו אשר ידיה על ראשה בכל הנוגע להתכנות השבת אותם כספים". ב. תקנה 10(11) לתקנות קובעת כי כתב תביעה צריך לכלול בחלקו הראשון "דבר קיומו של הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו". המערער חטא באי אזכור ההליך הקודם בחלקו הראשון של כתב התביעה, והגם שהזכיר את ההליך הקודם הוא לא ציין כיצד הסתיים ההליך ומה נאמר בפסק הדין, אלא ניתח לשיטתו-שלו את העדויות שנשמעו במהלך ההליך, והדברים הוצגו באופן שאינו משקף את פסק הדין שניתן באותו הליך. המערער אף לא צירף את פסק הדין בהליך הקודם לכתב התביעה. דומה אפוא כי נדרשת עזות מצח מצד המערער להעלות את הטענה כי בהליך של דחייה או מחיקה על הסף, על בית המשפט להתייחס רק לאמור בכתב התביעה, ולא להתייחס למסמכים "שאינם נכללים או מוזכרים בכתב התביעה" (סעיף 1.54 לכתב הערעור). בלשון המעטה, קשה להלום כי תובע יזכה ליתרון דיוני בשל כך שהעלים עובדות ומסמכים. לאור חובתם של בעלי הדין להתנהל בתום לב בהליך המשפטי, היה על המערער לצרף את פסק הדין בהליך הקודם (השוו לעניין צירוף כתב ויתור, ר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' שטמר, פ"ד לט(2) 452, 455-454 (1985)). ג. המערער חתם על מספר תוספות להסכמים, שבהן נכללו תניות ויתור מפורשות וגורפות, ולטענת פז, כנגד החתימה על כתבי הוויתור, הוענקו למערער זכויות משמעותיות ואף מענק כספי. בית משפט קמא מצא שלא לסלק התביעה על הסף בשל כך, באשר אין בכתבי הוויתור כדי לחסום טענות של פגמים בכריתה (ראו פסק דיני בע"א 7379/18 יצחקי נ' יצחקי (18.12.2019)). מכל מקום, ברי כי כתבי הוויתור, כשלעצמם, היו מעמידים משוכה גבוהה מאוד בפני המערער. ד. לא מצאתי ממש בטענת המערער ל"עילה נמשכת", באופן שהופך כל הסכם למראית עין או הסכם בלתי חוקי לעוולה נזיקית נמשכת. על מנת להצביע על האבסורד שבטענה, אציין כי לשיטה זו, עילת התביעה אינה מתיישנת לעולם. ה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה להידרש לטענות המערער כי פז רכשה את התחנה ב"נזיד עדשים" ומנגד, איני רואה להידרש לטענות פז כי בתחילת הדרך התחנה הוקמה בשטח שומם ולא מפותח; כי פז נענתה לא אחת לדרישות המערער לפנים משורת הדין; כי על מנת לסייע למערער, פז שילמה את מלוא דמי החכירה מראש בהיוון בריבית מיטיבה של 6%; כי מבנה העסקה נקבע לנוכח שיקולי מס של המערער; וכיוצא בזה טענות. ו. בישיבת קדם הערעור שנערכה בפני, המלצתי לפז לשקול המשך תשלום דמי הייעוץ לפנים משורת הדין גם בתקופה השניה. פז השיבה כי היא נכונה לשלם סכום חודשי מסוים גם בתקופה זו, אך ההצעה נדחתה על ידי המערער, ועל כך יש להצר. 10. סוף דבר, שדין הערעור להידחות. בהינתן נסיבותיו האישיות של המערער וההוצאות שבהן חויב בערכאה קמא, אין צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏כ"ג בניסן התשפ"ד (‏1.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23056050_E04.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1