פלוני נ. כנסת ישראל

1 11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5577/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר העותרים: פלונית ו-141 אח' נ ג ד המשיבים: 1. כנסת ישראל 2. ממשלת ישראל 3. ראש הממשלה 4. משרד האוצר 5. שר האוצר 6. שירות הביטחון הכללי 7. ראש שירות הביטחון הכללי 8. היועצת המשפטית לממשלה 9. שובל - ארגון פורשי השב"כ עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ב באייר התשפ"ד (20.05.2024) בשם העותרים: עו"ד מתן גוטמן; עו"ד רועי גוטמן בשם המשיבה 1: עו"ד פנחס גורט בשם המשיבים 8-2: עו"ד תמי דקל; עו"ד עידית ליבוביץ' בשם המשיב 9: עו"ד אבי אברמוביץ פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה דנן בבקשת העותרים, 142 גמלאים של שירות הביטחון הכללי, אשר פרשו בין השנים 2016-2012 (להלן: השב"כ ו-העותרים, בהתאמה) להתערב בקביעתו המפורשת של המחוקק, ולהורות כי הטבה מסוימת שהוענקה מכוח החוק לגימלאי השב"כ שפרשו לפני יום 1.1.2012, תוענק גם לעותרים. כפי שהבהרנו בתום הדיון, עם כל ההערכה לפועלם של העותרים, אין באפשרותנו להתערב בקביעתו המפורשת של המחוקק, וזאת מק"ן טעמים. העותרים לא הסתפקו באמירה בעל פה, וביקשו כי תינתן החלטה בכתב. רצונם כבודם, ולפיכך נפרט בקצרה את עיקרי העניין ועיקרי הטעמים המחייבים דחיית העתירה. ואלה עיקרי העניין, מבלי להיכנס לפרטים שאינם נחוצים לצורך הכרעתנו. עד לשנת 2008 היו הקצבאות המשולמות לגימלאי השירות הציבורי לפי הסדרי פנסיה תקציבית (להלן: קצבאות גימלאי המדינה) מתעדכנות בהתאם לשינויים במשכורתו הקובעת של עובד פעיל מקביל, דהיינו עובד באותה דרגה בה דורג הגימלאי ערב פרישתו משירות המדינה (להלן: מנגנון העדכון הישן). מטעמים שונים הוחלט בשעתו לפעול לשינוי מנגנון העדכון של קיצבאות גימלאי המדינה, כך שהם יעודכנו לפי מדד המחירים לצרכן (להלן: המדד). תמצית הטעמים למעבר ממנגנון העדכון הישן (הצמדה לשכר) למנגנון העדכון החדש (הצמדה למדד) (להלן: שינוי שיטת עדכון הקצבאות) היו אלה: יצירת מנגנון קל להפעלה, שהוא גם אפקטיבי יותר במניעת שחיקה בערכה של הקצבה, תוך התאמתה לרמת המחירים במשק; הגברת הוודאות ביחס למגמה העתידית של העדכון; ושיפור היכולת לנהל משא ומתן על קידום רפורמות בשירות הציבורי, שכן מנגנון העדכון הישן קישר בין שינויים בשכרם של עובדי מדינה פעילים ובין גובה ההוצאה התקציבית על קצבאות גימלאי המדינה. שינוי שיטת עדכון הקצבאות חייב שיג ושיח מול גורמים שונים ביחידות שונות בשירות המדינה, ומאחר שהללו נתנו הסכמתם בשלבים שונים, השינוי אירע באופן מדורג. בשלב הראשון הושגה הסכמה מול עובדי המדינה, במסגרת הסכם קיבוצי שנחתם ביום 17.4.2008, ואשר מומשה במסגרת תיקון מס' 50 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (סעיף 31 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. שינוי זה נכנס לתוקף ביום 1.8.2009 (להלן: השינוי ביחס לעובדי המדינה ו-חוק הגימלאות, בהתאמה)). בשלב השני הושגה הסכמה מול המשטרה ושירות בתי הסוהר, אשר מומשה בחוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 52), התשע"ב-2012, אשר נחקק ביום 1.4.2012. בתיקון נקבע כי שינוי שיטת עדכון הקצבאות מכוחו יכנס לתוקף ביום 30.4.2012 (להלן: השינוי ביחס לשוטרים ולסוהרים); בשלב השלישי הושגה הסכמה מול צבא ההגנה לישראל ומשרד הביטחון, אשר מומשה בחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (תיקון מס' 27), התשע"ב-2012, אשר נחקק ביום 18.6.2012, כשמועד שינוי שיטת עדכון הקצבאות מכוחו נקבע ליום 1.6.2012 (להלן: חוק שירות הקבע ו-השינוי ביחס למשרתי הקבע, בהתאמה. כנגד חוקתיות תיקון זה הוגשה עתירה על ידי 685 גימלאי צה"ל, אשר נדחתה: בג"ץ 5998/12 רונן נ' הכנסת (25.8.2013) (להלן: עניין רונן)). ולבסוף, בשלב הרביעי, ביום 4.3.2015, הסכימו נציגי השב"כ והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (להלן: המוסד), וכן נציגי ארגוני הגימלאים של גופים אלה, למתווה עקרוני דומה לזה של הגימלאים האחרים. המתווה מומש בהסדר מושא עתירה זו – חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 58) (שינוי שיטת עדכון הגמלאות לעובדי שירות הביטחון), התשע"ו-2016 (להלן: תיקון החוק), אשר נחקק ביום 7.4.2016, ושינוי שיטת עדכון הקצבאות מכוחו נכנס לתוקף ביום 30.4.2016 (להלן: השינוי ביחס למשרתי השב"כ). הסכמת הגורמים השונים לשינוי שיטת עדכון הקצבאות לא נעשתה ללא תמורה הולמת מצד המדינה. במסגרת המשאים ומתנים השונים הוסכם על הטבות שונות, וכך אירע גם במסגרת השינוי ביחס למשרתי השב"כ. בתיקון החוק נקבע שיינתנו לגימלאי השב"כ הטבות "בעד המדד" ובשל השינויים בו בתקופת הביניים שבין תחילת הליכי החקיקה בנושא (עם השינוי ביחס לעובדי המדינה) ובין מועד אישור תיקוני החקיקה ביחס לגימלאי ארגוני הביטחון (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק שירות המדינה (גמלאות) (תיקון מס' 58) (שינוי שיטת עדכון הגמלאות לעובדי שירותי הביטחון), התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 402, 413). תוספות אלו נועדו למנוע שחיקה בגובה הקצבה הבסיסית וזאת "בדומה להוראות שנקבעו לגבי עובדי המדינה, שוטרים וסוהרים, וחיילים משרתי קבע" (שם, בעמ' 408. כן ראו: שם, בעמ' 405). עניינה של העתירה דנן במנגנון הקובע "רצפה" מינימלית לסכום תוספות אלו. לפי מנגנון זה ככל שהסכום של התוספות השונות יהיה נמוך מסכום של 5% מהקצבה, ישולם לגימלאים גם ההפרש בין הסכומים, כך שיובטחו להם תוספות בסכום של 5% לכל הפחות (להלן: הבטחת תוספת מינימום). הבטחת תוספת המינימום שניתנה למשרתי שב"כ ניתנה גם לגימלאים בארגוני הביטחון האחרים, שכאמור, אף ביחס אליהם בוצע שינוי שיטת עדכון הקצבאות באיחור של מספר שנים בהשוואה לעובדי המדינה. בתיקוני החקיקה השונים נקבע כי הבטחת תוספת מינימום תחול רק ביחס לגימלאי אירגוני הביטחון שפרשו עד לתאריך מוגדר (להלן: מועד הפרישה המזכה). תאריך זה – יום 1.1.2012 – הוא זהה בכל שלושת תיקוני החקיקה הרלוונטיים: בשינוי ביחס לשוטרים ולסוהרים, בשינוי ביחס למשרתי הקבע ובשינוי ביחס למשרתי השב"כ (סעיף 71א2(ו) לחוק הגימלאות, סעיף 6א(ו) לחוק שירות הקבע וסעיף 63א3(ו) לחוק הגימלאות, בהתאמה). ויובהר כבר בשלב זה כי בשלושת תיקוני החקיקה, מועד הפרישה המזכה מוקדם למועד בו נחקק תיקון החקיקה שבו בוצע שינוי שיטת עדכון הקצבאות, וממילא קודם למועד בו נכנס תיקון זה לתוקף. לנוחות הקורא להלן טבלה המסכמת את המועדים השונים: מועד חקיקת תיקון החוק הרלוונטי מועד שינוי שיטת עדכון הקצבאות מועד הפרישה המזכה שוטרים וסוהרים 1.4.2012 30.4.2012 1.1.2012 משרתי קבע 18.6.2012 30.6.2012 1.1.2012 משרתי השב"כ 7.4.2016 30.4.2016 1.1.2012 העותרים הם חלק מגימלאי השב"כ אשר פרישתם אירעה בין מועד הפרישה המזכה (1.1.2012) לבין מועד חקיקת תיקון החוק (7.4.2016) (להלן: פורשי תקופת הביניים). בהתאם להוראות תיקון החוק, גימלאי השב"כ שפרשו בתקופת הביניים אינם זכאים להבטחת תוספת מינימום, והיא מעולם לא ניתנה להם. ויובהר, אי מתן הטבה זו לפורשי תקופת הביניים נקבע במפורש בתיקון החוק. להלן ההוראה הרלוונטית – סעיף 63א3(ו) לחוק הגימלאות: על אף הוראות סעיפים קטנים (ב) עד (ה), היה השיעור הכולל של כל התוספות המגיעות, לפי אותם סעיפים קטנים, מתוך קצבת הבסיס, בתוספת השיעור האמור בפסקה (1) להגדרה "העדכון הנוסף" שבסעיף 9(ב), המובא בסעיף 63א2, לפורש שערב פרישתו היה מדורג בדירוג מרשימת הדירוגים הבסיסית ופרש משירות לפני יום ו׳ בטבת התשע״ב (1 בינואר 2012), או לשאירו, נמוך מ־5%, ייווסף לתוספת המגיעה לו או לשאירו לפי סעיף קטן (ה), בעד חודש ינואר 2016 ואילך, שיעור מקצבת הבסיס בגובה ההפרש שבין 5% לבין השיעור הכולל כאמור; לעניין זה תובא בחשבון בשיעור הכולל האמור גם תוספת לקצבה שממנה הופחת שיעור הניכוי וכן תוספת לקצבה שתינתן לפורש כאמור בעד התקופה שקדמה למועד פרישתו משירות, ככל שתיקבע לאחר מועד המעבר (ההדגשה אינה במקור). העותרים טוענים כי שלילת הבטחת תוספת מינימום מפורשי תקופת הביניים נעשתה שלא כדין, באופן המצדיק התערבות חוקתית לטובתם. כך, בהתבסס על הנימוקים הבאים: ההבחנה בין פורשי תקופת הביניים ובין גימלאים שפרשו קודם לכן נעדרת כל הסבר רציונלי, ומבוססת כל כולה על בחירת המחוקק לעשות "תהליך של 'העתק הדבק' בין התיקון לחוק לבין ההסדר שנקבע לשוטרים, סוהרים ולחיילים" (סעיף 57 לעתירה); נטען כי הבחנה זו פוגעת הן בזכויותיהם החוקתיות של פורשי תקופת הביניים לכבוד ולקניין, המגינות גם על קצבאות, והן בזכותם החוקתית לשוויון, בהינתן שפורשי תקופת הביניים וגימלאי השב"כ שפרשו קודם לכן שייכים לאותה קבוצת שוויון. העותרים סבורים כי ניתן לתקן את האפליה כלפיהם באמצעות סעד של "קריאה לתוך החוק" (Reading-In), כך שמועד הפרישה המזכה יידחה מיום 1.1.2012, והבטחת תוספת המינימום תחול גם על מי שפרש עד יום חקיקת תיקון החוק. כן נטען כי על השב"כ חלות חובות הגינות ותום לב מוגברות כלפי משרתי השב"כ לשעבר, נוכח האיסור בחוק על התאגדותם, ומכוח חובות אלו על השב"כ לפעול לתיקון האפליה כלפי פורשי תקופת הביניים מושא העתירה, וליזום שינוי חקיקה מתאים. לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים ושמענו אותם באריכות בדיון שהתקיים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות, וזאת ממספר טעמים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ואשר בוודאי שבהצטברותם מחייבים תוצאה זו. נציין טעמים אלה בקצרה. ראשית, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. הודעה על הכוונה לבצע את השינוי ביחס למשרתי השב"כ נשלחה לעותרים על ידי השב"כ והמשיבה 9 (להלן: ארגון גימלאי השב"כ) ביום 20.12.2015 (ראו סעיף 9ה למש/8 לתגובה המקדמית מטעם המשיבים2-8 (להלן: משיבי הממשלה), המבהיר כדלהלן: "תוספת מינימום 5% לגמלה: כלל הפורשים עד לשנת 2011 (כולל) יהיו זכאים לתוספת מינימלית של 5% בגמלה בהתאם לסיכום בצה"ל ובמשטרה"). תיקון החוק אושר בכנסת ביום 7.4.2016. למרות זאת – העתירה הוגשה רק ביום 20.7.2023, דהיינו למעלה מ-7 שנים לאחר תיקון החוק. בהשתהות בלתי מוסברת זו קיים שיהוי ברמה הסובייקטיבית (וזאת, נוכח העובדה שגימאלי השב"כ היו מודעים לאי-החלת הבטחת תוספת המינימום על פורשי תקופת הביניים עוד במהלך הליך החקיקה, כעולה מסעיפים 12-11 לתגובת ארגון גימלאי השב"כ, שהיה מעורב בגיבוש תיקון החוק ובהליך חקיקתו. ראו והשוו: בג"ץ 8684/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 16 (27.12.2020)). התנהלות העותרים אף הביאה לשיהוי משמעותי ברמה האובייקטיבית (השוו, ביחס לעתירות אחרות בעלות משמעות תקציבית ניכרת: בג"ץ 3250/13 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' שר האוצר, פסקה 25 (9.8.2015); בג"ץ 6046/21 רסלר נ' ממשלת ישראל, פסקה 17 (16.3.2022). ולעניין שיהוי בעתירות חוקתיות התוקפות סעיפי חוק: בג"ץ 6411/16 הועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות נ' כנסת ישראל, פסקה 46 (19.6.2018); בג"ץ 2938/20 ליאור כספי חברת עורכי דין נ' הכנסת, פסקה 6 (2.9.2020)). במצב דברים זה, וכאשר טענת העותרים אינה שנפגעה זכות מוקנית שלהם, אלא שנמנעה מהם הטבה שניתנה לאחרים, ייתכן מאד שניתן היה לדחות את העתירה כבר מטעם זה (בג"ץ 2114/12 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' ממשלת ישראל, פסקה 11 (15.8.2012); בג"ץ 688/08 אברג'ל נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקאות 12-13 (21.9.2010)). עוד יצוין כי העותרים הוסיפו, בשולי הדברים, כי הם מבקשים, כסעד חלופי, את החלת הבטחת תוספת המינימום עליהם החל ממועד הגשת העתירה בלבד. אלא שפיצול הסעד באופן זה חותר תחת תכליות הכלל בדבר שיהוי, בפרט נוכח ההשלכות התקציביות של קבלת העתירה ביחס לעתיד (השוו: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פסקה 17 לחוות דעתו של השופט יצחק זמיר (23.8.1999)). שנית, למען האמת, טענת העותרים ביחס לפורשי תקופת הביניים אינה ייחודית למשרתי שב"כ, אלא ניתן להצביע על קבוצות מקבילות גם בשלבים אחרים של שינוי שיטת עדכון הקצבאות. כך, למשל, השינוי ביחס למשרתי הקבע נחקק ביום 18.6.2012, בעוד שמועד הפרישה המזכה מכוחו הוא יום 1.1.2012. מכאן שמי שפרש מצה"ל בתקופת הביניים (18.6.2012-1.1.2012) מצוי באותו מצב כמו פורשי תקופת הביניים בשב"כ. השוני בין העותרים לבין מקביליהם במשטרה, בשב"ס ובצבא אינו, אם כך, בעצם קיומם של פורשי תקופת ביניים, אלא באורך תקופת הביניים – ביחס למשטרה, לשב"ס ולצה"ל תקופת הביניים הייתה קצרה, ועמדה על חודשים בודדים; ביחס לשב"כ (ולמוסד) התקופה ארוכה יותר, ועומדת על כארבע שנים (וכך עולה גם מהטבלה המופיעה בסעיף 29 לעתירה). ודוק, עצם קיום הפגיעה הנטענת בגמלאי הבודד, והיקף הפגיעה בו, אינו תלוי כלל באורך תקופת הביניים; רק מספר הפורשים באותה תקופה, דהיינו מספר הגימלאים שיכולים לטעון כי נגרמה להם פגיעה בשל קיומה של תקופת ביניים, תלוי באורך תקופת הביניים. שלישית, העובדה שתקופת הביניים ביחס לגימלאי השב"כ ארוכה ביחס לזו שנוגעת לאוכלוסיות האחרות אינה שרירותית או אקראית. היא נובעת מסיבה פשוטה בתכלית – העיכוב המשמעותי שחל בהצטרפות השב"כ (והמוסד) להסדר בעניין שינוי שיטת עדכון הקצבאות בהשוואה ליתר גופי הביטחון, וזאת על רקע עמדת ארגון גימלאי השב"כ, שהתנגד, בתחילה, לשינוי שיטת עדכון הקצבאות, וזאת לאחר שניתנה להם האפשרות לשקול איזה שיטת עדכון תהיה עדיפה עבור הגימלאים. במהלך הליכי חקיקת תיקון החוק הסביר זאת בכיר לשעבר בשב"כ, שהיה מעורב במשא ומתן בעניין, כך: לא ידענו להגיע למסקנה הברורה האם זה נכון לארגונים [...] במהלך הזמן, לאחר שצה"ל והמשטרה עברו באופן מלא למהלך הזה, אנחנו נכנסנו לעבודת מטה חדשה שבדקה היטב את כל המהלך והגענו למסקנה שזה צעד נכון לעשות לטובת הגמלאים [...] עשינו מתוך בחירה. בפירוש הייתה לנו את האופציה לבחור ובחרנו בצורה מושכלת לאחר בדיקה מעמיקה של ההסכם הזה והחלטנו לעשות את המעבר הזה (פרוטוקול ישיבה מס' 321 של ועדת הכספים, הכנסת ה-20, עמ' 6 (22.3.2016). כן ראו סעיף 14 לעתירה וסעיפים 74-63 לתגובה המקדמית מטעם משיבי הממשלה). כפי שהבהירו באי-כוח משיבי הממשלה, עמדת המדינה הייתה כי אין לתת "פרס" לגופים שהסכימו לשינוי שיטת עדכון הקצבאות באיחור (נהפוך הוא – בשלבים מסוימים אף הופעלו סנקציות כנגדם), וזאת על מנת שלא להביא ל"מירוץ לתחתית" בעניינים כגון זה, דהיינו שלא לתמרץ גופים להתעכב במתן הסכמתם לשינויים כלליים בתנאי ההעסקה בשירות הציבורי, בידיעה כי הדבר עשוי רק לשרת אותם, ובאופן שימנע את האפשרות לבצע שינויים רצויים, ולמצער, יביא לעיכוב משמעותי בכניסתם לתוקף (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.5.2024, עמ' 25-24, ש' 39-29 ו-4-1, ועמ' 29, ש' 10-6 (להלן: פרוטוקול הדיון)). עמדתה של המדינה לא רק שהיא סבירה, אלא גם מוצדקת, ולאורה חשוב היה למדינה כי מועד הפרישה המזכה ביחס למשרתי השב"כ (והמוסד) לא יהיה שונה מזה שנקבע ביחס למשרתי המשטרה, שב"ס וצה"ל. רביעית, ההטבות שיינתנו לגימלאי השב"כ בעקבות שינוי שיטת עדכון הקצבאות סוכמו מול השב"כ ומול ארגון גימלאי השב"כ, והיו ברורות וידועות. קשה לקבל את הטענה כי עניין כה מפורש, ובכלל זה העובדה שההטבה תישלל לא רק ממשרתי שב"כ שיפרשו לאחר תיקון החוק, אלא גם מקבוצת גימלאי שב"כ שכבר פרשו מהשירות (דהיינו, פורשי תקופת הביניים), לא הייתה בידיעת הארגון המייצג (המשא ומתן נוהל מול הגורמים המופקדים על נושאים אלה בשב"כ, ואולם הוא לווה על ידי ארגון גימלאי השב"כ). זאת ועוד, השב"כ נתן את הסכמתו לשינוי שיטת עדכון הקצבאות ביחס לגימלאיו רק לאחר שארגון גימלאי השב"כ הסכים לכך, ולאחר שהשתכנע שהשינוי רצוי לגימלאי השב"כ (וראו פסקאות 74-70 לתגובת משיבי הממשלה). נציג השב"כ למשא ומתן שנכח בדיון אשרר דברים אלה, והבהיר כי "[השירות] תמיד דואג לעובדים שלו בצורה מיטבית, ולגמלאים [...] ליווינו אותם לאורך כל הדרך, בצורה ששיקפה לאורך כל הדרך, את פרטי המשא ומתן" (פרוטוקול הדיון, עמ' 38, ש' 31-28. השוו: עניין רונן, בפסקה 13). חמישית, הפגיעה המרכזית עליה מצביעים העותרים היא בהפלייתם לכאורה ביחס למשרתי שב"כ שפרשו לפני מועד הפרישה המזכה. ואולם, מועד הפרישה הוא בוודאי נתון רלוונטי לצורך הגדרת ההטבות שיינתנו לגימלאים, ובמקרה בו עסקינן, הובהר היטב מדוע סברה המדינה כי את הבטחת תוספת המינימום יש להעניק רק למשרתי שב"כ שפרשו עד למועד הפרישה המזכה, כפי שנעשה בארגונים האחרים. לשון אחרת, לא בהפליה מדובר אלא בהבחנה מותרת, הנובעת מכך שמועד הפרישה המזכה ביחס להטבה האמורה נקבע באופן אחיד ביחס לכלל המשרתים בכוחות הביטחון, ולא בהתאם למועד בו הצטרף הארגון בו מדובר להסדר בעניין שינוי שיטת עדכון הקצבאות. למעשה, דווקא אימוץ עמדתם של העותרים היה מוביל ליצירת שוני בין תנאיהם של גימלאים מארגוני ביטחון שונים, על בסיס המועד בו השלים כל ארגון את המשא ומתן על שינוי שיטת עדכון הקצבאות – מועד שאינו עומד בזיקה כלשהי להתנהלותו של הפרט. שישית, פורשי תקופת הביניים אינם יכולים להעלות כל טענה לפגיעה בזכות מוקנית או להסתמכות. ההטבה בה עסקינן, הבטחת תוספת מינימום, לא הייתה חלק מהקצבה ששולמה לגימלאי כוחות הביטחון קודם לשינוי שיטת עדכון הקצבאות, ואינה משקפת פיצוי על נזק שנגרם להם עקב השינוי האמור. המדובר בהטבה, שלא הייתה כל חובה בדין להעניק אותה לגימלאי כוחות הביטחון, ואשר הוסכם עליה כתמריץ נוסף לכוחות הביטחון במטרה לעודדם להצטרף לשינוי הרוחבי שבוצע בעניין זה בכלל השירות הציבורי. לפיכך, שלילתה אינה יכולה להיחשב פגיעה בזכות מוקנית של מאן דהוא (לאופן בו יש להתייחס לזכויות פנסיוניות בראי ההגנה החוקתית המוענקת לקניין, ראו בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום גמלאות, פ"ד סד(2) 581, 614-613, 640-638 (2011); בג"ץ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקאות 58-57 לחוות דעתו של השופט חנן מלצר (13.10.2015); בג"ץ 4394/23 שחר נ' כנסת ישראל, פסקה 29 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ (17.3.2024) (להלן: עניין שחר) (בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 3279/24 שחר נ' כנסת ישראל (13.6.2024)); אהרן ברק חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד חופש העיסוק כרך ב – הזכות לכבוד האדם 1318-1314 (יצחק זמיר עורך 2023) (להלן: אהרן ברק)). זאת ועוד, עיתוי פרישתם של גימלאי כוחות הביטחון לא יכול היה להיקבע לפי מועד הפרישה המזכה, שכן זה לא היה ידוע לאף אחד מאנשי כוחות הביטחון מבעוד מועד (אלא נקבע, לראשונה, רק במהלך 2012). מכל מקום, בעניין זה אין כל שוני בין מי שפרש בתקופת הביניים לבין מי שפרש לאחר תיקון החוק. מכאן שגם לטענת ההסתמכות אין כל בסיס (ראו: ע"א 1013/15 מדינת ישראל – משרד הפנים נ' מלול, פסקה 17 (1.11.2016) (להלן: עניין מלול) והשוו, מקל וחומר, לעניין טענות הסתמכות על חקיקה ראשית העוסקת במדיניות כלכלית מטיבה שבוטלה: בג"ץ 3644/06 שהנז נ' משרד האוצר, פסקה 9 (29.3.2009); בג"ץ 3734/11 דודיאן נ' כנסת ישראל, פ"ד סו(1) 65, 91-90 (2012)). שביעית, לוז טענתם של העותרים הוא נגד קביעת מועד פרישה מזכה שהוא מוקדם למועד תיקון החוק. ואולם, מעבר לטיעון בעלמא ("כיצד יתכן שלשני עובדי שב"כ, שעבדו שכם אל שכם, והאחד פרש בשנת 2011, והשני פרש בשנת 2012, ישולמו קצבאות בסכומים שונים?"), לא הוצג כל טעם מבורר מדוע מועד הפרישה המזכה שנקבע בחוק להענקת הטבה חייב להיות זהה או מאוחר למועד תיקון החוק. כפי שהטעים הנשיא אשר גרוניס בעניין רונן, שם נדונה חוקתיות השינוי ביחס למשרתי הקבע, בהקשר קרוב: "לכל דבר חקיקה יש מועד תחילה. מטבע הדברים, ייתכנו מצבים בהם חלות תוצאות שונות על שני אנשים המצויים משני צידיו של מועד הכניסה לתוקף של דבר החקיקה. זהו מצב טבעי ושכיח, ומכל מקום מצב זה אינו יוצר, כשלעצמו, הפליה אסורה" (שם, בפסקה 15. כן ראו: עניין מלול, בפסקה 17; בג"ץ 3830/22 כהן נ' שר הבריאות, פסקה 23 (15.5.2024) (להלן: עניין כהן)). שמינית, אף אם נרחיק מעבר למטחווי קשת, ונניח (וכמובהר, לא כן היא) שניתן היה לבסס טענת הפליה כלשהי ביחס לפורשי תקופת הביניים, הרי שאין מדובר בהפליה הפוגעת בכבוד האדם, ואשר יכולה להביא להתערבות בחוק של הכנסת לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כידוע, הזכות החוקתית לשוויון נגזרת מהזכות לכבוד האדם הקבועה בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, והיא חלה על מקרים של הפליה בשל שיוך קבוצתי חשוד או הפליה אחרת המצויה בקשר ענייני הדוק עם כבוד האדם "כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפעולה" (בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 619, 688-687 (2006); בג"ץ 6304/09 לה"ב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 76 (2.9.2010); בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקאות 69 ו-135 לחוות דעתו של השופט נעם סולברג, פסקאות 12-7 לפסק דינה של השופטת דפנה ברק-ארז ופסקה 1 לחוות דעתו של השופט עוזי פוגלמן (8.7.2021); אהרן ברק, בעמ' 939-935). לפיכך, לא כל הפליה מהווה הפרה של הזכות החוקתית לשוויון, אף במקרים בהם קיומה היה עשוי להצדיק מתן סעד מנהלי (ראו, מיני רבים: בג"ץ 9722/04 פולגת ג'ינס בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 23 (7.12.2006); בג"ץ 956/06 איגוד הבנקים בישראל נ' שר התקשורת, פסקה 7 (25.3.2007); עע"ם 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, 43-42 (2010)). בענייננו, לא עלה בידי העותרים להבהיר – מלבד טענה כללית לשרירותיות ואי-רציונליות בקביעת מועד הפרישה המזכה – מהו טיבו של הקשר הענייני בין הזכות לכבוד האדם ובין ההפליה לה הם טוענים (ראו והשוו: בג"ץ 6133/14 גורביץ נ' כנסת ישראל, פסקאות ע'-ע"א (26.3.2015); בג"ץ 7952/21 גרינבלט נ' השרה להגנת הסביבה, פסקאות 32-30 (24.7.2023); עניין שחר, בפסקה 28; עניין כהן, בפסקה 27). כפי שאמרנו בתחילה, טעמים רבים מצדיקים את דחיית העתירה, ואין בהערכתנו את פועלם של העותרים למען בטחון המדינה, שאינה נופלת מהערכתנו לכלל משרתי הציבור, כדי להתגבר עליהם. לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. העותרים ישלמו את מקצת הוצאות משיבי המדינה ביחס להליך בסכום של 5,000 ש"ח לטובת הכנסת ו-20,000 ש"ח לטובת משיבי הממשלה (משיבים 8-2). ש ו פ ט ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן: אני מסכים להכרעת חברי, השופט ע' גרוסקופף שלפיה דין העתירה להידחות. גם להשקפתי אין עילה להתערבות בתוקפו של החוק נוכח הטעמים שעליהם עומד חברי, ומשכך איני נדרש לדבריו באשר לנפקותה של טענת השיהוי. מ"מ הנשיא השופט י' כשר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ח בסיון התשפ"ד (‏24.6.2024). מ"מ הנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 23055770_Y09.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1