פלוני נ. משרד הרווחה - לשכה משפטית ירושלים

10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בע"מ 55975-08-24 לפני: כבוד השופט יצחק עמית כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המבקשת: פלונית נגד המשיבים: 1. משרד הרווחה – לשכה משפטית ירושלים 2. האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק רמ"ש 39868-08-24 מיום 21.8.2024 שניתנה על ידי כב' השופטת עינת אבמן-מולר תאריך הישיבה: כ"א באב התשפ"ד (25.8.2024) בשם המבקשת: עו"ד תמיר טורגל בשם המשיבים: עו"ד דפנה לנגפלד; עו"ד עירית גור; עו"ד ניבין אבו-מג'אלה פסק-דין השופט יצחק עמית: המקרה שלפנינו מעורר את השאלה אם המדינה יכולה לכפות על אישה בסוף הריונה לעבור ניתוח קיסרי, מן הטעם שלידה טבעית עלולה לסכן את האם ואת עוברה. 1. תמצית העובדות הצריכה לעניין: המבקשת בת 32, אם לחמישה ילדים (מתוכם זוג תאומים), המבוגר שבהם בן 8 שנים, מחזיקה בתואר ד"ר לפסיכולוגיה ועוסקת בתחום. שלוש הלידות הראשונות של המבקשת בוצעו באמצעות ניתוח קיסרי בהסכמתה של המבקשת. לידה רביעית הייתה לידה וגינאלית טבעית, בבית המבקשת. בשנת 2023 ילדה המבקשת בלידה חמישית שהחלה כלידת בית, אך לאחר שהחלה לדמם, הובהלה לבית החולים שלא ברצונה, ועל מנת לאפשר את פינויה הוזרק לה חומר מטשטש על ידי הצוות הרפואי שהגיע למקום. למרבה הצער, לידה זו הסתיימה במות העובר, והמבקשת הובהלה לניתוח קיסרי (להלן: הלידה הקודמת). הדעה הרפואית המקובלת היא שאחרי שני ניתוחים קיסריים אין מקום ללידה טבעית. כאמור, המבקשת עברה ארבעה ניתוחים קיסריים, וכאשר עניינה של המבקשת הגיעה לשולחנו של בית המשפט, היא הייתה בשלהי הריון נוסף ועמדה ללדת תוך מספר ימים. 2. תמצית ההליכים המשפטיים בעניינה של המבקשת: ביום 26.7.2024 התקבל דיווח מארגון "איחוד הצלה" על כך שיש אישה שדעתה השתבשה והיא מבקשת ללדת בלידה ביתית באופן שיסכן אותה ואת עוברה. ביום 31.7.2024, בעקבות פניית שירותי הרווחה, ניתנה חוות דעת פסיכאטרית של ד"ר יצחק נגל ולפיה המבקשת יציבה ובריאה בנפשה "ומבטאת כושר לקבלת החלטות תקין ואחראי בנוגע ללידה הקרובה". ביום 1.8.2.24 פנתה ב"כ היועצת המשפטית לממשלה לבית משפט לענייני משפחה בירושלים, בבקשה דחופה לפי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות והאפוטרופסות או החוק). בבקשה נטען, בין היתר, כי הגיע לידי "איחוד הצלה" וגורמים ברווחה דיווח כי המבקשת מתעדת ללדת בלידת בית, ולנוכח אירועי העבר - קרי הלידה קודמת, והחשש לחייה ולחיי העובר, המשיבה מבקשת כי יינתן צו המורה למבקשת להגיע לבדיקה בבית החולים או לחלופין לאשפוז להשגחה או קבלת טיפול בבית חולים. במהלך הדיונים ולבקשת ב"כ המשיבה, נשמעה באמצעות הטלפון הנייד עמדתו של ד"ר אמסלם, מומחה במיילדות וגניקולוגיה שלקח חלק בטיפול במבקשת בלידה הקודמת בשנת 2023. ד"ר אמסלם תיאר סיכון ממשי וחד משמעי בלידה וגינאלית בנסיבותיה של המבקשת וכי לנוכח הלידה הקרבה "אם לא תעשה זאת בבי"ח תהיה סכנת חיים ברורה לה ולעובר בכל רגע..". המבקשת מצידה טענה, בין היתר, כי בית המשפט נעדר כל סמכות לדון בהליך ואין לכפות עליה כל הליך רפואי. נטען כי המבקשת טרם החליטה אם תלד בלידת בית, וניהול ההליך רק פוגע בה, מסכן את בריאותה ומביא אותה על סף פירוק התא המשפחתי ועזיבת הארץ; וכי גם מבחינה רפואית, אין להתבסס על תחזיות קודרות ויש לאפשר לה לשקול אפשרות ללידה טבעית. בעלה של המבקשת, שאמנם הביע בפני רשויות הרווחה חשש לנוכח עמדת אשתו, ציין כי באופן אישי הוא תומך בניתוח קיסרי בבית חולים אך המבקשת מבינה היטב את מעשיה והוא לא סבור כי ניתן לכפות עליה ניתוח קיסרי בניגוד לרצונה. עניינה של המבקשת נע ונד בין הערכאות השונות, ואיננו רואים להידרש לכל השתלשלות העניינים. בתמצית נאמר כי ביום 2.8.2024 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה בגדרה הורה בית המשפט למבקשת להתייצב לביצוע בדיקה רפואית. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, שבהחלטתו מיום 5.8.2024 הורה להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית. בהמשך, ניתנו מספר החלטות שלא נידרש להן, כאשר במהלך הדברים, עניינה של המבקשת הגיע גם לפתחו של בית משפט זה. בסופו של דבר, ביום 14.8.2024 ניתנה החלטת בית המשפט לענייני משפחה הקובעת כי "אין מנוס מלהיעתר לבקשה וליתן צו למשטרת ישראל למצוא את המשיבה (המבקשת – י"ע), להביאה לביה"ח, להורות לצוותים הרפואיים לבדוק את המשיבה, לאשפז אותה ככל שצריך, ליתן לה כל טיפול רפואי שיידרש כדי למנוע סיכון לה או לעובר, אף בניגוד לרצון המשיבה, לרבות לילדה באמצעות ניתוח קיסרי, ככל שימצא כי אינה מסוגלת ללדת בלידה טבעית...". ביום 21.8.2024 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי הדוחה את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה (רמ"ש 39868-08-24). הובהר כי הצו שניתן על ידי בית המשפט ייושם תחילה באמצעות בדיקות חיצוניות (בדיקות מדדים ואולטרסאונד) על מנת להעריך את מצבה של המבקשת ומידת הסיכון שבו היא מצויה, וכי ככל שיבוצע הצו ולא תהיה באותה עת סכנה מיידית למבקשת, שנכנסת בגדרי סעיף 15 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: חוק זכויות החולה) – תיעשה פניה לבית המשפט לצורך מתן הוראות. [במאמר מוסגר: לכל הדיונים המבקשת לא התייצבה בעצמה אלא באמצעות בא כוחה, וזאת למרות שבית המשפט הדגיש את החשיבות שבהתייצבותה ונעשו מאמצים גדולים לאתרה ולהביאה בצו הבאה, לרבות באמצעות המשטרה]. על החלטה אחרונה זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו ונאלצנו להידרש אליה בסד זמנים דוחק ובמסגרת דיונית של בקשה לעיכוב ביצוע לשאלת מקור הסמכות. בתום הדיון שנערך בפנינו ביום 25.8.2024 ניתנה החלטתנו כלהלן: 1. החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור במובן זה שאנו מורים על עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת ריבי לב אוחיון) מיום 14.8.2024 ועל עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת עינת אבמן-מולר) מיום 21.8.2024. זאת, לאחר שהתרשמנו כי סיכויי הערעור בבית משפט קמא, בעניין הסמכות, גבוהים במיוחד. 2. בשל סד הזמנים, נימוקי פסק דיננו יינתנו במועד מאוחר יותר. ביני לביני התקבלה ביום 27.8.2024 הודעת בא כוחה של המבקשת ממנה עולה כי המבקשת ילדה בן בשעה טובה ומוצלחת בלידה טבעית. משכך, התייתרו ההליכים בערכאות קמא, אך משקבענו כי נימוקי פסק הדין יינתנו בהמשך, איננו פטורים מלנמק את פסק דיננו. עם זאת, מאחר שעניינה של המבקשת שלפנינו הפך לתיאורטי, נקצר בדברים ולא נרחיב במקום שבו היה ראוי להרחיב במהלך הדברים הרגיל, ונותיר לחכמי האקדמיה כר להתגדר בו. 3. האם יש סמכות לכפות על האם בדיקה וניתוח קיסרי?: בתי המשפט קמא שדנו בעניינה של המבקשת לא הכריעו בשאלה מה מקור הסמכות לכפות על האם בדיקה וניתוח קיסרי. בבואנו לדון בשאלה זו, נצא מתוך ההנחות העובדתיות הבאות: א. המבקשת כשירה לקבל החלטות, כפי שעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית שהומצאה בעניינה. ב. לידה טבעית לאחר ארבעה ניתוחים קיסריים מסכנת עד מאוד את המבקשת ואת העובר. כפיית בדיקה גניקולוגית וכפיית ניתוח קיסרי על אישה בהריון בסיכון, נועדה להגן על האם ועל העובר, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. מכאן, שגם אם לא נמצא מקור סמכות להגן על האישה בניגוד לרצונה, איננו פטורים מלבחון אם יש מקור סמכות להגן על העובר מפני אמו הנושאת אותו ברחמה. 4. סעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כלהלן: 68. (א) בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו. (ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם. (ג) בפרק זה, למעט בסעיף 80, "אדם שמונה לו אפוטרופוס" – לרבות אדם שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס, והוא אף אם עדיין לא הוברר אם התקיימו התנאים למינוי." ברי כי אילו מונה למבקשת אפוטרופוס, הרי שניתן היה להחיל את הוראת סעיף 68(ב) לחוק ולהורות על ביצוע ניתוח קיסרי גם בניגוד לרצון המבקשת. משלא מונה אפוטרופוס למבקשת, המדינה נאחזה בסעיף 68(ג) לחוק. ניתן לטעון כי עצם הסירוב של המבקשת לעבור ניתוח קיסרי על אף הסיכון הכרוך בכך, מעיד על מצבה הנפשי. כך נקבע באחד המקרים שנדונו בפסיקה, אלא שבאותו מקרה מצא הפסיכיאטר "אישה מדוכאת, בוכה מפוחדת, עם נדודי שינה, המגלה את חוסר רצונה בתינוק דרך סירובה להיות מחוברת למוניטור, ואי רצונה לעבור ניתוח קיסרי" (ת"א (מחוזי י-ם) 3198/01 פלוני נ' עיריית ירושלים (12.5.2008))‏‏. מנגד, במקרה דנן, בעקבות פניית לשכת הרווחה, המבקשת הקדימה והביאה ראיה לסתור בדמות חוות דעת פסיכיאטרית ממנה עולה בבירור כי המבקשת אינה במצב שמצריך מינוי אפוטרופוס. 5. המדינה הפנתה לסעיף 15 לחוק זכויות החולה, הקובע כלהלן: 15. על אף הוראות סעיף 13 – (1) מטפל רשאי לתת טיפול רפואי שאינו מנוי בתוספת הראשונה, גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל אם נתקיימו כל אלה: (א) מצבו הגופני או הנפשי של המטופל אינו מאפשר קבלת הסכמתו מדעת; (ב) לא ידוע למטפל כי המטופל, אפוטרופסו, מיופה כוחו או מקבל ההחלטות הזמני בשבילו, לפי העניין, מתנגד לקבלת הטיפול הרפואי; (ג) אין אפשרות לקבל את הסכמת אפוטרופסו, מיופה כוחו או מקבל ההחלטות הזמני בשבילו, לפי העניין; (2) בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול רפואי, שיש לתיתו בנסיבות הענין בהקדם, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי נתקיימו כל אלה: (א) נמסר למטופל מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת; (ב) צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל; (ג) קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע; (3) בנסיבות של מצב חירום רפואי רשאי מטפל לתת טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל, אם בשל נסיבות החירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת; טיפול רפואי המנוי בתוספת הראשונה יינתן בהסכמת שלושה רופאים, אלא אם כן נסיבות החירום אינן מאפשרות זאת. אלא שסעיף 15(1) אינו חל בענייננו, מאחר שמצבה של המבקשת מאפשר קבלת הסכמה מדעת, כפי שעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית. סעיף 15(2) אף הוא לא חל בענייננו, מאחר שהמבקשת הבהירה באופן חד-משמעי כי בהגיע הזמן היא מבקשת להותיר את הבחירה בידה ואין יסוד סביר להניח כי ככל שיכפו עליה ניתוח קיסרי היא תיתן הסכמתה בדיעבד. 6. המדינה הסתמכה בחצי-פה על חוק לא תעמוד דם רעך, התשנ"ח-1998 כמקור סמכות, אך על פניו, לשון החוק ותכליתו אינם יכולים לשמש כמקור סמכות לכפיית ניתוח קיסרי בניגוד לעמדת היולדת. 7. המדינה הפנתה לפסק הדין בה"פ (מחוזי חי') 23437-06-09 פלוני נ' אלמונית (28.6.2009), שבו אישרה השופטת י' וילנר ניתוח קיסרי בניגוד לעמדת היולדת. ברם, פסק הדין אינו תומך בעמדת המדינה, נהפוך הוא. מפסק הדין עולה כי הגם שהתקבל דיווח על צורך רפואי אקוטי, בית המשפט לא הסתפק בכך אלא ביקש וקיבל גם חוות דעת פסיכיאטרית, שוחח עם בעלה של היולדת והתרשם ממנה ישירות. לדעת הפסיכיאטרית בבית החולים "היולדת אינה מסוגלת להביע דעה ולהפעיל שיקול דעת", כך טען גם בעלה של היולדת, וכך התרשמה השופטת בעצמה לאחר ששוחחה עם היולדת: "התרשמותי כי היולדת נעדרת במצבה כל שיקול דעת, והיא אינה מסוגלת להבין את משמעות הסירוב לערוך בדיקות לגילוי מצב העובר". אך לא זה המצב בענייננו. 8. בנקודה זו נסיט מבטנו אל העובר, שבסוף החודש התשיעי הוא ללא ספק בר-חיות. המחוקק ידע להבחין בין "אדם" לבין "עובר". כך, בחוק איסור התערבות גנטית (שיבוט אדם ושינוי גנטי בתאים) (הוראת שעה), התשנ"ט-1999 מוגדר "שיבוט אדם" כ"יצירה של עובר אדם הזהה מבחינה גנטית לאחר, אדם או עובר, חי או מת" (וראו טובה שטרסברג כהן "מעמדו של העובר בדין הישראלי" רפואה ומשפט 28, 8 (2003)). סעיף 1 לחוק הכשרות והאפוטרופסות קובע כלהלן: כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו. מכאן, שלעובר אין אישיות משפטית משל עצמו והוא אינו מושא לזכויות ולחובות. ולמרות זאת, אנו מוצאים בסעיף 33(א)(6) לחוק את ההוראה הבאה: 33. (א) בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – [...] (6) לעובר. הכיצד ניתן ליישב את הוראת סעיף 1 לחוק עם הוראת סעיף 33(א)(6) לחוק, והאם רשאי בית המשפט למנות אפוטרופוס לעובר על מנת להציל את חיי העובר? תשובה לכך ניתנה בע"א 413/80 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(3) 57 (1981) (פרשת פלונית), שם נדונה השאלה אם יש לבעל מעמד בדיון בבקשה להפסקת היריון, המוגשת על-ידי אשתו, על דרך מינויו כאפוטרופוס של העובר: וכך נאמר על ידי השופט שמגר: "לפי סעיף 1 סיפא לחוק הכשרות אין לעובר כשרות לזכויות ולחובות, היינו, זכויותיו וחובותיו מתגבשות רק עם לידתו, אולם רק סביר הוא, כי הצורך להגן על אינטרס, שיתגבש במועד כלשהו בעתיד, יכול שיתעורר עוד לפני כן, כגון, במקרה בו יהיה הילד כשר לרשת עם לידתו [...] האם פירושם של דברים אלה הוא, כי גם לעובר עצמו יש זכות טעונת הגנה להתנגד לביצוע הפלה, כדי שיוכל להגיע עד למועד בו יתגבשו זכויותיו המשפטיות, היינו, יום לידתו? [...] על-אף העדרה של הוראה מפורשת בחוק הכשרות ניתן ללמוד מכללא מן האמור בסעיף 1 לחוק, כי המינוי של האפוטרופוס, הנובע מן הכוחות והסמכויות, שהוקנו בסעיפים 33ו-39, פניו אל מעשים ותפקידים, שביטויים, הלכה למעשה, מגמר לידתו של העובר; אגב, אף דברי הפרשנות לbgb (חוק האזרחות הגרמני שהיה אחד מן ממקורות ההשראה לקביעת ההוראה בדבר מינוי אפוטרופוס לעובר י"ע) - שעניינם מניעת פעולות של האם, מתייחסים לחשש מפני ביצוע מעשה עבירה אחרי הלידה ולא לפניה. זאת ועוד, גם העובדה, כי פגיעה בעובר בתור שכזו יכול שתוליד עילת תביעה עתידית, אין בה עדיין כדי להקנות לעובר - כל זמן היותו כזה - מעמד משפטי מיידי הטעון הגנה" (הדגשות הוספו – י"ע). וכך נאמר על ידי השופטת בן-עתו באותה פרשה: "בכל מקום שהיה המחוקק סבור, שקיימת זכות של העובר, שלמען הגנה עליה יש למנות אפוטרופוס מוצא הדבר ביטוי מפורש בחוק: ראה: סעיף 42(ג) לחוק הירושה (הדן ביורש אחר יורש) וסעיף 57(ד) לאותו חוק (העוסק במזונות מן העיזבון) וכן סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (הדן בזכותם של תלויים לפיצויים עקב מות מפרנס). בכל המקרים הללו מדובר בענייני ממונות ובשמירה על זכויות עתידיות, שיקומן לעובר עם היוולדו, כאשר יהפוך לאישיות משפטית [...] אילו ראה המחוקק את העובר כאובייקט לאפוטרופסות בדרך כלל (ולא רק לעניינים מיוחדים, כפי שנמנו לעיל), יש להניח, שהיה מחיל עליו את הדין, הקיים לגבי אפוטרופסות טבעית של הורים על ילדיהם, בפרק המיוחד לכך בחוק הכשרות" (הדגשות הוספו – י"ע). הנה כי כן, ניתן למנות אפוטרופוס לעובר על מנת לשמור על אינטרסים רכושיים ואחרים שלו, שיקומו לו לאחר הולדתו, כמו זכות ירושה או תביעת נזיקין (לסקירת זכויות עובר בדברי חקיקה שונים ראו פנינה ליפשיץ-אבירם איזון עדין – מבט שני על זכויות עובר בר-חיות בדין הישראלי: בין זכויות האישה לזכויות העובר 107-84 (2016)). זאת, להבדיל מהגנה על המשך התפתחותו התקינה של העובר עד לידתו בניגוד לרצון האם (וראו התייחסות לפסק הדין בפרשת פלונית במאמרה של רות הלפרין קדרי "שניים שהם אחת, אחת שהיא שניים: יחסי אם-עובר ושימוש בסמים על ידי נשים הרות" פלילים ו 261, 309 (התשנ"ח). המחברת עומדת על כך שלהבדיל מהמצב המשפטי בקנדה, אנגליה וברוב מדינות ארצות הברית, מינוי אפוטרופוס לעובר מוסדר בחקיקה בישראל באופן מפורש, אולם בפועל מייושם באופן מצומצם). מקום שבו האם אינה יכולה להביע דעתה, למשל, במקרה של מוות מוחי, הוצע למנות אפוטרופוס להצלת חיי העובר מכוח סעיף 33(א)(6) לחוק (אליעזר בן שלמה "דילמה של חיי עובר מול מות האם" רפואה ומשפט 21 45 (1999)). ניתן להגן על חיי העובר, גם בניגוד לעמדת בני משפחתו במקרה שבו האם נפטרה וניתן להציל את העובר, כפי שמשתמע מסעיף 6ג לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953 הקובע כי "הוצאת יילוד מגופה של נפטרת כדי לאפשר לו חיים, לא יראו בה ניתוח לענין חוק זה". סעיף 308 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מגדיר בפרק עבירות ההמתה "אדם - מאימתי", וקובע כי "משעה שיצא הולד כולו חי מבטן אמו הריהו נחשב אדם לענין סימן זה". אך גם חוק העונשין מגן על העובר וסעיף 313 לחוק קובע כי "מי שהפסיק ביודעין הריונה של אשה, בין בטיפול רפואי ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר חמש שנים או קנס חמישים אלף לירות" (יורם רבין ויניב ואקי "ההגנה על חייו של העובר במשפט הפלילי" משפט ועסקים יט 1 (2015); וראו במקורותינו "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה" (שמות כא, כב). מכאן, שבנסיבות מסוימות, עניינו של העובר לא נעלם מעיני המחוקק. ברם, לא ניתן להסיק מהוראות אלה, זכות כללית של העובר שגוברת על רצונה של האם. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות לחיים הן במובן השלילי (סעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם") והן במובן החיובי (סעיף 4: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו"). אך דיבר המכונן ב"אדם", וכבוד העובר אינו נכלל בגדר ״כבוד האדם״ כמשמעותו בחוק היסוד (חיים כהן ״ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית - עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו״ הפרקליט ספר היובל 9, 26 (התשנ״ד). לדיון על אודות מועד היווצרותו של "אדם" ואם נתונה לעובר זכות חוקתית לחיים ראו אצל אהרן ברק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק כרך ג - זכויות חוקתיות 1198-1195 (מסדרת פירוש לחוקי היסוד, יצחק זמיר עורך, 2023‏). מסקנת המחבר היא כי השאלה ממתי מתחילה הזכות לחיים טרם הוכרעה במשפט הישראלי. לדבריו, גם אם אין לעובר זכות חוקתית לחיים, לחברה יש אינטרס שהמשפט החוקתי יגן על העובר, והאיזון בין השניים ייעשה במסגרת פסקת ההגבלה). 9. על היעדר זכות עצמאית של העובר עמדתי ברע"א 1081/21 פלונית נ' שרותי בריאות כללית (1.9.2021): "לסיכום, תביעת ההורים בגין פגיעה באוטונומיה התיישנה. לעובר לא עומדת זכות תביעה עצמאית בגין פגיעה באוטונומיה". בע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, פ"ד סב(2) 218 (2007) מסביר השופט ריבלין כי עובר שנפגע עקב התרשלות ונולד ללא רוח חיים, אינו יכול לתבוע בגין הנזק שנגרם לו, ומצטט בהסכמה מתוך דברי המלומד אנגלרד: "[...] לעומת זאת, כאשר הפגיעה גורמת למותו של העובר לפני לידתו, אין להכיר באחריות כלפיו בנזיקין. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית קובע במפורש, כי אין לעובר אישיות משפטית לפני גמר לידתו; ואילו במקרים המיוחדים שבהם מוכרות לעובר זכויות, התנאי הוא כי יוולד חי. לכן, בצדק נדחתה תביעת פיצויים מטעם עובר שמת בבטן-אמו כתוצאה מפגיעה בתאונת-דרכים. ענין אחר הוא כמובן זכותה של האשה לפיצוי על אובדן פרי-בטנה". 10. לסיכום. פסק דיננו ניתן בסד זמנים קצר ובמתכונת דיונית שאינה רגילה. במסגרת זו, לא עלה בידי המשיבה להצביע על מקור סמכות לכפות על המבקשת בדיקה גניקולוגית ולידה בניתוח קיסרי בניגוד לרצונה. בנסיבות אלה מצאנו לתת רשות ערעור ולקבל את הערעור, ונאחל לאם, ליילוד וליתר בני המשפחה נחת ושאר ברכות. לנוכח התנהלותה של המבקשת בערכאות קמא, לא יעשה צו להוצאות. יצחק עמית שופט השופט כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ו' באלול התשפ"ד (‏9.9.2024). יצחק עמית שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת