פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5585/10 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 5585/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 30.6.2010, בתפ"ח 15943-05-09, שניתן בידי כב' השופט יוסף אלרון תאריך הישיבה: כ"ח בשבט התשע"א (02.02.11) בשם המערער: עו"ד יוסי טורס בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה, יוחסה למערער עבירה של עשיית מעשים מגונים, לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען שאת המעשים ביצע המערער בשנת 2006, בגופה של קטינה ילידת שנת 1992, בתה של בת-זוגו לחיים (להלן: המתלוננת). על-פי גרסת המשיבה, כאשר צפה באחד הימים בטלוויזיה הזמין המערער את המתלוננת לשכב לצדו, ומשעשתה זאת החל ללטפה מעל בגדיה ואחר כך מתחתם תוך שהוא נוגע בחלקים אינטימיים של גופה. מששלח המערער את ידו לעבר תחתוניה ואיזור ערוותה, סילקה המתלוננת את ידו ופנתה לחדרה. במהלך משפטו בפני בית-המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי מקור תלונתה של הקטינה בעלילה שנרקמה נגדו במטרה להרחיקו מביתה וכן משום שהצר את צעדיה כנערה מתבגרת. הערכאה קמא, בתום שמיעתן של הראיות, החליטה, בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת היטב, להעדיף את גרסת המתלוננת ולהרשיע את המערער. בעקבות כך היא דנה אותו ל-30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וחייבה אותו לשלם פיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח. בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו, ולחלופין על העונש שהושת עליו. 2. המערער סבור כי בית-המשפט המחוזי שגה בהבנת קו הגנתו, לאמור, אפשר שבמקרה מסוים הוא דגדג את המתלוננת בבטנה, אולם מעשהו היה נעדר קונוטציה מינית, ומכל מקום אותו דגדוג לא כלל נגיעה באיברים אינטימיים. עוד נטען כי לא היה מקום ליתן אמון בגרסאות המתלוננת נוכח סתירות שנתגלו בהן ובהשוואה לעדויות של אחרים אשר לטענתם שוחחו עמה עובר לתחילת החקירה. כן נטען, כי בית-המשפט המחוזי שגה כאשר ייחס למערער התנהגות מפלילה, וככל שאובחן מצב נפשי חריג אצל המתלוננת, מקורו לא במעשיו, כביכול, של המערער. טענה אחרת בפי המערער התייחסה לכך שלא הוכח המועד המדויק בו בוצע האירוע המיוחס לו. בכתב האישום נטען כי את המעשים המגונים ביצע המערער "כשלוש שנים עובר להגשת כתב האישום וכשטרם מלאו למתלוננת 14 שנים" (ראו סעיף 2 לכתב האישום). בסיכומים בפני בית-משפט קמא עתרה המשיבה לקבוע כי המעשים המגונים בוצעו בערב פסח 2006, אולם להשקפת המערער מועד זה אינו תואם ראיות נוספות שהובאו בפני בית-משפט קמא, וקיימת אפשרות שאותם מעשים בוצעו, אם בכלל, לאחר שלמתלוננת מלאו 14 שנים, ולכך נודעת חשיבות לענין ההרשעה. 3. ערעור זה עוסק רובו ככולו בהשגות על ממצאים שבעובדה אותם קבע בית-המשפט המחוזי בעקבות התרשמותו ממהימנותם של העדים שהובאו בפניו, והשתלבותם במארג הראיות הכולל. כידוע, הלכה היא כי בית-משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בממצאים מסוג זה, ונקדים ונאמר כי לא הוכחה בפנינו עילה לחרוג בעניינו של המערער מהלכה זו. הכל מסכימים כי בין אם מדובר במעשים בעלי מאפיין מיני (כגרסת המשיבה) או "דגדוג" (כגרסת המערער), אירוע זה התרחש זמן ניכר קודם לפתיחתה של החקירה. נוכח זאת מצאנו את עצמנו תוהים, בהנחה כי יש ממש בטענת המערער לפיה גמרה המתלוננת אומר להפלילו במה שלא עשה כדי להרחיקו מבית אמה, מדוע כבשה לכאורה המתלוננת את גרסתה זמן כה רב. יתרה מכך, חשיפת הפרשה לא הייתה ביוזמת המתלוננת, אלא תולדה של דברים ששמעה מפיה של דודתה על פגיעה מינית שאותה דודה חוותה בהיותה צעירה. גם אז לא מיהרה המתלוננת לחשוף את סודה בפני אמה, וגם החלטתה לפנות למשטרה התקבלה לאחר היסוסים רבים. כך או כך, בית-המשפט המחוזי, שהתרשם מהמתלוננת באופן ישיר ובלתי אמצעי, מצא כי הייתה נתונה במערבולת של רגשות, והייתה חרדה מפני האפשרות שחשיפת הפרשה עלולה להביא לפירוד בין אמה למערער, אותו היא אהבה, ושהעניק לשתיהן גם ביטחון כלכלי. בנסיבות אלו איננו סבורים כי הטענה בדבר עלילת-שווא יכולה לעמוד במבחן הביקורת. אדרבא, לבית-המשפט המחוזי הוגשה ראייה, שלהשקפתנו יש בה לחזק את עדות המתלוננת מחד, ולהפריך את גרסת המערער, מאידך. כוונת הדברים לשיחת טלפון עם המערער אותה יזמה המתלוננת ביום 22.4.09 והוקלטה בידיה (ראו ת/12ב). במהלך שיחה זו נשמע המערער אומר למתלוננת: "למה לא אמרת כשהיה? למה לא אמרת אבי, אבי אני לא רוצה שתעשה לי... למה לא אמרת מיד".. בהמשך השיחה אמר המערער: "השאלה מה את הרגשת ומה אני עשיתי. את יכולה להרגיש שאת מדמיינת, אבל מה אני עשיתי זו השאלה, השאלה היא מה שעשיתי היה במתכוון או לא" (ההדגשה הוספה). לאחר שהמתלוננת נעתרה לבקשת המערער וחזרה ופרטה את אשר ייחסה לו ("אתה התחלת ללטף אותי... בבטן, בחזה וגם למטה"), התברר שהמערער זוכר גם זוכר את האירוע הזה, אולם לטענתו היו אלה דגדוגים בלבד, ולגרסתו "אני הייתי נטו על הבטן שלך, וכשאמרת מספיק אני הפסקתי". והוא הוסיף ואמר: "יכול להיות שאני חיבקתי אותך, יכול להיות שבטעות, לא יודע מה הידים שלי החליקו... לא במתכוון ולא בצורה מינית". אכן, בצד אמירות מפלילות של המערער באותה שעה נשמעה מפיו, ולא אחת, הכחשה מוחלטת של המעשים שהמתלוננת ייחסה לו, ועל כן לו עמדה ראייה זו (ת/12ב) בפני עצמה, לא היה בה כדי לשמש בסיס מוצק להרשעה בפלילים. אולם כוחה של ראייה זו היא בכך שהיא מחזקת את גרסתה של המתלוננת, שהותירה רושם מהימן על השופטים המלומדים של בית-משפט קמא. אם תוסיף לכך את חוסר הסבירות של האפשרות שהמתלוננת רקמה עלילת שווא, שוב אין ספק כי הערכאה קמא הייתה רשאית להכריע את הכף לחובת המערער, הן בסוגיית ביצועם של המעשים שיוחסו לו, והן באשר למועד בו בוצעו. 4. לאור זאת לא מצאנו מקום לשנות מהכרעת הדין, וגם בעונש לא מצאנו עילה להתערבותנו. המערער, שהיה אמור לשמש עבור המתלוננת תחליף לאב ביולוגי, ניצל את אמונה בו ואת שהותו עמה ביחידות כדי לתת דרור ליצרו, ועל התנהגות זו היה מצווה להגיב בענישה קשה, אפשר אף חמורה מזו שיושמה בפועל. נפגעת העבירה הייתה ספק-ילדה ספק-נערה, והמעשים שבוצעו בה הותירו עליה רושם קשה שספק אם יימחה אי-פעם. על כן, גמול למערער על מעלליו, והרתעת הרבים, הצדיקו מאסר ממושך. נוכח האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ט בשבט התשע"א (03.02.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10055850_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il