רוני סייג נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5587/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5587/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' אלון המערער: רוני סייג נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 17.5.06, בתיק פל. 1024/05, שניתן על ידי כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר שרון תאריך הישיבה: י"א באב התשס"ז (26.07.07) בשם המערער: עו"ד עמירם אבי חביב בשם המשיבה: עו"ד בת עמי ברוט פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערער היה בעלים של מועדון בתל-אביב, שם עבדה המתלוננת, ילידת שנת 1986, כברמנית. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי במהלך חודש ינואר 2005, ביצע המערער במתלוננת מעשה מגונה, כאשר הכניס את ידו מתחת לחולצתה. מעשה דומה ביצע המערער בתאריך 29.1.05, בשעת לילה מאוחרת, והפעם ביקש גם לנשקה תוך שהוא מנסה להחדיר את לשונו לפיה. בהמשך, ביקש המערער מאחיו לשלוח את המתלוננת למשרדו, וכאשר הגיעה לשם הוא נעל את הדלת, הדף את המתלוננת אל הקיר, הוריד את מכנסיה ותחתוניה, והחל ללקק את איבר מינה תוך שהוא מחדיר לתוכו גם את אצבעותיו. המערער לא שעה לתחנוניה והתנגדותה של המתלוננת, ולבסוף הניחה לנפשה רק כאשר אמרה לו כי תפנה לאביה ותביא לסגירת המועדון. בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של מעשה מגונה ואינוס, לפי סעיפים 348(ג), 348(ג1), ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 2. המערער הכחיש מכל וכל את המיוחס לו, וטען כי מדובר בעלילת שווא אותה בדתה המתלוננת מלבה, בעקבות סירובו לאפשר לה להוסיף ולעבוד במועדון. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המערער, וביכר על פניה את עדות המתלוננת, לה מצא תימוכין בראיות נוספות שהובאו בפניו. בעקבות כך הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו, ובהמשך נדון ל-5 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1500 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 15.000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. 3. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדה עדותה של המתלוננת. זו תיארה את המעשים המגונים אותם ביצע בה המערער, ובאשר לאירועים שקדמו לאונס, היא טענה כי אותו לילה לא חשה בטוב, ועל כן ביקשה כי עובד אחר יחליף אותה. זמן מה לאחר מכן אמר לה אחיו של המערער, דודי, לגשת למשרד, והיא עשתה זאת לא לפני ששלחה הודעת SMS לחברה באותם ימים, ג', לבוא כדי להסיעה משם. כאשר נכנסה המתלוננת למשרדו, סגר המערער את הדלת, ובהמשך ביצע בה את המעשים שתוארו בכתב האישום. לבסוף, כאשר הניח לנפשה, היא מיהרה לעזוב את המועדון תוך שהיא ממררת בבכי, ופגשה את ג' שהמתין לה בחוץ, ואט אט חשפה בפניו את אשר עולל לה המערער. עדותה של המתלוננת נתמכה בעדותו של ג', אשר תאר את מצבה הנפשי הקשה של חברתו, והיא נתמכה גם בעדותן של חברותיה, כ' ד' ו-ה' ב', בפניהן היא חשפה את אשר אירע לה במועדון. להשלמת התמונה נוסיף, כי בבדיקה רפואית שנערכה למתלוננת לא נמצאו נזקים באיבר מינה. 4. חיצי ביקורתו של בא-כוח המערער, אשר בהליך שבפנינו טען את כל אשר היה ניתן לטעון לטובת שולחו, הופנו בעיקר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי לתת אמון בעדותה של המתלוננת, תוך הדגשה כי המתלוננת וחברה ג', דרשו מהמערער באמצעות אחיו דודי פיצוי בסכום של 50 אלף ש"ח, ללמדך שלטענת העלילה שרקמו השניים יש בסיס. אולם, טיעון זה לא זכה לאמונו של בית משפט קמא, ולא ראינו מקום או עילה לשנות מממצאיו בתחום זה. בית המשפט מצא כי עדותה של המתלוננת (בלשון המקור) "היתה מפורטת ועקבית... היא העידה בפתיחות רבה והשיבה בכנות ובנימה בוטחת לכל השאלות הרבות שהופנו אליה על ידי הסנגור המלומד. המתלוננת תיארה את יחסיה עם הנאשם, וציירה תמונה בהירה ומדויקת, ללא ניסיון לפחד ולהסתרת פרטים, אף כאלה שאינם משרתים את גרסתה. כך, למשל, הודתה בכך שעישנה סמים, ואף אישרה כי השתמשה בחופשות המחלה שאותן נטלה מהצבא על מנת לעבוד במועדון, ואף נמנעה מלדווח כנדרש על פי נהלי הצבא, על עבודתה הנוספת" (ראו עמ' 38 להכרעת הדין). מעיניו של בית המשפט לא נעלמו סתירות אשר נתגלו בגרסת המתלוננת, אולם הוא סבר כי אותן "סתירות אינן מצטברות לכדי מסה משמעותית, ובוודאי שאין בהן כדי לפגוע בהערכת מהימנות עדותה" (ראו עמ' 40). עדותה של המתלוננת נתמכה בראיות נוספות אשר הוסיפו לה נופך של מהימנות. כך היא עדותה של א' ב' שנכחה בעת שהמערער ביצע את המעשה המגונה הראשון, וכך הן העדויות של מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות אירוע האונס, והכוונה לעדותם של ג' והוריה של המתלוננת. ראיה נוספת המאששת את גרסת המתלוננת, מקורה בעובדה שלאחר אותם אירועים החליטו שלטונות הצבא להוריד את הפרופיל הרפואי של המתלוננת למשך חצי שנה, בעקבות שינוי דרסטי שחל במצבה הנפשי. 5. עינינו הרואות, כי הרשעת המערער בידי בית המשפט המחוזי התבססה על הכרעת בשאלות של עובדה בלבד, בהן יתרונה של הערכאה הדיונית בולט, הואיל והיה לה היתרון להתרשם ממהימנות העדים אשר הופיעו בפניה, באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 150, 165). אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שלבית משפט שלערעור שמורה הזכות להתערב גם בממצאים של עובדה (ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 281, 283; ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 695). אולם, הדברים ייוחדו למקרים חריגים, וגם לאחר שבחנו וחזרנו ובחנו את הראיות ונימוקי הכרעת הדין, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה על אותם חריגים. אדרבא, הסבריו של המערער בפני בית משפט קמא לעניין ההתרחשויות במועדון קודם לעזיבתה של המתלוננת, ומניעיה של זו האחרונה לעשות זאת, לא קנו אחיזה גם בלבנו. האפשרות שהמתלוננת רקמה עלילה כה מתוחכמת כדי לאלצו להעסיקה, תוך שהיא משתפת בקשר אנשים נוספים ומתחזה למי שנתונה בסערת נפש שבועות וחודשים ששינו את חייה מן הקצה אל הקצה – היא אפשרות בלתי סבירה, נטולת היגיון, ונראה כי המערער נדרש לה כדי להיחלץ מהראיות המפלילות שסגרו עליו. לא נעלמה מעינינו טענתו של המערער בדבר ניסיון "הסחיטה", כביכול, של המתלוננת. גרסה זו הועלתה מפיו של המערער ואחדים מאחיו, אולם הוכחשה מכל וכל על ידי המתלוננת וחברה ג'. הספקות שעלו בלבו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, מקורם בדברים אשר נשמעו מפיה של ה' ב', חברתה של המתלוננת. אולם, בית המשפט לא קבע בסופו של יום ממצא בסוגיה זו, ואף אנו סבורים כי לדברים ששמעה ה' ב' עשויים להיות הסברים תמימים שונים, ולאו דווקא כזה המצביע בהכרח על מעשה סחיטה. אדרבא, דווקא עדותה של ה' ב' היא המלמדת כי הטענה בדבר קשר שרקמה המתלוננת כדי לסחוט כספים מהמערער אין בה יסוד, שהרי, אם ה' ב' היתה חלק מקשר הסחיטה, מה ההיגיון שהיא תמהר להסגיר את סודה בהודעה שנרשמה מפיה במשטרה? 6. גרסתו של המערער לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי (ראו עמ' 48 להכרעת-הדין), ואנו תוהים כיצד יכולה היתה ערכאה קמא לנהוג אחרת, נוכח העובדה שדבריו נסתרו בראיות אחרות. וכך לדוגמה הופרכה גרסתו לפיה הוא לא קרא כלל למתלוננת ולא נעל את דלת המשרד, ומותר לתהות מדוע בחר המערער שלא להקפיד לומר אמת דווקא בסוגיה זו, אם לא כדי לשלול את האפשרות שהיתה לו הזדמנות להתייחד עם קורבנו. כך או כך, הטענה בדבר עלילה אותה רקמה המתלוננת היא שאלה שבעובדה, ומשזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות ממסקנה זו. הנה כי כן, בהרשעת המערער לא גילינו פגם, וכך היא השקפתנו גם ביחס לעונש שהושת עליו. המערער נטל לעצמו חרות לבצע במתלוננת מעשים מגונים, עד שלבסוף הסלימו מעשיו לממדים שהחוק מגדירם כמעשה אינוס. נראה כי המערער אוחז בתפיסת עולם מעוותת, לפיה אין הוא חייב להקדים ולקבל את הסכמתה של האשה למעשיו, כפי שאין הוא נותן דעתו ל"קטנות" כמו סירוב מילולי או התנגדות פיזית של הקורבן. התנהגות מסוג זה ראויה היתה לתגובה עונשית קשה, ולא זו בלבד שלא מצאנו כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, אלא שלהשקפתנו הוא נהג בו בדרך מתונה ביותר. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, י"א באב התשס"ז (26.07.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06055870_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il