פלוני נ. פלוני

6 1 בבית המשפט העליון בע"מ 5586/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלונית 5. פלוני 6. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.6.2021 ומיום 26.7.2021 ברמ"ש 20586-12-20 שניתנו על ידי כבוד הרשמת ת' לוי-מיכאלי בשם המבקשת: בעצמה בשם המשיבים 4-1: עו"ד מרדכי וסרטייל בשם המשיב 5: עו"ד דין עדני בשם המשיב 6: בעצמו פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 16.6.2021 ומיום 26.7.2021, ברמ"ש 20586-12-20 (הרשמת ט' לוי-מיכאלי). בהחלטה הראשונה – נמחקה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת, מחמת אי-הפקדת עירבון. בשניה – נדחתה "בקשת הבהרה" שהגישה המבקשת, בעקבות החלטת המחיקה. רקע עובדתי המבקשת היתה נשואה בעבר למשיב 5, ולהם כמה ילדים משותפים. המשיב 5 מצוי כיום בהליכי פשיטת רגל, והמשיב 6 מונה כנאמן לנכסיו. במהלך שנת 1998, לאחר שהמשיב 5 לא עמד בתשלום מזונות הילדים, הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, תביעת מזונות נגד הוריו של המשיב 5 (תמ"ש (משפחה ת"א) 92706/98). אגב בירור התביעה, הוטל עיקול זמני על דירת ההורים. התביעה התנהלה לאיטה, ורק בשנת 2010 ניתן פסק הדין, ובמסגרתו חויבו הורי המשיב 5 בתשלום מזונות נכדיהם. לאחר שניתן פסק הדין, נותר העיקול הזמני על מכונו, ואיש לא פעל כדי להסירו. ההליך בבית המשפט לענייני משפחה חלפו-עברו כמה שנים, הוריו של המשיב 5 הלכו בינתיים לעולמם, והמבקשים 4-1, אֶחָיו של המשיב 5, פנו לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה להסרת העיקול הזמני, הרובץ על דירת הוריהם המנוחים. ביום 7.6.2020, הורתה רשמת בית המשפט לענייני משפחה (הרשמת ע' גלעד משולם), על הסרת העיקול הזמני. נקבע, כי משעה שניתן פסק דין, וההליך הגיע לסיומו, אין מקום להותרת העיקול על כנו. כן הובהר, כי דרך המלך לגביית חוב המזונות היא בפנייה להוצאה לפועל; לא בעזרת העיקול הזמני, שעבר זמנו. המבקשת, שלא היתה מיוצגת בכל שלבי ההליך, ואינה מיוצגת גם עתה, ערערה על החלטת הרשמת לפני בית המשפט לענייני משפחה, וביום 9.11.2020, דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ת' סנונית פורר) את ערעורה. תחילה, עמד בית המשפט על כך שביטול העיקולים ישרת בראש ובראשונה את עניינה של המבקשת עצמה. בהקשר זה צוין, כי לאחר שיוסרו העיקולים, חלקו של המשיב 5 בדירת ההורים יועבר לקופת פשיטת הרגל. ממילא, המבקשת – נושה ב'דין קדימה' – תהא זכאית להיפרע את מלוא חוב המזונות של המשיב 5 כלפיה, מאותם כספים. בהינתן האמור, ומשהמניע להתנגדות המבקשת להסרת העיקול הזמני – לא הוברר עד תום, חייב בית המשפט לענייני משפחה את המבקשת בהוצאות משפט, בסך של 5,000 ₪. ההליך בבית המשפט המחוזי המבקשת השלימה עם תוצאת פסק הדין, אך לא עם ההוצאות שנפסקו לחובתה. על כן, פנתה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בסוגיית ההוצאות בלבד. לצד בקשה זו, הגישה המבקשת גם בקשה לפטור אותה מהפקדת עירבון. ביום 10.2.2021 נדחתה הבקשה לפטור מעירבון, ובית המשפט המחוזי (הרשמת ט' לוי-מיכאלי) העמיד את ההפקדה על סך של 7,500 ₪. כן נקבע, כי אם לא יופקד העירבון בתוך 30 יום – ימחֵק ההליך. המבקשת לא הפקידה את העירבון במועד שנקבע, וביום 7.6.2021 ניתנה החלטה נוספת, שלפיה "ככל שלא יופקד העירבון בתוך 3 ימים ימחק ההליך ויסגר התיק". גם בשלב זה לא הופקד העירבון, ועל כן, ביום 16.6.2021 ניתנה החלטה סופית, שלפיה "משטרם הופקד עירבון – אני מורה על סגירת התיק". ביום 26.7.2021, פנתה המבקשת ב"בקשת הבהרה"; הלכה למעשה מדובר היה בבקשה ל'החייאת ההליך'. בבקשה זו טענה, כי ניסתה להפקיד את העירבון כנדרש, אך נתקלה ב'חומה בירוקרטית' שמנעה ממנה לעשות כן. לטענתה, רק ביום 11.3.2021 קיבלה את שובר התשלום שנשלח אליה, ואז נתברר כי תוקפו פג עוד ביום 10.1.2021, בטרם הגיע לידיה. משכך, לא ניתן היה להפקיד באמצעותו את העירבון. כהוכחה לדבריה אלה, צרפה המבקשת את צילום השובר שפג תוקפו. עוד נטען, כי ביום 25.4.2021 התייצבה המבקשת במזכירות בית המשפט המחוזי, וביקשה להפקיד את העירבון במזומן, אך סורבה בטענה כי יש להפקיד את סכום העירבון על-פי שובר בלבד, ולא ניתן לעשות כן באמצעות זה שבידיה, שפג תוקפו. נאמר לה אפוא, כי עליה לפנות בבקשה להנפקת שובר חדש. אכן, כעולה מנספחי הבקשה, פנתה המבקשת בכתב לבית המשפט המחוזי, ביום 25.4.2021, וציינה כך: "אני מבקשת לקבל שובר תשלום חדש מאחר והשובר שיש בידי פג תוקף". בתגובה לבקשה זו, ניתנה באותו יום החלטה ב'פתקית', שלפיה: "המבקשת תפנה למזכירות בית המשפט". בשלב זה, נואשה המבקשת, ככל הנראה, מנסיונותיה להפקיד את העירבון, ולא פנתה שוב למזכירות בית המשפט. המבקשת מנמקת זאת בכך ש"לא היה ברור לי אם התשלום נועד לקדם את ענייני, או להוות עילה למנוע טיפול בערעור". מעבר לכך, הוסיפה המבקשת וטענה, כי החלטת בית המשפט המחוזי, מיום 16.6.2021, שהורתה על מחיקת בקשת רשות הערעור, הומצאה לה רק ביום 29.6.2021. בהינתן האמור, נטען כי יש להורות על החייאת ההליך, ולאפשר למבקשת להפקיד את העירבון. ביום 26.7.2021, דחה בית המשפט המחוזי את 'בקשת ההבהרה'. נקבע, כי "בקשה זו מוגשת ללא תצהיר לתמיכה בטיעון העובדתי, וללא התייחסות לסיכויי ההליך, כמתחייב עת מוגשת בקשה לביטול החלטה [...] בקשתה של המבקשת לפטור (מאגרה) [מעירבון (נ' ס')] נדחתה כבר ביום 10.2.2021. לרשות המבקשת עמד פרק זמן בן 30 יום להפקיד העירבון, חרף ההחלטה הנ"ל לא הופקד העירבון במועדו. ביום 7.6.2021 ניתנה למבקשת שהות אחרונה בהחלט להפקיד העירבון, אך פרק זמן נוסף זה לא נוצל על ידה. רק ביום 16.6.2021 הוריתי על סגירת התיק. עתה באה בקשה זו; מהבקשה עולה כי ההחלטה בדבר סגירת התיק ידועה למבקשת כבר מיום 29.6.2021, וחרף זאת רק עתה היא מצאה לנכון לפנות לבית המשפט. בנסיבות אלו, בהיעדר תצהיר, ונוכח השיהוי הרב בו נקטה המבקשת עד עתה, איני רואה לנכון להורות על ביטול החלטתי". מכאן הבקשה שלפנַי. תמצית טענות הצדדים ככל שניתן להבין מבקשת רשות הערעור, הכתובה בכתב-יד, ומנוסחת בתמציתיות רבה, שבה המבקשת על נימוקיה בבקשה להחייאת ההליך, ומבקשת את התערבותנו. המשיבים, כל אחד בדרכו, מלאים טענות כרימון, על אופן התנהלותה של המבקשת בהליכים השונים לאורך השנים. המשיבים 4-1 טוענים, כי יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי שדבק בהגשתה. לטענתם, מבחינה מהותית, מנסה המבקשת להשיג על ההחלטה מיום 10.2.2021, שבה נדחתה בקשתה לפטור מעירבון, הגם שזו הפכה חלוטה זה מכבר. לגוף העניין, הפכתי והפכתי בתשובותיהם, ולא מצאתי התייחסות של ממש לטענותיה הקונקרטיות של המבקשת, שלפיהן מחסומים בירוקרטיים הם אלו שמנעו ממנה להפקיד את העירבון במועד. דיון והכרעה בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. מתן רשות ערעור בעניינה של המבקשת, דרוש כדי למנוע עיוות דין (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי). לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל. ראשית, נסיר מעל הפרק את טענת המשיבים 4-1, שלפיה בקשת רשות הערעור מופנית למעשה כלפי ההחלטה מיום 10.2.2021, שבה נדחתה בקשת המבקשת לפטור מעירבון. החלטה הדוחה בקשה לפטור מעירבון לחוד, והחלטה על מחיקת ההליך לחוד. ההחלטה מיום 10.2.2021 סתמה את הגולל על ניסיונה של המבקשת לזכות בפטור מהפקדת עירבון. אילו היתה המבקשת משיגה כעת על גובה העירבון שעליה להפקיד – היתה נדחית בקשתה על הסף. ברם, אין זה העניין שלפנינו. המבקשת אינה מתכחשת לכך שעליה להפקיד עירבון בסך של 7,500 ₪, כפי קביעת בית המשפט המחוזי. טענתה היחידה היא כלפי ההחלטות מיום 16.6.2021 ומיום 26.7.2021, אשר הורו על מחיקת בקשת הרשות לערער, בשל אי-הפקדת עירבון. לרשות המבקשת עמדו אפוא 30 ימים להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות אלה (תקנה 45(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות בית משפט לענייני משפחה)). לטענת המבקשת, שלא נסתרה, ההחלטה הראשונה הומצאה לה רק ביום 29.6.2021, כך שמניין הימים נמנה ממועד זה ואילך ("המועד הקובע לתחילת מניין הימים [...] הוא יום המצאת המסמך" – תקנה 144(א) לתקנות בית משפט לענייני משפחה). בהינתן פגרת הקיץ, שאינה באה במניין הימים (תקנה 144(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה), אזי בקשת רשות הערעור שלפנַי, אשר הוגשה ביום 12.8.2021 – הוגשה במועד. מכאן לגוף הדברים. אין חולק על כך שהמבקשת לא הפקידה את העירבון במועד. השאלה היא מדוע? בית המשפט המחוזי הניח, כי מחדלה של המבקשת הוא שהוביל לאי-הפקדת העירבון. המבקשת לעומת זאת, טענה בבית המשפט המחוזי, וכך גם לפנַי, כי השובר שהונפק על-ידי מזכירות בית המשפט, הוא שעמד לה לרועץ, וּמְנָעָהּ מהפקדת העירבון, בעיתו ובזמנו. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את טענות המבקשת, סרב 'להחיות' את ההליך, משני נימוקים שונים: מחמת אי-צירוף תצהיר לתמיכה בעובדות, ובשל שיהוי שדבק בבקשה, נוכח המועד שבו הוגשה. בנסיבות העניין, אין בידי להצטרף לנימוקי בית המשפט המחוזי. אסביר. אכן, דרך המלך היא, כי על המגיש בקשה לבית המשפט בכלל, ובקשה ל'החייאת הליך' בפרט, לצרף תצהיר לתמיכה בטענותיו העובדתיות. יחד עם זאת, בנסיבות העניין דנן, לא מצאתי כי יש בכך כדי להכריע את הכף. מן הנטען בבקשה עולה, כי שתי טענותיה העובדתיות של המבקשת – הוכחו כדבעי, באמצעות מסמכים תומכים, וכוחן יפה גם מבלעדי תצהיר. בכל הנוגע לטענתה הראשונה, שלפיה השובר שהונפק לה – פג תוקפו, הרי שהמבקשת צירפה את תצלום השובר, המלמד כי אמת בפיה. בדומה, גם טענתה השניה, שלפיה ניסתה להפקיד את העירבון בקופת בית המשפט, אך לא עלה בידיה לעשות כן – מגוּבּה בראיה מ'זמן אמת'. כפי שצוין לעיל, באותו יום שבו ניסתה המבקשת להפקיד את העירבון, במזומן, במזכירות בית המשפט, פנתה במקביל לבית המשפט המחוזי, בבקשה כי יונפק לה שובר חדש, לשם הפקדת העירבון. אין חולק כי פנייתה זו לבית המשפט – אכן התקבלה. על הבקשה האמורה הוטבעה חותמת 'נתקבל', והחלטת בית המשפט המחוזי, שהפנתה את המבקשת למזכירות בית המשפט, ניתנה ב'פתקית' על-גבי אותה בקשה. במצב דברים זה, ובנסיבות העניין הספציפיות, נראה כי לא היה מקום לדקדק עם המבקשת יתר על המידה, ולדחות את בקשתה אך בשל העדר תצהיר תומך. מה גם שעל פני הדברים, אף לא אחד מן המשיבים כפר בטענות העובדתיות האמורות. אשר לטעם השני לדחיית הבקשה – שיהוי. בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקשת השתהתה בהגשת 'בקשת ההבהרה', ועל כן דינה – להידחות. דא עקא, לטענת המבקשת, שכאמור לא נסתרה, החלטת בית המשפט המחוזי, בדבר מחיקת ההליך, הומצאה לידיה רק ביום 29.6.2021. כפי שנפסק בעבר, "יש לקבל בקשה מסוג זה (ו'להחיות' את הערעור) מקום בו מתברר שלמחדליו של המבקש יש הסבר מניח את הדעת. [...] ראוי לדעתי ליתן משקל כבד לחלוף הזמן מאז המצאת החלטת הרשם המורה על דחיית הערעור ועד שננקטו צעדים לביטולה. לדעתי, ככלל, יש להגיש בקשה כזו תוך שלושים יום, כנדרש לגבי פסק דין שניתן במעמד צד אחד. כאמור, היום השלושים הוא קו פרשת המים" (בש"א 5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אלמלם, פסקה 22 (28.6.2006)) (ההדגשה הוספה – נ' ס'). הנה כי כן, משטרם חלפו 30 ימים מן המועד שבו הומצאה ההחלטה הראשונה למבקשת, ובפרט בהתחשב בכך שהיא אינה מיוצגת, לא היה מקום לדחות את בקשתה מחמת שיהוי. נמצא אפוא, כי שני הנימוקים, שהובילו את בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להחייאת ההליך – אינם יכולים לעמוד. יתכן, כי היה מקום להורות על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, כדי שידרֵש שוב לטענות המבקשת, ויתן החלטה חדשה בבקשה. עם זאת, בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שבבעלת-דין שאינה מיוצגת עסקינן, לא ראיתי מקום לעשות כן, ולעכב עוד את הטיפול בעניינה. המבקשת התמודדה בהצלחה עם הנימוקים שהובילו את בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתה, אך בכך לא סגי. אין לכחד, נותרו עדיין מספר 'חורים' בגרסתה. לא ברור מה עשתה המבקשת, מן המועד שבו ביקשה מבית המשפט להורות על הנפקת שובר חדש – ביום 25.4.2021 – ובית המשפט הפנה אותה למזכירות. בהקשר זה, המבקשת אינה מציינת אם פנתה למזכירות לקבלת שובר חדש, וככל שעשתה כן, מה מנע ממנה בהמשך להפקיד את העירבון. יחד עם זאת, הוברר כי המבקשת לא ישבה בחיבוק ידיים, ולמצער בשלב מסוים, עשתה כל שלאל-ידה כדי להפקיד את העירבון. דא עקא, אף כשהתייצבה במזכירות בית המשפט, ובידיה דמי העירבון במזומן, חומות הבירוקרטיה סגרו עליה, ומנעו אותה מהפקדת העירבון, כפי שנצטוותה לעשות. גם אם אניח לחובתה, כי בשלב זה נואשה המבקשת, ישבה באפס מעשה, ולא פעלה עוד בעניין – ניתן לגלות הבנה מסוימת, בנסיבות העניין. דומה אפוא, כי יש לתת למבקשת הזדמנות נוספת, לאפשר לה להפקיד עתה את העירבון, ובכך ליתן לה את יומה בבית המשפט. ערעורה של המבקשת – מתקבל בזאת אמנם, ובכך ניתנת לה הזדמנות נוספת לפעול להפקדת העירבון בקופת בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, אמליץ למבקשת לפנות לקבלת יעוץ משפטי, ולשקול היטב אם החייאת ההליך שנמחק – אכן תשרת את עניינה. בקשת רשות ערעור שכל עניינה הוא חיוב המבקשת בהוצאות, עלולה להביא לחיוב נוסף בהוצאות, ובכך 'להרחיב את החור' שנפער בכיסה של המבקשת. אשר על כן, הערעור מתקבל בזאת; ההליך שנמחק ישוב לאיתנו. למבקשת ינתנו 30 ימים נוספים להפקדת העירבון, מיום שיומצא לה שובר תשלום עדכני. בנסיבות, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ו' בכסלו התשפ"ב (‏10.11.2021). ש ו פ ט _________________________ 21055860_O05.docx יר מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1