אלביט בע"מ נ. ת.מ.ס. פרוייקטים בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5571/95 ע"א 6345/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערערת בע"א 5571/95: אלביט בע"מ (והמשיבה בע"א 6345/95) נ ג ד המשיבה בע"א 5571/95: ת.מ.ס. פרוייקטים בע"מ (והמערערת בע"א 6345/95) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.8.95 בת.א. 301/92 ניתן על ידי כבוד השופט ח. פיזם תאריך הישיבה: י"ז בחשון תשנ"ז (30.10.96) בשם המערערת: עו"ד ע' בן פורת (בע"א 5571/95 והמשיבה בע"א 6345/95) בשם המשיבה: מ' נמליך (בע"א 5571/95 והמערערת בע"א 6345/95) פ ס ק - ד י ן השופט י' זמיר: 1. בין אלביט בע"מ (להלן - המערערת) לבין ת.מ.ס. פרוייקטים בע"מ (להלן - המשיבה) נכרת חוזה (ביום 23.1.1990) בו נקבע כי המשיבה תסייע למערערת בהכנת הצעה לביצוע ולאחר מכן בביצוע של פרוייקט מסויים: הקמתה של תחנת ממסר לקול אמריקה בנגב (להלן - ההסכם הראשון או ת7/). ההסכם הראשון קבע, בין השאר, את התמורה שהמערערת תשלם למשיבה: תשלומים עבור הכנת ההצעה (סעיף 8); בונוס בסך 230,000 דולר (סכום שלאחר זמן שונה בהסכמה לסך 190,000 דולר) לאחר "חתימת אלביט על הסכם לביצוע הפרוייקט" (סעיף 10(ד)); והשתתפות ברווחים (סע' 11). לאחר זמן, משנתגלעו חיכוכים בין המערערת לבין המשיבה, הוחלט לכרות הסכם חדש. וזו לשון ההסכם שנכרת ביום 24.6.1991 (להלן - ההסכם השני או ת41/): "הסכם להלן סיכום הדברים מיום 30 במאי 91' בין זאב פלסקר - אלביט ומיכאל נמליך - TMs. עדכון סעיף /8נספח ב' של ההסכם הקיים בין אלביט ו- TMs מיום 23 בינואר 90' לגבי דרך העבודה ומהות התגמול, אשר ישתנה כדלקמן: 1. אם לא תימצא הדרך לשלב את TMs בניהול הפרויקט היא תשוחרר ממחויבויותיה ביום הזכייה. 2. TMs זכאית לתגמול על תרומתה לפרויקט עד לזכייה בסכומים ובלו"ז כדלקמן: 2.1 K60$ - מיידי. 2.2 K200$ - ביום שתקבע אלביט כ- Successfull Offeror. סכום זה יוחזר במידה ויסתבר שאלביט לא זכתה בסופו של דבר בפרויקט. 2.3 הסכום לו זכאית TMs מהיוון חלקה הצפוי ברווחי הפרויקט, הוא M1.5$, אשר ישולם בשלושה תשלומים כדקלמן: K500$ - עם הזכייה בפרויקט. K500$ - 18 חודשים לאחר הזכייה בפרויקט. K500$ - 3 שנים לאחר הזכייה. 3. שני הצדדים מתחייבים לשמור בסודיות הסכם זה. זאב פלקסר - אלביט מיכאל נמליך - TMs נחתם בחיפה ביום 24 ביוני 1991". 2. שיתוף הפעולה בין המערערת לבין המשיבה הניב פרי. ביום 25.6.1991 הגישה המערערת את הצעתה במכרז. ביום 14.10.1991 הודיע מזמין העבודה (להלן - החברה האמריקאית) כי המערערת נבחרה, מבין מציעות אחדות, כ- Successful Offeror. וביום 31.1.1992, לאחר שנוהל משא-ומתן בין החברה האמריקאית לבין המערערת, נחתם ביניהן חוזה לביצוע הפרויקט. בחוזה נקבע, בין השאר, כי החברה האמריקאית אינה מתחייבת לתת למערערת הודעה בדבר ביצוע הפרויקט לפני שהתקבלו כל האישורים הנדרשים מן הרשויות בישראל, וכן נקבע בו כי החברה האמריקאית רשאית להפסיק את ביצוע הפרויקט בכל עת. בפועל, החוזה לביצוע הפרויקט, אף שנחתם, לא בוצע. תחילה הושהה ביצוע הפרויקט על ידי צו של בית המשפט הגבוה לצדק לתקופה של שנתיים. לאחר זמן, בשל שיקולים של ממשלת ארה"ב, בוטל הפרויקט (בחודש מאי 1993) מכל וכל. המערערת תבעה פיצויים מן החברה האמריקאית, ואף פוצתה על ידה, לפי הסכם פשרה, בסך של 3.3 מליון דולר, מהם 2.2 מליון דולר לכיסוי הוצאות. אולם בין המערערת לבין המשיבה התגלע סכסוך באשר לתמורה המגיעה למשיבה לפי ההסכם הראשון וההסכם השני. המערערת שילמה למשיבה את הוצאותיה וכן סכום של 60,000 דולר, כפי שנקבע בסעיף 2.1 להסכם השני. אולם היא סירבה להענות לתביעת המשיבה לקבל סכום של 200,000 דולר, לפי סעיף 2.2 להסכם זה, וסכום נוסף של 1.5 מליון דולר לפי סעיף 2.3 להסכם. אי לכך הגישה המשיבה תביעה נגד המערערת בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 301/92). 3. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם) לא ראה לנכון לסמוך על העדויות שהושמעו בפניו, כיוון שהתרשם שכולן היו מגמתיות, ולפיכך פסק את הדין על יסוד המסמכים שבתיק. המשיבה תבעה מן המערערת סכומים שונים, הן מכוח ההסכם הראשון (ת7/) והן מכוח ההסכם השני (ת41/). היא טענה שת41/ לא בא במקום ת7/, אלא רק במקום סעיף 8 לת7/, הוא הסעיף שזיכה את המשיבה בתשלומים "עבור עבודות הכנת ההצעה שבוצעו בפועל ע"י ת.מ.ס.". אי לכך טענה המשיבה שהיא עדיין זכאית לקבל מן המערערת, לפי סעיף 10(ד) לת7/, בונוס לאחר "חתימת אלביט על ביצוע הפרויקט" בסך 190,000 דולר. טענה זאת התבססה בעיקר על הרישא של ת41/, בה דובר, בין השאר, על "עדכון סעיף /8נספח ב' של ההסכם הקיים". אולם בית המשפט המחוזי דחה טענה זאת. הוא הסתמך על דברים אחרים שנאמרו בת41/. על יסוד אותם דברים הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי ת41/ בא במקום ת7/ והוא לבדו קובע את התגמול המגיע למשיבה. לפיכך דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבה לקבלת בונוס של 190,000 דולר לפי ת7/. המשיבה טוענת, בערעור שהגישה, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שהחליט כי ת41/ בא במקום ת7/. הטענה אינה נראית לי. ת41/ נראה כמסמך שנועד לקבוע באופן כולל את התמורה המגיעה למשיבה מן המערערת. הוא קובע (ברישא לסעיף 2) כי המשיבה "זכאית לתגמול על תרומתה לפרויקט עד לזכייה בסכומים ובלו"ז כדלקמן: ..." והפירוט של הסכומים מחזק את המסקנה כי הם באים במקום הסכומים שנקבעו בת7/. כך במיוחד אם נזכור כי ת41/ נערך לאחר וכיוון שנתגלעו חיכוכים בין המערערת לבין המשיבה במהלך הביצוע של ת7/. מה ההגיון, אם כן, שהמערערת תקבל על עצמה (לפי ת41/) לשלם למשיבה סכום של 200,000 דולר, כאשר המערערת תיקבע כ-Successful Offeror , נוסף לבונוס של 190,000 דולר (לפי סעיף 10(ד) לת7/) כאשר המערערת תחתום על הסכם לביצוע הפרויקט? ומה ההגיון בכך שהמערערת תתחייב (לפי ת41/) לשלם למשיבה מתוך רווחי הפרויקט סכום של 1.5 מליון דולר, נוסף להשתתפות ברווחי הפרויקט בסכום גדול (לפי סעיף 11 לת7/)? המסקנה היא שיש לדחות את ערעור המשיבה בעניין זה: יש לקבוע את התמורה המגיעה למשיבה מן המערערת לפי ההסכם השני (ת41/) בלבד. 4. לפי ההסכם השני (ת41/) התחייבה המערערת (בסעיף 2.2) לשלם למשיבה סכום של 200,00 דולר "ביום שתיקבע אלביט כ-Successful Offerer . סכום זה יוחזר במידה ויסתבר שאלביט לא זכתה בסופו של דבר בפרויקט". המשיבה תבעה סכום זה שכן די בכך, לטענתה, שהמערערת נקבעה כ- .Successful Offeror אולם המערערת מסרבת בטענה שאין די בכך, משום שההסכם קובע כי הסכום יוחזר אם התברר כי המערערת "לא זכתה בסופו של דבר בפרויקט", ואין מחלוקת על כך שהמערערת לא ביצעה את הפרויקט. במחלוקת זאת הכריע בית המשפט המחוזי לטובת המשיבה. הוא קבע כי "מתוך הקשר העניינים" עולה הכוונה כי המשיבה תזכה בתשלום, לאחר שהמערערת תיקבע כ- ,Successful Offeror"בלי קשר לתוצאות ביצוע הקמת התחנה". אכן, המשיבה חייבת להחזיר תשלום זה אם המערערת "לא זכתה בסופו של דבר בפרויקט". אך כוונת הדברים היא, שהמשיבה תחזיר את התשלום אם לא ייחתם הסכם לביצוע הפרויקט בין המערערת לבין החברה האמריקאית. כיוון שהסכם כזה נחתם, אין על המשיבה חובה להחזיר תשלום זה למערערת. לפיכך פסק בית המשפט המחוזי כי המערערת חייבת לשלם למשיבה סכום של 200,000 דולר בתוספת רבית כחוק. המערערת טוענת בערעורה כי בית המשפט המחוזי טעה בעניין זה. לטענתה, הוראת ההסכם, לפיה המשיבה חייבת להחזיר את התשלום אם המערערת "לא זכתה בסופו של דבר בפרוייקט", אינה מדברת על חתימת הסכם בדבר ביצוע הפרויקט אלא על ביצוע הפרויקט בפועל. כיוון שהמערערת לא התחילה לבצע את הפרויקט, חלה הוראת ההסכם המחייבת את המשיבה להחזיר תשלום זה למערערת. 5. ההכרעה בין טענת המערערת לבין טענת המשיבה תלויה, כרגיל, בכוונת הצדדים כפי שהיא עולה מלשון ההסכם ומנסיבות המקרה. המערערת, הטוענת כי הזכיה בפרויקט פירושה ביצוע הפרויקט, אינה מצליחה לעגן פירוש זה בלשון ההסכם. יתירה מכך. היא גם אינה מצביעה על מועד מסויים בו, לגירסתה, קמה זכותה של המשיבה לתשלום. האם זה היום בו התחילה המערערת לבצע את הפרויקט? והרי לפי החוזה בין החברה האמריקאית לבין המערערת, החברה האמריקאית היתה זכאית להפסיק את הפרויקט בכל עת, אפילו למחרת היום. אם כך, מה הגיון יש להתנות את התשלום למשיבה בהתחלת הביצוע, אם הביצוע עשוי להיפסק למחרת היום, בלי שהמערערת תזכה להכנסות מן הפרויקט? ואם לא כך, באיזה שלב של ביצוע הפרויקט תהיה המשיבה זכאית לתשלום זה: באמצע הביצוע? לקראת סוף הביצוע? לאחר שהביצוע הסתיים? חוסר הבהירות מצביע על חוסר הגיון. טענת המערערת מעוררת קושי גם מבחינת ההגיון העסקי. כיוון שהתשלום בסך 200,000 דולר מגיע למשיבה, כאמור בסעיף 2, כתגמול על תרומתה לפרויקט, מה הגיון יש להתנות את התשלום, לאחר שהחוזה בדבר ביצוע הפרויקט כבר נחתם, בהחלטה חד-צדדית של החברה האמריקאית להתחיל או להפסיק את הביצוע, כאשר החלטה זאת אינה תלויה ואינה מושפעת בשום אופן מן העבודה או מן ההתנהגות של המשיבה? 6. לעומת זאת, הפירוש של המשיבה, לפיו זכותה לתשלום מתגבשת באופן סופי עם חתימת החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית, נתמך גם על ידי לשון ההסכמים שנערכו בין המשיבה לבין המערערת וגם על ידי ההגיון העסקי של הסכמים אלה. מן ההסכמים, ומהשתלשלות הארועים, ברור כי העסקה בין המערערת לבין החברה האמריקאית היתה מורכבת משלבים אחדים: א) הגשת ההצעה במכרז; ב) החלטת החברה האמריקאית בדבר ה- Successful Offeror; ג) ניהול משא ומתן עם המערערת; ד) חתימת החוזה בין החברה האמריקאית לבין המערערת בדבר ביצוע הפרויקט; ה) מתן הודעה על ידי החברה האמריקאית בדבר התחלת הביצוע של הפרויקט. השלבים השונים באים לידי ביטוי בת7/: "שלב הכנת ההצעה" (סעיפים 8-6); "שלב הדיונים בהצעה" (סעיף 9); "הזכיה בפרויקט" (סעיף 10); "השתתפות ברווחים" לאחר ביצוע הפרויקט (סעיף 11). ברור, לפי ת7/, שקיים הבדל בין "זכיה בפרויקט" לבין "ביצוע הפרויקט": הזכיה קודמת לביצוע. ויש בת7/ סעיפים נוספים המצביעים על כך שהצדדים, בדברם על זכיה בפרויקט, התכוונו לחתימת החוזה לביצוע הפרויקט, ולא לביצוע הפרויקט בפועל. ראו סעיפים 6(ז) ו13-. כך לגבי ת7/. ומה לגבי ת41/? מתוך סעיף 2.2 לת41/ ברור שהוא מדבר על שני שלבים: ראשית - קביעת ה- Successfull Offeror; שנית, שלב מאוחר יותר, שהוא שלב הזכיה בפרויקט. השאלה היא, מהו שלב הזכיה בפרויקט מבין השלבים השונים בעיסקה שבין המערערת לבין החברה האמריקאית? לפי המובן הפשוט והמקובל בתחום המכרזים, הזכיה היא השלב בו המציע מקבל הודעה כי הצעתו נבחרה מבין ההצעות שהוגשו במכרז או, לכל המאוחר, בשלב בו נחתם החוזה בין המציע לבין בעל המכרז. כיוון שזהו המובן הפשוט והמקובל, אפשר להניח כי גם המערערת והמשיבה התכוונו למובן זה. אמנם אין זו אלא הנחה. אולם, כדי לסתור הנחה זאת, ולהעדיף מובן אחר, הסוטה מן המובן המקובל, צריך שיהיה לכך טעם מיוחד, אם בלשון ההסכם ואם בנסיבות המקרה. האם יש כאן טעם כזה? התשובה, כמדומה, שלילית. יתירה מזאת. ת41/ תומך באופן ברור בטענת המשיבה כי הזכיה בפרויקט התממשה עם חתימת החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית, ולא במועד מאוחר יותר, לאחר שהתחיל ביצוע הפרויקט. סעיף 1 לת41/ קובע לאמור: "אם לא תימצא הדרך לשלב את TMs בניהול הפרויקט היא תשוחרר ממחויבויותיה ביום הזכיה". ומהו יום הזכיה? אין זה הגיוני לומר שזהו יום מסויים במהלך הביצוע (איזה יום?) ואף אין זה הגיוני לומר שזהו יום הסיום של הביצוע. ההגיון אומר שזהו היום בו נחתם החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית בדבר ביצוע הפרויקט. זאת ועוד. סעיף 2 לת41/ פותח לאמור: "TMs זכאית לתגמול על תרומתה לפרויקט עד לזכיה בסכומים ובלו"ז כדלקמן: ...". אף כאן הדעת נותנת כי הסעיף מתייחס לתרומה של המשיבה עד לחתימת החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית בדבר ביצוע הפרויקט. לא היה זה הגיוני לדבר, באותו מועד, על תגמול עבור תרומה של המשיבה בשלב שלאחר החתימה על חוזה זה, במיוחד משום שלפי סעיף 1 לת41/, ובהתחשב בחיכוכים שבין הצדדים, היתה קיימת אפשרות סבירה כי לא תהיה תרומה מצד המשיבה בשלב מאוחר יותר. 7. פירוש זה של זכיה בפרויקט נתמך גם על ידי ההגיון העסקי. סעיף 2.2 לת41/ מחייב את המערערת לשלם למשיבה סך 200,000 דולר "על תרומתה לפרויקט עד לזכיה". תרומתה של המשיבה באה לידי ביטוי בשלב של הכנת ההצעה שתוגש על ידי המערערת במכרז, ואולי גם, לאחר שהמערערת נקבעה כ- Successfull Offeror, בשלב של משא-ומתן בין המערערת לבין החברה האמריקאית, עד לחתימת החוזה ביניהן. חתימת החוזה, כשהיא לעצמה, יש בה משום הוכחה לעבודה הטובה שהמשיבה עשתה עד אותו שלב, ולפיכך יש בה כדי לזכות את המשיבה בתגמול עבור תרומתה. ומדוע זה יש להתנות את התגמול עבור תרומתה בהחלטה של החברה האמריקאית, בשלב מאוחר יותר, בדבר ביצוע הפרויקט? כך צריך לפרש גם את התנאי בסעיף 2.2 לת41/. לפי סעיף זה אין די בכך שהמערערת נקבעה על ידי החברה האמריקאית כ- Successfull Offeror . שהרי לאחר שלב זה אמור להיפתח משא ומתן בין החברה האמריקאית לבין ה-Successfull Offeror. אפשר, אם כן, כי בשלב זה תחליט החברה האמריקאית שלא לכרות חוזה עם ה- Successfull Offeror. אם כך תחליט החברה האמריקאית, יהיה יסוד לומר כי המשיבה שותפה לכשלון של הצעת המערערת, ולכן נקבע בסעיף 2.2 כי במקרה כזה יהיה על המשיבה להחזיר למערערת את הסכום של 200,000 דולר. אולם אם הצעת המערערת עמדה במבחן, והחברה האמריקאית חתמה עם המערערת חוזה לביצוע הפרויקט, אין סיבה למנוע מן המשיבה את התגמול עבור תרומתה, כלומר, סך של 200,000 דולר. 8. בית המשפט המחוזי, שכך פסק, הוסיף וקבע כי המערערת תשלם למשיבה רבית כחוק על סכום זה מיום 31.1.1992 ועד לפרעון בפועל. אך כאן נשתבשו לו המועדים. ביום 31.1.1992 נחתם החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית בדבר ביצוע הפרויקט. אולם לפי סעיף 2.2 לת41/, התשלום בסך 200,000 דולר הגיע למשיבה ביום בו המערערת נקבעה כ- Successfull Offeror, הוא יום 14.10.1991. כך טענה המשיבה בערעור שהגישה. בכך היא צודקת. לפיכך יש לתקן את פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין המועד לתשלום רבית. הווי אומר, לסיכום, ערעור המערערת בעניין זה נדחה, והיא אינה זכאית לקבל חזרה מן המשיבה את התשלום בסך 200,000 דולר, ואילו ערעור המשיבה בעניין זה מתקבל, כך שסכום זה ישא רבית כחוק מיום 14.10.1991. 9. השאלה האחרונה מתייחסת לפרשנות של סעיף 2.3 לת41/. סעיף זה קובע את "הסכום לו זכאית TMs מהיוון חלקה הצפוי ברווחי הפרויקט". סכום זה הוא, כפי שהסעיף קובע, בסך 1.5 מליון דולר, שישולמו בשלושה תשלומים. התשלום הראשון, בסך 500,000 דולר מגיע, לפי לשון הסעיף, "עם הזכייה בפרוייקט". המשיבה תבעה בבית המשפט המחוזי את התשלום הראשון, כלומר, סך 500,000 דולר. הדעת נותנת שאם היא זכאית לקבל תשלום זה, היא זכאית לקבל גם את שני התשלומים הנוספים, כל אחד בסך 500,000 דולר, הראשון 18 חודשים לאחר הזכיה בפרויקט, והשני - 3 שנים לאחר הזכיה בפרויקט. אולם בית המשפט המחוזי דחה תביעה זאת של המשיבה. הוא הבחין בין תביעת המשיבה (לפי סעיף 2.2) לקבל 200,000 דולר לבין תביעת המשיבה (לפי סעיף 2.3) לקבל 500,000 דולר. הוא סמך את ההבחנה, לא על לשון ההסכם, אלא על הכוונה המשוערת של הצדדים להסכם ועל ההגיון הפנימי של היחסים החוזיים. לדעתו, הכוונה בסעיף 2.3 היתה שהתשלום לפי סעיף זה ישולם רק אם המערערת "תבצע את הקמת התחנה או לפחות תקבל אישור להקמת התחנה". ומדוע? משום שהתשלומים לפי סעיף 2.3 קשורים לרווחים בגין הקמת התחנה, ואם התחנה לא הוקמה, שלא באשמת המערערת, ולא היו רווחים, אזי לא מגיע למשיבה תשלום לפי סעיף זה. המשיבה ערערה על חלק זה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לטענתה היא זכאית לקבל מן המערערת, נוסף לסכום של 200,000 דולר לפי סעיף 2.2, גם סכום של 500,000 דולר לפי סעיף 2.3. אכן, לפי לשונו של סעיף 2.3 יש יסוד לטענת המשיבה. הכיצד? סעיף זה מזכה את המשיבה בתשלום של 500,000 דולר "עם הזכיה בפרויקט". והרי כבר ביררנו ומצאנו כי בסעיף 2.2 הזכיה בפרויקט פירושה חתימת החוזה בדבר ביצוע הפרויקט בין החברה האמריקאית לבין המערערת. ואם כך בסעיף 2.2, האם אין זה צריך להיות כך גם בסעיף 2.3? ישאל השואל, מה הגיון יש לחייב את המערערת לשלם למשיבה סכום גדול כל כך על חשבון הרווחים מביצוע הפרויקט, אף אם הפרויקט לא יבוצע כלל והמערערת לא תזכה ברווח כלשהו? התשובה מצד המשיבה היא, שהתחייבות המערערת לשלם למשיבה סכום של 1.5 מליון דולר, לפי סעיף 2.3 לת41/, מבטאת איזון הגיוני וראוי של אינטרסים משני הצדדים: מצד אחד, המשיבה ויתרה על סיכויים לרווח גדול הרבה יותר, לפי ת7/, כנגד סכום קצוב, אמנם סכום נמוך יותר, אך סכום שאינו מותנה בביצוע הפרויקט; ומן הצד השני, המערערת היתה מוכנה להבטיח סכום זה, תוך נטילת סיכון שהפרויקט לא יבוצע כלל, כדי להקטין במידה משמעותית את הסכום שהמשיבה היתה צפויה לקבל אם הפרויקט יבוצע. אכן, צריכה אמת להאמר, יש טעם בטענות המשיבה. 10. אף-על-פי כן הגעתי למסקנה, לא בלי היסוס, כי הכף נוטה בעניין זה לצד טענות המערערת. כך פסק בית המשפט המחוזי: לדעתו, על אף לשון הסעיף, לא זו היתה כוונת הצדדים. וכך היא גם דעתי. ראשית, יש לזכור כי ת41/ החליף את ת7/. אמנם, כאמור, המשיבה חולקת על כך, וטוענת כי ת41/ לא נועד אלא להחליף את סעיף 8 לת7/. אולם בנוגע להשתתפות ברווחים אף המשיבה מודה כי כוונת הצדדים בסעיף 2.3 לת41/ היתה, בין היתר, להחליף את סעיף 11 לת7/. ראו סיכום טענותיה של המשיבה בע"א 6345/95 פיסקה 4ד'. ומה נקבע בסעיף 11 לת7/? סעיף זה (שכותרתו "השתתפות ברווחים") קובע כי "לא יאוחר מאשר 30 יום לאחר גמר ביצוע הפרויקט וההתחשבנות בו", תערוך המערערת בדיקה חשבונאית, ואם יתברר אז כי המערערת זכתה לרווח נקי מן הפרויקט, תקבל גם המשיבה סכום מסויים, לפי גודל הרווח, "כחלקה ברווח הנקי". מכאן עולה בבירור כי זכותה של המשיבה לפי סעיף 11 לת7/ מותנית ברווח נקי שישאר בידי המערערת "לאחר גמר ביצוע הפרויקט". ואם סעיף 2.3 לת41/ בא להחליף את סעיף 11 בת7/, הדעת נותנת שגם לפי סעיף 2.3 לת41/ זכותה של המשיבה לתשלום מתבססת על ההנחה שהמערערת תשיג רווח מביצוע הפרויקט. לכן, אם הפרויקט לא בוצע והמערערת לא השיגה רווח מביצועו, לא קמה למשיבה זכות לתשלום לפי סעיף 2.3 לת41/. לשונו של סעיף 2.3 יש בה, כאמור, פנים לטובת המשיבה; אך צריך לומר, יש בה פנים גם לטובת המערערת. הסעיף מגדיר את התשלום המגיע למשיבה כ"היוון חלקה הצפוי ברווחי הפרויקט". לשון זאת תולה את התשלום ב"רווחי הפרויקט". מסתבר כי היא מניחה שיהיו למערערת רווחים מן הפרויקט. כמו כן, הסעיף קובע 3 מועדים לתשלום: הראשון, עם הזכיה בפרויקט; השני - 18 חודשים לאחר הזכיה בפרויקט; השלישי - 3 שנים לאחר הזכיה. מועדים אלה מתיישבים יותר עם ביצוע הפרויקט, שבמהלכו המערערת מקבלת תשלומים עבור הביצוע, ומתיישבים פחות עם אפשרות שהפרויקט בוטל לפני שהחל הביצוע. אם אמנם סעיף 2.3 אינו מותנה כלל בביצוע הפרויקט, והוא בא לתגמל את המשיבה ביום הזכיה בפרויקט, מה טעם היה להפריד בין התשלום לפי סעיף 2.2 לבין התשלום לפי סעיף 2.3? יותר הגיוני היה לצרף את שני הסכומים (200,000 דולר לפי סעיף 2.2 ו500,000- דולר לפי סעיף 2.3) לסכום אחד (בסך 700,000 דולר) שישולם למשיבה עם חתימת החוזה בין המערערת לבין החברה האמריקאית. ישאל השואל: מה ההגיון מבחינת המשיבה לוותר על סיכוי לקבל סכום גדול הרבה יותר מתוך הרווחים הצפויים מן הפרויקט, לפי ת7/, ולהסכים בת41/ לסכום קצוב של 1.5 מליון דולר, אם גם סכום זה אינו בטוח, אלא מותנה בביצוע הפרויקט? התשובה היא, שלפי ת7/ הסכום שהיה מגיע למשיבה היה מותנה, לא רק בביצוע הפרויקט, אלא גם בגובה הרווח שהמערערת תקבל בפועל, לפי התחשבנות שתיערך לאחר גמר ביצוע הפרויקט. מכאן שסעיף 2.3 לת41/ העניק למשיבה יתרונות אחדים, אף אם היה מותנה בביצוע הפרויקט. ראשית, התשלום לפי סעיף 2.3 לא היה מושפע מגובה הרווחים של המערערת מן הפרויקט. ואילו לפי ת7/ (נספח ה), אם הרווח של המערערת מן הפרויקט לא היה עולה על 5 מליון דולר, המשיבה לא היתה זכאית אף לפרוטה שחוקה; אם הרווח של המערערת היה עולה על 5 מליון דולר אך לא היה עולה על 10 מליון דולר, היתה המשיבה זכאית לתשלום בסך 0.5 מליון דולר; אם הרווח היה עולה על 10 מליון דולר אך לא היה עולה על 15 מליון דולר, היתה המשיבה זוכה בסך 1 מליון דולר; וכן הלאה. שנית, לפי סעיף 2.3 לת41/ היתה המשיבה זוכה לתשלום בסך 1.5 מליון דולר בתשלומים, במהלך תקופה של 3 שנים, ואילו לפי ת7/ היא היתה זוכה לתשלום רק לאחר גמר ביצוע הפרויקט, והביצוע היה עשוי להימשך תקופה ממושכת יותר. 11. על יסוד כל האמור, אני מגיע למסקנה כי סעיף 2.3 לת41/ מתבסס על ההנחה שהמערערת תבצע את הפרויקט ותזכה ברווחים, מהם יופרש סכום קבוע למשיבה, ואם בסיס זה נשמט, לא קמה זכות למשיבה לקבל סכום זה. על טענת המשיבה שהיא זכאית לקבל את הסכום שנקבע בסעיף 2.3, כלומר, סכום של 1.5 מליון דולר, גם אם המערערת לא ביצעה את הפרויקט, אמר בית המשפט המחוזי כי היא "גם לא הגיונית ולא צודקת". לדעתי, אין יסוד לומר כי בית המשפט המחוזי טעה, ולפיכך יש לדחות את ערעור המשיבה, ככל שהוא נוגע לעניין זה. 12. המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי טעה כשפסק למשיבה את הוצאות המשפט בסך 10,000 דולר בשקלים. לדעת המערערת, כיוון שהמשיבה תבעה לקבל מן המערערת סכום של 890,000 דולר, ובפועל לא זכתה אלא בסכום של 200,000 דולר, מן הראוי היה לזכות את המערערת בהוצאות ושכר טרחה, ולא להיפך. אולם, כידוע, בדרך כלל אין בית המשפט לערעורים נוטה להתערב בהחלטה של בית המשפט קמא בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר הטרחה, ולא ראינו הצדקה לסטות מן הכלל במקרה זה. 13. התוצאה היא, אם כן, כדלקמן: הערעור של המערערת (אלביט בע"מ) (ע"א 5571/95), הן בנוגע לחובתה לשלם למשיבה סכום של 200,000 דולר והן בנוגע לחובתה לשלם למשיבה את הוצאות המשפט בסך 10,000 דולר, נדחה. הערעור של המשיבה (ת.מ.ס. פרויקטים בע"מ) (ע"א 6345/95) בנוגע לחובתה של המערערת לשלם למשיבה סכומים נוספים, לרבות סכום של 500,000 דולר, נדחה. הערעור של המשיבה מתקבל רק בעניין אחד: הסכום של 200,000 דולר המגיע למשיבה מן המערערת ישא רבית מיום 14.10.1991 (ולא מיום 31.1.1992). בהתחשב בתוצאות, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' זמיר. ניתן היום, ד' באדר א' תשנ"ז (11.2.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק נאמן למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95055710.I01