פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5598/99 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן כבוד השופט י' אנגלרד המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 7.7.99 בת.פ. 128/98 שניתן על-ידי כבוד השופט ע' חבש תאריך הישיבה: כ"ג באב התש"ס (24.8.00) בשם המערער: עו"ד רובינשטיין חנן בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג בשם שירות המבחן: גב' רבקה פרייברג פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש) בעבירה של תקיפת קטין בידי אחראי לפי סעיף 368ב סיפא לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: החוק), בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק ובעבירה של התעללות בקטין בידי אחראי לפי סעיף 368ג סיפא לחוק. הוא נדון למאסר בפועל של 20 חודש בניכוי תקופת מעצרו ולמאסר על תנאי למשך 24 חודשים. הערעור מכוון כנגד הרשעתו בעבירת התעללות וכנגד חומרת העונש. תמצית העובדות ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. המערער הינו אביה של המתלוננת. הרקע למעשים המיוחסים למערער הינו חזרתו של המערער בתשובה וניסיונו לכפות על בני משפחתו, ועל בתו המתלוננת בפרט, את אורח החיים החרדי בו בחר הוא לחיות. כתב האישום שהוגש כנגד המערער מכיל מסכת ארוכה רבת שנים של תקיפת המתלוננת, הפניית איומים כלפיה והתעללות בה. האירועים שיוחסו למערער כוללים הן מעשים כלליים ללא ציון מועד מדויק, והן ארבעה אירועים אלימים שאירעו במועדים מסוימים שצוינו. 3. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער ממעשי האלימות הכלליים ומן האירוע הראשון, שיוחסו לו, בנימוק שאלה מבוססים רק על זיכרונה של המתלוננת, ואף שעדותה הייתה מהימנה עליו, לא מצא להרשיע על "מעשים כללים" ללא ציון זמן ומקום, שלא מצא להם תימוכין חיצוניים. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בגין האירוע השני בו סטר למתלוננת בפניה עד שזב דם משיניה, משום שלא רצתה ללמוד בפנימיה דתית ואף לא נתן לה לשטוף פניה מן הדם. אשר לאירוע השלישי, קבע בית המשפט, כי אין הוא נדרש לדון באירוע זה היות והמערער הודה בחקירתו במשטרה בעובדות אירוע זה וכך גם הודה סניגורו בשמו במהלך המשפט. המערער אינו תוקף הרשעתו באירועים אלה. 4. רק האירוע הרביעי המיוחס למערער הוא נשוא הערעור שלפנינו. על פי כתב האישום, חזר המערער לביתו בשעות הלילה, גילה כי המתלוננת - שיצאה לפגוש ידיד - איננה בבית והחל לחפשה. מששבה המתלוננת לביתה איים עליה המערער כי "יראה לה ולאמה". הוא אף התקשר טלפונית לידידה וצעק לעברו "את מי אתה רוצה שאני אהרוג? אותך? אותה? או את שניכם". אז עלתה המתלוננת לאדן החלון ונפלה ממנו. כתוצאה מן הנפילה נחבלה במוחה איבדה את הכרתה למשך 12 יום, שברה את שורש כף היד ונפצעה פצע עמוק בשוקה (אירוע זה יכונה להלן: הנפילה). 5. בית המשפט סקר בהרחבה הן את גרסת המתלוננת, כפי שהיא מוצאת ביטויה בכתב האישום ובעדותה בבית המשפט, והן את גרסת המערער, באשר למה שהתרחש עובר לנפילה. הוא דחה את גרסת המערער כגרסה שאינה ראויה לאמון. הוא מצא, כי אף שלא היה כל מגע פיזי בין המערער למתלוננת ולפיכך אין להרשיעו בתקיפה, הרי שמעשי המערער נופלים לגדר התעללות. הוא קבע, כי המתלוננת "עברה מסכת ארוכה של התעללות אשר התבטאה בהשפלות, הכפשות, איומים ומכות אשר הרגישה על בשרה" וכי נפילתה הייתה תוצאה ישירה מהתעללות המערער בה. 6. לאחר שקבע השופט קמא את אשמתו של המערער באירועים השני, השלישי והרביעי, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות של תקיפת קטין בידי אחראי, איומים והתעללות בקטין בידי אחראי. השופט לא ציין איזה מן המעשים בהם מצא את המערער אשם, מהווים אילו מן העבירות בהן הרשיעוֹ. הצדדים חלוקים בשאלה האם המערער הורשע בגין האירועים השני והשלישי גם בעבירה של התעללות. המערער סבור, כי הרשעתו בהתעללות מוגבלת רק לאירוע הרביעי, בעוד המדינה סבורה, כי השופט קמא כרך את שלושת האירועים זה בזה ובכולם הרשיע בעבירות התקיפה, האיומים וההתעללות. לדידי, בין אם יש לייחס את שלושת העבירות בהן הורשע המערער לשלושת האירועים, ובין אם יש לייחס את ההרשעה בהתעללות רק לאירוע הרביעי ואת ההרשעה בתקיפה ואיומים רק לאירועים השני והשלישי, די לי באירוע הרביעי כדי לקבוע כי ההרשעה בהתעללות בגינו, בדין יסודה. קודם שאבהיר עמדתי אביא בקצרה את טענות הצדדים. טענות הצדדים 7. המערער אינו מלין על הרשעתו בעבירות התקיפה והאיומים. ערעורו נוגע רק להרשעתו בעבירת ההתעללות בגין אירוע הנפילה. לטענת המערער, משזיכה אותו בית המשפט מן המסכת הכללית של ההתעללות, שגה הוא כאשר קבע כי המתלוננת סבלה מהתעללות מתמשכת אשר היא שהובילה לנפילתה. המערער סבור כי אירוע הנפילה מן החלון אינו יוצר עבירת התעללות אלא איום גרידא. עוד טוען הוא, כי כפי שבגין האירועים השני והשלישי לא הורשע הוא - לטענתו - בהתעללות, כך גם כאן אין להרשיעו בעבירה זו. מה עוד שלא היה מגע פיזי בינו לבין המתלוננת ושאלת הקשר הסיבתי בין התנהגותו לבין הנפילה איננה רלבנטית וגם לא קיים קשר כזה. אשר לעונש, טוען המערער, כי שגה בית המשפט בהשיתו עליו עונש של מאסר בפועל, ולחילופין, כי היה מקום להסתפק בתקופת מאסר קצרה שתרוצה בעבודות שירות. לטענתו, בית המשפט לא נתן כל משקל לכך ששהה במעצר בית במשך 16 חודשים. כמו כן, לטענתו, בית המשפט לא נתן משקל ראוי לחרטתו על מעשיו, לתחינת בתו המתלוננת שלא יישלח לבית הסוהר, לכך שמעשיו הינם תוצר של מחלתו הנפשית ולכך שמאז האירוע האחרון לא התרחש כל אירוע פלילי בינו לבין המתלוננת. 8. לעומתו טוענת המשיבה, כי ההרשעה בשלושת העבירות מתייחסת לכל שלושת האירועים וכי התנהגות המערער במסכת האירועים בהם הורשע מהווה התעללות, וכי גם אם האירוע הרביעי עומד לעצמו, ההרשעה בגינו בהתעללות בדין יסודה. לטענת המשיבה, העונש שהושת על המערער נוטה לקולה ולא לחומרה ואין מקום להתערב בהכרעת הדין ובגזר הדין. עבירת ההתעללות בקטין - המסגרת הנורמטיבית 9. חוק העונשין אינו מגדיר "התעללות" מהי. יחד עם זאת, מנוסח סעיף 368ג לחוק, הקובע את עבירת ההתעללות בקטין, עולה, כי המחוקק מכיר בשלושה סוגים של התעללות: התעללות גופנית, התעללות מינית והתעללות נפשית. לצורך ענישה, אין הסעיף מבחין בין סוגי ההתעללות השונים. וזו לשון הסעיף: "368ג. התעללות בקטין או בחסר ישע העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים" 10. בפסיקתנו ניתן למצוא לא מעט מקרים בהם הורשעו נאשמים בעבירה של התעללות נפשית. כך, למשל, הורשע שוטר בעבירה של התעללות נפשית לאחר שהכריח עצירים פלסטינאים שהיו נתונים למרותו לשיר שיר בערבית שמלותיו נועדו להשפיל ולבזות את הנביא מוחמד (ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' ערן נקאש, פ"ד נד(2) 72). במקרה אחר הורשע אב בעבירה של התעללות כיוון שנהג לכנס ילדיו בסלון ביחד, להשפיל ולהעליב את האם בנוכחותם ולאיים כי אם האם תתלונן ירצח אותה. הוא נהג לנעול את הילדים בחדרם למשך יום שלם. פעם נכנס לחדר בתו וירק עליה ופעם אחרת גזר את פיאות בנו בניגוד לרצונו (ע"פ 7861/96 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). הפסיקה הייתה נכונה להרשיע בעבירה של התעללות נפשית גם כאשר דובר במקרה חד-פעמי. כזה היה המקרה בע"פ 2696/96 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בו גזר אב אחת מפיאות ילדיו הקטנים, בשנתם. בפסיקה זו לא נתנו בתי המשפט הגדרה ממצה למונח "התעללות". 11. לאחרונה, נדרש בית משפט זה להגדרתה של התעללות (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145). בית המשפט - השופטת ד' ביניש - נמנע מלהגדיר את המונח התעללות, בהגדרה כוללת ובחר להציג איפיונים של מקרי התעללות (ראו גם ע"פ 1752/00 הנ"ל). נקבע, כי לשם הרשעה בעבירת ההתעללות לא נדרש נזק, היות ועבירה זו הינה עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה (ראו גם: ע"פ 524/97 מדינת ישראל נ' שדה אור (טרם פורסם)). עם זאת, הוכחת נזק פיזי או נפשי, עשויה לשמש כלי ראייתי המצביע על חומרת המעשה ועל כך שמתקיים בו פוטנציאל לגרימת סבל. עוד נפסק, כי בדרך כלל, התעללות מאופיינת בסדרה מתמשכת של מעשים שהצטברותם והתמשכותם לאורך זמן הם המביאים את ההתנהגות לדרגת חומרה, אכזריות, השפלה, ביזוי והטלת אימה שיקימו התעללות. עם זאת, נקבע, כי גם מעשה חד-פעמי יכול ויעלה כדי התעללות, כאשר ההתנהגות מאופיינת באחד או יותר מאלה: אכזריות, הטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, השפלה וביזוי בולטים של הקורבן, או קיום פוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה - פיזית או נפשית - בו. צוין כי התעללות נועדה בדרך כלל להטלת מרות, להפחדה, לענישה או לסחיטה וכי בדרך כלל, נמצא המתעלל בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו, המצוי בעמדת נחיתות ללא יכולת הגנה. 12. פסק הדין הנ"ל דן בהתעללות גופנית, אולם לאור מהותה מאפייניה ורכיביה של ההתעללות, אין מקום להבחין רעיונית, בינה לבין התעללות נפשית. בית המשפט היה ער לגבול העדין שבין עבירת ההתעללות הפיזית לבין עבירת התקיפה, וקבע, כי "ככלל, נראה כי התעללות, והתעללות גופנית בגדרה, מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם - המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד". הוא קבע כי מאפייני ההתעללות - האכזריות, הטלת אימה או השפלה, הכפשה וביזוי - הם המטביעים במעשה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית של ההתעללות, שאינה נלווית בהכרח רק למעשה עבירה הכרוך בהפעלת כוח. הודגש כי מאפיינים אלה אינם מהווים רשימה סגורה וממצה. מצוידים במאפיינים אלה נפנה לבחון את התנהגותו של המערער בענייננו והאם עולה היא כדי התעללות. מן הכלל אל הפרט 13. לאור האמור לעיל, נדחית טענת הסניגור, לפיה, כיוון שלדעתו לא הורשע המערער בהתעללות בגין האירוע השני והשלישי, אין להרשיעו בה גם באירוע הרביעי, בו ניתן להרשיעו לכל היותר באיומים; ראשית, דעתי היא, כי המערער הורשע בהתעללות בגין שלושת האירועים. משהורשע המערער באירועים השני והשלישי על פי העובדות הכלולות בכתב האישום ומשהרשיע השופט - בסופו של דבר - את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו בגין שלושת האירועים וזאת לאחר שסקר שלושתם, אין לבודד עבירה כזו או אחרת ולייחס לכל אירוע הרשעה בעבירה שונה. שנית, די לי באירוע הרביעי על מנת להצדיק את ההרשעה בהתעללות בגין אירוע זה. כן נדחית טענתו, כי מעשה חד פעמי אינו יכול להוות התעללות, וכי נפילתה מהחלון וחבלתה של המתלוננת אינם רלבנטיים, משום שאין קשר סיבתי בינם לבין מעשי המערער המתוארים באירוע הרביעי. בית משפט קמא קבע קיומו של קשר סיבתי בין הנפילה והחבלה ובין מעשיו של המערער ובדין קבע כך. אף שלא נדרש קשר סיבתי כזה על מנת להרשיע בעבירת התעללות שהיא עבירה התנהגותית, ניתן ללמוד מן התוצאה על מצבה הקשה של המתלוננת, כפועל יוצא מאותה התנהגות. אין חולק שלא היה מגע פיזי בין המערער לבין המתלוננת כאשר זו עלתה על אדן החלון ממנו נפלה ולפיכך אין לייחס למערער עבירה של התעללות גופנית; אולם, התנהגותו של המערער במהלך הפגישה בינו לבין המתלוננת עובר לנפילתה, מגעת כדי התעללות נפשית. ואם כי די בכך, מצטרפת לכך ההרשעה בגין המעשים שנעשו על ידי המערער באישומים השני והשלישי בהם הורשע. אפנה לאירוע הרביעי: האירוע הרביעי-הנפילה 14. בדחותו את גרסת המערער באשר למתרחש עובר לנפילה, אימץ למעשה בית המשפט המחוזי את גרסת המתלוננת. גרסת המתלוננת מעלה, כי אירוע הנפילה היה אירוע קשה ומטיל אימה. הן המתלוננת והן ידידה העידו כי סמוך לנפילה התקשר המערער לידידה של המתלוננת ואיים עליו "את מי אתה רוצה שאני אהרוג אותך? אותה? או את שניכם". המערער מעיד כי אינו זוכר אם איים כך, אך אינו פוסל זאת באומרו "... יכול להיות, כשאני לחוץ, יכול להיות. אבל אם אמרתי את זה - זה מתוך מחלה, להפחיד להרתיע, זה לא בשליטה שלי אין לי כוונה להרוג, רק שירד מהילדה". כשבוחנים איום זה על רקע האירועים שקדמו לו, תחושת המצפון והרגש אינה מאפשרת להתייחס אליו רק כאל איום גרידא ויש לראותו - כשלעצמו - כמעשה התעללות. אין לשכוח, כי אירוע הנפילה אירע כשבוע לאחר שהמתלוננת חזרה ממקלט חסוי לנערות, בו שהתה על פי צו של בית משפט במשך חמישה חודשים. על פי צו בית המשפט, הייתה המתלוננת אמורה לשהות במקלט עוד עשרה חודשים, וחזרתה המוקדמת לביתה התאפשרה רק לאחר הבטחת הוריה כי המערער לא ינקוט באלימות כלפיה. סמיכות הזמן בין איומו של המערער כי יהרוג את המתלוננת ובין חזרתה של המתלוננת לביתה לאחר היעדרות ממושכת שנדרשה עקב מעשי תקיפה ואיומים, מעניקה לאיום גוון חמור ביותר שיש בו כדי להטיל פחד ואימה משמעותיים על המתלוננת ויש בו פוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה פיזית בה או בידידה או בשניהם. העובדה שהמתלוננת חשה צורך לברוח מפני המערער בדרך של עליה על אדן החלון שהסתיימה בנפילתה ממנו ובפגיעה קשה בה, מלמדת אף היא על עוצמת הפחד והאימה שלוו לאיום. כאמור, הרשעה בעבירת ההתעללות - שהיא עבירה התנהגותית - אינה דורשת הוכחת קיומו של נזק כתוצאה מן המעשה, אולם קיומו של נזק - כפי שאירע בענייננו - מהווה תמיכה ראייתית לחומרת התנהגותו של המערער ולפוטנציאל הגלום בה לגרימת סבל ונזק לקורבן. חומרה זו חורגת במידה משמעותית מתקיפה או איומים גרידא ומגעת לכדי התעללות. מסקנתי היא, איפוא, כי אירוע זה כשלעצמו, מהווה התעללות. קל וחומר כשמוסיפים לו את האירועים הקודמים שיוצרים מסכת מתמשכת של טרור, אלימות, הפחדה והשפלה, בין אם ההרשעה בהתעללות מתייחסת גם לאירועים אלה - כפי שאני סבורה - ובין אם ההרשעה בגינם היא בתקיפה ובאיומים "בלבד". אייחד איפוא מלים ספורות לאותם אירועים. השלכות האירוע השני והשלישי 15. המערער הורשע בעבירות שיוחסו לו בגין האירוע השני. באירוע זה סטר המערער למתלוננת בפניה עד שזב דם משיניה ואף לא נתן לה לשטוף פניה מן הדם. הרקע למעשה זה הוא סירובה של המתלוננת ללמוד בפנימיה דתית. לאירוע תקיפה זה, נוסף אירוע תקיפה ואיומים, שארע כשנה לפני הנפילה, הוא האירוע השלישי בגינו הורשע כאמור, לפי קביעת השופט, לאחר שהודה בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום. המערער פגש במתלוננת בקניון, כשהיא מלווה בידיד. המערער איים על המתלוננת כי אם לא תתלווה אליו, הוא "יעשה לה בושות" וירביץ לה וכי "מחר בבוקר יהיה הסוף שלה ושל אמה". למחרת הגיע יחד עם אמה לפנימיה ודרש להוציא את המתלוננת משם. במהלך חילופי דברים צעק המערער על מנהל הפנימיה ושבר את זכוכית אחת הדלתות. המתלוננת סירבה להתלוות אל המערער, והוא קילל אותה והחל להכותה. הוא משך אותה בשערה, גרר אותה לכיוון המונית שהזמין, הרביץ לה בגבה ובידיה והמשיך לחבוט בה בידיו וברגליו בכל חלקי גופה. גם כאשר נפלה על המדרכה, הרים אותה והכה בפניה עד זוב דם. המתלוננת חולצה על ידי השומר והמדריכה והועברה למקלט חסוי לנערות. האירועים השני והשלישי מהווים רקע להבנת התנהגותו של המערער באירוע הרביעי ולמצב הטרור, הפחד, הביזוי וההשפלה בו הייתה נתונה המתלוננת וצובעים את האירוע הרביעי בצבעים עזים, שיש בהם כל המאפיינים של התעללות. אשר על כן, דין הערעור על ההרשעה בעבירת ההתעללות בקטין בידי אחראי, להידחות. הערעור על חומרת העונש 16. בערעור על חומרת העונש מבקש המערער להקל בעונשו. אין מקום לקבל את ערעורו, שכן לאור המעשים והעבירות בהם הורשע המערער, אין העונש שהושת עליו חמור כלל ועיקר. בית המשפט המחוזי לקח בחשבון שיקוליו, את מצבו הרפואי של המערער, את חרטתו, את העובדה שהמתלוננת שוהה מחוץ לבית והיא סולחת לו ומבקשת את טובתו, את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ואת התקופה בה היה המערער מורחק מביתו. העונש שגזר עליו, משקף כל אלה ואין מקום להתערבותנו. ש ו פ ט ת השופט י' אנגלרד: 1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו נהג המערער במשך שנים להתעלל בבתו (להלן: "המתלוננת") התעללות פיזית ונפשית. בכתב האישום מתוארים דפוסי התנהגות כלליים של המערער כלפי המתלוננת, כגון איומים כי יהרוג אותה, הכאת אשתו לנגד עיני המתלוננת והתפרצויות זעם מלוות בצעקות ובמכות. כן מתוארים בכתב האישום ארבעה אירועים קונקרטיים: האחד - דחיפת המתלוננת לעבר תנור גז ופציעתה כתוצאה מכך; השני - מתן סטירה למתלוננת משום שלא רצתה ללמוד בפנימיה דתית; השלישי - הוצאת המתלוננת בכוח מהפנימיה בה התגוררה והכאתה באכזריות ברחוב, בצירוף קללות; והרביעי - השמעת איומים קשים כלפי המתלוננת בעקבותיהם היא טיפסה על אדן החלון, נפלה ונחבלה קשות. האירוע השלישי והרביעי עוד יתוארו בהרחבה בהמשך. בגין מעשים אלה, שפורטו בכתב האישום בחלק א' תחת הכותרת "עובדות", יוחסו למערער עבירות בחלק ב' באופן כללי וללא שיוך העבירות לאירועים הספציפיים המוזכרים בחלק א'. העבירות שיוחסו למערער הן תקיפת קטין בידי אחראי לו, איומים, והתעללות בקטין בידי אחראי לו. יוער בהקשר זה, כי מן הראוי היה לחלק את כתב האישום לאישומים נפרדים בגין כל אחד מהאירועים המתוארים בו, ולפרט את הוראות החיקוק הרלוונטיות לכל אישום. 2. בתשובת המערער לכתב האישום הוא הכחיש את כל העבירות המיוחסות לו והכחיש במפורש חלק מן העובדות המתוארות בחלק א'. עם זאת, בא-כוחו של המערער אמר בסיכומיו כי המערער הודה בחקירה במשטרה בעובדות האירוע השלישי. ואלה דבריו בסיכומים בבית המשפט המחוזי: על הארוע ב17/10/96-, לצערי, אין מנוס, אלא מלהרשיע את הנאשם, והאירוע מתואר באריכות בסעיף ד3 לכתב האישום, שהוא סעיף ארוך ביותר עם הרבה מאוד פרטים. נכון שהנאשם ואשתו תארו את אותו אירוע בפנימייה באור שונה [מהמתלוננת], ומעדים שהובאו, שהיו נוכחים באירוע עצמו... נכון שהעדים [והמתלוננת] מתארים אירוע תקיפה קצת יותר חמור, אך לצורך הרשעה הדבר לא משנה כלל. 3. בית המשפט המחוזי - מפי השופט ע' חבש - הרשיע את המערער בשלוש העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עם זאת, בית המשפט זיכה אותו ממעשי האלימות הכלליים ומן האירוע הראשון, שכן הוא לא מצא לנכון להרשיע על מעשים כלליים ללא ציון זמן ומקום, המתבססים אך ורק על זכרונה של המתלוננת, מבלי שנמצאו להם תימוכין חיצוניים. יצוין, כי אין בפסק הדין התייחסות מפורשת לאירוע השני, אך נראה כי המערער הורשע גם בו. באשר לאירוע השלישי, נוכח דברי הסנגור הורשע בו המערער, מבלי שבית המשפט קבע מימצאים לגופו של עניין. עיקר פסק הדין המחוזי נסב סביב האירוע הרביעי, דהיינו הנפילה מן החלון. השאלה המרכזית לדעת בית המשפט הייתה "האם קפיצתה של [המתלוננת] מהחלון (על מנת לברוח) הייתה כתוצאה ישירה של פחד מאביה שמא יגע בה לרעה? כלומר, האם יש קשר סיבתי בין מעשי [המערער] והתנהגותו ובין נפילתה של [המתלוננת] מהחלון והנזק אשר נגרם לה בשל כך". בית המשפט קבע כי העובדות המובאות בכתב האישום לגבי אירוע הנפילה אכן הוכחו וכי יש להרשיע את המערער בעבירת התעללות. וכך הוא מנמק את מסקנתו: מכל האמור לעיל, התשובה לשאלה אשר שאלנו בסעיף 6 לעיל - האם יש קשר סיבתי בין נפילתה של [המתלוננת] ובין מעשי [המערער] והתנהגותו עובר לנפילה - היא תשובה חיובית. [המתלוננת] עברה מסכת ארוכה של התעללות אשר התבטאה בהשפלות, הכפשות, איומים ומכות אשר הרגישה על בשרה. המסקנה המתבקשת במצב זה היא, כי יש לקבוע שנפילתה של [המתלוננת] מהחלון איננה אלא תוצאה ישירה מהתעללות המערער בה". 4. המערער הגיש ערעור לבית משפט זה בגין ההרשעה בעבירת התעללות בקטין. לשיטתו, משזיכה אותו בית המשפט קמא מן "המעשים הכלליים" של התעללות, אין להרשיעו בהתעללות ויש להסתפק בהרשעה בתקיפה ובאיומים בקשר לאירוע השלישי ובעבירת איומים בקשר לאירוע הרביעי. 5. חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן סבורה כי דין הערעור להידחות. לדעתה, יש להבין מפסק הדין כי המערער הורשע בהתעללות בגין שלושת האירועים, ולא רק בגין האירוע הרביעי, וזאת בניגוד לפרשנות בא-כוח המערער. לדבריה, "משהורשע המערער באירועים השני והשלישי על פי העובדות הכלולות בכתב האישום ומשהרשיע השופט - בסופו של דבר - את המערער בשלוש העבירות שיוחסו לו בגין שלושת האירועים וזאת לאחר שסקר שלושתם, אין לבודד עבירה כזו או אחרת ולייחס לכל אירוע הרשעה בעבירה שונה". חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן מוסיפה וקובעת כי די באירוע הרביעי כשלעצמו על מנת להצדיק הרשעה בהתעללות נפשית. ואלה דבריה: כשבוחנים איום זה על רקע האירועים שקדמו לו, תחושת המצפון והרגש אינה מאפשרת להתייחס אליו רק כאל איום גרידא ויש לראותו - כשלעצמו - כמעשה התעללות. ... סמיכות הזמן בין איומו של המערער כי יהרוג את המתלוננת ובין חזרתה של המתלוננת לביתה לאחר היעדרות ממושכת שנדרשה עקב מעשי תקיפה ואיומים, מעניקה לאיום גוון חמור ביותר שיש בו כדי להטיל פחד ואימה משמעותיים על המתלוננת ויש בו פוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה פיזית בה או בידידה או בשניהם. העובדה שהמתלוננת חשה צורך לברוח מפני המערער בדרך של עליה על אדן החלון שהסתיימה בנפילתה ממנו ובפגיעה קשה בה, מלמדת אף היא על עוצמת הפחד והאימה שלוו לאיום. לארוע זה מתווספים, לשיטתה, האירוע השני והאירוע השלישי, היוצרים מסכת מתמשכת של טרור, אלימות, הפחדה והשפלה. 6. מצטרף אני למסקנתה של חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן ככל שהדברים נוגעים להרשעה בעבירת התעללות בגין האירוע השלישי. מאידך, אין בידי להסכים לקביעתה כי גם האירוע הרביעי, כשלעצמו, עולה כדי התעללות. 7. אדון תחילה באירוע השלישי. כאמור, הרשיע בית המשפט את המערער מבלי להיכנס לפירטי האירוע, לאחר שבא-כוחו הסכים להרשעה בעובדות המפורטות בסעיף ד3 לכתב האישום, נוכח דברי המערער במשטרה. על פי המתואר בסעיף ד3, ביום 16.10.96 הבחין המערער במתלוננת בקניון מלחה. הוא ביקש ממנה להתלוות אליו ואיים כי "יעשה לה בושות" וירביץ לה וכי "מחר בבוקר יהיה הסוף שלה ושל אמה". המתלוננת ברחה והתקשרה למשטרה. לאחר חקירה במשטרה היא הוחזרה לפנימיה. למחרת הגיע המערער לפנימיה ודרש להוציא את הילדה מהפנימיה. במהלך השיחה הוא צעק על מנהל הפנימיה ושבר זכוכית באחת הדלתות. המערער הזמין מונית ודרש מהמתלוננת לנסוע איתו. כשזו סרבה הוא קילל אותה בקללות כגון "בת זונה" ו"מפגרת" והחל להכות אותה. הוא משך בשערה וגרר אותה לכיוון המונית, והרביץ לה בגבה ובידיה. המתלוננת נפלה על המדרכה והמערער חבט בה ברגליו וידיו בכל חלקי גופה, הרים אותה בחולצתה והכה בפניה עד זוב דם. לבסוף חולצה המתלוננת על-ידי שומר ומדריכה. בעקבות הארוע הועברה המתלוננת בצו שיפוטי למקלט חסוי לנערות ושהתה שם כחצי שנה. המחשה מסוימת להתרחשויות בפנימיה ניתן למצוא בעדותה של מדריכה שצפתה במתרחש: ---אז אביה גרר אותה בשערות במדרגות, ואז היא נפלה על הרצפה והוא הרביץ לה... אני לא חושבת שהוא שם לב איפה הוא מרביץ לה.. הרביץ לה ללא הבחנה. ברגלים, בידיים, בעט בה, היכה בה בידיים וברגליים. (עמ' 47 לפרוטוקול). 8. אין בלבי ספק כי התשתית העובדתית המתוארת בכתב האישום, עליה לא חלק המערער גם בפנינו, מקימה בסיס איתן להרשעה בעבירה של התעללות גופנית ונפשית. כבר ציינתי במקום אחר כי ההתעללות מתאפיינת ב"מעשים של אלימות קשה ואכזרית שיש בהם כדי להשפיל את הקורבן ולבזותו (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 196). התנהגותו של המערער בפנימיה התאפיינה באכזריות, חוסר אנושיות, ביזוי והשפלה כלפי המתלוננת. המערער הטיח בה קללות נמרצות, סטר לה והכה אותה באכזריות בכל חלקי גופה, כאשר הייתה מוטלת חסרת אונים על המדרכה. הוא הכה אותה בזעם, ללא שליטה וללא אבחנה, עד זוב דם, ולא הניח לה עד שהיא חולצה בכוח בידי שומר. האירוע התרחש ברחוב, לעיני אנשי הפנימיה כולם, דבר שהגביר את ההשפלה שנגרמה למתלוננת ואת הפגיעה בכבודה. 9. די באירוע בודד זה של אלימות קשה, אכזרית ומשפילה כלפי המתלוננת כדי להרשיע את המערער בעבירת התעללות. כפי שכבר נפסק במקום אחר, עבירת ההתעללות אינה מחייבת קיומה של מסכת מתמשכת של אירועי אלימות: אין הכרח כי המעשים יפרשו עצמם על פני זמן ניכר כדי שייחשבו מעשי התעללות. העוצמה, האכזריות והאינטנסיביות של המעשים יכולות להקנות להם אופי של מעשי התעללות גם אם מהווים הם סדרת מעשים הנמשכת זמן קצר, ולעתים גם מעשה חד-פעמי יהווה מעשה התעללות. במקרים אלה ניתן יהיה לזהות את ההתעללות ככל שהיא מאופיינת באחד או יותר מאלה: באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלתו או בביזויו באופן בולט, או בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה (גופנית או נפשית) בקורבן. (ע"פ 1752/00 מדינת ישראל נ' נקאש, פ"ד נד(2) 72, 81-80). אין ספק כי כל המאפיינים, המתוארים בפרשת נקאש הנזכרת ובפסיקה אחרת של בית משפט זה בקשר לעבירת ההתעללות, מתקיימים במקרה הנדון. אי לכך, יש להרשיע את המערער בהתעללות בגין האירוע השלישי. 10. לא כן בנוגע לאירוע הרביעי. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום ובדברי המתלוננת, בליל האירוע, כשחזרה המתלוננת מפגישה עם ידיד, המערער כעס עליה מאוד ואיים עליה ש"יראה לה ולאמה". הוא טלפן לידיד של המתלוננת וצעק עליו שיבחר את מי יהרוג - את הידיד או את המתלוננת. המתלוננת, שפחדה שהמערער יכה אותה ואף יהרוג אותה, עלתה על אדן החלון וצעקה "הצילו". המתלוננת חשבה לקפוץ ולברוח. כשחייל שעבר במקום ואמה ניסו לעזור לה היא נפלה למטה ונפצעה קשה. 11. לטעמי, התנהגותו של המערער באירוע הרביעי, דהיינו ההתבטאויות כלפי המתלוננת וכלפי ידידה, מקימים אמנם את היסודות של עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק, אך לא השתכנעתי כי איומים אלה עולים כדי עבירה של התעללות נפשית. הגם שמדובר באיומים קשים, אין בהם כשלעצמם את היסודות הנוספים של עבירת ההתעללות. כאמור, האיומים שהשמיע המערער הם קשים ומפחידים, ונטעו חשש אמיתי בלבה של המתלוננת. איני מציע להקל ראש בהתנהגות זו של המערער. מן הראוי להרשיע את המערער בעבירת איומים ולהענישו בחומרה, אך איני רואה אפשרות לצרף אליה בנסיבות המקרה את עבירת ההתעללות. באשר לעונש, מסכים אני עם חברתי כי אין עילה להתערב בו. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: 1. אף שהשופט המלומד לא קבע במילים מפורשות שהמערער הורשע באישום השני היה פרקליט המערער מוכן להניח שיש מקום להרשיעו באישום זה בתקיפה וכך גם אניח אף אני. לענין המחלוקת שנפלה בין השופטת שטרסברג-כהן והשופט אנגלרד אני סבור שיש לראות בהרשעה באישומים השני, השלישי, והרביעי רצף של אירועים המצדיק הרשעה בהתעללות; ולפיכך איני רואה צורך לחוות דעה אם העובדות נשוא האישום הרביעי, כשהן לעצמן, מצדיקות הרשעה בהתעללות; ולפיכך איני רואה צורך לחוות דעה אם העובדות נשוא האישום הרביעי, כשהן לעצמן, מצדיקות הרשעה בהתעללות; לענין זה מבקש אני להעיר שעצם נפילתה של המתלוננת מאדן החלון, אינה נראית לי, בנסיבות המקרה, כרכיב רלבנטי להרשעה בהתעללות. 2. לפיכך, מצטרף אני לתוצאה שאליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת שטרסברג-כהן לגבי הכרעת הדין. כמוכן מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעו שני חברי לענין מידת העונש. המשנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. ניתן היום, ט' בחשוון תש"ס (7.11.00). המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99055980.J01