כלל חברה לביטוח בע"מ נ. בלומה מן

פסק-דין בתיק רע"א 5585/05 בבית המשפט העליון רע"א 5585/05 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המבקשות: 1. כלל חברה לביטוח בע"מ 2. אבנ"ר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. בלומה מן 2. עיזבון המנוח פרופ' יעקב קלמן מן ז"ל 3. ד"ר רות פיין 4. ד"ר גדעון מן 5. פרופ' יונתן מן 6. ד"ר נעמי ארנון בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.5.05 בע"א 6019/05 שניתן על-ידי כבוד השופטים מ' מזרחי, מ' רביד וא' אפעל-גבאי תאריך הישיבה: י"ד בשבט התשס"ו (12.2.06) בשם המבקשות: עו"ד מיכאל מגידיש; עו"ד יריב מדר בשם המשיבים: עו"ד יהלי כהנוב; עו"ד שלומי שלום פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים מ' רביד, מ' מזרחי וא' אפעל-גבאי), שבו נדחה ערעורן של המבקשות והתקבל הערעור שכנגד של המשיבים על פסק-דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט כ' מוסק). העובדות המשיבה 1, הגברת בלומה מן (להלן: המשיבה) ופרופ' קלמן יעקב מן ז"ל (להלן: המנוח) נישאו זה לזו ביום 16.1.1995. ביום 24.4.1996 היו מעורבים בני-הזוג בתאונת דרכים, בה נגרמו להם נזקי גוף (להלן: התאונה הראשונה). כעשרה חודשים לאחר מכן, ביום 28.2.1997, נפגעו בני הזוג בתאונת דרכים נוספת (להלן: התאונה השנייה). בתאונה השנייה הוסבו למשיבה נזקי גוף נוספים, והמנוח, אשר נפגע בה אנושות, נפטר, למרבה הצער, ביום ה-14.3.1997. המבקשות הן חברות הביטוח אשר ביטחו את רכבם של המנוח ושל המשיבה בעת קרות התאונה השנייה (להלן: המבקשות). יתר המשיבים הם עזבונו של המנוח וארבעה מיורשיו (להלן, יחד עם המשיבה: המשיבים). 2. המנוח היה חבר בקרן הפנסיה של עובדי הדסה (להלן: הפנסיה). על פי תנאי קופת הפנסיה, אלמנה של חבר תהא זכאית לקבל 60% מהתשלומים שהגיעו לו, זאת בהתקיים תנאים שונים ובהם התנאי לפיו חלפו שלוש שנים מיום נישואיהם או, אם היו ידועים בציבור, בחלוף שלוש שנים מיום שעברו להתגורר יחד. המנוח נפטר בטרם הספיקו בני הזוג להשלים אף לא אחת מהחלופות של תקופת האכשרה, ועל כן אין המשיבה זכאית לתשלומים מקרן הפנסיה. אולם, המנוח, בעודו בחייו, נתן דעתו לאפשרות זו, ובצוואתו, אשר נערכה זמן קצר לפני שנשא את המשיבה לאישה, קבע באופן כללי כי אם לאחר מותו לא תהא המשיבה זכאית לקבלת כספים מהפנסיה, תוקם לטובתה קרן נאמנות, אשר תעביר לה סכום חודשי קבוע לצורך מחייתה. קרן זו הוקמה בינתיים, והמשיבה מקבלת ממנה כספים מידי חודש. 3. המשיבה הגישה תביעה לפיצויים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) כנגד המבקשות, הן כנפגעת ישירה, הן כתלויה של המנוח. תביעתה אוחדה בבית משפט השלום עם תביעתם של יתר המשיבים. בית משפט השלום קבע כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין הנזק הישיר שנגרם לה בתאונה הראשונה ובתאונה השנייה, ובגין תלותה במנוח שנפטר עקב התאונה השנייה, ופסק לה פיצויים בסכום כולל של 2,983,000 ש"ח (בצירוף הוצאות משפט). על פסק-דינו של בית משפט השלום ערערו שני הצדדים - המבקשות והמשיבים שבפנינו - לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את ערעורן של המבקשות וקיבל את הערעור שכנגד. ביחס לערעורן של המבקשות, קבע בית המשפט המחוזי, ראשית, כי בית משפט השלום לא חרג מסמכותו בכך שפסק פיצוי העולה על התקרה הקבועה בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). זאת, משום שהדבר נבע מתוספת ריבית והצמדה. שנית, כך פסק, אבדן הסכומים שהיו מגיעים למשיבה מקרן הפנסיה, אילו הייתה מושלמת תקופת האכשרה, הינם נזק שיש לצפותו, ואין להחיל כאן את עקרון ריחוק הנזק הקבוע בסעיף 76(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. שלישית, כך נקבע, אין להגביל את גובה סכום הפנסיה ממנו מחושב חלקה של המשיבה (60% כאמור לעיל) בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, קרי, שילוש השכר הממוצע במשק. בית המשפט המחוזי פסק כי יש להחיל את תקרת שילוש השכר הממוצע במשק רק על הסכום המתקבל לאחר חישוב חלקה היחסי של המשיבה מן הפנסיה. וְרביעית: אין להפחית מהפיצוי על אבדן הפנסיה את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מקרן הנאמנות שציווה לה המנוח. קביעה אחרונה זו התבססה על תפישת הקרן כמיטיבה (במובנו של החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964), כמו גם על הצהרת המשיבה כי בדעתה להשיב את הסכומים שקיבלה מהקרן לאחר שתפוצה על-ידי המבקשות. לאור כל זאת דחה בית המשפט המחוזי את ערעורן של המבקשות. מנגד, קיבל בית המשפט את הערעור שכנגד של המשיבים והורה על תיקון טעות חישוב שנפלה בפסק דינו של בית משפט השלום, באופן שסכום הפיצויים הועמד על סך של 3,050,000 ש"ח (בצירוף הוצאות משפט). כמו כן הורה בית המשפט על עדכון הסכום בגין נזק לא ממוני. הערעור 4. המבקשות חזרו והעלו בפנינו טענות רבות כנגד פסק דינו של בית משפט השלום וכנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדידן, לא היה זה ראוי לקבוע כי מוטלת עליהן חובה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט לפצות את העיזבון או את היורשים בגין הסכומים שמקבלת המשיבה מקרן הנאמנות שהוקמה לטובתה, זאת לאור הוראת סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין, הקובע לגישתן הסדר שלילי בעניין זה. לטענתן, לא ניתן לראות בקרן מיטיבה של נזקי המשיבה, שכן היא איננה "אישיות משפטית". יתר על כן, לטענת המבקשות, ראוי היה לנכות מהפיצויים להם זכאית המשיבה את התשלומים שהיא מקבלת מן הקרן שהוקמה לטובתה, לאור "הלכת הניכוי". באשר ליחס שבין תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים לבין הפיצוי בגין אבדן הפנסיה, גורסות המבקשות כי היה על בית המשפט לנקוט בשיטת החישוב החלופית, קרי, להגביל את סכום הבסיס של הפנסיה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק, ורק לאחר מכן לחשב את הפיצוי לפי החלק היחסי של הגמלה מסכום הבסיס. עוד טוענות המבקשות, כי סכום הפיצויים שנפסק למשיבה בבית המשפט השלום חורג מהסכום שבסמכותו העניינית. המבקשות אינן חולקות על המסקנה לפיה גבול סמכותו של בית המשפט אינו כולל את המרכיבים של הפרשי הצמדה וריבית. אולם, לטענתן, סמכותו של בית משפט השלום לחצות גבול זה בפסיקת ריבית מוגבלת לנזקי העבר. עוד טוענות המבקשות, כי אבדן תביעתה של המשיבה, כלפי קרן הפנסיה, היא בבחינת "נזק רחוק" ועל כן אין לפצותה בגינו. המבקשות מוסיפות וטוענות כי לחישוב הפיצויים במקרה זה לא התאימה שיטת הידות וכי רק חלק מן הפנסיה שהשתלמה למנוח שימשה את הקופה המשותפת. 5. בתשובתם טוענים המשיבים כי טענותיהן של המבקשות – כולן למעט זו הנוגעת ליחס בין שיעור הפנסיה לבין תקרת שילוש השכר הממוצע במשק הקבועה בחוק הפיצויים – מתייחסות לעניינים שבעובדה או לסוגיות שנדונו למכביר בבית המשפט העליון ועל כן הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. נוסף על כך, לטענתם, חלק מהטענות אף לא נטענו בערכאות הקודמות. לגופו של עניין, טוענים המשיבים לעניין גבול סמכותו של בית משפט השלום, כי אין להבדיל בין פיצויים על נזקי העבר לבין פיצויים על נזקי העתיד - שניהם מרכיבים את חובן של המבקשות למשיבים, חוב אשר נוצר עם מות המנוח, ואת כולו יש לשערך לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), ומכאן שבסמכותו של בית משפט השלום לפסוק ריבית מעל תקרת סמכותו העניינית בגין כל החוב. עוד טוענים המשיבים כי נזקה של המשיבה בגין אבדן פנסיה כתלויה אינו "נזק רחוק" וכי הוא הוכר בפסיקה. באשר לניכוי התשלומים שמקבלת המשיבה מהקרן מן הפיצויים, נטען כי מדובר בהטבה שאין לנכותה, וכי ממילא תהיה לעיזבון – הוא המיטיב – עילה לתבוע אותה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לדידם, אין זה ראוי שהמזיק יצא נשכר מהטבת הנזק שבאה למשיבה מעיזבונו של המנוח. לשיטתם, לא הייתה סיבה, במקרה זה, לחרוג משיטת הידות, בפרט לאור העובדה שממילא מוגבל הפיצוי בתקרה הקבועה בחוק הפיצויים. באשר ליחס בין הפיצוי בגין אבדן פנסיה לבין תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים, סבורים המשיבים כי יש לאמץ את שיטת החישוב בה נקט בית המשפט המחוזי, כדי לפצות, עד כמה שניתן, בגין הנזק שנגרם בפועל. 6. עיינו בטענות הצדדים ובבקשה להגשת תוספת לתשובת המשיבים. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שנתנה. עם זאת, החלטנו להגביל את מתן הרשות אך למקצת מן העניינים, לאמור: שאלת חישוב הפיצוי בגין אבדן פנסיה לאור תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים, ושאלת טיבם של ראשי הנזק אשר בגינם מוסמך בית משפט השלום, בדרך של הוספת ריבית, לפסוק מעל תקרת סמכותו העניינית. יתר העניינים אינם מגלים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית-עקרונית שדי בה כדי להקים עילה להתערבות בית משפט זה ב"גלגול שלישי". ההטבה 7. המבקשות משיגות על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין להפחית מן הפיצויים את סכום ההטבה שקיבלה המשיבה מהקרן שהוקמה לטובתה בהתאם להוראתו של המנוח בצוואתו. עניין זה אינו מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית-עקרונית ועל כן אינו מצדיק מתן רשות ערעור (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 130-129). מעבר לצריך, נציין כי הפועל היוצא של פסקי-הדין של בתי המשפט קמא הינו ראוי. בנסיבות העניין, בהן נגרם מותו של המנוח כתוצאה מעוולה, ונכנסה לתוקפה הוראת הצוואה שמכוחה קמה הקרן, יש לראות בעיזבון – מקים הקרן - כמיטיב נזקיה של המשיבה. אשר על כן, קמה לעיזבון עילת-תביעה ביחס לסכום ההטבה, מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964, קרי, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקביל, קמה למשיבה-עצמה עילת תביעה ביחס ליתרת סכום הפנסיה שנמנעה ממנה, מעבר לסכום ההטבה. ודוק: גם אם תמצי לומר כי לאור סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין לא קמה לעיזבון עילת-תביעה בנזיקין, הרי שבנסיבות העניין, לאור טיבה של הוראת הצוואה, אין בכך כדי לחסום את תביעתו כמיטיב לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. תוצאה זו היא התוצאה הראויה, שכן לפיה: המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה. ציפיותיו הסבירות מתגשמות, ואין הוא נותן מתנת חינם למזיק, שביקרו אין הוא חפץ (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 , 429-430). זאת, כמובן, לאחר שתשיב המשיבה לעיזבון את סכומי ההטבה שקיבלה מהקרן. לאור הצהרתה של המשיבה הנזכרת בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולאור עדותם של מנהל העיזבון ומנהלת קרן הנאמנות בפני בית משפט השלום, התרשמו הערכאות הקודמות כי המשיבה מחויבת להשבת סכום ההטבה לעיזבון, ואין חשש ממשי כי היא תזכה לפיצוי כפול. כך גם הצהיר בא-כוחה של המשיבה (הוא גם בא כוחם של העיזבון והיורשים) בפנינו. משכך, לא מצאנו לנכון ליתן רשות ערעור בסוגיה זו ולהתערב בתוצאה אליה הגיעו הערכאות דלמטה. אבדן פנסיה ותקרת שילוש השכר הממוצע במשק 8. המשיבה זכאית, כפי שפסק בית המשפט קמא, לפיצוי בגין אבדן זכותה לחלק מן הפנסיה של המנוח. השאלה הראשונה המתעוררת בפנינו היא כיצד יש לחשב פיצוי זה ומהי נפקותה של התקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים. סעיף זה קובע לאמור: 4(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 88 ,86 ,83 ו-89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] 4 (להלן - פקודת הנזיקין), ואולם - (1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן - הכנסה מרבית);.... לענין פסקה זו "השכר הממוצע במשק" - השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר. ביישום סעיף זה נדרש בית המשפט להביט חליפות מבעד שני חלונות: חלון של מציאות וחלון וירטואלי. מבעד לחלון המציאות נגלה לבית המשפט המצב לאשורו: שיעור הגריעה מיכולת ההשתכרות של הניזוק, סכום הכנסתו החודשית קודם לתאונה וכל נתון קיים אחר, משתקפים מבעד לחלון זה במדויק, כפי שהם בעולמו של הניזוק. מבעד לחלון הוירטואלי, לעומת זאת, נגלה לבית המשפט עולמו המדומה של חוק הפיצויים. שם, נדמה גובהה של כל הכנסה שעולה על רף שילוש השכר הממוצע במשק כאילו הונמך אל אותו רף. ברגיל, לצורך חישוב הפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות, יצפה בית המשפט בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק מבעד לחלון המציאותי ובהכנסתו החודשית שאלמלא התאונה מבעד לחלון הוירטואלי – וייחשב את סכום הפיצוי מתוך מבט משולב. בענייננו, שתי הגישות האפשריות שהוצגו על-ידי בית המשפט קמא, עוסקות בשאלה: אילו נתונים יבחן בית המשפט דרך החלון המציאותי, ואילו מבעד לחלון הוירטואלי - בבואו לחשב את הפסדי הפנסיה. 9. לשונו של החוק, בתיבה "השתכרות", מאפשרת את שתי דרכי החישוב האמורות - הגבלת גובה הפנסיה עצמה, לאמור הסכום ממנו מחושב חלקה של המשיבה בשילוש השכר הממוצע כפי שטענו המבקשות ( כאשר הקו העליון מסמן את החלק החסום בשילוש השכר הממוצע במשק. שיטת זו תקרא להלן: שיטת החישוב הראשונה); או, לחילופין, הגבלת סך-כל חלקה של המשיבה בשילוש השכר הממוצע במשק כפי שטענו המשיבים ( להלן: שיטת החישוב השנייה). בשיטת החישוב הראשונה נוטל בית המשפט את החלק היחסי מסכום הפנסיה כפי שהוא משתקף מבעד לחלון הוירטואלי, ואילו בשיטה השנייה, נוטל בית המשפט את החלק היחסי מן הסכום כפי שהוא משתקף דרך חלון המציאות, ורק לאחר מכן, בוחן את הסכום שהתקבל, דרך החלון הוירטואלי. שאלת הבחירה בין שתי שיטות החישוב קשורה בשאלה כיצד יש לחשב את הפיצוי המגיע על-פי החוק לפנסיונר, שהפנסיה החודשית שלו מחושבת כחלק יחסי משכרו כעובד - האם יש לחסום את שכרו החודשי – זה שהיה משתכר בתקופת העבודה עצמה - בתקרה הקבועה בס' 4(א)(1) ולאחר מכן לחשב את הפיצוי המגיע לו לפי אחוזי הפנסיה, או שמא יש ליטול, כבסיס לחישוב, את סכום הפנסיה שהייתה מגיעה לו אלמלא התאונה (שהוא בדרך כלל חלק מן השכר בתקופת העבודה), ולאחר מכן, לשם קביעת הפיצוי, לתחום את המנה בתקרה הקבועה בחוק. השאלה היא בת נפקות במקרה בו הפנסיה אינה מגיעה לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק ואילו השכר עצמו חורג מן הרף הזה. 10. כבר הבעתי את דעתי במקום אחר, כי: הבחירה בין שתי דרכי החישוב האלה עשויה להיחתך על פי שיקולים של מדיניות שיפוטית, שבמרכזם שאלת המחיר הכלכלי הראוי להפעלת החוק, מצד אחד, והגשמת העיקרון של החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו, ככל האפשר, מצד אחר (ראו: א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (התש"ס) 848). דיני הפיצויים בנזיקין, כפי שיושמו אצלנו, מבקשים להשיב, עד כמה שניתן, את מצבו של הניזוק לקדמותו (ראו: ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, 510-509). עקרון זה מתכרסם במעט בחוק הפיצויים לאור הוראת סעיף 4, אשר בשילוב עם עקרון ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק, מגביל, במרבית המקרים, את סך-כל הפיצוי שיכול לתבוע נפגע בתאונת דרכים הן בגין הנזק שאינו נזק ממון והן בגין נזקי הממון. הפיצוי בשל אבדן השתכרות מוגבל להכנסה בגובה שילוש השכר הממוצע במשק ומן השכר מנוכה מס. אולם, הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מוציא את עקרונות היסוד של דיני הנזיקין. נהפוך הוא: יש לפרש את ההסדר, עד כמה שניתן ובכפוף להוראותיו המיוחדות, באופן שיעלה בקנה אחד עם העקרונות האלה, בהם מצוי עקרון השבת המצב לקדמותו. פרשנותו הראויה של החוק נותנת כי יש לשאוף להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו במסגרת תקרת הפיצוי הסטטוטורית הקבועה בחוק (ראו: ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' רים אבו-חנא (טרם פורסם), סעיף 9 לפסק הדין). 11. תשלומי הפנסיה הם שכרו של הגמלאי. "האזרחים הוותיקים שיצאו ממעגל העבודה נזקקים לאמצעי קיום חלופי לשכר על-מנת להבטיח את כבודם הכלכלי והאנושי כאחד. הפנסיה אמורה לשמש חלופה להכנסה מהעבודה בתקופה שלאחר הפרישה מחיי העבודה הפעילים" (ר' בן-ישראל וג' בן-ישראל "אזרחים ותיקים: כבוד חברתי, מעמד והתארגנות ייצוגית" עבודה חברה ומשפט ט (תשס"ב) 229, 235). פנסיה, אם כן, היא גלגולה של משכורתו של העובד אל חייו כגמלאי. היא מהווה את שכרו של העובד לאחר פרישתו. היא נועדה לשמש לו אמצעי קיום גם לאחר יציאתו ממעגל העבודה. לעיתים, וכך בענייננו, מבטיחה הפנסיה גם את שאיריו של הגמלאי. על פי חוק, או בהתאם לחוזה שבין העובדים לבין קרנות הפנסיה, נהוג לחשב את סכום הפנסיה החודשי שיועבר לעובד לאחר פרישתו כחלק יחסי ממשכורתו. כך נוצר מתאם הגיוני בין השניים. שיטה זו מתאפיינת גם בפשטות יחסית ובגמישות. באופן דומה, לעיתים מחושב גם הסכום לו יהיו זכאים שאיריו של הגמלאי לאחר מותו כחלק יחסי מסכום הפנסיה שהיה משולם לו בחייו, כפי שאכן נעשה בענייננו (שכרו של העובד משמש כבסיס לחישוב הפנסיה שלו כפנסיונר; הפנסיה של הפנסיונר משמשת כבסיס לחישוב הגמלה של שאיריו). 12. על רקע כל אלה נבחן את שתי שיטות החישוב האפשריות. שיטת החישוב הראשונה נוטלת נתון "פנימי" מתוך תקנון הפנסיה – אחוז הפנסיה מתוך השכר – ומעניקה לו משמעות במסגרת חישוב הפיצויים בגין אבדן פנסיה – חישוב שהוא "חיצוני" לתקנון הקרן. כך, בכל מקרה בו שכרו של הפנסיונר טרם יציאתו לגמלאות עולה על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, תעמיד שיטת החישוב הראשונה את סכום הפנסיה החודשי, לצורך חישוב הפיצויים, על מכפלת החלק-היחסי מסכום הבסיס לאחר שזה מצדו נתחם בגבולות שילוש השכר. שיטת החישוב השנייה, לעומת זאת, רואה בדרך החישוב של סכום הפנסיה החודשי בה נקטה הקרן, תהא אשר תהא, כעניינה ה"פנימי", שאינו מענייננו. שיטה זו מתייחסת אך ורק ל"שורה התחתונה" -לסכום שאמור היה להשתלם לפנסיונר או שאיריו בפועל – אותו סכום אשר הם אמורים להתקיים ממנו למשך שארית חייהם, ואין נפקא מינה מהי הדרך ה"טכנית" שבה נקטה קרן הפנסיה כדי להגיע לחישוב זה. ברי, כי בשיטת החישוב השנייה, רק מקום בו הסכום החודשי אשר אמור היה להשתלם בפועל לנהנים מקרן הפנסיה, הפנסיונר או שאיריו, הוא עצמו גבוה משילוש השכר הממוצע במשק יופחת סכום הפיצוי. בשיטה כזו תהא התוצאה קרובה יותר לסכום שאמור היה להשתלם אלמלא התאונה, מאשר בשיטת החישוב הראשונה (כאשר הסכום נמוך יותר, אין הבדל בין התוצאה המתקבלת מכל אחת מן השיטות). במילים אחרות, שיטת החישוב השנייה, להבדיל מהשיטה הראשונה, מאפשרת לנהנים מן הקרן, במקרים רבים, לקבל סכום קרוב יותר לאותו הסכום שהיו מקבלים אלמלא התאונה, עד גובה תקרת שילוש השכר הממוצע במשק, ולכן היא משרתת טוב יותר את עקרון החזרת המצב לקדמותו (ראו את ההלכה שנפסקה בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 50-49). נראה כי אין טעם להבחין, לעניין קביעת הפסד, בין פנסיה לבין משכורת, בין עובד לבין גמלאי; כפי שאין אנו בוחנים, קודם שאנו מגיעים לתקרת השילוש, את הדרך ה"טכנית" שבה מחושבת משכורתו של עובד שנפגע, אלא את הסכום הסופי שמשולם לו, אין מקום, קודם שאנו מגיעים לתקרת השילוש, לבחון את האופן בו נקבע סכום הפנסיה החודשי. ה"פנסיה" אינה אלא "שכרו" של העובד לאחר פרישתו – הסכום שמשתלם לו מידי חודש – ומשפרש העובד ויצא לגמלאות, אין עוד לשכר ששולם לו קודם לפרישתו, כל נפקות מעשית. את הביטוי "השתכרות" שבסעיף 4(א)(1) יש לפרש אפוא – בתקופת הפנסיה - כסכום הפנסיה ששולם לניזוק בפועל; רק מקום שסכום זה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק, נכנסת הוראת הסעיף לפעולה ותוחמת את הפיצוי. 13. זאת ועוד, המלאכותיות של שיטת החישוב הראשונה באה לכלל ביטוי ברור בעת שבאים אנו לחשב את אבדן הפנסיה של שאיריו של הפנסיונר, כבענייננו. נניח, למשל, שסכום הפנסיה ששולם לפנסיונר, לפי תקנון הקרן בה היה חבר, היה 70% משכרו כעובד, ולאחר מותו צריכים היו להשתלם לאלמנתו 60% מסכום הפנסיה ששולם לו, קרי, 42% משכרו המקורי. נניח ששכרו של העובד היה 100,000 ש"ח, ומכאן שהפנסיה החודשית שלו הייתה 70,000 ש"ח, והגמלה החודשית של אלמנתו, צריכה הייתה להיות 42,000 ש"ח. בשיטת החישוב הראשונה, יחושב סכום הפיצוי לאלמנתו בגין אבדן פנסיה לפי 42% ממשכורתו של המנוח כעובד, לאחר שזו נחסמה על-ידי שילוש השכר הממוצע במשק. אם נניח כי שילוש השכר הממוצע במשק הינו 21,000 ש"ח, ישולמו לאלמנה 42% מ-21,000 ש"ח שהם 8,820 ש"ח. בשיטת החישוב השנייה, ייחסם הסכום החודשי ששולם לה בפועל, 42,000 ש"ח בתקרת שילוש השכר הממוצע, ויועמד הוא עצמו על 21,000 ש"ח – סכום קרוב הרבה יותר לסכום הנשקף מבעד לחלון המציאות. דוגמא זו ממחישה, כי גם ככל שמדובר באלמנה, ראוי להתייחס לסכום הגמלה ששולם לה בפועל, בהתעלם מחלקו היחסי של סכום זה משכרו המקורי של בעלה המנוח. יצוין כי המבקשות, בטענתן, התייחסו לגרסה "מעורבת" של שיטות החישוב ביחס לאלמנה: לדידן יש לחסום את הפנסיה שהשתלמה למנוח בגובה שילוש השכר הממוצע במשק - לא את שכרו כעובד – וליטול את החלק היחסי שאמור היה להשתלם לאלמנתו מן הפנסיה, מסכום זה. אלא שהזיקה בין הפסדה של האלמנה לבין שכרו של הנפגע המנוח היא זיקה מלאכותית. האלמנה לא נפגעה בתאונה והתשלום שהיה משתלם לידיה אלמלא התאונה אינו בא לפצותה על אבדן השתכרות שלה כי אם על אבדן הכנסה, שאין לה קשר עם הפסדי השתכרות שלה-עצמה. שיטת החישוב השנייה שומרת גם על השוויון בין הגמלאים לבין עצמם. טלו את הדוגמא הבאה: ראובן היה זכאי לפנסיה חודשית בשיעור 60% ממשכורתו שהייתה 100,000 ש"ח בחודש, קרי, 60,000 ש"ח בחודש. ראובן נפגע בתאונת דרכים ובשל כך לא השלים את תקופת האכשרה. לאה הייתה זכאית לפנסיה חודשית בשיעור 50% ממשכורתה שהייתה 120,000 ש"ח בחודש, קרי, 60,000 ש"ח בחודש. שניהם היו זכאים, אלמלא התאונה, ובמציאות, לפנסיה בשיעור זהה. גם לאה נפגעה בתאונת דרכים ובשל כך לא השלימה את תקופת האכשרה. גם לצורך הדוגמא הזו נניח כי שילוש השכר הממוצע במשק הינו 21,000 ש"ח. לפי שיטת החישוב הראשונה, יחושב הסכום שישולם לראובן כך: ראשית, יש לחסום את שכרו בגובה שילוש השכר הממוצע במשק, קרי 21,000 ש"ח. לאחר מכן, יש לחשב את גובה הפיצוי שישולם לו לפי חלק הפנסיה משכרו: 60% מתוך 21,000 ש"ח שהם 12,600 ש"ח. ללאה לעומת זאת, ישולמו 10,500 ש"ח בחודש: משכורתה תחסם בגובה השכר הממוצע במשק – 21,000 ש"ח ו-50% מסכום זה הם 10,500 ש"ח. אם כן, לפי שיטת החישוב הראשונה ישולמו לראובן וללאה סכומים שונים. הפער נובע מן ההתחשבות במנגנון החישוב ה"פנימי" של הפנסיה, שאין לו נפקות בענייננו. לפי שיטת החישוב השנייה, לעומת זאת, הבוחנת את המציאות שהייתה מתקיימת אלמלא התאונה, את הסכום שהיה מתקבל אלמלא התאונה, יהיו זכאים ראובן ולאה לאותו סכום. 60% מתוך 100,000 ש"ח ו-50% מתוך 120,000 ש"ח הם 60,000 ש"ח. שני הסכומים ייחסמו על-ידי התקרה שבחוק הפיצויים ויעמדו על 21,000 ש"ח. כפי שמוכיחה הדוגמא, על אף ששני הגמלאים היו זכאים לאותו סכום-פנסיה, הרי שלפי שיטת החישוב הראשונה, כל אחד הם יפוצה בסכום חודשי אחר. שיטת החישוב השנייה, לעומת זאת, תזכה כל אחד מהם בסכום זהה, כפי שאמור היה אכן להיות אלמלא התאונה, ותשמור על השוויון בין מבוטחים שווים, שההבדל היחיד ביניהם הוא שיטת החישוב הפנימית שנקטה הקרן בה הם חברים. גם מסיבה זו, שיטת החישוב השנייה ראויה יותר. הדוגמא המובאת לעיל חלה באופן דומה על חישוב חלקם של השאירים מסכום הפנסיה החודשי, כבענייננו. למסקנה דומה בדבר שיטת החישוב הראויה מגיע גם המלומד י' אנגלרד: בהנחה כי הפנסיה (האבודה) העתידית היא בגובה 70% מהמשכורת, האם נצא, לשם קביעת התקרה, מן המשכורת של 100% או שמא נראה את הפנסיה כמענק עצמאי? מאחר שהמדובר בשלילת זכויות, דעתנו נוטה לדרך השנייה המקלה עם הנפגע (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 306). לאור השיקולים האמורים כולם נראה כי יש לאמץ, בגדר סעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, את שיטת החישוב השנייה, ודינה של טענת המבקשות בנושא זה להידחות. גבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום 14. המבקשות טוענות כי סכום הפיצויים שנפסק למשיבה חורג מגבול סמכותו העניינית של בית משפט השלום. לטענתן, סעיף 51 לחוק בתי המשפט אכן מעניק לבית משפט השלום את הסמכות להוסיף ולפסוק הפרשי הצמדה ואף ריבית מעל לסכום תקרת סמכותו, על מנת לשערך את סכום התביעה ליום מתן פסק-הדין. אלא, שלדידן, סמכות זו אינה גורפת, והיא מוגבלת לראשי נזק המתאימים לפסיקת הצמדה וריבית - ראשי הנזק המתייחסים לנזקי העבר. 15. דינה של טענה זו, כפי ניסוחה, להידחות, אולם היא חושפת שגיאה אחרת בפסק-דינו של בית משפט השלום, שמחייבת תיקון. סעיף 51 לחוק בתי המשפט קובע לאמור: (א) בית משפט שלום ידון באלה: ... (2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה. דלתו של בית משפט השלום, בעניינים אזרחיים, פתוחה בפני כל תביעה שהסכום שנתבע בה או השווי של נושאהּ אינם עולים על 2,500,000 ש"ח. סמכותו של בית המשפט נבחנת ביום הגשת התביעה, לפי הסכום הנתבע בכתב התביעה. אולם, לפי תקנה 16(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) בתביעות "לפיצויים בשל נזקי גוף, או תביעה לשיפוי או לפיצוי על תשלומי פנסיה, תגמולים וכל הוצאה אחרת ששולמו או שישולמו בשל נזקי גוף" אין התובע חייב לפרש בכתב התביעה את "הסכום הנתבע בעד נזק כללי" (להבחנה בין נזק כללי לנזק מיוחד ראו ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף (כרך א', מהדורה חמישית, התשס"ג) 21-13). לכן, תכופות, הסכום הכולל שנתבע כפיצוי אינו מפורט בכתב התביעה; ממילא, מעצם הגשת התביעה לבית משפט השלום, מכפיף התובע את סכום התביעה הכולל – או ליתר דיוק, את הסכום המירבי בו יוכל לזכות - לתקרת הסמכות העניינית של בית המשפט (ראו: קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 21 ובפרט הערת-שוליים 53; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, התשס"ה) 74-72; רע"א 8735/00 סבח נ' ציון, תק-על 2001(1) 1213; רע"א 5296/01 הירש נ' מתכת המוביל, תק-על 2002(1) 362). נוסף על כך, גם תובע שתביעתו איננה מסוג התביעות המנויות בתקנה 16(ג) יכול להעמיד את תביעתו על סכום שיאפשר לו להיכנס תחת תקרת הסמכות של בית משפט השלום, כפי שקובעת תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו גם: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 57). 16. סעיף 51(א)(2) קובע, כאמור, את תקרת הסמכות של בית משפט השלום, אך גם מקנה לו סמכות לחרוג מן ההגבלה, קרי, לפסוק מעל לסכום של 2,500,000 ש"ח, וזאת כאשר גדל הסכום או השווי של התביעה במהלך הזמן שחלף מעת שהוגשה ועד שהוכרעה, "מחמת שיערוך או הצמדה" (ראו: רע"א 1146/91 אורים נ' ורמיג בע"מ, פ"ד מה(3) 410, 413-412; ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך (תשנ"ו) 324-322; זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 58). אכן, סמכותו של בית משפט השלום נבחנת ביום הגשת התביעה. אולם שוויו של נושא התביעה עשוי להשתנות בפרק הזמן שבין הגשת התביעה למתן פסק הדין. לאור זאת, קובע סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט, למעשה, שאם נכנסה התביעה מבעד דלתו המקורה של בית משפט השלום, עת שהוגשה, בסמכותו להכריע בה ולפסוק את הסעד שנתבע בה במלואו, אף אם הסעד עולה, בערכי יום מתן פסק-הדין, על 2,500,000 ש"ח (ראו: זוסמן, בספרו הנ"ל, שם). במילים אחרות, יום הגשת התביעה הוא היום הקובע לצורך בחינת סמכותו הריאלית של בית משפט השלום. דברים אלה עולים גם מדברי ההסבר לחוק בתי המשפט. הסיפא של סעיף 51(א)(2) – "והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה" - לא נמצאה בנוסחו המקורי של חוק בתי המשפט משנת התשמ"ד, ונוספה בסעיף 4 לחוק בתי המשפט (תיקון), התשמ"ה-1985 (להלן: החוק המתקן). מפאת חשיבותם של דברי ההסבר לסעיף 4 לחוק המתקן לענייננו, אביא את מקצתם כלשונם (דברי ההסבר פורסמו בה"ח 1709, התשמ"ה, עמ' 72): לעיתים תכופות משתנה ערך תביעה שהוגשה לבית משפט השלום, לאחר הגשתה, כתוצאה מתנאים אינפלציוניים או כתוצאה מסיבות כלכליות אחרות, ויש שהשינוי מוציא את התביעה מגדר סמכות בית משפט השלום במועד מתן פסק הדין. תופעה זו אינה רצויה. מוצע לכלול בחוק הוראה שעל פיה תיקבע סמכותו של בית משפט השלום לפי שוויו של הענין ביום הגשת התובענה, ושינויים בהערכת השווי הנובעים מתנודות בערך המטבע כביטוייו בהצמדה או בשערוך לא ישפיעו על סמכות בית המשפט להוסיף ולדון בתביעה ולפסוק את מלוא הסכום המגיע לפי השווי בעת מתן פסק הדין. 17. הנה כי כן, סעיף 51(א)(2) קובע את יום הגשת התביעה כיום שבו נקבע שוויו של הסעד המירבי שיכול בית משפט השלום לפסוק. ואולם, בית משפט השלום בענייננו, כאשר העריך מהו הסכום המירבי שבסמכותו לפסוק, הוסיף על סכום תקרת הסמכות הסטטוטורי, נוסף על הפרשי הצמדה, גם ריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין: מאחר וגובה הנזק באשר לתאונה השהיה [כך במקור – א"ר] עובר את סמכותו של בית משפט זה, הרי שיש לחשב את גובה הנזק על פי סכום התביעה נכון למועד הגשתה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין נכון להיום. סכום זה נכון להיום הוא סך של 2,983,000 ש"ח... (ראו גם את החלטתו של בית המשפט מיום 10.1.2005). סכום זה אף תוקן על ידי בית המשפט המחוזי והועמד על 3,050,000 ש"ח. בכך נתפסו הערכאות הקודמות לכלל טעות. עניינה של הסיפא של סעיף 51(א)(2) בשערוך סכום התביעה או שווי נושאהּ. כפי שהוסבר לעיל, תכליתו של הסעיף הינה להקנות לבית משפט השלום את הסמכות לפסוק את השווי הריאלי של תביעה, שהייתה בסמכותו ביום הגשתה, כפי שהוא ביום מתן פסק הדין. תקרת הסמכות הריאלית ביום מתן פסק-הדין תקבע על דרך של "הצמדה" – עדכון סכום התקרה בהתאם למדד המחירים לצרכן, או על דרך של "שערוך" - אומדנא שאיננה תלויה במדד, למשל לפי מחיר הנכס הספציפי נושא התביעה ביום מתן פסק-הדין. הסיפא של סעיף 51(א)(2) אינה באה לאפשר לבית משפט השלום להרחיב את סמכותו בהוספת ריבית על סכום תקרת הסמכות. הוספת ריבית על סכום הפיצוי שנפסק לזכותו של התובע, נועדה לבטא את עלות העיכוב בשיפוי הנזק. היא איננה חלק מהתנודות בשווי התביעה, אלא מעין נזק נוסף שגרם הנתבע לתובע, בכך שסרב לפצותו על אתר, ובחר לנהל נגדו משפט. משכך, לפי הוראת סעיף 51(א)(2) אין תוספת הריבית מובאת בחשבון בעת קביעתה של סמכותו העניינית של בית המשפט. אכן, התובע אינו יכול לדעת מראש במדויק מהו משך הזמן בו ינוהלו ההליכים, ומכאן גם שאינו יודע מה תהיה העלות המדויקת של העיכוב בתשלום הפיצוי. אולם מרגע שהוא בוחר להפנות את תביעתו לבית משפט השלום, הרי שהוא מביא בחשבון שהסכום הפסוק המירבי לא יעלה על 2,500,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית. 18. הנה כי כן, בבוא יום ההכרעה בסכסוך בין הצדדים, על בית המשפט לקבוע, ראשית לכל, מהו השווי של תקרת סמכותו ביום הגשת התביעה, כפי שהוא משתקף בערכי יום פסק הדין. על דרך הכלל, כאשר מדובר בסעד כספי, על בית המשפט להוסיף הפרשי הצמדה על סכום תקרת הסמכות, מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. תוספת הפרשי ההצמדה אך יוצרת "כלי קיבול" המבטא את סכום הפיצוי המירבי שבסמכותו של בית משפט השלום לפסוק לתובע, נכון ליום מתן פסק הדין. משהוצב "כלי הקיבול", על בית המשפט למלא אותו בסכומי הפיצוי שישולמו לתובע. על בית המשפט "לתרגם" את סכומי הפיצוי אותם הוא מבקש לפסוק לתובע – נזקי העבר ונזקי העתיד כאחד – לערכם ביום מתן פסק הדין. זאת, באמצעות הוספת הפרשי הצמדה על אותם סכומים מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין. כך מותאמים סכומי הפיצוי ל"כלי הקיבול" מבחינת "יחידות המדידה". אכן, את נזקי העתיד יש להוון טרם הכנסתם ל"כלי הקיבול", על מנת לבטא את שווי הקדמת התשלום. על נזקי העבר ניתן להוסיף ריבית כדי לפצות את הניזוק, כאמור לעיל, בגין העיכוב בתשלום הפיצוי על הוצאות שכבר הוציא מכיסו. סכום הנזקים הכולל - המורכב מנזקי העבר כשהם משוערכים ליום הגשת התביעה בתוספת הריבית שנתלוותה אליהם, ומנזקי העתיד המחושבים על בסיס נתוני העבר בערכם הריאלי ביום פסק הדין מחד גיסא, ומהוונים לאותו יום מאידך גיסא - צריך להיכנס ל"כלי הקיבול", קרי, לבוא בגדר סמכותו העניינית של בית משפט השלום בערכיה הריאליים ליום מתן פסק-הדין. אם מתברר כי סכום הפיצוי הכולל לו זכאי התובע עולה על סכום "כלי הקיבול", הרי שעל בית המשפט לפסוק לתובע אך את סכום "כלי הקיבול" ולא מעבר לכך. ודוק: גבול הסמכות של בית משפט השלום הקבוע בחוק אינו משתנה. ערכו הריאלי של הסכום הנתבע צריך שיבוא בגדר הסמכות הסטטוטורית של 2,500,000 ש"ח ואל לו לחרוג ממנו. נתבע המגיש היום את תביעתו לבית משפט השלום, אין היא יכולה לחרוג בסכומה מן התקרה של 2,500,000 ש"ח. לעומת זאת, נתבע שהגיש שנים קודם לכן את תביעתו, תיבדק השאלה אם חרגה היא מסמכות בית משפט השלום בשני שלבים: ראשית תוצמד התקרה הסטטוטורית כפי שהייתה ביום הגשת התביעה ליום פסק הדין. שנית, הסכום הנפסק לא יחרוג מן התקרה האמורה לאחר שהוצמדה ליום פסק הדין. לדרך חישוב זו מספר יתרונות: ראשית, היא מציעה בדיקה מעשית ופשוטה של גדר הסמכות ומתן מענה ישים לשאלה אם הייתה חריגה מן הסמכות. שנית, ההצמדה האמורה נותנת ביטוי להיתר להוסיף הפרשי הצמדה על סכום התקרה בכללותו. בכל אלה אין כדי לשנות מדרך בדיקת הסמכות כפי שהיא נעשית ביום הגשת התביעה. כל שהראנו הוא דרך מעשית לבדיקת שאלת החריגה מן הסמכות ביום פסק הדין. 19. טענתן של המבקשות הינה כאמור כי בית משפט השלום, בעדכונו הגורף את תקרת סמכותו, הוסיף על נזקי העתיד, למעשה, תשלום הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, אך מכיוון שנזקים אלה טרם אירעו, לא היה מקום לכך. אכן, מהטעמים שהובאו לעיל, בהוסיפו סכום ריבית על תקרת הסמכות הרחיב בית המשפט קמא את סמכותו יתר על המידה, מעבר לסמכות שהעניק לו המחוקק. עם זאת, בהוספת הצמדה על סכום תקרת הסמכות, בהתאם לאמור לעיל, אין משום הוספת הצמדה על נזקי העתיד שטרם נגרעו מכיסו של הניזוק. כפי שראינו לעיל, קביעת תקרת הסמכות הריאלית לחוד וקביעת סכום הפיצוי לחוד. הצמדת תקרת הסמכות נועדה להשוות את סמכותו של בית המשפט ביום מתן פסק הדין לסמכות שהוקנתה לו עת שהגיש התובע את תביעתו. אך עדכון "כלי הקיבול" אינו משליך על קביעת סכומי הפיצוי שימלאו אותו, על הריבית וההצמדה שיתווספו אליהם, במידת הצורך. זאת ועוד, מן ההיבט של קביעת סכום הפיצוי, למען הסר ספק, יודגש כי הוספת הפרשי הצמדה על הבסיס המשמש לשומת נזקי העתיד לא נועדה אלא כדי להתאים את סכום הנזק כפי שנקב בו כתב התביעה לערכי יום מתן פסק-הדין. ברי, שאין בכך משום תוספת הצמדה על סכום הנזק העתידי. 20. מן הכלל אל המקרה שבפנינו: מה היה סכום תקרת סמכותו של בית משפט השלום ביום מתן פסק הדין? המשיבה הגישה את תביעתה לבית משפט השלום ביום 26.5.1998, עת שתקרת סמכותו עמדה על 1,000,000 ש"ח. ביום 17.6.2001 שונתה התקרה והועמדה על 2,500,000 ש"ח (ראו: צו בתי המשפט (הגדלת סכום התביעות האזרחיות בבית משפט השלום), התשס"א-2001, ק"ת 796 (להלן: הצו המתקן)). ביום 4.9.2001 נעתר בית משפט השלום לבקשתה של המשיבה לתקן את כתב התביעה "כך שסכום התביעה יהיה עד לגבול סמכותו של ביהמ"ש כיום". אכן, הוראה הנוגעת לסמכות היא הוראה דיונית, ומשכך חל הצו המתקן גם על תביעות תלויות ועומדות (ראו: עניין אורים נ' ורמיג הנ"ל, בעמ' 413-412). תקרת הסמכות ללא הוספת הפרשי הצמדה הינה, אם כן, 2,500,000 ש"ח. על מנת להציב את "כלי הקיבול", כאמור לעיל, יש להוסיף על תקרת הסמכות הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. בהקשר זה מתעוררת השאלה כיצד תחושב הצמדתה של תקרת הסמכות במקרה כגון זה שלפנינו, בו הוגדל סכום התקרה עת הייתה התביעה תלויה ועומדת. שתי גישות אפשריות לעניין זה: לפי האחת, יש ליתן לצו תחולה רטרואקטיבית מלאה, ולהוסיף הצמדה על סכום הקרן שקבוע בו - 2,500,000 ש"ח בענייננו - מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין. על פי חלופה זו, יעמוד "כלי הקיבול" על 2,500,000 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה; לפי השנייה, יש להכיר בסכום המתוקן אך ממועד התחולה שקבוע בצו, ולפצל את חישוב תוספת ההצמדה באופן הבא: מיום הגשת התביעה ועד היום שלפני התיקון יתווספו הפרשי הצמדה על סכום התקרה עובר לצו - 1,000,000 ₪ בענייננו - ומיום התיקון ועד ליום מתן פסק-הדין יתווספו הפרשי הצמדה על הסכום שנקבע בצו המתקן - 2,500,000 ש"ח. סבורני כי הגישה הראשונה היא הראויה: אם תמצי לומר שבתקופה שעד ליום תחילת תוקפו של הצו המתקן הייתה לבית משפט השלום סמכות להוסיף הפרשי הצמדה אך על הסכום שנקבע עובר לתיקון, עלול להיווצר קושי ביחס לתביעות המועברות מבתי המשפט המחוזיים לבית משפט השלום לאחר התיקון. כך, למשל, אם הוגשה לבית המשפט המחוזי תביעה על סכום של 2,500,000 ש"ח עובר לצו המתקן, והיא הועברה לבית משפט השלום לאחריו, לא יוכל בית משפט השלום לפסוק לתובע את מלוא סכום תביעתו הריאלי. פרשנות זו אינה רצויה. היא עלולה להכביד על האפשרות להעביר תיקים מבתי המשפט המחוזיים לבתי משפט השלום לאחר עדכון תקרת הסמכות, והיא יוצרת הבחנה לא ראויה, לצורך קביעת הסמכות, בין תובענות שאין ביניהן שוני: כאלה שהוגשו לבית משפט השלום מלכתחילה, וכאלה שהועברו אליו מבית המשפט המחוזי, לאחר שינוי סכום תקרת הסמכות (עיינו: זוסמן, בספרו הנ"ל, הערת-שוליים 144 בעמ' 57-56 וסעיף 51(ב) לחוק בתי המשפט; רע"א 164/89 גלובל אוטופרטס בע"מ נ' דגם מערכות בע"מ, פ"ד מג(3) 8). משזו הגישה הראויה, הרי שלשם הצבת "כלי הקיבול" בענייננו, יש להוסיף על הסכום של 2,500,000 ש"ח הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (26.5.1998) ועד יום מתן פסק-הדין (21.11.2004), וסך כל גודלו של "כלי הקיבול" הינו 2,954,740 ש"ח. 21. לאחר שנתקבלה הבקשה לתיקון כתב התביעה, ביקשה המשיבה להוסיף על סכום התביעה המתוקן "הפרשי הצמדה וריבית כדין מאז יום 4.9.2001" (עמ' 3 לסיכומיה בבית משפט השלום). בכך, הועמדה תביעתה על הסכום של 3,050,000 ש"ח. סכום זה הוא הסכום שנפסק לזכותה, בסופו של יום (ראו פסקה 8 לפסק-דינו של בית משפט השלום וכן פסקה 2 תחת הכותרת "סוף דבר". טעות חישוב שנפלה בפסק הדין של בית משפט השלום תוקנה על ידי בית המשפט המחוזי והסכום שנפסק לבסוף הועמד על הסכום שנתבע). סכום זה, עינינו הרואות, מגדיש את "כלי הקיבול" שעמד לבית משפט השלום, ולפיכך מצריך תיקון: סכום הפיצויים הכולל שנפסק לזכותה של המשיבה יועמד על 2,954,740 ש"ח נכון ליום פסק-הדין בבית משפט השלום. מן המקובץ עולה כי הערעור מתקבל במובן האמור בפסקה 21. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינו מאיר העיניים של חברי השופט א' ריבלין ובכלל זה באשר לאופן חישוב הפיצוי בגין אבדן זכותה של האלמנה לחלק מן הפנסיה של בעלה המנוח, כמו גם לקווי הפעולה אותם התווה בהתייחס לתקרת סמכותו של בית המשפט ולקביעת סכום הפיצויים לתובע. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, י"ב באב התשס"ו (6.8.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05055850_P08.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il