דוד סטרול נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5578/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5578/13 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: דוד סטרול נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה מיום 8.8.2013 בת"פ 12897-10-11 שניתנה על ידי כבוד השופט ד' פורת בשם המערער: עו"ד רימונה שלג פסק-דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כבוד השופט ד' פורת) מיום 8.8.2013, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 12897-10-11. 2. לבית משפט השלום בטבריה הוגש כתב אישום נגד המערער, המייחס לו עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 20.12.2012 הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו. לאחר מתן הכרעת הדין התקיימו מספר דיונים בהם העלו בעלי הדין טיעונים לעונש, ונדונו תסקיר המבחן והערכת המסוכנות הנוגעים למערער. בדיון שנערך ביום 11.7.2013 ביקשה באת כוח המערער כי בית המשפט יפסול עצמו, נוכח העובדה שנחשף למסמכים אשר לטענת ההגנה החשיפה להם מקימה חשש ממשי למשוא פנים (להלן – בקשת הפסלות הראשונה). בין השאר, נחשף בית המשפט לדבר קיומו של כתב אישום אחר שהוגש נגד המערער (להלן – כתב האישום הנוסף). ביום 14.7.2013 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בין השאר קבע בית המשפט כי הידיעה על קיומו של כתב האישום הנוסף אינה משפיעה על בית המשפט, וכי בית המשפט הדריך עצמו להתעלם מידיעה זו. בנוסף קבע בית המשפט כי המסמכים הנוספים אליהם מתייחס המערער טרם הוגשו, וכי תינתן החלטה נפרדת בשאלה האם מסמכים אלה הינם קבילים. על ההחלטה בבקשת הפסלות הראשונה לא הוגש ערעור. 3. דיון נוסף בתיק התקיים ביום 5.8.2013. במהלך אותו דיון ביקשה המשיבה, היא המאשימה בבית משפט השלום, להמשיך לטעון בדבר הרלוונטיות של כתב האישום הנוסף, ושל ראיות נוספות שמטרתן לקעקע את הרקע העובדתי שעמד בבסיס תסקיר המבחן והערכת המסוכנות. בית המשפט התיר למשיבה להשלים את הטיעון, חרף התנגדות באת כוח המערער. לאחר השלמת הטיעון, קבע בית המשפט בהחלטה מפורטת כי התביעה אינה רשאית להגיש את מרבית המסמכים אותם הגישה, ובכלל זה גם את כתב האישום הנוסף. בסיום ההחלטה נקבע כי "בית המשפט מדריך עצמו להתעלם לחלוטין מאותם מסמכים אשר [...] אין לקבלם כראיות לעונש". בעקבות ההחלטה בדבר אי-קבילות המסמכים, ביקש המערער פעם נוספת כי בית המשפט יפסול עצמו. לטענת המערער, נוכח ההחלטה לפסול את קבילותם של מרבית המסמכים, המסקנה היא כי בית המשפט נחשף למסה קריטית של מסמכים בלתי קבילים, וכי עליו לפסול עצמו. המשיבה, מצידה, התנגדה לבקשת הפסלות, משני טעמים: ראשית, משום שבקשת הפסלות הוגשה בשיהוי ניכר. זאת, שכן הכוונה להגיש את המסמכים והנימוקים לכך היו בידיעת המערער כבר בדיון מיום 11.7.2013. שנית, ציינה המשיבה כי בית המשפט לא נחשף למסמכים עצמם אלא נודע לו אך ורק על תוכנם במסגרת טיעוני המשיבה. שלישית, טענה המשיבה כי קביעת בית המשפט בדבר אי-קבילות מסמכים כלשהם אינה יוצרת עילת פסלות. יצוין, כי המשיבה הדגישה שהתיק נמצא בשלב מאוחר, ולאחר הכרעת הדין. 4. ביום 8.8.2013 דחה בית משפט השלום את בקשת הפסלות. בהחלטתו פירט בית המשפט את הרקע העובדתי שהוביל לבקשת הפסלות. לאחר מכן עמד בית המשפט על הטעמים שביסוד החלטתו לדחות את בקשת הפסלות: ראשית, הזכיר בית המשפט, ובצדק, כי בבקשתו חוזר המערער על טענות שהועלו ונדחו בהחלטה בבקשת הפסלות הראשונה, אשר עליה לא הוגש ערעור. שנית, קבע בית המשפט כי הגשת הפסלות בעת הזו לוקה בשיהוי של ממש. שלישית, נקבע כי מקומן של טענות בנוגע לאופן ניהול ההליך על ידי בית המשפט להתברר בגדרי ערעור על פסק הדין, ולא בהליך של פסלות שופט. רביעית, ולגופם של דברים, ציין בית המשפט כי לא עיין במסמכים שביקשה התביעה להגיש, וכי הדריך עצמו במפורש להתעלם מקיומם. עוד קבע בית המשפט כי הבקשה להגיש מסמכים ובחינת קבילותם אינן מקימות עילת פסלות, וכי החשיפה לחומר שחלקו בלתי קביל אינה מצדיקה כשלעצמה פסלות המותב. בית משפט השלום הפנה בהחלטתו לפסיקת בית משפט זה, אשר קבע פעמים רבות כי חשיפה לראיות בלתי קבילות עשויה להביא לפסילת בית המשפט רק כאשר מדובר ב"מסה קריטית" של ראיות בלתי קבילות, אשר עשויה לעורר ספק ביכולתו של השופט להכריע ללא משוא פנים. בנסיבות העניין סבר בית משפט השלום כי לא נחשף הוא לראיות המצדיקות פסילתו. לסיום קבע בית המשפט כי תחושתו הסובייקטיבית של המערער אין בה כדי להביא לפסלות המותב, וכי המבחן בהקשר זה הוא מבחן של חשש אובייקטיבי למשוא פנים. 5. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי. טענותיו של המערער בערעור דומות לטענות שהשמיע בפני בית משפט השלום. המערער ער להלכה כי חשיפה למידע בלתי קביל תביא לפסילת בית המשפט אך במקרים חריגים, אולם סבור כי המידע אליו נחשף בית המשפט, ואשר נקבע לאחר מכן כי הוא מידע בלתי קביל, הוא מידע המצדיק את פסלות המותב. המערער טוען עוד כי אילו היה קובע בית משפט השלום כי מדובר במסמכים קבילים, לא היה מקום לבקשת הפסלות, אולם משקבע בית המשפט עצמו כי מדובר במסמכים שאינם קבילים, מהווה הדבר הכרה של בית המשפט בניסיון של המשיבה להשפיע על דעתו באופן בלתי ראוי. 6. דין הערעור להידחות. החלטתו של בית משפט השלום מפורטת ומנומקת כדבעי, ולא ראיתי להוסיף עליה אלא מילים אחדות. ראשית, המערער, משיקוליו שלו, בחר לא לערער על החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות הראשונה. בניגוד לניסיון המערער לטעון כי אירע שינוי נסיבות שהצדיק את הגשת בקשת הפסלות השנייה, לא כך הדבר. למעשה, נדמה כי המערער מבקש לקיים "מקצה שיפורים" בבקשת הפסלות הראשונה, או לחזור בו, בדיעבד ובעקיפין, מההחלטה שלא להגיש ערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות הראשונה. בקשה נוספת זו הביאה לבזבוז זמן שיפוטי ולעיכוב בטיפול בתיק. לכן, סבורני כי הדמיון בין בקשות הפסלות, בלא שינוי נסיבות המצדיק בקשה נוספת, היה בו בלבד כדי להביא לדחיית הבקשה. שנית, כאמור, טוען המערער כי החלטת בית משפט השלום בדבר אי-קבילות הראיות, היא כשלעצמה "מולידה" עילת פסלות. אין לקבל טענה זו. טעם אחד לכך הוא, כפי שציין בית המשפט, שלא כל חשיפה לחומר בלתי קביל פוגעת בשיקול הדעת ובמקצועיותו של בית המשפט. זאת, בפרט כאשר בית המשפט מציין במפורש כי הוא מתעלם מאותו חומר בלתי קביל. כבר נפסק, כי הנחת המוצא היא שבית המשפט יידע להפריד בין הראיה הקבילה לבין הראיה הבלתי-קבילה (ראו, למשל, ע"פ 3182/03 דרעי נ' מדינת ישראל (29.4.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 302-298 (2006)). כאמור, אשר לחומר הבלתי-קביל במקרה דנא, מקבל אני את האמור בהחלטתו של בית משפט השלום, כי אין בו כדי ליצור עילת פסלות. טעם נוסף לדחיית הטענה הוא שהמסקנה ההפוכה, קרי מסקנה שבנסיבות האלה נוצרת עילת פסלות, מהווה פתח לניצול לרעה של הליכי פסלות שופט. זאת, משום שהדבר עלול להוביל לכך שבמקרים אחרים יגישו בעלי דין חומר בלתי קביל במטרה יחידה להביא לפסילת בית המשפט (ראו גם, ע"פ 4020/94 דורפמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 769, 770 (1994)). 7. הערעור נדחה איפוא. ניתן היום, ח' באלול התשע"ג (14.8.2013). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13055780_S01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il