עידו בן דוד נ. התובעת בביה"ד המקומי למשמעת של עובדי עיריית י

החלטה בתיק ער"ם 5582/02 בבית המשפט העליון בירושלים ער"ם 5582/02 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש המערער: עידו בן דוד נ ג ד המשיבה: התובעת בביה"ד המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים בתיק עש"מ 4/97 מיום 28.5.02 תאריך הישיבה: י' בטבת התשס"ג (15.12.02) בשם המערער: עו"ד מאיר אבירם בשם המשיבה: עו"ד ברברה צור (קנדי) החלטה 1. בתאריך 22.5.97 הוגשה נגד המערער, שהיה עובד קבוע בעיריית ירושלים, תובענה בבית הדין למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, המייחסת למערער עבירות משמעת לפי סעיפים 9(1), 9(2), 9(3) ו-9(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 (להלן – חוק הרשויות המקומיות), וכן עבירות משמעת לפי סעיפים שונים בהסכם העבודה הקיבוצי שבין העירייה לעובדיה. לפי המתואר בכתב התובענה, המערער המרה את פי הממונים עליו במספר מקרים. כן מתואר באישום הראשון מקרה בו איים על עובד בכיר בעירייה, ופנה אליו בלשון בוטה. ההליך המשמעתי נוהל כנגד המערער במשך תקופה העולה על 4 שנים, עד שבתאריך 15.1.02 החליטה העירייה כי המערער יפרוש לפנסיה מוקדמת. בעקבות החלטה זו שקלה המשיבה מחדש את התועלת בהמשך ניהול ההליך המשמעתי, ולפיכך בתאריך 3.2.02 הודיעה לבית הדין כי היא חוזרת בה מהתובענה, וזאת עקב חוסר עניין מצד העירייה למצות את הדין עם המערער לאחר שפרש לגמלאות. בעקבות כך עתר המערער לבית הדין למשמעת בבקשה לפסוק לזכותו את הוצאות הגנתו. 2. בית הדין דחה את בקשתו של המערער לפסוק הוצאות לטובתו. בהחלטתו הדגיש בית הדין כי תקנה 14 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין), תשכ"ד-1963, קובעת כי תובע רשאי בכל עת לחזור בו מהתובענה, ובלבד שהחזרה תבוצע בטרם ניתן פסק דין. תקנה 15 קובעת כי במקרה שתובע חוזר בו מתובענה, יבטל בית הדין את התובענה. לפיכך קבע בית הדין כי במקרה זה התובענה מבוטלת, ואין בכך משום זיכוי, ולכן אין לפסוק הוצאות למערער. עוד קבע בית הדין כי גם במידה והמערער היה מזוכה אין בעצם זיכויו כדי לפסוק לו הוצאות, אלא על בית הדין להשתכנע כי לא היה יסוד להאשמה. עוד הדגיש בית הדין כי הוא אינו חייב לפסוק הוצאות אלא סמכותו היא סמכות רשות. יצוין כי בית הדין לא קבע באופן פוזיטיבי אם היה יסוד להאשמה במקרה זה, אלא הסתפק בקביעה כי נשמעו עדים רבים, ואילו לא בוטל האישום היה בית הדין נותן פסק דין בהתבסס על בחינת הראיות שלפניו. על החלטה זו של בית הדין הוגש הערעור המונח בפניי. 3. בכתב הערעור ובדיון לפניי טען המערער כי טעה בית הדין בכך שקבע כי אין לפסוק למערער את הוצאות משפטו. בין יתר טענותיו טען המערער כי טעה בית הדין בכך שלא דן כלל בשאלה אם היה יסוד להגשת התובענה, ולא קבע ממצא עובדתי לעניין זה. עוד טען כי טעה בית הדין בכך שקבע שהחזרה של המשיבה מהתובענה במקרה זה מבטלת את התובענה, אלא היה עליו לקבוע כי ביטול התובענה מוביל לתוצאה של זיכוי מוחלט. מנגד, טענה המשיבה כי צדק בית הדין בקבעו כי אין לפסוק הוצאות למערער. אמנם, לא הייתה קביעה פוזיטיבית כי במקרה זה לא היה יסוד להאשמה, אך מעצם העובדה שלא הייתה קביעה כזו ניתן ללמוד כי בית הדין שקל זאת, ולא סבר שהתובענה הוגשה ללא בסיס. עוד הוסיפה כי במקרה זה היה יסוד להגשת התובענה, נשמעו 16 עדי תביעה והוגשו 12 מסמכים על-ידי התביעה, ואלו שימשו בסיס לתובענה. בא-כוח המערער אף לא העלה טענה כי אין להשיב לאשמה, ובכך יש למעשה הודאה של המערער כי היה בסיס להגשת התובענה. כמו כן טענה המשיבה כי חזרת התובע מהתובענה אינה מובילה לתוצאה של זיכוי, אלא לתוצאת ביטול בלבד. 4. שקלתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שהתיק יוחזר לבית הדין על מנת שיכריע בשאלה האם היה בסיס להגשת התובענה. סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות קובע כי הוראות חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן – חוק המשמעת) יחולו על עובדי הרשויות המקומיות, על חברי בית הדין ועל ההליכים בבתי הדין המשמעתיים של הרשויות המקומיות. סעיף 36 לחוק המשמעת, שעניינו הוצאות הגנה, קובע בזו הלשון: "הוצאות ההגנה 36. ראה בית הדין שלא היה יסוד להגשת התובענה, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לעובד את הוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית הדין". על-פי לשון הסעיף בית הדין מוסמך לפסוק הוצאות כאשר מתקיימת העילה לפיה "לא היה יסוד להגשת התובענה". משמעותה של העילה היא כי לפי חומר הראיות שהיה בפני התביעה בעת הגשת התובענה, היה צריך תובע סביר להסיק כי מלכתחילה אין בראיות אלו כדי לבסס הרשעה גם אם ימצאו מהימנות (ראו לעניין זה: ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, וכן עש"ם 85/01 יריב נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נו(6) 411). בענייננו, סבר בית הדין כי סמכותו לפסוק הוצאות מותנית בכך שהמערער יזוכה מהתובענה שהוגשה כנגדו. השאלה העולה בענייננו היא האם הסמכות הקבועה בסעיף 36 לחוק המשמעת מותנית בכך שהנאשם יזוכה, או שמא ניתן לפסוק הוצאות גם במקרים בהם התובענה מבוטלת? לשאלה זו יש להשיב כי הפעלת הסמכות אינה תלויה בהכרח בשאלת זיכויו של הנאשם. לשון סעיף 36 לחוק המשמעת אינה קובעת דבר לעניין זה. יש להניח כי ביטול אישום, כשלעצמו, הוא עילה חלשה יותר לפסיקת הוצאות, מאשר זיכוי. אולם הכל תלוי בשאלה מה עילת הביטול, ומהו אופיו של הזיכוי. כך למשל, אם הביטול על-ידי התביעה, נעשה משום שהתברר לה, שלא היה ממש בראיות או שנפל פגם בניהול ההליך, ייתכן ויהיה מקום לקבוע כי הנאשם זכאי להוצאות, גם אם אין מקום לבקש זיכוי. בהתאם לגישה זו נקבע גם האמור בסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"), שעניינו הוצאות הגנה מאוצר המדינה עקב זיכוי או ביטול אישום פלילי. וזו לשון סעיף 80(א) לחוק העונשין: "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה 80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט...". בדין הפלילי מוסמך, איפוא, בית משפט לפסוק הוצאות לנאשם שעה שהאישום נגדו בוטל, כאשר התוצאה של ביטול ללא זיכוי תתרחש רק אם ניתנה לכך הסכמתו של הנאשם. (ראו: סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). לא כל שכן מוסמך בית הדין לפסוק הוצאות בדין המשמעתי, שם ביטול התובענה הוא צעד חד-צדדי של התובע. (ראו: תקנה 14 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי דין של בית הדין), התשכ"ד-1963). בהינתן האמור, מתבקשת המסקנה כי נפלה טעות בהחלטת בית הדין בשעה שסבר כי סמכותו לפסוק הוצאות מותנית בכך שהמערער יזוכה מהקובלנה שהוגשה נגדו. ההלכה שיצאה מבית משפט זה קובעת כי כלל ראוי הוא שהערכאה הדיונית היא זו שתכריע גם בשאלת ההוצאות, ותקבע האם נתקיימו העילות המזכות את הנאשם בהוצאות הגנתו. דא עקא, שבמקרה זה בית הדין לא נתן את דעתו כלל לשאלה האם היה יסוד להגשת התובענה, וזאת משום שסבר כי הקביעה בדבר פסיקת הוצאות כפופה לזיכויו של הנאשם, וכך אמר בית הדין: "בעניינינו, התובעת הודיעה על חזרה מאישום ולפיכך בטלה התובענה, מבלי שיהיה בכך משום זיכוי הנאשם כפי שהיה קורה אילו עסקינן בדין הפלילי. ... גם אלו זוכה הנאשם, הרי שעצם זיכויו אין די בו לשם תשלום הוצאות. מעבר לזיכוי, על בית המשפט להשתכנע שלא היה יסוד לאשמה, מלכתחילה". ודוק, השאלה אם יש מקום לפסוק הוצאות היא עניין שבשיקול דעת ואינה סמכות חובה. זיכוי או ביטול התובענה הוא תנאי מוקדם לפסיקת הוצאות, אך אין בו כשלעצמו לחייב בפסיקת הוצאות. ההכרעה בשאלת ההוצאות מחייבת בחינת כל הנסיבות הרלוונטיות, לרבות שאלת קיומו של יסוד לאישום בשלב הגשת התובענה והנסיבות שהביאו לביטולה. בית הדין הזכיר כי הובאו ראיות רבות מצד התביעה. עם זאת, הוא לא קבע כל ממצא בשאלה האם היה יסוד להגשת התובענה. בהינתן האמור, יש להחזיר את התיק לבית הדין על מנת שיכריע בשאלה אם מלכתחילה נתקיים בחומר שהיה בידי המאשימה יסוד להגשת התובענה. אשר על כן, הערעור מתקבל באופן שהתיק יוחזר לבית הדין, וזה יפסוק בשאלה האם היה יסוד להגשת התובענה, ובהתאם לכך ינקוט עמדה בשאלת ההוצאות. ניתן היום, כ"ו בטבת התשס"ג (31.12.2002). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02055820_N08.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il