בבית המשפט העליון
רע"א
5596/00
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
המערערת: שולמית סתוי
נגד
המשיב: שאולי נאחוסי (נחום)
ערעור על פסק
דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום
26.6.2000 בתיק פש"ר 265/99
שניתן על ידי כבוד
השופטת ב' גילאור
תאריך הישיבה: ט' באייר התשס"ב
(21.4.2002)
בשם המערערת: עו"ד ארז טיקולסקר
בשם המשיב: עו"ד עמנואל סולומונוב; עו"ד אתי וישניצקי
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
1. המערערת
הינה בעלת מקרקעין עליהם נמצאת מסעדה אותה השכירה לאורך השנים למפעילים שונים
תמורת דמי שכירות. בשנת 1997 נוצר קשר בינה לבין המשיב בעקבותיו הוקמה, למטרות
ניהול המסעדה, מתן שירותי קייטרינג וארגון מסיבות ואירועים, חברת שעת השין
בע"מ (להלן: החברה), אשר נרשמה אצל רשם החברות ביום 10.2.1997. על פי הסכם
הקמת החברה, המערערת והמשיב הם הבעלים כל אחד של 50% מהונה המונפק של החברה החל
מיום היווסדה. במסגרת הסכם שכירות שנכרת בין המערערת לחברה, השכירה המערערת את
המסעדה לחברה בדמי שכירות סמליים. הסכם השכירות נקבע עד לשנת 2011. מיום הקמת
החברה ניהל המשיב בפועל את עסקי המסעדה והחברה.
2. ביום
27.6.1999 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לפירוק החברה (פשר 265/99)
לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה). בקשה
זו נסבה סביב מעשי תרמית ונוכלות אשר ביצע, לטענתה, המשיב, בנוטלו שלא כדין כספים
מהחברה ועשותו שימוש בנכסי החברה לצרכיו הפרטיים. היה בכך, כך נטען, קעקוע מוחלט
של האמון שרכשה לו המערערת ופגיעה בזכויותיה כבעלת מניות. המערערת טענה כי מן הצדק
והיושר שהחברה תפורק, שכן עסקיה נקלעו למבוי סתום, היא מנוהלת תוך ביצוע מעשי
תרמית ועושק של המערערת, והמדובר בחברה שהינה "מעין שותפות".
בית המשפט
המחוזי
3. בהחלטתו
(מיום 26.6.2000) קבע בית המשפט (כב' השופטת ב' גילאור) כי אין מקום לצעד הדרסטי
של פירוק החברה. במסגרת ממצאיו העובדתיים קבע בית המשפט, כי אין מחלוקת שהמערערת
נתנה למשיב חופש פעולה מלא ומוחלט בכל הקשור לניהול המסעדה, ומשכך לניהול החברה,
והתעניינה באופן מוגבל בפעילות החברה. כמו כן נקבע, כי המעשים שעשה המשיב קשורים
להנאות מסוימות אותן ביקש להפיק מהעובדה שהפעילות העסקית שלו נעשית באמצעות חברה,
ולהבנתו לא היה במעשים אלה פגם, במיוחד שנעשו, לשיטתו, בביקורת רואה החשבון של
החברה. כן נקבע, כי המשיב לא התכוון לרמות ו/או להעלים דברים מהותיים מן המערערת
ובמעשיו לא נפגעו מטרות החברה או נגרע חלקה של המערערת.
4. מאחר
וממילא רוב הפעילות העסקית נעשתה על ידי המשיב עצמו, קבע בית המשפט כי החברה לא
נקלעה למבוי סתום וניתן להמשיך את פעילותה, אלא שיש צורך להפריד בין הצדדים לאחר
שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב. נקבע, כי ההפרדה תעשה ע"י
"התמחרות" בין המערערת למשיב, לאחר שיוערך שוויה של החברה בידי מעריך,
מומחה בתחומו. ההתמחרות תבוצע על בסיס הערכתו בנקודת פתיחה, כאשר לכל אחד מהצדדים
אינטרס ממשי ברכישת החברה - למערערת עניין קנייני במסעדה שכן היא בעלת המקרקעין בו
שוכנת המסעדה, ובנכס יש עוד עסקים המנוהלים על ידי בני משפחתה. למשיב אינטרס הנובע
מכך שהשקיע את מירב כספו, מרצו וזמנו בפיתוח והפעלת המסעדה. כנגד החלטה זו הוגשה
(ביום 6.8.2000) בקשת רשות הערעור שבפנינו. לאחר שמשא ומתן בין הצדדים ליישוב
המחלוקת ביניהם לא צלח, החלטנו ליתן רשות ערעור, ובהסכמת הצדדים - לראות בטיעונים
בפנינו כאילו ניתנה רשות ערעור והערעור הוגש על פי הרשות שניתנה.
טענות
המערערת בערעור
5. המערערת
טוענת לפנינו כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא הורה על פירוק החברה. לטענתה, כוונת
הצדדים, הבאה לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם ביניהם להקמת החברה, הייתה כי במקרה בו
יגיעו יחסיהם המסחריים לידי סיום, מכל סיבה שהיא, יהיה זה המשיב אשר יעזוב את
המסעדה ויחדל מהחזקתו בה. זאת מבלי שיהיה זכאי לקבל כל תמורה בגין כל השקעה של
החברה במסעדה ובמבנה, למעט הזכות לקבל מחצית מן הריהוט, הציוד והמיטלטלין של
המסעדה ולמעט זכותו לעשות שימוש בשם המסעדה ובמוניטין של שם זה. לעניין התנהגות
המשיב חוזרת המערערת על הטענות אותן העלתה בערכאה דלמטה, וטוענת כי בית המשפט התייחס
בסלחנות להתנהגותו העבריינית של המשיב כפי שזו הוכחה בפניו, ואשר בעטיה נקלעה
החברה למבוי סתום.
6. לטענת
המערערת, ניסוחו של סעיף 257(5) לפקודה הוא רחב ביותר ומקנה לבית המשפט שיקול דעת
לצוות על פירוקן של חברות כאשר הצדק והיושר מחייבים זאת. מוסיפה המערערת, כי במקרה
שלפנינו מתקיימות מספר נסיבות בהן על בית המשפט להורות על פירוק החברה. כך מקום
שעסקי החברה נקלעו למבוי סתום, כך מקום שהחברה מנוהלת בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי
תרמית וכך כאשר החברה הינה "מעין שותפות" ואבד האמון בין בעלי מניותיה.
לכן לא היה מקום לבחור בפתרון של "התמחרות" בין בעלי המניות. לחלופין
טוענת המערערת, כי גם אם לא היה מקום להורות על פירוק החברה, היה על בית המשפט קמא
לבחור בפתרון אחר מזה שנבחר, שכן ה"התמחרות" עומדת בניגוד לכוונת הצדדים
כפי שבאה לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם ביניהם.
טענות המשיב
7. המשיב
סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, ההאשמות כנגדו לפיהן ביצע,
כביכול, מעשי תרמית ונוכלות ולקח כספי חברה לכיסו הפרטי הן חסרות כל שחר ונעדרות
תשתית ראייתית, כפי שאף נקבע על ידי בית המשפט קמא. זאת גם בניגוד לראיות הרבות
אותן הביא המשיב, ואשר מוכיחות כי לא זו בלבד שלא מעל בכספי החברה, אלא שהוא פעל
ומוסיף לפעול למען הצלחת החברה. לפיכך, בקשת הפירוק היא כוללנית, סתמית וריקה
מתוכן, ונעשתה בחוסר תום לב ובהעדר ניקיון כפיים מצד המערערת, אשר כל רצונה לדחוק
את רגלי המשיב מן המסעדה בכדי לקטוף את פרי עמלו ואת רווחיה של החברה. לטענת
המשיב, מאחר והמערערת - המשמשת שותפה סבילה - לא משתתפת כלל ועיקר בניהול המסעדה,
שניהולה מתבצע על ידו כעסק תקין, הרי שהחברה לא נקלעה למבוי סתום וניתן להמשיך
בפעילותה. באשר לקביעת הליך "התמחרות" בין הצדדים טוען המשיב, כי האמור
בפתרון הוגן והולם בנסיבות העניין. ההתמחרות אינה עומדת בסתירה להסכם הקמת החברה,
שכן פירוש סעיפי ההסכם אינו מביא למסקנה כי בכל עת תהא רשאית המערערת להביא לסיום
יחסי השכירות בין הצדדים ובדרך זו להביא לסילוק המשיב מן המסעדה, בה השקיע את מיטב
מרצו ועמלו. לטענתו, המערערת מבקשת לנצל בחוסר תום לב את התנאי המתלה הקיים בחוזה,
שעניינו הפסקת הסכם השכירות ובטלותו מקום בו החברה תפסיק את פעילותה, בכדי לנשלו
מחלקו במסעדה.
המסגרת
הנורמטיבית
8. פירוק
חברה מוסדר במסגרתה של הפקודה (ראו: סעיף 367(א)(1) לחוק החברות, התש"ס-1999.
להלן: חוק החברות). העילות לפירוק חברה בידי בית משפט קבועות בסעיף 257 לפקודה.
לענייננו רלוונטי סעיף קטן (5) הקובע:
"בית המשפט רשאי לפרק חברה בהתקיים אחת מאלה:
...
(5) בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק".
סעיף 263 לפקודה מוסיף, כי:
"בדונו בבקשת פירוק רשאי בית המשפט לדחותה, עם חיוב
בהוצאות או בלא חיוב, או לדחות את הדיון בה, על תנאי או שלא על תנאי, או ליתן צו
ביניים או כל צו אחר שייראה לו...".
אכן, לבית
המשפט מסור שיקול דעת - במסגרת סמכותו - אם ליתן את הסעד המבוקש של פירוק או שמא
ליתן צו אחר (ראו: ע"א 2889/92 קריגל ואח' נ' קריגל (לא פורסם). פסקה
6 לפסק הדין. להלן: פרשת קריגל; צ' כהן פירוק חברות (2000) 164-163.
להלן: פירוק חברות; צ' כהן בעלי מניות בחברה - זכויות תביעה ותרופות
(1990) 365. להלן: בעלי מניות בחברה; י' כהן דיני חברות (חלק שני,
1991) 463. להלן: י' כהן). שיקול דעת זה קיים גם לגבי העילה של פירוק מטעמי
צדק ויושר. עילה זו - שהיא "עילת שסתום" במהותה - יכולה להכיל בתוכה
מגוון מקרים. כך, למשל, היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה
החברה; מניעת קיפוח ועושק של בעל מניות; ניהול החברה בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי
תרמית; מקרה בו מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות; מצב בו החברה היא חברת
"בועה". (ראו: ע"א 577/74 בנק ארץ-ישראל בריטניה נ' היועץ
המשפטי לממשלה, ואח', פ"ד כט(2) 6, 14-13; פרשת קריגל; ע"א
530/65 אליגולשוילי נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 314,
316; ע"א 222/65 לברטובסקי נ' יוזביץ, פ"ד יט(3) 138, 140;
ע"א 161/76 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 514;
א' פרוקצ'יה דיני חברות (1989) 535-534. להלן: פרוקצ'יה; א'
פרוקצ'יה "פירוק חברה לפי בקשת מיעוט בעלי המניות", משפטים ח
(1977-8) 13; י' כהן, בעמ' 463; פירוק חברות, בעמ' 138-118).
9. עם
זאת, גם אם מתקיימת לכאורה אחת מעילות הפירוק אין זה מובן מאליו שהפירוק הוא
התרופה האופטימלית בנסיבות העניין. כך, שכן ייתכן שצרכיו הלגיטימיים של המבקש
יכולים להתמלא גם באמצעות שימוש בסעד שהוא פחות קיצוני מן הפירוק (פרשת קריגל,
פסקה 6; פרוקצ'יה, בעמ' 605). הפירוק הוא סעד דרסטי המביא לחיסולה של חברה,
שיש להימנע כעקרון מלנקוט אותו, אם מתברר כי עומד סעד חלופי שיסיר את הטעם לפירוק
(ראו: פירוק חברות, בעמ' 210; י' כהן דיני חברות (חלק שלישי, 1994)
229; בעלי מניות בחברה, בעמ' 365). כך למשל הסעד למקרה קיפוח, הקיים בסעיף
191 לחוק החברות (אשר החליף את סעיף 235 לפקודה), אשר יועדף השימוש בו לשם הסרת
קיפוח על פני סעד הפירוק, כשהדבר אפשרי (השוו: ע"א 226/85 שאשא חברה
לניירות ערך והשקעות בע"מ ואח' נ' בנק "אדנים" למשכנתאות והלואות
בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 14, 22; פירוק חברות, בעמ' 211; י'
גרוס "סעד הקיפוח כ"תרופת-על" לבעלי המניות בחברה", עיוני
משפט יד (התשמ"ט) 273, 287). עמדה על כך פרופ' צ' כהן:
"כאשר הסעד למקרה קיפוח עשוי להביא מזור נאות לתלונותיו
של בעל המניות, תיחשב בקשתו לפירוק החברה כבלתי סבירה. הוא הדין במקרה שלבעל
המניות יש דרך אחרת, שעשויה להביא לריפוי העוול, שמשמש בסיס לבקשה לפירוק
החברה" (פירוק חברות, בעמ' 212).
יתרונותיה
של מדיניות זו אינם גלומים רק מנקודת מבטו של מבקש הפירוק, אלא גם מנקודת המבט של
המשק בכללותו, שכן היא מאפשרת ניצול יעיל יותר של משאבים קיימים, כגון מוניטין של
החברה וציודה, וכן מתחשבת בכל מי שיש להם ציפיות לגיטימיות מן החברה (ראו: פירוק
חברות, בעמ' 192 ו-209; פרוקצ'יה, בעמ' 606).
10. הנה
כי כן, בגדרי שיקול דעתו רשאי בית המשפט ליתן דעת, בין היתר, לבד משאלת קיומו של
סעד חלופי, למניעי המבקש והתנהגותו; רצון בעלי המניות האחרים; היות העסק אותו
מנהלת החברה פעיל ורווחי; נזק שייגרם למי מן הצדדים ולצדדים שלישיים; מערכת היחסים
בין הצדדים (ראו: פרשת קריגל; ע"א 275/89 דוידזון ואח' נ'
אורנשטיין, פ"ד מו(1) 125, 132-131. להלן: פרשת דוידזון; בעלי
מניות בחברה, בעמ' 369-365).
מן הכלל אל
הפרט
11. במקרה
שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי, כי המשיב לא פעל מתוך כוונת מרמה וכי במעשיו לא
נפגעו מטרות החברה או נגרע חלקה של המערערת. כמו כן נקבע, כי החברה לא נקלעה למבוי
סתום שכן ממילא רוב הפעילות העסקית נעשתה על ידי המשיב עצמו. בקביעות אלו, המכילות
ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות, איני מוצא מקום להתערב. בכך נשמט הבסיס תחת טענות
המערערת לפיהן עסקי החברה נקלעו למבוי סתום, וכי החברה מנוהלת בניגוד לדין תוך
ביצוע מעשי תרמית.
12. יחד
עם זאת, נראה כי לאור קביעת הערכאה דלמטה יש צורך להפריד בין הצדדים, לאחר
שהמערערת אינה נותנת עוד אמון במשיב. אכן, רשאי היה בית המשפט לפרק את החברה מטעמי
צדק ויושר, שכן האמור לפנינו בחברה שהינה "מעין שותפות" (פרשת שטיבל,
שם; פירוק חברות, בעמ' 131-129). אולם בענייננו בחר בית המשפט שלא לעשות
כן, אלא בחר בסעד חלופי של התמחרות. ההחלטה על העדפת התמחרות על פני פירוק החברה
התבססה על מספר ממצאים. נקבע כי לכל אחד מהצדדים אינטרס ממשי ברכישת החברה. המדובר
בחברה פעילה, ואף רווחית, שלא נקלעה למבוי סתום, והמשיב הוא המנהל הלכה למעשה של
החברה בה השקיע את מירב כספו, מרצו וזמנו. כן נלקחו בחשבון היות המערערת בעלת
המקרקעין ותקופת השכירות העומדת לחברה עד שנת 2011. בנסיבות אלו, ולאור התנגדות
המשיב לפירוק החברה, נחה דעתי כי אין מקום להתערבותנו בהחלטה זו (ראו והשוו: פרשת דוידזון,
עמ' 132-131; ת"א (ב"ש) 1072/94 סויר נ' ליברייך ואח' (לא
פורסם); ת"א (ב"ש) 312/91 קריגל ואח' נ' קריגל קבלנים לבנין ופיתוח
בע"מ (לא פורסם)).
13. גם
בטענת המערערת לפיה כוונת הצדדים הייתה כי במקרה בו יגיעו יחסיהם המסחריים לידי
סיום, מכל סיבה שהיא, יהיה זה המשיב אשר יעזוב את המסעדה ויחדל מהחזקתו בה, לא מצאתי
עילה להתערבותנו בממצאי הערכאה הראשונה. סעיפים 38-40 להסכם הקמת החברה, עניינם
סיום השותפות. המערערת הסתמכה על סעיף 38, הקובע:
"עם סיום תקופת השכירות מכל סיבה שהיא יעזוב שאולי
[המשיב, א.ב.] את המסעדה, את חזקתו בה, את זכויותיו בה, מקבלי לקבל כל
תמורה....".
וסעיף 40 קובע -
"היה והחברה תפסיק פעילותה יהווה הדבר עילה מיידית
להפסקת הסכם השכירות...".
אולם, נחה
דעתי כי סעיפים אלו אינם חלים על המקרה שלפנינו - החברה לא הפסיקה את פעילותה,
ותקופת השכירות לא תמה. מטעם זה לא ראינו גם עילה להתערבותנו במנגנון ההתמחרות
שנבחר על-ידי הערכאה הראשונה. לפיכך, דין הערעור להידחות.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני
מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט
כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.
ניתן
היום, י"ג בכסלו התשס"ג (18.11.2002).
ה נ ש י
א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00055960.A06 /דז/
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il