ואסים עאלם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5574/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5574/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: ואסים עאלם נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ו.ג. (המתלונן) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 19.5.2011 בתיק פ"ח 40270-06-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: ת' כתילי (סג"נ), א' קולה, ד' צרפתי תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשע"ג (26.2.2013) בשם המערער: עו"ד לאה צמל בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד אייל כהן הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי הנכבד בנצרת (הרכב השופטים: סגן-הנשיא ת' כתילי, א' קולה ו-ד' צרפתי), שניתן בתאריך 19.05.2011, במסגרת תפ"ח 40270-06-10 – בגדרו נגזרו על המערער, אשר הודה במסגרת הסדר טיעון במיוחס לו בכתב אישום מתוקן – העונשים הבאים: שמונה שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור, במשך שלוש שנים, עבירת אלימות מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא יעבור, במשך שלוש שנים, עבירות אלימות מסוג עוון; קנס בסך 10,000 ש"ח, או שני חודשי מאסר תמורתו, אשר ירוצו במצטבר לכל עונש מאסר אחר. כמו-כן, נפסק פיצוי לקורבן העבירה (המשיב 2) בסך של 50,000 ש"ח. להלן אביא הנתונים הנדרשים להכרעה. רקע 2. בתאריך 28.06.2010 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב-אישום כנגד המערער וכנגד 6 נאשמים נוספים, אשר על-פי הנטען חברו להם יחדיו במטרה לפגוע בגופם וברכושם של מי שאינם בני דת האסלאם, על רקע אידיאולוגי. כתב האישום הכיל 15 אישומים שונים, בגין סדרה של עבירות שביצעו חברי-הקבוצה על פי הנטען, יחד ולחוד, בהרכבים שונים, משלהי שנת 2008 – החל מרצח נהג מונית, חטיפה ושוד מזוין של שליח פיצה יהודי, קשירת קשר לרצח אדם נוצרי, הצתות, וכלה בעבירות נשק ובעבירות נלוות. במסגרת דיון שהתקיים בתאריך 09.02.2011, טרם תחילת שלב ההוכחות בתיק, הודו שלושה מבין הנאשמים (אחמד; והנאשמים: 6 ו-7) במיוחס להם בכתבי אישום מתוקנים שהוגשו כנגדם. דינם של אחמד (שהורשע, בין היתר, ברצח נהג המונית ובביצוע העבירות מושא האישום הראשון שיוחס למערער, כפי שיפורט בהמשך) ושל הנאשם מס' 7 (שהורשע, בין היתר, בעבירה מושא האישום השני שיוחס למערער, כפי שיפורט בהמשך) נגזר בהתאם להסדר-טיעון שהגישו הצדדים. דינו של נאשם מס' 6, אשר גילו בעת ביצוע העבירות בהן הודה היה נמוך מ-21 שנים, נגזר בתאריך 03.05.2011. למען שלמות התמונה ולנוכח טענות המערער שיפורטו בהמשך, אציין כי שני נאשמים נוספים (ע'אלב ו-עבד) – הורשעו בתאריך 29.11.2012, בהכרעת-דין מפורטת, בין היתר בעבירות שיוחסו למערער (ובעבירות נוספות; ובינתיים אף נגזר דינם). העבירות שבהן הורשע המערער ופרטי הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים 3. בתאריך 20.02.2011 הורשע המערער על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בחמש עבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן (להלן: הסדר-הטיעון ו-כתב-האישום המתוקן, בהתאמה), כדלקמן: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; חטיפה לשם איומים או סחיטה, לפי סעיף 372 סיפא לחוק העונשין; שינוי זהות של רכב, לפי סעיף 413ט לחוק העונשין; סחר ברכב גנוב, לפי סעיף 413יא לחוק העונשין; ו-הצתה, לפי סעיף 448 בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין. 4. על פי עובדות האישום הראשון בכתב האישום המתוקן – המערער ושלושת חבריו (אחמד, ע'אלב ו-עבד) קשרו קשר לשדוד אדם יהודי. הארבעה תכננו להזמין פיצה מפיצרייה בנצרת עילית שבה הניחו כי עובדים רק יהודים, לתקוף את השליח ולגנוב את כספו ואת כלי הרכב שבו יגיע למקום המפגש. בתאריך 26.10.2008 נפגשו המערער וחבריו על מנת להוציא את תוכניתם אל הפועל. בשעה 21:36 התקשר ע'אלב לפיצרייה, הציג עצמו בזהות בדויה והזמין שתי פיצות לאזור הסמוך ליער כפר-החורש. המערער, אחמד וע'אלב התחבאו בחורשה וכיסו את פניהם בחולצות ובכאפיות, ואילו עבד המתין לבדו לשליח-הפיצה על הכביש הראשי הקרוב למקום. סמוך לשעה 22:00 הגיע למקום המשיב 2, כשהוא רכוב על גבי קטנוע. לאחר שירד ממנו, יצאו המערער ושני חבריו ממחבואם בחורשה, ניגשו אל המשיב 2 בעודם רעולי פנים ואמרו לו שאם לא ייתן להם את הכסף שברשותו, הם ייקחו אותו בכוח לחורשה. ע'אלב אחז בידו מצית בצורה של אקדח, שהיה ברשותו, אשר נחזה כאקדח אמיתי, כיוון את "האקדח" לעבר המשיב 2, ואמר לו שאם לא ייתן את הכסף ואת הקטנוע "ייעשה שימוש באקדח". משסרב המשיב 2 להיענות לדרישות החבורה, המערער וחבריו אחזו בו בכוח וניסו למשוך אותו לעבר החורשה, בעודם מכים בו. או-אז, שלף עבד סכין שהיתה ברשותו, ונעץ אותה בירכו השמאלית של המשיב 2. לאחר שנדקר, פסק המשיב 2 להתנגד והמערער וחבריו גררו אותו לחורשה. שם כפתו המערער וע'אלב את ידיו ואת רגליו של המשיב 2 בחבלים ולקחו ממנו את ארנקו. אחמד פרק את ארגז הפיצות מעל הקטנוע (בסיועו של עבד), עלה עליו ונמלט מהמקום בנסיעה. המערער ושני חבריו הנותרים נמלטו מהמקום ברכבו של ע'אלב, כשהם מותירים את המשיב 2 כפות ומדמם מפציעתו. כתוצאה מהאירוע נגרמו למשיב 2 פצע דקירה בירך ונזק נפשי. בהמשך, מכר אחמד את הקטנוע, בתמורה למספר אלפי שקלים – וסכום זה חולק באופן שווה בין המערער וחבריו. על פי עובדות האישום השני בכתב האישום המתוקן – במהלך חודש ינואר 2009, בעקבות האירועים בעזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה", נדברו ביניהם המערער ושניים מחבריו (ע'אלב והנאשם מס' 7) להצית אוטובוס של תיירים כנקמה על המתרחש בעזה. המערער הסיע ברכבו את שני חבריו למקום הסמוך לאוטובוס תיירים, שחנה ברחוב הראשי של העיר נצרת. ע'אלב והנאשם מס' 7 ירדו מן הרכב, שפכו חומר דליק על גלגלי האוטובוס והציתו אותם. 5. במסגרת הסדר-הטיעון הוסכם כי המשיבה תעתור להטלת עונש מאסר בפועל של עד 10 שנות מאסר וכן לעונשים נלווים נוספים: מאסר על תנאי, פיצוי לקורבן העבירה וקנס, ואילו המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויטען לעונש באופן חופשי. בנוסף, הוסכם כי בא-כח המערער יהיה רשאי לבקש מבית המשפט להפנות את המערער לקבלת תסקיר שירות-מבחן בעניינו, והמשיבה תשאיר זאת לשיקול דעת בית-המשפט, מבלי להיות כפופה למסקנות התסקיר, ותבקש לקבל גם תסקיר של קורבן העבירה (המשיב 2). 6. בהתאם, הופנה המערער לקבלת תסקיר שירות-מבחן בעניינו ולפי בקשת המשיבה הוכן גם תסקיר של נפגע העבירה (המשיב 2). תסקיר שירות המבחן ביחס למערער תיאר נסיבות משפחתיות לא-פשוטות, אשר בעטיין נאלץ המערער לסייע בפרנסת אימו ואחיו מגיל צעיר, אך לא הצליח להתמיד בעבודה קבועה. מהתסקיר עולה, כי בהיותו בן 19, מצא המערער מסגרת תומכת באמצעות התקרבות לדת האיסלאם והתחברות לקבוצת הצעירים שעימם ביצע, לימים, את העבירות שיוחסו לו. המערער קיבל על עצמו אחריות מסוייגת לביצוע העבירות מושא האישום הראשון, בכך שטען בפני עורך התסקיר כי לא נטל חלק פעיל בביצוען. המערער הכחיש כל יסוד אידיאולוגי להתנהגותו וטען כי הרקע למעשיו, מושא האישום הראשון, היה בצע כסף בלבד. באשר למעורבותו בעבירת ההצתה, מושא האישום השני – הודה המערער בפני עורך תסקיר שירות המבחן כי השתתף במעשה כנקמה על פעילות צה"ל בעזה. עוד צוין בתסקיר כי המערער לא הביע נזקקות לקשר טיפולי, אם כי הביע חשש מתקופת המאסר הממושכת הצפויה לו. בסופו של דבר, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית ביחס למערער. 7. בתסקיר נפגע העבירה (אשר מסיבות טכנית, כטענת בא-כוח המשיבה, לא הובא בפנינו, אך עיקריו פורטו בגזר-הדין), צוין כי המשיב 2 היה, בעת ביצוע העבירות כלפיו, כבן 17. כתוצאה מהאלימות שהופעלה נגדו באירוע השוד, מושא האישום הראשון, החל המשיב 2 בהליך של הסתגרות והתנתקות מהוריו. להערכת עורך התסקיר, המשיב 2 סובל מסימפטומים פוסט-טראומטיים קשים. עד לתקיפתו ניהל המשיב 2 אורח חיים שגרתי. הוא היה תלמיד מצטיין והתכונן לגיוסו לצה"ל. עקב האירוע, הפסיק המשיב 2 ללמוד באופן רציני וכתוצאה מכך לא זכה בתעודת בגרות. עוד עולה מהתסקיר כי כתוצאה מן האירוע ומהמצב הפוסט-טראומטי שנקלע אליו – המשיב 2 לא התגייס לצה"ל. לסיכום, קובע עורך התסקיר, כי המשיב 2 עבר אירוע טראומטי אלים, אשר חיבל חבלה של ממש בכל תוכניותיו לעתיד וכי הוא זקוק לתהליך שיקומי ארוך וממושך. 8. בגזר-דינו התייחס בית המשפט קמא הנכבד לחומרתן הרבה של העבירות, שהמערער היה שותף פעיל בתכנונן ובביצוען. כמו-כן, עמד בית המשפט הנכבד קמא על כך שבהתאם לפסיקת בית משפט נכבד זה – עבירות מהסוג שביצע המערער, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש – מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של חינוך והגנה על ביטחון הציבור. חומרה יתרה מצא בית-המשפט הנכבד קמא בכך שמעשיו של המערער נעשו על רקע אידיאולוגי ומתוך רצון לפגוע באדם אחר, רק מפני שהוא איננו משתייך לדת האיסלאם. בהקשר זה הפנה בית-המשפט קמא לסעיף 4 למבוא לכתב האישום המתוקן (שהמערער הודה, כאמור, בעובדותיו), בו נכתב: "הנאשם [המערער כאן – ח"מ] וחבריו חברו להם יחדיו במטרה לפגוע בגופם וברכושם של מי שאינם בני דת האיסלאם"; לסעיף 3 לכתב-האישום המתוקן בו נאמר כי: "...הנאשם [המערער כאן – ח"מ] וחבריו תכננו להזמין פיצה מפיצרייה בנצרת עילית בה הניחו שעובדים רק יהודים..."; וכן להודאת המערער בעובדות האישום השני ולדברי המערער בפני קצין המבחן, לפיהם – מעשה ההצתה בוצע כנקמה על האירועים בעזה במסגרת מבצע "עופרת יצוקה". מתסקיר נפגע העבירה למד בית-המשפט קמא הנכבד כי המשיב 2 יתקשה להתמודד עם תביעה אזרחית נגד תוקפיו, ויזדקק לטיפול שיקומי ארוך. מבחינת שיקולים לקולא, הביא בית המשפט קמא הנכבד בחשבון את הודאתו המהירה של המערער ואת חרטתו. על בסיס זה גזר בית המשפט קמא הנכבד על המערער את העונשים, שפורטו בפיסקה 1 דלעיל. מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 9. לטענת המערער, בבואו בית-המשפט קמא הנכבד לגזור את עונשו, היה עליו להתחשב בכך שהמערער הורשע בביצוע עבירות בשני אירועים בלבד, מתוך מסכת רחבה של אירועים-פליליים רבים, שיוחסו ליתר חברי הקבוצה (הנאשמים בכתב האישום המקורי – ראו פיסקה 2 דלעיל). עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא הנכבד לא נתן את מלוא המשקל הנדרש לעובדה שהמערער עצמו לא דקר את המשיב 2 באירוע, מושא האישום הראשון, ולא שילח בעצמו את האש באירוע, מושא האישום השני. בתוך-כך, טוען המערער כי קיים פער משמעותי בין העונש שנגזר עליו לבין העונשים שנגזרו על מי שהיו שותפיו לביצוע העבירות בהן הורשע. כך, לטענת המערער, על מי שהיה "הרוח החיה" באירוע, מושא האישום הראשון (אחמד), נגזרו למעשה רק 7 שנות מאסר בגין חלקו בעבירת השוד של המשיב 2, למרות שלטענת המערער חלקו של אחמד באירוע היה מרכזי בהרבה משלו, ואילו על הנאשם מס' 7, ששילח בפועל את האש בגלגלי האוטובוס באירוע מושא האישום השני – נגזרו 22 חודשי מאסר בגין ביצוע עבירה זו ועבירות נוספות לה. בנוסף, טוען המערער כי המניע לביצוע העבירות מושא האישום הראשון לא היה אידיאולוגי, אלא בצע-כסף בלבד. בהמשך לכך טוען המערער כי שרות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית רק בשל אופייה הביטחוני של העבירה, וכי בית-המשפט קמא הנכבד שגה בכך שאימץ עמדה זו ולא ייחס את המשקל הראוי לחרטה שהביע ולדבריו לפיהם הוא מעוניין לפתוח דף חדש. לטענת המערער בית המשפט הנכבד קמא אף לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, שהובילו למשיכתו אל הדת ולהתחברותו לקבוצה שעמה ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. לבסוף, טוען המערער כי לנוכח המצוקה הכלכלית שבה שרויה משפחתו – לא היה מקום להשית עליו קנס ופיצויים בסכומים שנפסקו. לפיכך, מבקש המערער כי נקל באופן משמעותי בעונש המאסר שהושת עליו ונבטל כליל את מרכיבי הקנס והפיצויים שנקבעו בגזר-הדין. 10. המשיבה, מצידה, סומכת את ידיה על גזר דינו של בית המשפט קמא הנכבד ומדגישה את חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, על-פי הודאתו, וכן את העובדה שהן בוצעו בחבורה, לאחר תכנון בצוותא, ומתוך מניעים אידיאולוגיים. לטענת המשיבה, העונש שהוטל על המערער, אשר היה שותף פעיל בתכנון העבירות ובביצוען – איננו חורג מרף הענישה המקובל, מה גם שהוא מצוי בגבולות הסדר הטיעון שנעשה עם המערער. עוד טוענת המשיבה כי לעניין העונש שהושת על המערער בגין העבירות שביצע – אין נפקות לכך שהוא לא נטל חלק באירועים אחרים שבהם השתתפו נאשמים אחרים במסגרת "הפרשה" שבגינה הוגש כתב-האישום המקורי נגד חברי הקבוצה, מה-גם שלמערער עבר פלילי הכולל הרשעה בעבירות אלימות, בגין תקיפה ודקירה באמצעות סכין (ת"פ 2169-04-09). לטענת המשיבה, עונשו של המערער עומד ביחס הולם גם לעונשים שהוטלו, עד כה, על מי שהיו שותפיו לביצוע העבירות שבהן הורשע. בהקשר זה עמד בא-כוח המשיבה על כך שאין זהות בין העבירות שבהן הורשע המערער לאלו שבהן הורשעו אחמד והנאשם מס' 7 (כך, למשל, אחמד הורשע גם בעבירת רצח בגינה הוטל עליו מאסר עולם). 11. בסמוך לדיון בפנינו הוגש לעיוננו תסקיר שירות מבחן משלים בעניינו של המערער, ממנו עולה כי במהלך מאסרו נזקפו לחובתו של המערער 4 עבירות משמעת ובהן הכרזה על שביתת-רעב והשתתפות בהפרת סדר ומשמעת. כמו כן צוין בתסקיר המשלים כי מדובר באסיר בטחוני שלאורך תקופת מאסרו עד כה לא הראה סימני מצוקה, ומשכך הוא לא היה בקשר עם עובדת-סוציאלית. במענה, טענה באת-כוח המערער, בדיון בפנינו, כי לא מדובר בעבירות משמעת אישיות שביצע המערער, אלא בעבירות שיוחסו – באופן קולקטיבי – לאסירים ביטחוניים (קטגוריה שאליה שויך המערער, לטענתה, על-ידי שירות בתי-הסוהר ועל דעתו בלבד), בגין שביתת רעב שהוכרזה. דיון והכרעה 12. לאחר עיון בגזר הדין, בהודעת הערעור ובתסקירי שירות המבחן, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להדחות, וכך אציע לחברי שנעשה. 13. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא אם העונש חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת בעבירות דומות, או כאשר מתגלית על-פני הדברים טעות מהותית בגזר-הדין (ראו, למשל: ע"פ 2775/12 איסלאם עזאם נ' מדינת ישראל (18.3.2013) (להלן: עניין עזאם) והאסמכתאות הנזכרות שם, בפיסקה 12). בפרט אמורים הדברים כאשר עונשו של המערער נגזר בתוך גבולותיו של טווח ענישה שהובנה בהסדר טיעון ואיננו חורג מהרף העליון שלו, שכן בהסכמת המערער לטווח ענישה במסגרת הסדר הטיעון – מגולמת גם הסכמה לכך שכל ענישה בתוך הטווח המוסכם – לא תחשב, ככלל, כאילו היא חורגת ממתחם הסבירות (ראו למשל: ע"פ 10382/08 פלוני נ' מדינת ישראל (24. 2.2012); ע"פ 7899/12 אל סעדי נ' מדינת ישראל (20.3.2013)). גדר ההתערבות של ערכאת הערעור בעונש, במקרים מסוג זה – תהא לפיכך מצומצמת במיוחד, ועל-מנת להצדיקה נדרשות נסיבות מיוחדות וחריגות עוד יותר מהרגיל (ראו, למשל: ע"פ 4921/11 דלאשה נ' מדינת ישראל (9.7.2012) (להלן: עניין דלאשה) והאסמכתאות הנזכרות שם). כזה הוא המקרה שבפנינו – ולא מצאתי כי נתקיימו בו אותן נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות את התערבותנו. אסביר ואפרט להלן. 14. מעיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי נעשה במסגרתו איזון ראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים. המערער הורשע בביצוע עבירות של: שוד מזוין וחטיפה לשם איומים, או סחיטה – עבירות שהמחוקק קבע בצידן עונש של עד עשרים שנות מאסר. בנוסף, הורשע המערער בעבירה של הצתה – שלגביה קבע המחוקק עונש של עד 15 שנות מאסר, וזאת לצד הרשעתו בעבירות נלוות נוספות. מדובר בעבירות קשות, אשר מדיניות הענישה הראויה והמקובלת נגזרת מחומרתן (ראו: למשל, לעניין עבירת השוד המזוין: עניין עזאם; עניין דלאשה והאסמכתאות שם; ע"פ 6403/10 נסראוי נ' מדינת ישראל (26.7.2011); ע"פ 7961/07 מדינת ישראל נ' שכטר (19.3.2008); ע"פ 2566/04 מדינת ישראל נ' כפיר כהן (3.11.2004); והשוו עם האסמכתאות אותן הציגה באת-כוח המערער בפנינו: ע"פ 6393/07 פלוני נ' מדינת ישראל (10.9.2007) ו-ע"פ 457/85 סלימה נ' מדינת ישראל (פ"ד לט(4) 418 (1985)), אשר רב ההבדל בין נסיבותיהן והאירועים המתוארים בהם לבין העבירות שיוחסו למערער בנידון דידן. לעניין עבירת ההצתה – עיינו, למשל: ע"פ 3995/01 צליח נ' מדינת ישראל (20.12.2001); ע"פ 4006/12 מלאך נ' מדינת ישראל (5.2.2013); ע"פ 5972/12 פינטו נ' מדינת ישראל (11.3.2013); ע"פ 123/13 תייסיר נ' מדינת ישראל (8.4.2013)). עבירות אלה נושאות עימן חומרה נוספת כשהן מבוצעות בחבורה, לאחר תכנון מוקדם, תוך שימוש באלימות כלפי קורבן העבירה (ראו למשל: ע"פ 5541/11 אזולאי נ' מדינת ישראל (13.12.2012) והאסמכתאות שם; ע"פ 6483/12 פלוני נ' מדינת ישראל (20.3.2013) והאסמכתאות שם). הוא הדין וביתר-שאת כאשר המניע לביצוע העבירות הוא אידיאולוגי, או שהן נעשות כפעולת-נקמה, על-רקע לאומני (ראו את דברי כב' השופט א' א' לוי, ב-ע"פ 9995/05 מדינת ישראל נ' רבינוביץ (15.2.2007), בפיסקה 10). בהקשר אחרון זה – אין בידנו לקבל את טענת באת-כח המערער לפיה הטעמים האידיאולוגים כנימוק להחמרה בעונש לגבי המערער כאן – רופפים. טענה זו איננה מתיישבת עם עובדות כתב האישום שבהן הודה המערער – כפי שקבע גם בית-המשפט קמא הנכבד בגזר דינו (עיינו בהקשר זה גם את הנאמר בסעיף 18 לכתב האישום המתוקן: "במעשים המפורטים לעיל קשר הנאשם עם חבריו המוזכרים לעיל קשר לבצע בצוות עבירות כלפי אדם יהודי"). 15. זה המקום לציין כי מעשי המערער וחבריו באירוע מושא האישום הראשון התאפיינו באכזריות. המערער וחבריו ארבו למשיב 2 – שהיה באותה העת קטין בן 17 – במקום מבודד, סמוך לחורשה, בשעת לילה, התנפלו עליו כשהם רעולי-פנים, איימו עליו תוך שימוש בחפץ שנחזה להיות אקדח, והכו אותו. לאחר נעיצת סכין בירכו של המשיב 2, גררה החבורה את המשיב 2 לחורשה הסמוכה למקום, שם כפתו אותו המערער וחבריו בידיו וברגליו. לאחר שלקחו ממנו את ארנקו ואת הקטנוע שעליו רכב – נמלטו המערער וחבריו מהמקום בעוד המשיב 2 נותר בחורשה כפות ושותת-דם. אין ספק כי אירוע זה הותיר צלקות עמוקות בגופו ובנפשו של המשיב 2. 16. לצד השיקולים לחומרא – ניתן בגזר-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד משקל, ראוי לשיטתי, לשיקולים לקולא, ובהם גם העובדה שהמערער לא הורשע בדקירת המשיב 2 (ראו הערת בית-המשפט קמא בפיסקה 14 לגזר-הדין, שורות 26-25), ולא שילח בעצמו את האש בגלגלי האוטובוס מושא האישום השני (ראו סעיף 15 לגזר-הדין). גם הודאתו המהירה של המערער, החיסכון בזמן שיפוטי והבעת החרטה מצידו – נלקחו בחשבון על-ידי בית-המשפט קמא הנכבד בבואו לגזור את עונשו של המערער (ראו פיסקה 18 לגזר-הדין). ודוק: מתסקיר שירות המבחן וכן מטענות המערער בפנינו עולה כי למרות דבריו בפני בית-המשפט קמא הנכבד, המערער אכן נוטל אחריות מסוייגת בלבד על מעשיו (ראו, למשל, טענות המערער בעניין חלקו באירועים ובעניין המניע לביצוע העבירות מושא כתב האישום הראשון – שאינן מתיישבות עם עובדות כתב האישום, שבהן הודה המערער). 17. בנסיבות הנ"ל – אכן ראוי היה, לתפיסתי, ליתן דגש לשיקולי הגמול וההרתעה, ולדחות מפניהם את נסיבותיו האישיות, או המשפחתיות של המערער, אשר אינן מצדיקות, במכלול, הקלה בעונש שנגזר עליו (ראו למשל: עניין דלאשה). זאת ועוד – הרשעתו של המערער בעבירת אלימות נוספת ותסקירי שירות המבחן בעניינו של המערער, אשר אינם חיוביים בעיקרם ועולה מהם כי המערער אינו מביע מוטיבציה לקבל טיפול שיקומי – תומכים גם הם במסקנה לפיה אין מקום, בנסיבות העניין, להפחתה בעונשו. 18. טענת המערער לפיה היה על בית-המשפט קמא להביא בחשבון את חלקו היחסי (הקטן – לשיטתו) במכלול האירועים שבגינם הוגש נגד חברי הקבוצה כתב האישום המקורי (ראו פיסקה 2 לעיל) – לאו טענה היא. העבירות שבהן הורשע המערער, ונסיבותיהן – חמורות מאוד כשלעצמן, ואין לזקוף לזכותו של המערער טענה בדבר הימנעות מביצוע עבירות נוספות שבהן נטלו חלק יתר חבריו לקבוצה. מה-גם שלמערער עבר פלילי, הכולל הרשעה בעבירת אלימות. 19. גם בטענת המערער לפיה קיים פער משמעותי בין העונש שנגזר עליו לבין עונשם של שותפיו לעבירות שבהן הורשע (אחמד והנאשם מס' 7) – לא מצאתי ממש. בית-המשפט הנכבד קמא השית על אחמד 10 שנות מאסר בפועל בגין חלקו בעבירות מושא האישום הראשון שבהן הורשע המערער. עונש זה חמור מעונשו של המערער ומבטא את התפיסה לפיה מידת-מעורבותו בביצוע העבירות הנ"ל היתה גדולה מזו של המערער (וזאת על אף הקביעה לפיה חלק מתקופת מאסרו של אחמד בגין עבירות אלה ירוצה בחופף לעונש מאסר-עולם שנגזר עליו בגין הרשעתו בעבירת רצח בכוונה תחילה). בהקשר אחרון זה יש להעיר עוד כי עקרון אחידות הענישה, למרות חשיבותו – איננו "סרגל מכאני" שאין לסטות ממנו (ראו, למשל: ע"פ 5195/11 קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012) – כל מקרה צריך להיבחן לגופו ולפי נסיבותיו ושיקוליו. 20. טרם סיום, שקלתי אם יש מקום להפחית מסכום הפיצוי לקורבן העבירה, שהושת על המערער. הגעתי לכלל מסקנה כי אין הצדקה לכך בנסיבות העניין. ערכאת הערעור תתערב בגובה פיצוי שהושת על נאשם במקרים קיצוניים בלבד, מקום בו הפיצוי חורג בצורה משמעותית ממדיניות הפיצוי שנקבעה בפסיקה, או שישנן נסיבות אישיות חריגות, ובראשן קשיים כלכליים, המצדיקים את ההקלה ברכיב הפיצוי (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006); ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2006)). לא מצאתי כי זהו המקרה בענייננו. יוזכר, כי בין הצדדים להסדר-הטיעון הוסכם שהמשיבה תעתור גם לפסיקת פיצוי לקורבן העבירה (ראו: פרוטוקול הדיון בבית-המשפט קמא, מתאריך 20.02.2011, בעמ' 29, שורות 22-16). נסיבות ביצוע העבירות, מושא האישום הראשון, הטראומה הקשה שנגרמה למשיב 2 (בן 17 במועד ביצוע העבירות כלפיו) בעקבות האירוע, הפגיעה הממשית במסלול חייו של המשיב 2, וההנחה הנזכרת בגזר-דינו של בית-המשפט קמא הנכבד, לפיה יקשה על המשיב 2 להתמודד עם תביעה אזרחית נגד תוקפיו – מצדיקות לטעמי השתת פיצוי כספי בסכום ממשי על המערער, אשר נטל, כאמור, חלק פעיל בביצוע העבירות כלפי המשיב 2. כמו כן לא מצאתי שיש בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להצדיק את ההקלה ברכיב הפיצוי. יוזכר בהקשר זה כי בפני המערער פתוחה הדרך לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת הפיצוי לתשלומים (ראו: סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995); ע"פ 2951/12 ביאדסה נ' מדינת ישראל (2.8.2012); (ע"פ 3312/12 פלוני נ' מדינת ישראל (02.4.2013)). 21. סוף דבר: דין ערעור זה להדחות, וכך אציע לחברי שנעשה. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ‏י"ד באלול התשע"ג (‏20.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11055740_K04.doc הג+מה+נח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il