אסתר מיכאלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5570/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5570/01 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ד' חשין המערערת: אסתר מיכאלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 312/98 שניתן ביום 29.5.01 על-ידי השופטים י' צמח (ע"ה) , אב"ד, מ' נאור וע' קמא תאריך הישיבה: ט' באב תשס"ו (3.8.06) בשם המערערת: עו"ד ד"ר חגית לרנאו, עו"ד קרן מכלוף בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 312/98, בו הורשעה המערערת בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן חוק העונשין), ובעבירות נוספות של נסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, ונדונה למאסר עולם. הערעור על פסק הדין מתייחס לארבע החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי: החלטה מיום 23.12.99 (סגן הנשיא - כתארו אז – צמח (ע"ה), והשופטות נאור וארד (כתארה אז)) בה נקבע כי המערערת מסוגלת לעמוד לדין, והיתה אחראית למעשיה בעת המעשה (להלן ההחלטה הראשונה); הכרעת דין מיום 17.8.2000 (סגן הנשיא צמח, והשופטות נאור וארד; להלן הכרעת הדין); החלטה מיום 17.5.01 (סגן הנשיא צמח, והשופטים נאור וקמא) בה נדחתה בקשת המערערת להטיל עליה עונש מופחת כאמור בסעיף 300א לחוק העונשין (להלן ההחלטה השניה); וגזר דין מיום 29.5.01 (סגן הנשיא צמח, והשופטים נאור וקמא; להלן גזר הדין). על פי הכרעת הדין רצחה המערערת את המנוח סימן מיכל ע"ה (להלן המנוח); יצוין כבר כאן, שאין מחלוקת כי המערערת היא שהמיתה את המנוח. כן הורשעה המערערת בעבירות של ניסיון לרצח וחבלה בכוונה מחמירה, באשר לפגיעות בשני בניו של המנוח ובעובדת מפעלו. היא נדונה למאסר עולם בגין הרצח ולחמש עשרה שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן חמש חופפות למאסר העולם. אירוע הירי - תיאור עובדתי ב. אלה העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין: המערערת היתה בעליו של מוסך באזור התעשיה בעטרות. המוסך פעל בשכנות למפעל "סופר דרינק" (להלן המפעל) - שהיה בבעלות המנוח, ובו עבדו גם בניו רמי, עופר ואורן מיכל (להלן רמי, עופר ואורן). במשך השנים שקדמו לאירוע הקטלני (31.8.98) העלתה המערערת טענות שונות כלפי המפעל, בין היתר ביחס לשימוש בשטח החניה הסמוך למוסך. בחודש מרץ 1998 נפגעה המערערת בעינה, ואושפזה במשך כשבועיים בבית החולים הדסה עין כרם. לאחר האשפוז דעכה העבודה במוסך עד לסגירתו (לפי גרסה אחרת הופסקה פעילות המוסך למעלה משנה לפני האירוע; בית המשפט הסתפק בקביעה כי "בעת האירוע המוסך היה סגור זה מכבר" (עמ' 4 להכרעת הדין)). כחודש לפני האירוע הציעה המערערת שהמפעל ירכוש חלק מהמבנה ששייך לה, ולבקשת המערערת נערכה - כלשונה - "סולחה, שמהיום והלאה זהו. רוצים לעשות ביזנס משותף" (שם). ג. ביום האירוע בסביבות השעה 14:30 הגיעה המערערת אל מר אילן רומן, מנהל מינהלת האזור. רומן הכיר את המערערת, בין היתר, כיון שהיתה פעילה בתחום הביטחון באזור - ומסיבה זו נהגה, לאורך כל השנים, להלך חגורת אקדח. השנים שוחחו על העתקת המוסך לשטח רחוק מהמפעל, ורומן ניסה להניא את המערערת מלשוב ולפתוח את המוסך. רומן התרשם כי המערערת גמרה בדעתה למכור את שטח המוסך למפעל, ושמסיבה זו התכוונה לדבר עם מר חיים אבירם - בעליו של מפעל סמוך, שניהל אף הוא משא ומתן על מכירת נכסיו למפעל. רומן דיווח כי לא הבחין בכל אינדיקציה חריגה בהתנהגות המערערת, וקיבל ממנה תחושה אופטימית של התחלה חדשה במקום חדש. ד. בסביבות השעה 16:30 הגיעה המערערת למפעל. נמסר לה כי המנוח עבר בדיקות רפואיות באותו יום בתל אביב, וככל הנראה לא יגיע למפעל. לבקשת המערערת התקשרה המזכירה למנוח, והעבירה לו את בקשת המערערת לפגוש אותו במפעל. המנוח הסכים להגיע למפעל לזמן קצר, והציע שהמערערת תמתין לו. ביני לביני יצאה המערערת אל מחוץ למפעל עם הבן אורן, והצביעה על נזקים שכנטען גרמו אנשי המפעל בשטח שבבעלותה. אורן טען כי הנזקים לא נגרמו על ידי אנשי המפעל. בשלב זה, ככל הנראה, פנתה המערערת לפגוש את אבירם. אבירם סיפר כי המערערת היתה "במצב רוח סביר רגיל" (עמ' 6), והתעניינה במחיר שהציע לו המנוח. עוד ציינה המערערת בפני אבירם כי בכוונתה למכור חצי ממבנה המוסך למפעל, ולהפעיל את המוסך מחדש בחציו השני. ה. בסביבות השעה 17:00 הגיע המנוח למפעל והסתגר במשרדו עם המערערת עד לשעת הירי - אחרי השעה 20:00. במשך שעות אלה נכנסו למשרד מספר אנשים: שתים ממזכירות המפעל, שהעידו כי באותו יום היתה המערערת רגועה מהרגיל, ושהיא סייעה לתרגם את דבריו של טכנאי מכונות זר שנכנס אף הוא לחדר. בשלב מסוים נכנסו לחדר, יחדיו, גם שני הבנים עופר ואורן - אך המערערת ביקשה להשאיר אותה ביחידות עם המנוח על מנת שיוכלו לקבל החלטות. בשלב מאוחר יותר, כשהודיע הבן עופר שעליו לעזוב את המפעל, ביקשה ממנו המערערת להישאר - אך הוא מיהר לחתונה ועזב את המפעל לפני השעה שמונה. ו. בשעות הערב קרא המנוח לאורן והסביר לו כי ככל הנראה המפעל יקנה, או ישכור, חלק מהמבנה של המערערת. המנוח ביקש מאורן להסביר למערערת כי הם מבקשים לקבל מבנה מוכן, ומסיבה זו עליה לבנות את המחיצה בעצמה. גם הבן רמי נקרא למשרד על מנת לתת עצות טכניות לגבי חלוקת המבנה. בשלב מאוחר יותר התבקש הבן רמי להתקשר לעורכי דין בעניין מס שבח, אך לאור השעה המאוחרת התקשה להשיג עורך דין; עורך דין מסוים טען שלא ניתן לקבל כאלה עצות בטלפון, ויש לקבוע פגישה למחרת. בשלב זה הציע רמי להסיע את המערערת לביתה, אך היא אמרה שהיא מעדיפה לנסוע עם אורן - אלא שזה יצא מהמשרד מספר דקות קודם לכן בהסיעו ברכבו שלושה מעובדי המפעל. המנוח התקשר לאורן, וביקש ממנו לחזור למפעל, מרחק 500 מטרים, ולאסוף את המערערת. השעה היתה בערך 20:30. לאחר ששמע את המנוח מתקשר לאורן, עזב רמי את החדר. ז. כששב אורן למפעל, כעבור דקה, ראה את המערערת יושבת במשרד, וביקש מאחד הפועלים שהיה ברכב - חאדר סעידי - להיכנס ולקרוא לה. סעידי נכנס למשרד וקרא למערערת, והיא שלחה אותו לומר לאורן שמיד תצא. סעידי הספיק להתרחק שישה מטרים, אז שמע שלוש יריות, וראה את המערערת יוצאת מהמשרד כשאקדחה בידה. המערערת צעקה וירתה כדור אחד לעבר הרצפה, וכדור אחד לעבר הקיר. סעידי נכנס לרכב וצעק לאורן שיסע. המערערת ניגשה לרכב, כשהאקדח מאחורי גבה, ושאלה את אורן "איפה אבא שלך?". אורן לא ענה, והמערערת ירתה בו, ובעובדת נוספת שהיתה ברכב - אורית צברי. אורן הצליח לנסוע לעבר סדנה משטרתית, שם הזעיק את השומרים - שוטרי מג"ב - ואמבולנס. לאחר שסייע בהוצאת הפצועים מהרכב, חזרו סעידי ואחד השומרים למפעל ברכבו של אורן. ח. במקביל, הוזעק רמי למפעל. הוא ניגש למשרד ולפתע ראה את המערערת, ומיד ראה רשף של יריות. מתוך אינסטינקט נאבק עם המערערת, והצליח לפרוק אותה מנשקה. לאחר שפורקה מנשקה ישבה המערערת, ואמרה לרמי "סליחה לא ידעתי שזה אתה" (עמ' 17 להחלטה הראשונה). רמי עצמו נפגע ברגלו מהירי. שוטרים שהגיעו לזירת הרצח דיווחו כי מצאו את המערערת כשהיא יושבת על כסא, בהלם, ולא מגיבה לפניות. בהמשך סימנה המערערת כי היא לא חשה בטוב, וביקשה לקחת כדורים שהיו בתיקה. השוטרים הביאו למערערת את תיקיה שהיו במשרד, ואפשרו לה לקחת שלושה כדורים. בשלב זה נציין כי תיקים אלה - המדובר בשני תיקים גדולים וכבדים במיוחד - לא משו מידיה של המערערת כל אותו היום. כשנשאלה מדוע היא נושאת אותם, טענה המערערת כי הם מכילים את כל עולמה, לרבות מסמכים שאין היא יכולה להשאיר "סתם כך". ביום האירוע הוצע למערערת, מספר פעמים, להשאיר את התיקים במשרד או לקבל סיוע בנשיאתם, אך היא סירבה. ט. "מה שראו עיניהם של השוטרים האמורים בזירת האירוע ובדרך בניידת יאפיין את התנהגותה של הנאשמת בימים הבאים של חקירתה: שתיקה, תנועות ידיים, לחישות בהן הצביעה על דברים נחוצים לה" (עמ' 19 להחלטה הראשונה). עד כאן תיאור אירוע הרצח, תיאור לגביו קיימת הסכמה בין הצדדים - ואין אפוא צורך בסקירת העדויות וההודעות השונות לגביו. כפי שנראה עניינו של ההליך המשפטי בבית המשפט קמא, ושוב בבית משפט זה, הוא מצבה הנפשי של המערערת בזמן האירוע והמשפט. שלב החקירה במשטרה י. המערערת נחקרה לראשונה למחרת האירוע. היא לא הגיבה לשאלות החוקרת ולא חתמה על הודעתה. גם בחקירות הבאות מיעטה המערערת לשתף פעולה, דיברה בקול ילדותי ובכייני, וציינה כי אינה זוכרת את האירוע - אם כי הזכירה את הסכסוכים הקודמים שהיו לה עם המפעל. בחקירתה השלישית נשאלה המערערת אם ברצונה לעבור בדיקה פסיכיאטרית, והשיבה כי היא חולה וכואב לה, והצביעה על החלק הימני של ראשה. כעבור מספר ימים (ביום 7.9.98) מסרה המערערת כי היא סובלת מ"בעיות נפש" זה מספר חודשים, ופרשה כי "פעם היא שומעת ופעם לא, פעם זוכרת ופעם לא" (עמ' 21 להחלטה הראשונה). ואולם, הרושם שקיבלה החוקרת מירב גבאי, שליוותה את החקירה כולה, היה שמדובר בהתחזות. החוקרת ציינה כי למיטב שיפוטה יצרה המערערת קשר עם עורך דינה בדיוני המעצר, ושהתנהגויות מוזרות שלה - לרבות "השפרצת" רוק לכיוון החוקרת, ושקשוק באזיקים במהלך הדיון - הופסקו לפי בקשה, ולפיכך משמע שהמערערת היתה מודעת לדרישות הסביבה והגיבה אליהן. ההליך בבית המשפט קמא י"א. ביום 29.9.98 הוגש כתב האישום, אך עקב התארכות ההליכים לקבלת חוות הדעת הפסיכיאטריות בהן נדון בהמשך, נדחתה פתיחת המשפט. בישיבה מקדמית ביום 19.7.99 מסרה באת כוח המדינה כי המערערת אמנם צריכה לעבור ניתוח להסרת גידול שאינו ממאיר מראשה (ארובת עין ימין), אך ניתן להביאה למשפט, ולפיכך יש לקבוע מועדי הוכחות. כן התבקש בית המשפט לדון בסוגיית האחריות הפלילית בזמן האירוע, יחד עם סוגיית המסוגלות לעמוד לדין. נטען, כי מבלי להציג בפני בית המשפט את "התמונה הכוללת", לא ניתן לדון בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין. לכתחילה טען בא כוח המערערת מטעם הסניגוריה הציבורית, עו"ד שניידשר עליו השלום (שייצג את המערערת יחד עם עו"ד ניצני תבל"א), כי יש להפריד בין הסוגיות שכן "אם ינוהל משפט, הנאשמת תצטרך להתגונן גם בחלק העובדתי... הבעיה היא שאם היא לא כשירה לעמוד לדין... היא לא מסוגלת לנהל את הגנתה ולהורות לנו בהתאם" (עמ' 16 לפרוטוקול), אך בהמשך הסכים לעמדת התביעה: "במחשבה שניה, למרות החששות, אני מוכן לקבל את הצעת חברתי שנשמע את כל הראיות ואת העדים" (שם). בסוף הישיבה נקבעו מועדי הוכחות לראשית חודש אוקטובר 1999. י"ב. ביום 8.9.99, עוד בטרם החל המשפט, הגיש בא כוח המערערת בקשה בכתב לקיים את הדיון בשאלת המסוגלות לעמוד לדין לפני הדיון בשאלת האחריות הפלילית ובנפרד הימנו. נטען כי מאז מתן ההסכמה לאיחוד הדיון התברר שהנסיונות לדלות מהמערערת את גרסתה נחלו כישלון, ואין בידי הסניגוריה לגבש קו הגנה מסודר, ולפיכך יש לפצל את הדיון, ורק ככל שתידחה טענת ההגנה לפיה אין המערערת כשירה לעמוד לדין - "לא יהיה מנוס מלהתמודד עם השאלות העיקריות לגופו בשלב השני". ביום 16.9.99 דחה בית המשפט את הבקשה. י"ג. ישיבת ההוכחות הראשונה נקבעה ליום 5.10.99. באותה ישיבה הודיע עו"ד שניידשר כי אינו מצליח לשוחח עם המערערת, ואף שקיים עמה פגישות רבות - היא פורצת בבכי כאשר היא מתבקשת להתייחס לאירוע. במקביל התגלו קשיים בהבאת המערערת לאולם המשפט, שעה שהמערערת הקיאה במעלית. עו"ד שניידשר ציין כי כיון שאין בידו גרסה מטעם המערערת, הוא מבקש לעכב את שמיעת העדויות עד להבאתה לאולם. בעקבות הבקשה יצא בית המשפט להפסקה, אך בהמשך התברר שהמערערת אינה חשה בטוב, והמשך הדיון נדחה למחרת. י"ד. בדיון שנערך ביום 6.10.99 מסרה המדינה כי לאחר הדיון הקודם נלקחה המערערת לבית חולים, אך שוחררה כיון שלא נמצאו ממצאים חריגים. לאולם הדיון הגיעה המערערת כשהיא מלווה ברופא מטעם שב"ס. במהלך ההפסקה קיבלה המערערת זריקה, והרופא ביקש לאפשר לה להמתין מעט. עו"ד שניידשר הסכים להמשך הדיון בהעדר המערערת, ובהמשך ביקש להעלותה לאולם, אך בסופו של דבר נענה לבקשת הרופא - שהועברה באמצעות ההרכב - והסכים להמשיך את יום הדיונים כולו בהעדר המערערת. באותו יום נשמעו 12 עדי תביעה, והמערערת נכחה רק בחלק מעדותם של שני העדים הראשונים (סעיף 46 לנימוקי הערעור). ט"ו. הישיבה השלישית נערכה ביום 13.10.99. הדיון החל באיחור לאחר שהמערערת הקיאה ושילשלה, ובית המשפט הורה על החזרתה לבית המעצר כדי להתקלח ולהחליף בגדים. עם הבאתה לאולם, ועוד בטרם החל הדיון, הקיאה המערערת וצעקה. בית המשפט הציע לעו"ד שניידשר לקיים את הדיון ללא נוכחות המערערת, אך הוא השיב כי בהעדר גרסה מטעמה אין הוא יכול להיענות להצעה. לאחר מספר דקות בהן הפריעה המערערת לקיום הדיון, הורה בית המשפט על הרחקתה מהאולם. בשלב זה ביקש עו"ד שניידשר להפסיק את הדיון על מנת שיוכל לשקול האם בנסיבות יכול הוא להמשיך לייצג את המערערת. בית המשפט דחה את הבקשה, הדיון נמשך, ובאותו יום נשמעו שבעה עדים. בהחלטתו על המשך הדיון קבע בית המשפט "אם ייקבע כי הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין, יוכל הסניגור, אם יראה מקום לכך, בטרם תינתן הכרעת הדין, לבקש לחקור מחדש עד תביעה זה או אחר, שהעיד בשאלת האשמה, וכן יוכל להביא בעניין זה ראיות נוספות מטעמו" (עמ' 3 להחלטה מיום 13.10.99). המערערת נכחה רק בחקירה הראשית של העד הראשון. ט"ז. למחרת היום (14.10.99) טענה המערערת שאין היא מסוגלת לצאת מתאה, ובהמשך להחלטתו מהיום הקודם, הורה בית המשפט על קיום הדיון בהעדרה. גם הדיון הבא (19.10.99) התקיים - לפי החלטת ההרכב - ללא נוכחות המערערת, שטענה שאין היא מסוגלת לצאת מתאה עקב שיתוק בפלג גופה השמאלי. בעקבות החלטות אלה ביקשה הסניגוריה לדחות את המשך שמיעת הראיות, הן על מנת לקבל חוות דעת רפואית נוספת, והן כדי לשקול את עמדתה לגבי ניהול ההליך בהעדר המערערת. הבקשה נדחתה. י"ז. ביום 25.10.99 שבה המערערת והתלוננה שאין היא יכולה לצאת מתאה, ושהיא מרותקת למיטתה מזה שבועיים. בית המשפט הורה לערוך למערערת בדיקות רפואיות, אך החליט לקיים את הדיון בהעדרה. למחרת (26.10.99) הובאה המערערת לבית החולים לצורך בדיקות לקראת ניתוח להוצאת הגידול מארובת עינה הימנית. לאחר מכן הובאה לבית המשפט, אך היא הקיאה בדרך והתלוננה על בחילות קשות. בנסיבות הסכים עו"ד שניידשר לקיים את הדיון בהעדרה. גם ביום 30.11.99 טענה המערערת כי אינה חשה בטוב, ולא הגיעה לבית המשפט. שוב, התקיים הדיון בהעדרה. בשני דיונים אלה נשמעו עשרה עדי הגנה. י"ח. ביום 2.12.99 התקיים הדיון האחרון בשלב זה של המשפט. המערערת הובאה לבית המשפט לאחר שנלקחה לבית החולים לצורך בדיקות נוספות לקראת הניתוח בעינה, אך הקיאה ושילשלה, וביקשה לראות את עורך דינה בתא המעצר. עו"ד שניידשר מסר לבית המשפט כי ניסה לתקשר עם המערערת אך היא דיברה "מתוך עשר דקות שיחה כ-25 שניות לעניין אולי" (עמ' 1095 לפרוטוקול). במועד זה נשמעו שני עדי הזמה וסיכומי הצדדים. ביום 13.12.99 עברה המערערת ניתוח ראשון בעינה לצורך הסרת הגידול. ביום 23.12.99 ניתנה ההחלטה הראשונה. המערערת לא נכחה בדיון. ההחלטה הראשונה י"ט. כאמור, ביום 23.12.99 ניתנה ההחלטה הראשונה שעסקה במאוחד בשאלת האחריות הפלילית והמסוגלות לעמוד לדין. בהחלטה מפורטת, המשתרעת על פני 83 עמודים, סקר ההרכב את חוות הדעת הרפואיות ואת העדויות שנשמעו, וקבע כי המערערת נשאה באחריות פלילית בשעת המעשה, ומסוגלת לעמוד לדין. כ. בית המשפט פתח וציין כי "התנהגותה של הנאשמת היתה יוצאת דופן בעליל. בכל שנות שבתנו על כס השיפוט לא נתקלנו בהתנהגות קיצונית מעין זו" (עמ' 2). עוד ציין בית המשפט כי גם לאחר שהגיע למסקנה כי התנהגות המערערת "מקורה, באופן דומיננטי, בהתחזות ובנסיון להשיג רווח משני... אין פירוש הדברים שבצד ההתחזות אין לנאשמת גם בעיות נפשיות אמיתיות" (עמ' 3, ההדגשה במקור). לאחר שסקר את עובדות האירוע, ואת התנהלות הליכי החקירה והמשפט עד אותו שלב, פנה בית המשפט לסקירת חוות הדעת הרפואיות שניתנו בעניינה של המערערת. כ"א. חוות דעת ראשונית של ד"ר פינקלשטיין (ת/13): יום לאחר מעצרה הובאה המערערת לבדיקת ד"ר פינקלשטיין, מומחית לפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש טלביה. פינקלשטיין רשמה במזכר לרופא בית המעצר כי המערערת אמנם מגיבה להוראות פשוטות, אך אינה משתפת פעולה ולא ניתן לבדוק את הלך החשיבה ותוכנו. פינקלשטיין אישרה להחזיר את המערערת לבית המעצר ללא טיפול תרופתי, בתנאי שתהיה תחת השגחה מירבית. כן ביקשה ד"ר פינקלשטיין להעביר את המערערת להסתכלות יסודית יותר. על פי צו הסתכלות שניתן בבית משפט השלום אושפזה המערערת בכפר שאול להסתכלות מיום 8.9.98 ועד 28.9.98. בסיומה של תקופה זו ניתנה חוות דעת החתומה על ידי הפסיכיאטרית ד"ר רימונה דורסט, מנהלת מחלקה, עו"ס זיוה שטראוס וד"ר זיסלין (ת/12). לגבי חוות דעת זו נחקרה מנהלת המחלקה - ד"ר דורסט. בחוות הדעת נקבע כי בשל הכשלת הבדיקות וההסתכלות אין ממצאים שיכולים לבסס, בשלב זה, קביעה בדבר קיומה של מחלת נפש. נקבע כי המערערת בחרה להציג מצג נפשי מוגזם באורח קיצוני העולה כדי התחזות. המומחים ציינו כי מן הראוי לבדוק את המערערת בשנית אם וכאשר תשנה דעתה ותסכים לשתף פעולה. עוד נקבע כי המערערת מתמצאת בהליכי הדין, כך שהיא מסוגלת לעמוד לדין. ד"ר דורסט העידה בפני בית המשפט פעמיים, ובשני המועדים (ראו עמ' 267 לפרוטוקול מיום 6.10.99 ועמ' 1080 לפרוטוקול מיום 2.12.99) קבעה שהנאשמת מתחזה, שאין היא סובלת ממחלת נפש ושהיא מסוגלת לעמוד לדין. כ"ב. לפי המלצת המומחים מכפר שאול הועברה המערערת לבדיקה נוירולוגית של פרופ' רכס מבית החולים הדסה (ת/10). פרופ' רכס קבע, ואף חזר על כך בחוות דעת נוספת (ת/11) ובעדותו, כי אין כל ממצא אורגני המשפיע על התנהגות המערערת. בהתחשב בְנוסחהּ המסויג של חוות הדעת של ד"ר דורסט (ואוסיף, כי בעדותה היתה נחרצת יותר) החליט ההרכב להורות לפסיכיאטר המחוזי להגיש חוות דעת בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין (החלטה מיום 27.10.98). הבדיקות נערכו במהלך אשפוזה של המערערת במב"ן איילון, ובסופן ניתנה חוות דעת שעליה חתמו ד"ר גרינשפן (מנהל מחלקה), ד"ר חסין (הרופאה המטפלת), וחנה ביטורסקי (קרימינולוגית קלינית) (ת/15). בחוות הדעת נקבע כי ההפרעות המוטוריות השונות שנצפו באשפוז - בכללן סטיית הפה והגפיים, כיווץ כפות הידיים וצליעה - הן תופעה "רצונית ומגמתית" (עמ' 5 לחוות הדעת). ככלל נקבע "שמדובר בהתחזות לצורך השגת רווח משני" (עמ' 6). סוכם כי הנאשמת היתה אחראית למעשיה בעת העבירה, ושהיא מסוגלת לעמוד לדין כעת. כ"ג. ביום 6.7.99 הוגשה לראשונה חוות דעת מטעם ההגנה, שנערכה על ידי פרופ' עמיחי לוי (נ/21), ובה שולבו בדיקות פסיכולוגיות ונוירו-פסיכולוגיות שנערכו על ידי הפסיכולוג ירחמיאל פישמן. בסוגיית האחריות הפלילית קבע פרופ' לוי כי "אין ניתן לשלול שמדובר היה במצב פסיכוטי, עם מחשבות שווא של יחס ושל רדיפה... לכן קימת סבירות לכך שגב' מיכאלי היתה במצב נפשי מעורער בעת ביצוע-המעשה" (עמ' 15 לחוות הדעת). ביחס לסוגיית המסוגלות לעמוד לדין, נקבע כי המערערת סובלת מתמונה מורכבת "של תסמונת מוחית-אורגנית ונפשית משולבת. התסמונת המוחית-האורגנית הנה פרונטלית (מצחית) וימנית בעיקרה; התסמונת-הנפשית מאופינת במרכיב פוסט-טראומטי; ובצביון דיסוציאטיבי/קונברסיבי" (עמ' 17 לחוות הדעת), בגינה "מוערך שגב' מיכאלי משוללת כשירות לעמוד לדין" (עמ' 18 לחוות הדעת). ביום 22.11.99 הוגשה חוות דעת שניה מטעם ההגנה שנערכה על ידי הנוירולוג ד"ר אלי ורטמן (נ/5). בניגוד לאמור בחוות דעתו של פרופ' לוי, ד"ר ורטמן הצטרף לעמדת פרופ' רכס וסבר כי אין מרכיב אורגני-מוחי בולט בהתנהגות המערערת, ובלשונו קיימת "תסמונת פסיכוגנית" (אוסיף, כי בעניין זה ציין ההרכב כי משקבע ד"ר ורטמן - כנוירולוג - שאין מדובר בהפרעה מוחית, היה הנושא צריך לעבור לפסיכיאטר (עמ' 50 להחלטה הראשונה, עמודים 875-869 לפרוטוקול)). כ"ד. ברם, עיקר חידושו של ד"ר ורטמן נגע בשאלת האחריות הפלילית. ד"ר ורטמן קבע כי מאז אשפוזה ביום 15.3.98 נטלה המערערת סטרואידים במינון שהגיע עד כדי 60 מ"ג ליום, שגרמו לה לתסמונת שינוי התנהגותי בתקופה של ארבעה או חמישה חודשים לפני האירוע. נטען כי התסמונת נראית על פניה כתסמונת דכאונית-חרדתית עם מרכיב פרנואידי, ומסתבר שהיא חלפה כשהפסיקה המערערת ליטול סטרואידים במינונים אלה, עם מעצרה, או בסמוך לאחר מכן. ההרכב ציין - בהסתמך על הוראות הרופאים בבית החולים - כי חוות הדעת סתרה את ההנחה העובדתית שהיתה מקובלת עד אותו שלב, לפיה נטלה המערערת סטרואידים במינון של 25 מ"ג בלבד, כמות שאין בה כדי להשפיע השפעה נפשית. כ"ה. בעקבות חוות דעתו של ד"ר ורטמן הגישה המשיבה שתי חוות דעת כראיות הזמה: חוות דעת נוספת של פרופ' רכס (ת/53), וחוות דעת נוספת של ד"ר בר-אל וד"ר דורסט (ת/52). משסיים בית המשפט את סקירת חוות הדעת המרובות שהוגשו, פנה לקבוע ממצאים בסוגיית האחריות הפלילית והמסוגלות לעמוד לדין. סוגיית המסוגלות לעמוד לדין וסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי כ"ו. סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991 קובע: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז..." (ההדגשה הוספה - א"ר). סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 קובע "קבע בית המשפט... שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו". נמצא כי טענה של אי מסוגלות "לעמוד בדין" נשענת על שני יסודות: (1) "אינו מסוגל" (2) "מחמת היותו חולה". במקרה שלפנינו קבע בית המשפט קמא ששני היסודות אינם מתקיימים. בית המשפט פתח בשאלת המסוגלות, ומעבר לצורך, נוכח הכרעתו בה, דן גם בקיומו של היסוד השני "מחמת היותו חולה". כ"ז. ביחס ליסוד הראשון ("אינו מסוגל") קבע בית המשפט, שאמת המידה הרלבנטית אינה מידת הסיוע או התקשורת הקיימת בפועל בין המערערת ובאי כוחה, כי אם יכולת שיתוף הפעולה. קביעה אחרת, כך הוטעם, תביא לקביעה שכל נאשם שאינו משתף פעולה יוכרז כמי שאינו מסוגל לעמוד לדין. אומר כבר כאן, כי בכל הכבוד מסכים אני לקביעה זו. בהתאם פנה בית המשפט לאינדיקציות המעידות על קיום יכולת כאמור. אינדיקציה ראשונה מצא בית המשפט בעובדה שהמערערת שיתפה פעולה עם פרופ' לוי שנפגש עמה שלוש פעמים (וסך הכל 14 שעות), וכך גם עם הפסיכולוג פישמן (עמ' 38-35 להחלטה הראשונה) - ומסרה בפניהם גרסה מפורטת. כ"ח. גם ניתוח הגרסה שמסרה המערערת למומחים מטעמה מעיד, לשיטת בית המשפט, על קוהרנטיות והתאמה למציאות, ולמצער - על הבנת האינטרסים השונים הפועלים בהליך הפלילי. ביחס לשעות שקדמו לירי תאמה הגרסה שמסרה המערערת לזו שמסרו העדים השונים, וגם "לגבי קטעים מסויימים של מה שאירע אחרי היריות, יש דמיון בין גרסתה לבין עדויות אחרות" (עמ' 39, ההדגשה במקור). בכל הנוגע לאירוע הירי עצמו מסרה המערערת למומחים גרסה לפיה היכה אותה המנוח באמצעות פחית שתייה, וניסה לכפות עליה מין אוראלי; כשצעקה נכנסו לחדר הבנים וניסו להשתיק אותה, ואז נשמעו יריות. בית המשפט ציין כי אין הוא רואה צורך לנתח את דברי המערערת בפני המומחה "משל הייתה זו עדות נאשם בפני בית המשפט" (עמ' 39), אך ציין כי הגרסה כוללת "אלמנטים" של הגנה, לרבות הגנה עצמית ולמצער קנטור, ובנוסף התייחסות למצב נפשי מעורער ולצריכת כדורים - וניתן לגזור ממנה איפוא הבנה של האינטרסים הפועלים לטובת המערערת בהליך הפלילי. אינדיקציה נוספת להבנת ההליך מצא בית המשפט בעובדה, שמומחי ההגנה העידו כי המערערת זיהתה אותם כמי שבאו לסייע לה - ושיתוף הפעולה עמם, אף אם היה מוגבל, היה רחב משיתוף הפעולה עם מומחי התביעה. ביחס לשיתוף הפעולה לו זכו באי כוחה של המערערת קבע בית המשפט כי בשל החיסיון אין הוא יכול לקבל תמונה מלאה, אך מדברי עו"ד שניידשר לפרוטוקול משתמע כי זכה לשיתוף פעולה מסוים. סיכומו של דבר - בית המשפט התרשם שלמערערת היתה יכולת מספקת להבין את ההליך המתנהל נגדה ולסייע לבאי כוחה בניהולו. כ"ט. פרופ' לוי התייחס למופרכות הגרסה שמסרה המערערת לאירוע הירי כאינדיקציה להעדר יכולת של הבנה בסיסית של האינטרסים בהליך הפלילי, אך בית המשפט דחה אף טיעון זה בקבעו כי "בנסיוננו השיפוטי, ראינו נאשמים רבים שגרסתם היא 'מוזרה וחריגה שקל להפריך אותה' או שהיא בגדר 'כמו לעצום את העיניים ולהגיד חושך' כלשונו של מר פישמן, וכולם כשירים לעמוד לדין" (עמ' 42). כך נקבע גם ביחס לטענת פרופ' לוי כי התנהגות המערערת גורמת לה נזק. ל. ביחס לטענת פרופ' לוי כי המערערת אינה מבינה את ההליך ברמה המאפשרת לה להפעיל שיקול דעת ולבחור באופן רציונלי בין חלופות, לא קיבל בית המשפט ממצא זה, שכן נקבע כי המערערת מתחזה. מעבר לצורך נקבע, כי גם קביעות מומחי ההגנה לפיהן אין המערערת מסוגלת להבין את מורכבות ההליך ואת הצורך "בשיקולים דקים ומתוחכמים" (עמ' 17 לחוות הדעת של פרופ' לוי, עמ' 43 להחלטה הראשונה), ושבצמתי קבלת החלטות היא מעדיפה את המיידי וקצר הטווח על פני המתוחכם (עמ' 18 לחוות הדעת) - אינן מביאות למסקנה של אי מסוגלות לעמוד לדין. בית המשפט הזכיר את דברי השופט ד' לוין (רע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133, 144), כי "יתכנו בהחלט מקרים של נאשמים שמנת המישכל שלהם איננה גבוהה במיוחד והם יתקשו להבין את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. אין זו סיבה לפטור אותם מעצם קיום ההליכים נגדם", והוסיף שלא מעט "מן הנאשמים הם פרימיטיביים, לא מתוחכמים, אינם יודעים לשקול שיקולים 'דקים ומתוחכמים'... ובכל זאת הם עומדים לדין" (עמ' 44 להחלטה הראשונה). בית המשפט ציין, כי פרופ' לוי "השקיף על נושא היכולת לעמוד לדין מנקודת מבט פסיכיאטרית... עלינו להשקיף על היכולת האמורה מנקודת מבט משפטית" (שם). קיומה של מחלת נפש לצורך שאלת המסוגלות לעמוד לדין (מחלה בזמן המשפט) ל"א. כאמור, בית המשפט סבר כי לא התקיים היסוד הראשון ("אינו מסוגל לעמוד לדין"), אך דן גם בשאלת קיומה של מחלת נפש (עמ' 45). בית המשפט לא מצא לנכון להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם קיומה של פסיכוזה הוא תנאי הכרחי להוכחת אי מסוגלות לעמוד לדין לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי כעמדת המשיבה, או שמא ניתן להסתפק בליקוי נפשי שאינו מאובחן כפסיכוזה כעמדת המערערת - המסתמכת על דברי השופטת לידסקי (ת"פ (ת"א) 3816/94 מדינת ישראל נ' היי ביי בע"מ (לא פורסם)). בית המשפט קבע שלפי שני הפירושים, המערערת מסוגלת לעמוד לדין. ל"ב. לגבי קיומה של הפרעה שיסודה אורגני: בית המשפט דחה את חוות דעתו של פרופ' לוי המתבססת על פגם מוחי-אורגני, הן מכיון שנסתרה כנקבע בחוות דעתו של מומחה ההגנה ד"ר ורטמן (אם כי אציין שניסוחו של ד"ר ורטמן היה מסויג: "אינני סבור שכרגע מרכיב זה הוא הבולט בהפרעות תפקודה... עם זאת קיומו של מרכיב אורגני ברמה נמוכה עלול להגביר התופעות הפסיכוגניות... מצבה הנפשי מקשה בשלב זה על וידוא קיום ואי קיום מרכיב זה" - עמ' 19 לחוות הדעת), והן משום שסתרה את קביעות מומחה התביעה פרופ' רכס – שני האחרונים, שלא כפרופ' לוי, נוירולוגים שזו מומחיותם, והועדפה חוות דעתם. לגבי הפרעה ללא יסוד אורגני: בית המשפט העדיף את חוות הדעת שהגישו ד"ר דורסט וד"ר גרינשפן על פני חוות הדעת של פרופ' לוי. בין השאר נקבע, כי בחוות דעתו שילב פרופ' לוי (פיסית ומהותית) חלקים מחוות דעתו של הפסיכולוג פישמן, מבלי להעבירם "בכור ההיתוך של ראיה כוללת שלו, וכתורה למשה מסיני" (עמ' 56, ההדגשה במקור). עוד נקבע כי בסופו של יום גם פרופ' לוי לא הצביע על מחלת נפש ממנה סובלת המערערת. לגבי חוות דעתו של ד"ר ורטמן נקבע, כי משקבע כי אין המדובר בהפרעה נוירולוגית היה חיווי הדעת צריך לעבור פסיכיאטר (עמ' 50), וכן כי הוא עצמו הסכים - בסופו של יום - כי מדובר, בעיקר, בהתחזות (עמ' 55). ל"ג. הוטעם בהחלטה, כי לאורך תקופות ההסתכלות השונות העידו אנשי הצוות הרפואי שקיימים הבדלים משמעותיים בין התנהגות המערערת בזמנים בהם היא נצפית על ידי אחרים, לבין התנהגותה בזמנים בהם אין היא מודעת שהיא נצפית. פערים אלה - כך נקבע - מעידים שמדובר בהתחזות. עוד הוסף כי גם אם קיים מרכיב של קונברסיה (המרת קונפליקט נפשי להפרעה פיזית) הריהו זניח, ואינו עולה בקנה אחד עם הסימפטומים שמציגה המערערת, ועם הפערים בין התנהגותה כשהיא נצפית להתנהגותה כשאין היא מודעת להיותה נצפית. אוסיף, כי חוות דעתו של ד"ר ורטמן, שיסודה מינון יתר של סטרואידים, רלבנטית לסוגיית האחריות הפלילית בלבד, שכן המערערת הפסיקה ליטול תרופות אלה עם מעצרה. ל"ד. בית המשפט קבע איפוא, שהמערערת אינה סובלת מפגם אורגני, או ממחלת נפש מהסוג המצדיק הכרעה כי אין היא מסוגלת לעמוד לדין. נקבע כי המרכיב הדומיננטי בהתנהגות המערערת הוא התחזות. סוגיית האחריות הפלילית – סעיף 34ח לחוק העונשין ל"ה. בית המשפט קבע, כי גם לעניין הסייג הפוטר מאחריות פלילית (סעיף 34ח לחוק העונשין), נדרשים שני תנאים מצטברים: (1) "בשל מחלה שפגעה ברוחו" קרי, פסיכוזה; (2) "היה חסר יכולת של ממש...". כבר בפתח הדברים קבע בית המשפט כי חוות הדעת מטעם ההגנה התייחסו רק לקיומה של מחלת נפש, ולא לדרישה השניה, ולפיכך "די היה בכך, בלי להיכנס לשאר הטענות, כדי לדחות את הטענה שהנאשמת אינה בת עונשין" (עמ' 58). ברם, בית המשפט המשיך לנתח הן את חוות הדעת, והן את העדויות ביחס למצבה הנפשי של המערערת עובר לאירוע. ניתוח עדויות עדי ההגנה לגבי מצבה הנפשי של המערערת עובר לאירוע ל"ו. חוות דעתו של מומחה ההגנה פרופ' לוי התבססה ברובה על מידע שמסרו משפחתה וחבריה של המערערת לגבי הידרדרות שחלה במצבה הנפשי בחודשים שקדמו לאירוע. מסיבה זו פתח בית המשפט בניתוח הגרסאות שמסרו עדים אלה בבית המשפט, תוך שהוא קובע "אם סיפר עד זה או אחר דברים לאחד המומחים, אך לא חזר על כך בעדות לאחר אזהרה בבית המשפט - אין עיגון מספיק לעובדות עליהן הסתמכו המומחים" (עמ' 60). תחילה ניתח בית המשפט את עדויותיהם של בני הזוג קדם - מעין משפחה "מאמצת" (עמ' 60) של המערערת. ל"ז. עו"ד גב' קדם העידה, כי בחורף 1998 הבחינה שהמערערת אינה יכולה להזיז את אחת מעיניה, ושהיא מתלוננת על ראיה כפולה - ומסיבה זו כפתה עליה לפנות לבית חולים (שם אכן אושפזה לתקופה ממושכת יחסית, 29.3.98-15.3.98). בעקבות האשפוז הממושך נאלצה המערערת לסגור את המוסך שהיה 'כל עולמה' - ולכך היתה השפעה קשה מאוד על מצבה הנפשי. נוספה לכך, על פי העדות, גם העובדה שלתרופות שקיבלה המערערת לטיפול בעינה היו השפעות לוואי קשות - בין היתר שֹיעור יתר בפנים, שגרם לה מבוכה רבה. הגב' קדם העידה שהתנהגות המערערת באותה תקופה היתה "מוזרה מאוד" (עמ' 61): המערערת התפרצה לעבר אחות "שלא תתקרב לארון בו היה מונח התיק שלה" (עמ' 61, עמ' 723 לפרוטוקול), ואספה את הפתקים ממגשי המזון שהוגשו לה מחשש שמנסים להרעיל אותה (עמ' 61, עמ' 734 לפרוטוקול). הגב' קדם ציינה שעד אותה עת היתה המערערת אישה מטופחת, בעלת ביטחון עצמי ומעמד חברתי - ומאז הפכה מסוגרת ומוזנחת. ל"ח. גב' קדם העידה כי הפעם האחרונה בה ראתה את המערערת היתה בלויה של אם המערערת במאי 1998. לפני הלויה ביקרה הגב' קדם בבית המשפחה, לשם הובאה הגופה, והמערערת לקחה אותה לחדר צדדי ואמרה לה שאחיה מבקשים לגזול ממנה את הבית, ובהמשך הוסיפה כי יש לה בעיות בעסקים ורוצים לקחת ממנה גם את המוסך. המערערת נראתה לגב' קדם מדוכאת, כשהיא יושבת ושותקת - שלא כמנהגה משכבר. הגב' קדם העידה כי למערערת היה תיק קטן שהיתה נושאת עימה תמיד - אך באותה תקופה הלך התיק ותפח (כזכור בשעת האירוע כבר היה המדובר בשני תיקים גדולים וכבדים). הגב' קדם העידה כי במהלך המעצר התקשרה המערערת אליה מספר פעמים, התלוננה על ההידרדרות במצבה הרפואי, אך גם שיתפה אותה בהתלבטות לגבי בחירת עורך דין. ל"ט. מר קדם - איש חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית - ציין בעדותו כי בתקופה שקדמה לאירוע ("אני לא יודע אם אפשר להגדיר שנה או חצי שנה, או כמה חודשים") "חלו שינויים לא נורמליים, קיצוניים" (עמ' 63, עמ' 736 לפרוטוקול). מר קדם העיד כי המערערת התנהגה כמי שסובלת ממחלת רדיפה "מין מחלת רדיפה כזאת שמישהו רודף אחריה" (עמ' 63), היא היתה לוחשת בטלפון, ומציינת כי עלולים לשמוע אותה. עוד נמסר כי בעת אשפוזה היתה המערערת ישנה עם אקדחה מתחת לכר, "כי מישהו אולי יבוא" (עמ' 63, עמ' 738-737 לפרוטוקול), וכמובן שלא נפרדה מהתיק ובו מסמכיה ותכשיטיה. מ. הגב' בר לביא, אחותה של הנאשמת, סיפרה כי בעקבות הפגיעה בעינה של המערערת הידרדר מצבה הבריאותי והנפשי, והיא הפכה מדוכאת ושתקנית. הגב' בר לביא העידה כי התחננה בפני המערערת לפנות לפסיכיאטר, אך זו סירבה (עמ' 743 לפרוטוקול), וציינה כי הרופא המטפל הסביר לה שמצבי הרוח נובעים מנטילת הסטרואידים (שם). לאחר פטירת האם חלה הידרדרות נוספת. הגב' בר לביא העידה שהמערערת אמרה לה "אני פוחדת, אני רועדת" (עמ' 65, עמ' 744 לפרוטוקול), וכן שלפעמים לא יצאה מביתה שבוע שלם (עמ' 745 לפרוטוקול), וסיפרה שאין לה כוח והיא רק שוכבת במיטתה. מאידך גיסא העידה האחות כי המערערת הסתירה ממנה את דבר גירושיה שהתרחשו מספר שנים לפני האירוע - אם כי בני הזוג המשיכו לחיות יחד עד לפסח הסמוך לאירוע. כן הודתה האחות שהאחים אכן מכרו את דירת האם. עוד מסרה האחות, כי היא עצמה לא חשבה לקחת מן המערערת את האקדח, אך בִתה הציעה לה לעשות כן מחשש שתפגע בעצמה (עמ' 67, עמ' 753 לפרוטוקול). מ"א. אחות נוספת, הגב' בוזיאשווילי, העידה כי אחרי הניתוח שעברה המערערת בחודש מאי, הפכה שקטה ומבולבלת (עמ' 1007 לפרוטוקול; בית המשפט ציין כי המערערת אכן אושפזה במאי, אך לא עברה ניתוח - ודומה שיש בטעות כדי להעיד על טיב הקשר בין האחיות). גב' בוזיאשווילי העידה כי פגשה את המערערת ב"שבת חתן" בחודש יולי 1998. בניגוד לדרכה הגיעה המערערת לאירוע לא מאופרת, וכשהיא לובשת מכנסיים ונעלי בית - למרות שידעה שהולכים לבית הכנסת (עמ' 1008 לפרוטוקול). בבית הכנסת לא התייחסה המערערת לסובבים, והאחות הסבירה להם שהיא מקבלת תרופות (עמ' 68). בתשעה באב של אותה שנה נפגשו האחיות שוב, באזכרה להוריהן. האחות מסרה שהמערערת הביאה מאה נרות נשמה, ושקיות מהן סירבה להיפרד. האחות ציינה כי המערערת הסתכלה כל הזמן סביבה, ואמרה לה שהיא פוחדת שמישהו רודף אחריה. לכתחילה טענה הגב' בוזיאשווילי כי בין הניתוח (מאי 1998) לפטירת אמן (23.5.98) לא פגשה את המערערת, אך בהמשך שינתה את גרסתה והוסיפה כי פגשה את המערערת גם על מיטת חוליה של אמן - ושכבר שם הפגינה התנהגות מוזרה (עמ' 1020 לפרוטוקול). מ"ב. בית המשפט ייחס משקל נמוך לעדויות שמסרו אחיותיה של המערערת: "קשה שלא להתרשם, כי שתי אחיותיה של הנאשמת עשו כל מאמץ לתאר את הנאשמת כמי שהתנהגה באופן 'לא נורמלי'. האחיות גם ניסו, ולא בהצלחה יתרה, לתלות את ה'אשם' באישפוז ובתרופות" (עמ' 77). בהתחשב במכלול העדויות סיכם בית המשפט "אנו מקבלים שהחודשים שלפני האירוע היו חודשים קשים לנאשמת" (עמ' 78): סגירת המוסך על מקומו הנכבד בחיי המערערת; אשפוזה בשל הבעיות בעין ותופעות הלוואי (בעיקר שיעור היתר); פרידה סופית מבעלה (בפסח אותה שנה); פטירת האם בחודש מאי. "מאוד ייתכן, שהנאשמת הייתה בדיכאון עקב הצטברות האירועים הללו. דיכאון זה השפיע על התנהגותה. ואולם, בין כל אלה, לבין מצב נפשי של פסיכוזה - רב המרחק" (עמ' 78). ניתוח חוות הדעת הרפואיות בסוגיית האחריות על-ידי בית המשפט מ"ג. בית המשפט התייחס לשתי חוות הדעת מטעם ההגנה. חוות דעתו של פרופ' לוי קבעה כאמור כי קיימת סבירות שהמערערת היתה במצב נפשי מעורער בעת האירוע, ושלא ניתן לשלול שמדובר היה במצב פסיכוטי. בית המשפט קבע כי "דעתו זו של פרופ' לוי איבדה יותר ויותר גובה ככל שהתמשכה חקירתו... קביעתו היתה 'שלא ניתן לשלול לא אמרתי אבחנה חיובית'... ' וגם דעתי היא נאמרה בספק דספק, זה לא קביעה" (עמ' 69, ההדגשות במקור; ראו גם עמ' 15 לחוות הדעת ועמ' 630 לפרוטוקול). בנוסף ציין בית המשפט כי חוות הדעת של פרופ' לוי התייחסה לקיומו של פגם אורגני, עובדה שנשללה אפילו על ידי ד"ר ורטמן מטעם ההגנה. מ"ד. בהמשך התייחס בית המשפט לחוות דעתו של ד"ר ורטמן, שכזכור סבר שבזמן האירוע היתה המערערת במצב פסיכוטי זמני כתוצאה ממינון יתר של סטרואידים. בחוות דעתו התבסס ד"ר ורטמן על דברי המערערת ואחותה (הגב' בר לביא) לפיהן "לקחה גב' מיכאלי כ-60 מ"ג ליום (!) עד יום האירוע 31.8.98, כמעט באופן יומיומי" (עמ' 70, עמ' 15 לחוות הדעת). ברם, בית המשפט העדיף את עמדת ד"ר דורסט ופרופ' רכס לפיה אם אכן היתה המערערת במצב פסיכוטי, לא היה הדבר נעלם מהאנשים עמם נפגשה עובר לאירוע: אילן רומן, חיים אבירם, בני המנוח ומזכירותיו. עוד הוטעם, כי אילו היתה המערערת במצב פסיכוטי לא היתה משוחררת מבית החולים טלביה (יום לאחר האירוע), ובוודאי שלא מבלי לקבל טיפול תרופתי (עמ' 72-70). בית המשפט התייחס לדברי פרופ' רכס, לפיהם אילו היתה המערערת במצב פסיכוטי עקב מינון יתר של סטרואידים היו הרופאים שטיפלו בה מעת לעת - במסגרת המעקב במחלקה הנוירולוגית - מבחינים בכך. מ"ה. עוד התייחס בית המשפט לטענה העובדתית בדבר נטילת מינון יתר של סטרואידים. בית המשפט קבע כי המערערת שוחררה מהאשפוז עם הוראה ליטול 30 מ"ג סטרואידים ליממה למשך שישה שבועות. לאחר שחרורה היתה המערערת במעקב במרפאה הנוירולוגית בבית החולים. ביום 20.4.98 כתב ד"ר קאופמן "נרד ל-25 מ"ג", וביום 14.6.98 ציין פרופ' ארגוב "לרדת 25 מ"ג". ביום 30.7.98 נבדקה המערערת לאחרונה במרפאה, ופרופ' ארגוב כתב "אני מוריד אותה בהדרגה מהסטרואידים" (עמ' 74). בית המשפט קבע נחרצות, כי לא הוכח עובדתית שהמערערת נטלה מינונים גדולים ממינונים אלה. ד"ר ורטמן אמנם ציין בחוות דעתו שהמערערת, וגם אחותה, אמרו לו שהמערערת נטלה 60 מ"ג ליום, אך בית המשפט קבע כי מכיון ששתיהן לא העידו בעניין, "למה שטוען ד"ר ורטמן... אין כלל גיבוי בעובדות שהובאו לנו" (עמ' 75 ההדגשה במקור). יתר על כן, במהלך עדותו עומת ד"ר ורטמן עם רישומי קופת החולים, ובסופו של דבר הסכים כי גם אם לקחה המערערת את כל התרופות שקנתה היה המינון היומי הממוצע 44.7 מ"ג בלבד (עמ' 936-919 לפרוטוקול). עוד התייחס בית המשפט לעובדה שהמערערת מסרה לפסיכולוג פישמן שהיא נטלה 80 מ"ג סטרואידים ליום - כיון שחשבה שהתרופות יקלו על הכאבים שחשה בראשה, ושיער כי מדובר בנסיון של המערערת להשתמש בטענת מינון היתר כ"פתח הצלה" (עמ' 76). מ"ו. בית המשפט ציין שגם אם יקבל את הטענות הלא מבוססות בדבר המינונים הגבוהים, יהא עליו להניח בנוסף כי המערערת נפלה קרבן לתופעה "נדירה שבנדירה" (עמ' 76), לפיה מינון יתר של סטרואידים מביא להפרעות מסוג פסיכוזה. "העובדה שתופעה כזו עלולה לקרות, אין משמעותה שכך ארע בפועל" (עמ' 76 ההדגשה במקור). כל זאת מעבר לעובדה שהמערערת היתה במעקב רפואי, וחזקה על הרופאים השונים שהיו מבחינים בתופעות הלוואי - אילו היו כאלה. לסיכום, בית המשפט דחה את עמדת ד"ר ורטמן: "כמה סיבות לדבר... עניין ההתחזות תפס, בהדרגה, יותר ויותר משקל אצל ד"ר ורטמן במהלך עדותו; ... לא חישב... את כמות הסטרואידים המדוייקת שהייתה בידי הנאשמת...; ... ניסה לשכנענו כי 11% מהמטופלים בסטרואידים במינון גבוה לוקים בפסיכוזה; ... הסיג את גבול הפסיכיאטרים". מ"ז. לבסוף סיכם בית המשפט כי "אכן, בן אדם שאין לו שום בעיה גם לא יורה בסופו של דבר" (עמ' 80 בהסתמך על ניסוחה של ד"ר דורסט), ומסתבר כי היו למערערת "עובר לאירוע, וייתכן שגם שנים קודם לכן, בעיות נפשיות" (עמ' 82), אך מכאן ועד הקביעה "שבעת הירי הייתה הנאשמת במצב פסיכוטי - רב המרחק" (עמ' 82). לפיכך נקבע כי המערערת מסוגלת לעמוד לדין, והייתה אחראית למעשיה בזמן האירוע. הכרעת הדין מ"ח. כאמור, עשרה ימים לפני מתן ההחלטה הראשונה, עברה המערערת ניתוח להסרת גידול בראשה. בשל הניתוח נדחה המשך המשפט, אך דומה כי בכל הנוגע למצבה הנפשי - אם כי פחות במישור הפיזי - חל שיפור מסוים. בסופו של דבר, ביום 14.6.00 העידה המערערת (עמ' 1363-1293 לפרוטוקול). בית המשפט ציין כי "בעת עדותה ישבה הנאשמת בכסא גלגלים. משקפי שמש גדולים וכהים כיסו את עיניה, כך שלא ניתן היה ליצור קשר עין עמה. עדותה ניתנה בקול חרישי. ואולם, הנאשמת לא הקיאה ולא שלשלה באולם בית המשפט... היא הייתה מסודרת ונקייה. הפעם בכתה הנאשמת מעת לעת, בלי להשמיע קולות מוזרים" (עמ' 19 להכרעת הדין). בעדותה שהיתה מקוטעת, לא קוהרנטית, והתאפיינה בקטעי שכחה, חזרה המערערת על עיקרי הדברים שמסרה לפסיכולוג פישמן - דהיינו, שהמנוח היכה אותה בפחית שתיה בצד הימני של ראשה וניסה לכפות עליה מין אוראלי. עוד הוסיפה כי "רצו להרוג אותי, ולזרוק אותי לבית נבאללה" (עמ' 25 להכרעת הדין, עמ' 1321 לפרוטוקול). המערערת אישרה את העובדה שאספה את פתקי המזון בבית החולים כי "ניסו להרעיל אותי" (עמ' 1322 לפרוטוקול), ואת העובדה שהניחה את אקדחה מתחת לכרית מחשש שיהרגו אותה (עמ' 1321 לפרוטוקול). לא למותר להוסיף, כי המערערת העידה שהבינה את האמור בכתב האישום - לפחות בקוים כלליים (עמ' 1297-1296), וכן כי עו"ד שניידשר אמר, שהמערערת הבינה את ההשלכות של אי מתן עדות (עמ' 1308 לפרוטוקול). בית המשפט ציין כי "עדותה של הנאשמת רק חיזקה בנו את מסקנותינו לגביה, כפי שפורטו בהחלטה" (עמ' 31). מ"ט. ביום 17.8.00 ניתנה הכרעת הדין. בית המשפט שלל מכל וכל את גרסת המערערת בדבר תקיפתה על ידי המנוח. "הטענה" כך נקבע "היא בבחינת נסיון לתרץ את שלא ניתן לתרץ. ואין אנו מאמינים לה" (עמ' 32). מכאן פנה בית המשפט לניתוח התקיימותם של יסודות העבירה. ביחס ליסוד ההחלטה להמית קבע בית המשפט, כי "מתוך עצם המעשה ומספר היריות (כזכור שלוש במספר - א"ר) יש ללמוד בודאות על כוונתה של הנאשמת להמית את המנוח" (עמ' 33). עוד התייחס בית המשפט לאפשרות לראות בעובדה שהמערערת ריכזה את כל בני המשפחה יחד (כזכור היא ביקשה מאורן שכבר יצא לדרכו לשוב לאסוף אותה) אינדיקציה להתגבשות ההחלטה להמית. ביחס ליסוד ההכנה נקבע כי "בעצם שליפתו של האקדח, כיוונו לעבר המנוח, והיריות בו יש בהן כדי לגבש את ההכנה" (עמ' 33). עוד הוסיף בית המשפט כי העובדה שהמערערת ביקשה מסעידי לחזור לרכבו של אורן יש בה משום מעשה הכנה - סילוק גורם מפריע. ביחס ליסוד השלילי (לעניין הרצח) של העדר קינטור, נקבע כי מרגע שנדחתה גרסת המערערת לגבי תקיפתה על-ידי המנוח, אין כל טענה עובדתית המגבשת קינטור. מעבר לצורך, כנאמר, התייחס בית המשפט גם למניע לרצח. נקבע כי בליבה של המערערת הצטבר כעס כלפי המפעל, שיחד עם המתח הנפשי בו היתה שרויה באותה תקופה, גרם לה לפגוע במנוח ובבניו. נ. ביחס לפציעת שני הבנים (אורן ורמי) והעובדת שהיתה ברכבו של אורן (אורית), נקבע כי אין ספק שהמערערת התכוונה לגרום למותו של אורן, ומסיבה זו ניתן להרשיעה בנסיון לרצח. עוד נטען כי מתקבל על הדעת שהמערערת כלל לא התכוונה לפגוע באורית, אך חל כאן הכלל של כוונה מועברת (סעיף 20(ג)(2) לחוק העונשין), ולפיכך ניתן להרשיע את המערערת בעבירה של נסיון לרצח כלפיה. לגבי הירי ברמי שנפגע ברגלו בלבד, קבע בית המשפט כי נותר ספק האם המערערת התכוונה להמיתו או רק לפגוע בו ולחבול בו חבלה חמורה. לפיכך הורשעה המערערת בעבירה של רצח בכוונה תחילה, בעבירה של נסיון לרצח ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. ההחלטה השניה נ"א. לאחר הכרעת הדין הודיעו הסנגורים כי בכוונתם להגיש חוות דעת בסוגיית העונש המופחת (מאת פרופ' יגאל גינת), ומסיבה זו ניתנו מספר דחיות ארוכות. באותה תקופה גם חלה ונפטר למרבה הצער בא כוח המערערת, עו"ד שניידשר ע"ה, וגם נסיבות מצערות אלה הביאו להתארכות ההליך. ולבסוף, משהתברר כי ההליך עתיד להתמשך מעבר לצפוי, הסכימו הצדדים להחלפת השופטת ארד, שהייתה צריכה לצאת לשבתון בחו"ל בשופט עזרא קמא. לאחר פטירת עו"ד שניידשר ייצג את המערערת הסניגור הציבורי המחוזי - עו"ד הכהן, יחד עם עו"ד ניצני שייצגה כאמור את המערערת מראשית ההליך. נ"ב. מטעם המערערת ערך כאמור חוות דעת, ובהמשך גם העיד פרופ' יגאל גינת. לשיטתו, לפחות מאז חודש מרץ 1998 סבלה המערערת מהפרעה דלוזיונלית, כשמחשבות השווא הן מסוג מחשבות רדיפה ("שהתמקדו בעיקר סביב בני משפחת מיכל... גם כיום... ממשיכות מחשבות השווא הפרנואידיות הללו להתמקד במשפחת מיכל ושלוחיהם" - עמ' 5 לחוות הדעת) - ומאז האירוע גם מתסמינים דיסוציאטיביים בולטים. הדיאגנוזה נסמכה על אותם ממצאים עליהם נסמכו חוות הדעת הקודמות, ובנוסף על ניתוח עדות המערערת בפני בית המשפט - העולה, כנאמר, בקנה אחד עם תסמיני ההפרעה: שכחה דיסוציאטיבית והפרעה דיסוציאטיבית מוטורית. פרופ' גינת התייחס לשינויים שחלו בהתנהגות המערערת בחודשים שקדמו לאירוע: הסתגרות, הזנחה עצמית ובעיקר חשדנות גדולה. הוזכר כי כבר באשפוז בחודש מארס 1998 חשבה המערערת שמנסים להרעיל אותה, ולכן שמרה את פתקאות הכלכלה וישנה כשאקדחה מתחת לכר, ועוד כהנה. הידרדרות זו, יחד עם קשיים אובייקטיביים - הפגיעה בעין, הפרידה מבעלה, מות האם, אי היכולת לנהוג, סגירת המוסך וההבנה שעליה למכור אותו למפעל - הביאו את המערערת לפגישה הגורלית עם המנוח, ושם התפרצו יחדיו. יתכן שהמערערת, כך נאמר, אף תפסה את מעשיה - כתוצאה ממחשבות הרדיפה - כהגנה עצמית. יחד עם חוות הדעת הוגשו מספר מסמכים, בעיקר תרשומות של גורמי הטיפול הנוכחיים, בהם נרשמו מחשבות שווא ומחשבות רדיפה של המערערת. נ"ג. עוד ציין פרופ' גינת, שהמערערת ככל הנראה באמת אינה מסוגלת לזכור את אירוע הירי עצמו. פרופ' גינת לא ידע לומר אם לסטרואידים היתה השפעה על מצבה הנפשי של המערערת - והוא ציין שאף לעת עדותו היא סובלת ממחשבות רדיפה בכלא ("בטוחה שבכלא יש אנשי צוות 'מהעדה שלהם' (של משפחת מיכל - א"ר)" (עמ' 6 לחוות הדעת)) ומדווחת על שמיעת קולות. עקב חששה שיפילו אותה מכסא הגלגלים במדרגות מפסידה המערערת את ביקורי משפחתה, ובפועל היא חיה בבדידות חברתית גמורה (עמ' 7 לחוות הדעת). נטען כי ישנן אינדיקציות רבות לכך שאין מדובר בהתחזות: הנאשמת נמצאת מזה זמן רב בכסא גלגלים, ואין כל חולק שהיא סובלת מדלדול שרירים ומקשיחות שרירים קבועה, ומכאבים. היא גם מתלוננת על קשיי ראיה וריכוז. "נדיר מאוד עד בלתי אפשרי שהתחזות תביא למצב שיש ממצאים אובייקטיביים כל כך חמורים" (עמ' 6 לחוות הדעת). ביחס לגידול (ואוסיף, לאפשרות שהגידול הוא הגורם לשיתוק) ציין פרופ' גינת שהוא "נמצא כולו בארובת העין ולא בקופסת הגולגולת, אינו לוחץ על המוח או משפיע עליו ישירות" (עמ' 6 לחוות הדעת). בדיון שהתקיים ביום 3.4.01 (עמ' 1381-1379 לפרוטוקול) אישר הסניגור, עורך דין הכהן, כי דברי המומחה ביחס להפרעה ממנה סובלת המערערת עתה ולא היתה לה בעת האירוע אינם רלבנטיים לסוגיית סעיף 300א; וכן שאין בכך כדי להשליך על תקפות ההחלטה הראשונה. נ"ד. מטעם התביעה ערך חוות דעת, ובהמשך גם העיד, ד"ר דנילוביץ (סגן הפסיכיאטר המחוזי). ד"ר דנילוביץ חלק על ממצאיו של פרופ' גינת. נטען כי המערערת מעולם לא היתה בטיפול נפשי, והיא תיפקדה כראוי. הממצאים עליהם הצביע פרופ' גינת הוסברו על ידי ד"ר דנילוביץ כתגובה דכאונית לאירועים הקשים שעברו על המערערת. עוד צוין, כי מעדויות השוטרים עולה, שהשינוי במצבה הנפשי התרחש מייד אחרי הירי, ולא לפניו (עמ' 5 לחוות הדעת). נטען כי הפרעה דלוזיונלית מסוג פרנואידי היא מצב כרוני (עמ' 6 לחוות הדעת) שיש לסובלים ממנו נטייה לשתף בו את הסובבים; אין זה מסתבר, כך נאמר, שכל המומחים שבדקו את המערערת לפני פרופ' גינת, לא שמו לב להפרעה כאמור (עמ' 6 לחוות הדעת). נטען כי "נשיאת תיקים כבדים עם מסמכים ואפילו שינה עם אקדח מתחת לכר, אם זה אכן קרה, אינם מעידים על מחשבות שווא במובן הדלוזיונלי. את האמירה 'רצו להרוג אותי' הנאשמת השמיעה ומשמיעה רק בהקשר ליום האירוע" (עמ' 7 לחוות הדעת. אציין כאן כי המשפט האחרון אינו נכון עובדתית, ולכך נשוב בהמשך). ביחס לשכחה, נטען כי מדובר בהתחזות, שכן הפרעה דיסוציאטיבית נוטה לחלוף כעבור מספר ימים. ד"ר דנילוביץ סבר שהמערערת סובלת מהפרעת אישיות בעלת קווים היסטריים ופרנואידיים, שאינה עולה כדי הפרעה נפשית חמורה כמובנה בסעיף 300א. בעדותו העלה ד"ר דנילוביץ אפשרות נוספת, לפיה מדובר בהפרעה נרקיסיסטית שהביאה את המערערת למצב דיכאוני (עמ' 1507 לפרוטוקול). נ"ה. בית המשפט דחה את חוות דעתו של פרופ' גינת. בראשית דבריו חזר בית המשפט על האמור בהחלטה הראשונה, כי "בן אדם שאין לו שום בעיה גם לא יורה בסופו של דבר", וציין כי אין ספק שמערערת סבלה מהפרעות נפשיות אלה ואחרות. השאלה היא, כך נקבע, האם סבלה המערערת מהפרעה דלוזיונלית. על שאלה זו השיב בית המשפט בשלילה. נקבע, כי אין זה סביר שההפרעה הדלוזיונלית אותה איבחן פרופ' גינת נעלמה מעיניהם של כל בעלי המקצוע שבדקו את המערערת. טענתו כי יש לו יתרון עקב ראיית הדברים בפרספקטיבה ארוכת טווח נדחתה, כיון שכל שנוסף לראיות לאחר חוות הדעת הקודמות היתה עדות המערערת, שהיתה קצרה ולא הוסיפה רבות. נ"ו. מאידך גיסא, בית המשפט התייחס לכך שכבר פרופ' לוי העלה את האפשרות שהמערערת סבלה ממצב פסיכוטי של מחשבות שווא של רדיפה. משמעות קבלת חוות דעתו של פרופ' גינת - כך נקבע - היא איפוא חזרה על טענה שנדחתה בהחלטה הראשונה. עוד נטען כי המומחים האחרים שבדקו את המערערת בשלב הראשון דחו את אבחנתו של פרופ' לוי, וקבעו כי אין אינדיקציה להפרעות דלוזיונליות (ת/15, עמ' 22 להחלטה השניה). ולבסוף, ודומה כי זה העיקר, נקבע כי חוות דעתו של פרופ' גינת מיוסדת על ההנחה שהמערערת מאמינה לדברים שמסרה לו, אך בית המשפט התרשם כי מדובר בהתחזות בלבד - וכך נקבע בהחלטה הראשונה. נ"ז. עוד התייחס בית המשפט לפגמים שזיהה בחוות דעתו של פרופ' גינת. בכללם, העובדה שבחוות הדעת ציין שככל הנראה התקף האלימות לא היה מתוכנן (עמ' 5 לחוות הדעת), אך בעדותו הסביר את העובדה שהמערערת היתה רגועה מתמיד ביום האירוע, בכך שכבר גמלה בליבה ההחלטה - "שעצם העובדה שהיא עשתה החלטה... מאוד הרגיע אותה" (עמ' 5 להחלטה). גזר הדין נ"ח. ביום 24.5.01 התקיים דיון לגבי העונש, וביום 29.5.01 ניתן גזר הדין. משנדחתה הטענה לעניין עונש מופחת בעבירת הרצח, באופן טבעי היתה השאלה המרכזית בנסיבות גובה העונש על העבירות הנלוות לרצח, ובעיקר מידת החפיפה עם עונש המאסר על עבירת הרצח. הרצח עצמו דינו מאסר עולם. בית המשפט דחה את בקשת ההגנה להטיל עונשים חופפים בלבד. נקבע כי המדובר במעשים שגרמו לפגיעות באנשים שונים, ושהערך של קדושת חיי אדם מחייב שלא להסתפק בעונש מאסר העולם בגין הרצח בלבד. עם זאת, בית המשפט הביא בחשבון את מצבה הנפשי הקשה של המערערת עובר לאירוע, והתייחס לדברי ד"ר דנילוביץ כי בהתנהגותה אחרי האירוע המערערת "כאילו מענישה את עצמה" (עמ' 4 לגזר הדין). עוד התייחס בית המשפט לעדויות האופי, לפיהן "עשתה הנאשמת כל ימיה מעשי צדקה וחסד וסייעה לאחרים" (שם). מטעמים אלה גזר בית המשפט על המערערת מאסר עולם בגין עבירת הרצח, וחמש עשרה שנות מאסר בגין העבירות הנוספות, מתוכן חמש חופפות למאסר העולם. תחילת המאסר נקבעה ליום מעצרה של המערערת - 31.8.98. הטענות בערעור נ"ט. ניתן לסווג את טענות הערעור לחמש קבוצות עיקריות: (1) כי שמיעת המשפט בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין בחדא מחתא עם סוגיית האחריות הפלילית גרמה למערערת עיוות דין - כיון שהמערערת לא היתה נוכחת ברובו המכריע של המשפט, ולא שיתפה פעולה עם באי כוחה; (2) כי שגה בית המשפט כשדחה את חוות הדעת מטעם מומחי ההגנה בכל הנוגע לאחריות הפלילית, ובפרט בכל הנוגע להשפעת הסטרואידים; (3) כי למצער היה מקום להחיל את הסייג הקבוע בסעיף 300א לעניין עונש מופחת; (4) כי לא הוכחה התגבשות של "החלטה להמית"; (5) לחלופין, כי יש לראות בכל שלבי אירוע הירי "אותו מעשה" (כהגדרתו בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי), ולכן שגה בית המשפט בכך שהטיל על המערערת יותר מעונש אחד. עוד נטען כי היה ראוי להסתפק בעונשים חופפים. נדון בטענות המערערת ובתגובות המשיבה אחת לאחת. דיון והכרעה טענת עיוות הדין ס. לטענת המערערת, כאמור, שגה בית המשפט בכך שדן בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין יחד עם סוגיית האחריות הפלילית; אם מתעוררת שאלה של מסוגלות על בית המשפט - כך נטען - להכריע בה מיידית, ובנפרד מהדיון בעניינים אחרים, זאת בהסתמך על דברי המלומד קדמי: "ההחלטה בטענה ניתנת על אתר, ואין לדחותה לשלב אחר של הדיון" (על סדר הדין בפלילים (כרך ג', 2003) 1434). הוטעם כי טענת אי מסוגלות אינה אחת מן הטענות המקדמיות שבסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי, ומסיבה זו אין חל עליה סעיף 150 הקובע "בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט" (ההדגשה הוספה - א"ר). את החובה לפסוק בשאלת המסוגלות לאלתר ובמנותק מבירור האשמה מבקשת המערערת להסיק גם מסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א - 1991, המקדים את החלטת בית המשפט "כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין" להחלטה להמשיך "לברר את אשמתו". נטען כי איחוד הדיון גרם עיוות דין למערערת, ועקב הכורח לקיים את הדיון בסוגיית המסוגלות בהעדר המערערת - כורח עליו אין המערערת חולקת - נמצא שגם הדיון בסוגיית האחריות הפלילית התקיים בהעדרה. איחוד הדיון גרם, כנטען, לכך שרוב ההליך התקיים מבלי שהמערערת יצרה קשר אפקטיבי עם באי כוחה; מסיבה זו גם התגלו עובדות חדשות במהלך המשפט (בעיקר בכל הנוגע לטיפול בסטרואידים), דבר שהביא לשינויים בגרסת ההגנה, אשר כנטען ערערו את מהימנות המערערת בעיני בית המשפט. עוד נטען כי לקביעת בית המשפט בסוגיית המסוגלות לעמוד לדין - לפיה המערערת מתחזה בשלב שמיעת המשפט, היתה השפעה על נכונות בית המשפט לקבל את טענת המערערת בסוגיית האחריות הפלילית, נושא המתייחס למצב הנפשי בעת האירוע. ס"א. בעניין זה טוענת המשיבה כי בנסיבות לא היה מנוס משמיעת שתי הסוגיות במאוחד - ואף בא כוח המערערת הסכים לכך בתחילה. נטען כי ההגנה היא שכרכה את שתי הסוגיות (ראו פסקה 8 להחלטה הראשונה), ושחוות הדעת השונות ביססו את העמדה בסוגיית המסוגלות על השינויים שחלו בהתנהגות המערערת בחודשים שקדמו לאירוע. עוד נטען כי שמיעת המשפט בהעדר המערערת לא נבעה מאיחוד הדיון בשתי הסוגיות - אלא מהתנהגות המערערת (תוך הפניה לסעיף 131 לחוק סדר הדין הפלילי, לעניין נאשם המפריע לדיונים), וממצבה הבריאותי (תוך הפניה לסעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי, לעניין נאשם שהדיון עלול להזיק לבריאותו); אלה לא איפשרו דיון בנוכחות המערערת. נטען כי על מנת למנוע עיוות דין התחייב בית המשפט, כבר בפתיחת ההליך, לאפשר להגנה להעיד מחדש עדים אם תדחה טענת אי המסוגלות - כפי שאכן קרה בפועל (עדות המערערת). נטען כי המערערת, כשהייתה מעוניינת בכך, ידעה ליצור קשר עם באי כוחה ועם המומחים מטעמה. ולבסוף - נטען כי לנאשם אין זכות קנויה לדרוש מבית המשפט להפריד בין הסוגיות לפי נוחותו, כך שאם התחזותו לא תשכנע בסוגיית המסוגלות, יוכל לנקוט קו חלופי בסוגיית האחריות. נטען כי "גם לתביעה שמורה הזכות להציג ראיות בהקשר זה (של המסוגלות - א"ר)... על מנת להשמיט את הבסיס מתחת לעמדה התומכת בטענת הנאשם" (קדמי, שם), וגם מסיבה זו רשאי היה בית המשפט לדון בסוגיות במאוחד. ס"ב. לאחר העיון סברתי כי אין מקום להיענות לערעור בעניין זה. בסעיף 66 לנימוקי הערעור נאמר כי "אין הסניגוריה מבקשת לערער על החלטת בית המשפט לפיה אסתר מיכאלי כשירה לעמוד לדין. טענת הסניגוריה מתמקדת בהשפעה שהייתה לצורה בה נוהל המשפט... על החלטת בית המשפט בדבר מצבה הנפשי של אסתר בעת ביצוע העבירה" (עמ' 31). נמצא אפוא כי אין חולק על קביעת בית המשפט לפיה "הנאשמת מסוגלת לעמוד לדין... המרכיב הדומיננטי בהתנהגותה... הוא - התחזות ורצון להשיג רווח משני" (עמ' 57 להחלטה הראשונה). נוכח קביעה זו יש לראות במערערת כמי שבחרה שלא לשתף פעולה עם ניהול ההליך - ועליה לשאת בתוצאות בחירתה: "נאשם המעלה להגנתו גרסת שקר הנדחית על-ידי בית-המשפט, המרשיעו על-פי העובדות שהוכחו, אפילו אלה לא פורטו בכתב האישום, לא ישמע בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה לומר את האמת. הדיון הפלילי אינו משחק, ועמדות הצדדים אינן עמדות במשחק, אשר ניתן לשנותן ולהזיזן כחיילים על לוח שח. קו ההגנה בו בוחר נאשם הוא ענין רציני, על הסיכויים והסיכונים שבו" (ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 616 - השופט, כתארו אז, ברק, ההדגשה הוספה - א"ר; ראו גם ע"פ 747/86 הלל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447). משאין עוררין על הקביעה כי המערערת היתה מסוגלת לעמוד לדין, ומשנקטה לפי בחירתה שלה בקו הגנה של הימנעות משיתוף פעולה - באופן חלקי ובהתאם לאינטרסים כפי הנקבע - עם ההליך, אין היא יכולה להישמע בטענה שאילו היה מתקיים דיון נפרד בין שאלת הכשירות לשאלת האחריות, הנה לאחר שהיה נקבע כי היא כשירה לעמוד לדין היתה משנה את דרכה - ומשתפת פעולה עם ההליך באופן מלא בכל הנוגע לסוגיית האחריות. בהקשר אחר נפסק כי "משבחר הנאשם בקו הגנה המכחיש לחלוטין כל מעשה קשר, אין הוא יכול לטעון כי נמנעה ממנו הזדמנות סבירה להתגונן בכך כי קשר אמנם קשר, אך אין זה הקשר שבו הורשע" (ע"פ 63/79 הנזכר בעמ' 616; ראו גם ע"פ 5314/96 רונן בן שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הוא הדין במקרה שלפנינו: משבחרה המערערת להגביל את מידת שיתוף הפעולה עם ההליך כחיזוק לטענת אי מסוגלות, אין היא יכולה לטעון כי נמנעה ממנה הזדמנות סבירה להתגונן בסוגיית האחריות הפלילית. בכל הנוגע לפיצול או איחוד הדיון "מטרת ההליך אינה להעניק יתרונות טקטיים, לא לתובע ולא לנאשם" (ע"פ 639/79 דוד אפלל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561 – 575 השופט, כתארו אז, ברק, ביחס לקיום משפטי זוטא לקבילות הקלטות). אכן, בהליך הפלילי מטבע ברייתו יש כוח רב יותר לתביעה, הממלכה, מאשר לנאשם, ועל כן יש חשיבות מאין כמותה, בגדרי זכויות חוקתיות של כבוד האדם וחרותו, להקפדה על זכויותיהם של נאשמים (וחשודים). ואולם, גם לכך יש גבולות, ואותם יש לבדוק וליישם על פי נסיבות המקרה. דומה איפוא כי אין לקבל טענה של עיוות דין עקב איחוד הדיון בשתי הסוגיות. כל זאת מבלי להטיל ספק בכך שהמערערת סבלה, וככל הנראה עדיין סובלת, מבעיות נפשיות שעל משקלן נעמוד בהמשך. סוגיית האחריות הפלילית - טענות הצדדים ס"ג. טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שלא העניק משקל ראוי לעדות בני הזוג קדם בכל הנוגע להידרדרות שחלה במצבה הנפשי בחודשים שקדמו לאירוע, בכלל זאת לקווים פרנואידיים (חשש לדבר בטלפון נייד, הנחת האקדח מתחת לכר בבית החולים, איסוף פתקאות המזון, היצמדות לתיקים הגדולים), להזנחה ולהסתגרות קיצוניים, ולקריסה טוטאלית מיד אחרי האירוע. לאלה נמצא חיזוק גם בעדויות שמסרו אחיותיה של המערערת - אך להן ייחס בית המשפט משקל נמוך. נטען מטעם המערערת כי התנהגות זו נופלת בגדריה של "סטיה ברורה וחד משמעית אפילו מאותה הנורמה שסתם פושעים הפועלים על פי דחפים בלתי נורמליים לוקים בה" (ע"פ 187/61 פנו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז(2) 1105, 1112 - השופט, כתארו אז, חיים כהן). ס"ד. עוד נטען, כי בית המשפט פירש באופן מוטעה את חוות דעתו של פרופ' לוי, וכי בניגוד לקביעת בית המשפט, החשש לקיומה של תסמונת פרנואידית לא נאמר "בספק דספק" (עמ' 69 להחלטה הראשונה), והמומחה אף ציין כי אילו היו מביאים בני הזוג קדם את המערערת לחדר מיון, ומספרים לו בזמן אמת את תיאוריהם היה שוקל "צורך באשפוז, אולי צורך באשפוז כפול (ככל הנראה צריך להיות כפוי - א"ר)" (עמ' 620 לפרוטוקול). עוד נטען כי טעה בית המשפט בקבעו כי קיימות סתירות בין חוות הדעת של פרופ' לוי לחוות הדעת של ד"ר ורטמן בכל הנוגע לקיומו של ממצא אורגני - שכן כל שהאחרון קבע הוא "אינני סבור שכרגע מרכיב זה (מרכיב אורגני - א"ר) הוא הבולט בהפרעות תפקודה" (עמ' 19 לחוות הדעת). נטען כי בית המשפט ייחס משקל רב לעדויות שמסרו העדים שפגשו את המערערת ביום האירוע - ובפרט לכך שהמערערת היתה רגועה ולא נראתה כאילו היא נתונה בהתקף נפשי - וכי דווקא עדויות אלה מלמדות על הסתמיות וחוסר הרציונאליות של הירי. זאת לפי ההנחה כי "היעדרו (המוכח) של מניע מהווה ראיה נסיבתית לכך שהמשיב לא ביצע את המעשה ברצון חופשי מלא" (ע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט, כתארו אז, מצא (להלן עוקב)). עוד נטען כי גם התנהגות המערערת מיד לאחר הירי מעידה על כך שהאירוע התרחש ללא שליטה או תכנון מראש. ס"ה. לבסוף, נטען כי דחיית חוות דעתו של ד"ר ורטמן התבססה על קביעת בית המשפט לפיה "גם אם הנאשמת לקחה את כל התרופות אותן קנתה... המינון היומי... עומד על כ 44.7 מ"ג בלבד" (עמ' 75 להחלטה הראשונה). נטען כי חישוב ממוצע זה אינו משקף את העובדה שהמערערת הגדילה בהדרגה את המינון שנטלה, בסברה שהכדורים יקלו את כאביה. עוד הוסף, כי קביעת בית המשפט לגבי הירידה במינון הסטרואידים התבססה על הנחיות רופאי בית החולים הדסה, אך כבר במהלך המשפט התברר בעדות רופא המשפחה ד"ר סיני, כי הוא רשם למערערת מינונים הולכים וגדלים של סטרואידים (סעיף 80 לנימוקי הערעור). ס"ו. ד"ר סיני העיד כי לא היה בקשר עם רופאי בית החולים (עמ' 765-764, 779 לפרוטוקול), ואישר כי הוא סיפק למערערת כמויות גדולות מהמינון שנקבע בבית החולים, על מנת "שיהיה בהישג ידו של החולה מספיק תרופה... בוא נגיד מאיזה סיבה מאבד אותו (צ"ל אותה - א"ר), או הולך לבית החולים ומעלים לו את המינון... זה יכול לסכן את החיים" (עמ' 767 לפרוטוקול). עדותו של ד"ר סיני מגלה, כך לעמדת באי כוח המערערת, רשלנות חמורה - הבאה לידי ביטוי ברישום מינונים גדולים של סטרואידים ללא הנחיות באשר לנטילתם, ללא מעקב או פיקוח ובלא תיאום עם רופאי בית החולים (סעיף 80 לנימוקי הערעור). אומר כאן, כי ראיות חדשות שהוצגו בפנינו ושהחלטנו לקבלן (האחת מהן נתקבלה אך בסוגיית העונש) - וראו להלן - מורות בסבירות גבוהה כי בשבועות שלפני האירוע נטלה המערערת עד 80 מ"ג סטרואידים ביממה, כמות העולה בקנה אחד עם הגרסה שמסרה למומחים. ולבסוף, נטען כי בפרספקטיבה של שבע שנים, ניתן לראות כי טענת ההתחזות אינה מספקת. נטען כי גם כיום סובלת המערערת משיתוק בחצי גופה השמאלי, וכי היא עברה שני ניתוחים והקרנות להסרת הגידול מארובת העין - אשר בניגוד לתחזיתו של פרופ' רכס פרץ את תחום ארובת העין וחדר לאזורים נוספים בראשה (סעיף 75 לנימוקי הערעור). ס"ז. מנגד טוען בא כוח המשיבה כי לא נפל כל פגם בדחיית חוות דעתו של ד"ר ורטמן. נטען כי חוות הדעת נשענה על שני יסודות: (א) נטילת מינון גבוה של סטרואידים; (ב) שגרמו לשינויים בהתנהגות המערערת. ביחס ליסוד הראשון נטען כי רופאי בית החולים הורו למערערת להפחית את המינון - ואין בסיס לטענה שלא כך היה בפועל. נטען כי ד"ר סיני אמנם רשם מינונים גבוהים של סטרואידים - אך הוא עצמו העיד כי לא הורה למערערת ליטול מינון גבוה, ומטרת המרשם היתה שבמידה שרופאי בית החולים יגדילו את המינון, יהיה למערערת מלאי מספיק (עמ' 767 לפרוטוקול). עוד נטען, כי גם אם נניח שהמערערת נטלה מינון גבוה של סטרואידים - אין בכך הוכחה שבפועל אכן סבלה מפסיכוזה שהשפיעה על אחריותה הפלילית בזמן האירוע. ס"ח. ביום 1.8.06 הגישה המערערת בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור: חוות דעת רפואית עדכנית מאת פרופ' רינג (סומנה ע/1), ומכתב מאת הרוקח אלכסנדר שכטר לגבי מינון הסטרואידים שרכשה המערערת (סומנה ע/2). ביום הדיון החלטנו לקבל את שתי הראיות, אך קבענו שחוות הדעת הרפואית תתקבל רק בסוגיית העונש. בע/2 - מכתב מיום 12.12.03 שהופנה לעו"ד פינטו מהסנגוריה הציבורית - תיאר הרוקח שכטר את פירוט מרשמי הסטרואידים שרשם למערערת. בקצרה אומר כי מדובר בשלושה מרשמים: (1) 19.4.98 - מינון של 55 מ"ג ליום (2) 16.6.98 - מינון של 60 מ"ג ליום (3) 7.7.98 - מינון של 80 מ"ג ליום. מרשמים אלה מעידים על עליה הולכת וגדלה במינון, עד שנכון למועד האירוע יכלה המערערת כנטען ליטול עד 80 מ"ג סטרואידים ליום. ס"ט. (1) בדיון בפנינו חידדה באת כוחה של המערערת את הטענה, כי היה על בית המשפט קמא לחלק את הדיון בין נושא השפיות לבין הדיון בתיק עצמו; השאלה שלא נענתה, כנטען, היא מה הופך אשה מעורבת בקהילה ומצליחה וגאה (הוצגה תמונתה מתקופה שקדמה לאירועים, ואכן אין דמיון רב בין דמותה אז לדמותה דהאידנא כפי שראינוה באולם בית המשפט) - לאבד תוך שמונה חודשים את עולמה: הפגיעה בעין, האשפוז, אבדן המוסך, הסטרואידים, הגירושין. שנית, חודדה הנקודה הקשורה בסטרואידים, המספקים הסבר למצבה. עוד נטען באשר לסעיף 300א' כי השינויים בעקבות המשברים הקשים תוך פרק זמן קצר ונטילת הסטרואידים משרטטים תמונה של התמוטטות, והעבירה נעברה בהיעדר מניע, תוך קריסה הנובעת מחוסר יכולת להתמודד. (2) מנגד טען בא כוח המדינה, כי טענות הסניגוריה כולן נסבות על שאלת האחריות; לשיטתו, אף חוות הדעת מצד ההגנה מעידות על ההתחזות, שכן בכולן שיתפה המערערת פעולה בניגוד לחוות הדעת מצד התביעה. דווקא סוגיית ההתחזות חייבה איפוא, כנטען, דיון מאוחד בתיק. באשר לסטרואידים, משלא היו תופעות פסיכוטיות, אין אינדיקציות להשפעת הכדורים על המערערת; המערערת לא הוכיחה איפוא מחלת נפש ואף לא הפרעה נפשית חמורה, ובאשר לסעיף 300א', הוא כרוך באירוע, ואי אפשר להשליך לעניין יישומו ממה שאירע לאחר האירוע. סוגית האחריות הפלילית - הכרעה ע. לא מבלי להתלבט סברתי כי אין לקבל את הערעור גם בעניין זה. נתתי אל ליבי כי את המונח "חסר יכולת של ממש" בסעיף 34ח לחוק העונשין "אין לפרש כשלילה מוחלטת של המודעות או השליטה במעשים, כי אם כפגיעה מהותית ביכולות האמורות" (ראו ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 733 - המשנה לנשיא אור; ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189 (השופט קדמי); ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (פסק דינו של השופט לוי וכן חוות דעתי)), אך סבורני כי אין די בטענות שהוצגו בערעור כדי להפוך את פסיקת בית המשפט קמא, ולקבוע ממצא כזה. במה דברים אמורים? ע"א. הבה נניח לצורך הדיון את ההנחה המיטיבה ביותר עם המערערת - לפיה עובר לאירוע נטלה עד 80 מ"ג סטרואידים ביום (אם כי בחוות הדעת המשלימה של ד"ר דורסט (ת/52) נטען כי אילו נטלה מינון זה היו מופיעים תסמיני גמילה קשים - ולכך אין כל תיעוד). עדיין יש לבחון האם מינונים אלה גרמו בפועל להפרעה נפשית במידה השוללת אחריות פלילית. בחוות דעתו שהוגשה ביום 22.11.99 הניח ד"ר ורטמן שהמערערת נטלה 60 מ"ג סטרואידים ליום, וקבע כי במינון זה קיימת שכיחות של 11% להתפתחות מצב פסיכוטי (ומינון גבוה יותר עלול אף להעלות את השכיחות). במהלך עדותו התקשה ד"ר ורטמן להבהיר האם מדובר ב - 11% מהמטופלים בסטרואידים, או ב - 11% מהסובלים מהפרעות פסיכיאטריות בעקבות הטיפול (עמ' 943-941 לפרוטוקול). גם כשנחקר ביחס למאמר ממנו נלקחו הנתונים (K. Ismail, S. Wessely, "Psychiatric complications of corticosteroid therapy" British Journal of Hospital Medicine 1995, Vol. 53 No. 10), לא הצליח ד"ר ורטמן להבהיר את אופן חישובה של השכיחות. פרופ' רכס הסביר במהלך עדותו, כי הפרשנות הנכונה לנתונים שהובאו במאמר היא, ש- 5.7% מהמטופלים בסטרואידים מפתחים הפרעה נפשית כלשהי, ומתוכם 11% יפתחו פסיכוזה, דהיינו, לשיטתו רק 0.6%-0.5% מהמטופלים בסטרואידים מפתחים פסיכוזה (עמ' 1042 לפרוטוקול). על נתון זה חזר בית המשפט קמא בהחלטה הראשונה (עמ' 74). אכן, ממחקרים אחרים המובאים באותו מאמר עולה כי 18.4%, ואולי אף יותר, מהחולים הנוטלים 80 מ"ג סטרואידים ליום מפתחים הפרעה נפשית כל שהיא. בין כך ובין כך, עולה כי השכיחות להתפתחות פסיכוזה (במובחן מהשפעות פסיכיאטריות קלות יותר, דוגמת דיכאון או מאניה) עקב נטילת 80 מ"ג סטרואידים ליממה אינה גבוהה; נמצא איפוא כי אין בנתונים הסטטיסטיים כשלעצמם כדי לעורר ספק סביר, ויש לבחון את הראיות הקונקרטיות להופעה בפועל של פסיכוזה במקרה שלפנינו. ע"ב. בטרם נפנה לבחינת העדויות, נציין עוד כי לפי המאמר הנזכר (ומאמרים נוספים) ההשפעה הפסיכיאטרית האפשרית של נטילת סטרואידים מתחילה - ככלל - בתוך ימים אחדים מתחילת הטיפול, ומסתיימת מיד בסמוך להפסקתו. במקרה שלפנינו התחיל הטיפול ביום 17.3.98, כאשר אושפזה המערערת עקב הפגיעה בעינה, ואשפוז זה נמשך עד ליום 30.3.98. בתקופה זו היתה המערערת בפיקוח נוירולוגי צמוד, שלא זיהה בעיה. כפי שציין בית המשפט קמא, גם אחרי שחרורה היתה המערערת בפיקוח רפואי (מטבע הדברים אינטנסיבי פחות), וגם במהלכו לא התעורר חשד לפסיכוזה. ולאידך גיסא, אין חולק כי מצבה הנפשי המורכב של המערערת נמשך גם במהלך המשפט, זמן רב ביותר לאחר הפסקת נטילתם של הסטרואידים. דהיינו, על פני ציר הזמן אין התאמה ברורה בין הופעת הבעיות הנפשיות של המערערת לבין התקופה בה - ככלל - עלולה להופיעה פסיכוזה עקב נטילת סטרואידים. דומני כי גם אם נקבל את ההנחה שמערערת נטלה 80 מ"ג סטרואידים ליום, לא הוכח - ברמה הנדרשת - שבפועל הופיעה אצל המערערת פסיכוזה. מסקנה זו נתמכת בסקירת העדויות השונות: הן העדויות המתייחסות לחודשים שקדמו לאירוע, והן העדויות המתייחסות לשעות שקדמו לו, אינן מעלות חשש לפסיכוזה; חשש לבעיות נפשיות מובהקות - כן, חשש למחלת נפש השוללת אחריות פלילית - לא. אילו היתה פסיכוזה, הדעת נותנת כי מי מן המטפלים והבאים עם המערערת במגע היה מבחין בכך ונותן לכך ביטוי. הבדל זה ראוי שיהא לנגד עינינו; על בית המשפט לבדוק עצמו בשבע עיניים בבואו לפטור מאחריות פלילית בשל אי שפיות, דווקא כשהמדובר בנושא הטמון בנבכי הנפש, ועל כן קשה, מטבע הדברים, לרדת לחיקרו יתר על חולי "פיסי". ע"ג. בכל הנוגע לחוות דעתו של פרופ' לוי, דומה כי אין מקום לשנות מקביעות בית המשפט קמא. בעמ' 15 לחוות דעתו (נ/21) כותב פרופ' לוי: "על יסוד העובדות שהוצגו בפני אין נתן לשלול שמדובר היה במצב פסיכוטי, עם מחשבות שוא... שעלולים היו להשפיע לרעה על שפוטה ועל התנהגותה בעת הארוע עצמו. לכן קימת סבירות לכך שגב' מיכאלי היתה במצב נפשי מעורער בעת ביצוע המעשה... אין לשלול שמדובר היה במצב פסיכוטי" (ההדגשה הוספה - א"ר). מדובר אפוא באבחנה מסויגת ביותר, הצוברת ספק על גבי ספק ("אין ניתן לשלול שמדובר במצב פסיכוטי... שעלולים להשפיע"). בעדותו אמר פרופ' לוי "בהקשר של בית משפט אני אומר רק את המינימום שלא ניתן לשלול. בהרגשתי כרופא ייתכן שזה יותר, אבל אני לא יכול להיות בטוח בזה" (עמ' 620), ובהמשך - דעתי "היא נאמרה בספק דספק, זה לא קביעה" (עמ' 630). חלקה השני של חוות הדעת מציע הסבר מדעי למצב הנפשי בזמן המשפט ("תסמונת מוחית-אורגנית ונפשית משולבת" - עמ' 17 לחוות הדעת), אך לענין המצב הפסיכוטי המדובר בהשערה כללית אשר נובעת מסקירת דברי הזוג קדם, שהתייחסו כמובן רק לתקופה שקדמה לאירוע; ואף שניתן להסיק מהם בדבר קיומן של בעיות נפשיות מורכבות, דומה שהדרך להסקת קיומה של פסיכוזה אינה קצרה. זאת מעבר לביקורת שמתח בית המשפט קמא על שילוב - "פיסי ומהותי" - של חלקים מחוות דעתו של הפסיכולוג פישמן בתוך חוות דעתו של פרופ' לוי - (עמ' 56 להחלטה הראשונה), ועל הסגת גבולם של הנוירולוגים בקביעת ממצאים לגבי פגם אורגני (שם). לא מצאתי מקום להתייחס לשאלה האם פרופ' לוי וד"ר ורטמן אכן חולקים בסוגיית קיומו של ממצא אורגני - שכן סוגיה זו מתקשרת רק לשאלת המסוגלות לעמוד לדין. ע"ד. כללם של דברים, אף שקיימות עדויות ברורות למצב נפשי שהוא - למצער - מורכב, וחרף ההנחה שהנחנו, שאינה מוכחת עד תום, שהמערערת נטלה עד כ-80 מ"ג סטרואידים ליום על פי החומר לרבות הראיה הנוספת - אין ראיה לכך שסבלה בפועל מפסיכוזה השוללת בתקופה הסמוכה עובר לאירוע את יכולתה להימנע מעשיית מעשה או להבין את משמעותו, הן בחודשים שקדמו לאירוע, והן ביום האירוע עצמו. החלטה להמית ע"ה. בעניין זה קבע בית המשפט קמא "החלטה זו נלמדת מעצם המעשה ומהיריות שירתה הנאשמת במנוח... מתוך עצם המעשה ומספר היריות יש ללמוד בודאות על כוונתה של הנאשמת להמית את המנוח" (עמ' 33 להכרעת הדין). בערעור נטען כי סתמיות המעשה ומצבה הנפשי המעורער של המערערת מביאים למסקנה, כי הוא נעשה ללא החלטה שקולה מוקדמת להמית. המערערת מבקשת להחיל עליה את ההלכה שנקבעה בפרשת פלונית, לפיה לעיתים: "לחץ נפשי פרי מחלת-נפש, עשוי אף הוא למנוע גיבוש החלטת קטילה שקולה. ודוקו: המצב הנפשי השולל את גיבוש ההחלטה להרוג נבדל מן המצב הנפשי הנדרש להפחתת העונש בעבירה של רצח. שכן, בעוד שבמקרה האחרון היחלשות כושר ההבנה והרצון אינה מונעת גיבוש הכוונה המיוחדת בעבירה של רצח, הרי מצב נפשי מסוים, בנסיבות מסוימות, עשוי לשלול גיבוש כזה, והעניין הוא איפוא עובדתי ותלוי נסיבות" (ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625, 646 - השופטת דורנר). ע"ו. גם בעניין זה סבורני כי אין מקום להיעתר לערעור. הפרשה שלפנינו אינה דומה לפרשת פלונית משני טעמים: (1) ההיסטוריה הפסיכיאטרית המתוארת בפרשת פלונית - הכוללת אבחון סכיזופרניה פרנואידית ואשפוזים פסיכיאטריים חוזרים - חמורה משמעותית ממצבה הנפשי של המערערת; (2) גם בהנחה שהמערערת סובלת מבעיות נפשיות מורכבות, ודומה שאכן כך, אין ראיה לאותן "סערת רגשות" או "תגובה ספונטאנית" כפי שתוארה בפרשת פלונית (עמ' 632). דומה איפוא, כי במקרה שלפנינו חל הכלל לפיו "ההנחה תהיה כי מי שגרם למותו של אדם על ידי מעשה אשר על פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בלבו להביא לתוצאה טבעית זו הנובעת ממעשהו" (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 467 – 468 השופטת פרוקצ'יה). במקרה שלפנינו חל הכלל לפיו "הפעלת נשק, שתכונתו הקטלנית היא ודאית, תוך יריית מספר כדורים ניכר, שכוונו לחלק הפגיע ביותר בגוף האדם, מדברת בעד עצמה ומצביעה על החלטה לקפח חייו של הקרבן" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262 - השופט, כתארו אז, שמגר). בעניין זה יש לתת משקל גם לעובדה שהמערערת ירתה שלוש יריות שפגעו בפלג גופו העליון של המנוח, "וככל שמספר הפגיעות רב יותר, הוא מהוה משקל נוסף באותו כיוון" (ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 292, 299 - השופט בייסקי). ההחלטה השניה - דחיית הבקשה באשר לעונש מופחת לפי סעיף (300א) ע"ז. כאמור, בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערת להטיל עליה עונש מופחת לפי סעיף 300א, בהתבססו הן על חוות הדעת שנסקרו בהחלטה הראשונה, והן על דחיית עמדתו של פרופ' גינת בקשר לעונש המופחת, שאליה נידרש בהמשך. לאחר התלבטות רבה החלטתי להציע לחברי לקבל את הערעור בעניין תחולתו של סעיף 300א; "לא בא סעיף 300א אלא לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה במקרים יוצאי דופן, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח, על אף שהוא רוצח" (ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 789 - השופט א' גולדברג; ההדגשה הוספה - א"ר). סברתי, כי הגם שיתכן מאוד כי לעת גזירת הדין בבית המשפט קמא היתה מסקנתו, בכל הכבוד, נכוחה - תרמה נקודת המבט של הזמן החולף, ועמה הראיות הנוספות, לשינוי אפשרי גם במבט ליום הרצח. בכך נודע לבית משפט זה כערכאת ערעור, לא בשל בינה יתרה אלא מן הטעמים הללו, יתרון מסוים על בית המשפט קמא. ע"ח. האם עמדה ההגנה בנטל ההוכחה - מאזן ההסתברויות - באשר לדרישות הסעיף (לביאור הדרישות ראו: פרשת צאלח, עמ' 790; ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(6), 854, 861-860 (השופט לוי))? "פסיקת בתי המשפט החמירה בבחינת התנאים שנקבעו בסעיף 300א" (ע"פ 7926/00 דייפני אברהם נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, 824 - השופט טירקל). נקבע כי הסייג חל "רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית, בה הוא (הנאשם - א"ר) לוקה, עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי (הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי), חסרה אך במעט מזו של בעל 'חסר יכולת של ממש'" (ע"פ 3243/95 פרשת צאלח; ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו הוכחו בעיות נפשיות - אך האם עולות הן כדי "הפרעה נפשית חמורה"? האם הוכח קשר ביניהן לבין אירוע הירי? והוגבלה יכולת המערערת כתנאי שבחוק? ע"ט. לא בכדי נוהגים בתי המשפט זהירות בקביעתה של ענישה מופחתת. הטעם, המובן מאליו, הוא קדושת חיי אדם; הנוטל חיי הזולת לא במהרה יופחת עונשו מזה שקבע המחוקק לרצח, מאסר עולם. לא למותר לציין, כי סעיף 300א כפי שנתקבל בתשנ"ה שונה מהצעת החוק (הצעות חוק תשנ"ה 475). הצעת החוק עסקה לא בעונש מופחת אלא באחריות מופחתת, במצבי מצוקה מיוחדים, ובהם גם "במצב הגובל אך אינו בגדרי אי-שפיות הדעת לפי סעיף 34ח". ההצעה דיברה במי שאינו עומד "מהבחינה המוסרית בדרגה אחת עם רוצח" ועל כן "מחייבת תחושת הצדק להפחית מאחריותו". עוד אזכיר, כי רעיון האחריות המופחתת בפלילים עלה מכבר (ראו סקירתו של השופט א' מצא, "אחריות מופחתת בפלילים", ספר לנדוי ב' 933). ואולם סעיף 300א(א) כפי שנתקבל מייצג תפיסה שונה; הוא אינו עוסק באחריות מופחתת, וכותרתו היא "עונש מופחת" - וההבדל חד וברור. זה לשונו של הסעיף בחלק הרלבנטי לענייננו, המאפשר הטלת עונש שהוא פחות ממאסר עולם חובה: "(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח. (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה...". ראו סקירתו של השופט (כתארו אז) מצא בע"פ 5951/98 גד מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49. סעיף זה הוא "תמונת ראי מרוככת" או "מופחתת" של סעיף 34ח לחוק העונשין, שלפיו לא ישא נאשם באחריות פלילית אם "בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - "(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". פ. ההבדלים בין סעיף 34ח לסעיף 300א הם, ראשית, בסיבה לליקוי: במקום "מחלה שפגעה ברוחו" באה "הפרעה נפשית חמורה"; ושנית, בנזקיה של הסיבה: תחת חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה או את פסולו או להימנע הימנו, עסקינן במקרה שבו הוגבלה היכולת לכך במידה ניכרת, כפי שמציין המלומד השופט י' בזק (משפט ופסיכיאטריה – אחריותו המשפטית של הלקוי בנפשו 157), לא הגדיר החוק מהי "הפרעה נפשית חמורה": "מצד אחד, אין צורך להוכיח קיום מחלת נפש ממש, ומצד אחר, לא די בהפרעה נפשית כלשהיא אלא יש צורך בהפרעה נפשית חמורה. אך לא די בכך. יש להוכיח במצטבר כי המצב הנפשי הגביל במידה ניכרת (הדגשה במקור - א"ר) את יכולת השיפוט או השליטה העצמית של הנאשם". אין זו פגיעה הגורמת "חוסר יכולת של ממש" כבסעיף 34ח, אלא "פגיעה ניכרת". נפסק בעבר, כי סעיף 300א מתיחס לאותם "מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הקבוע בסעיף 34ח(2) לחוק, אך אינו עובר אותו" (פרשת מליסה, בעמ' 58, בדעת המיעוט של השופט קדמי; בנושא זה כמדומני שלא היתה מחלוקת בין השופטים בתיק). השופט מצא ציין שם (עמ' 69), כי ההפרעה הנפשית ועוצמת ההגבלה הם שני יסודות נפרדים, וכך עולה מן הסעיף. פ"א. (1) בשעתו (שנת 2000) דנו שלושה מומחי בריאות הנפש - שני פסיכיאטרים ופסיכולוג - בסעיף 300א, תוך ניסיון לבדוק מזוית ראייתם את הנחיות בית המשפט לעניין זה; ראו ש' פניג, י' לריה וד' רועה, "הפרעות אישיות וענישה מופחתת מזוית משפטית", רפואה ומשפט 23 (אוקטובר 2000) 73. המחברים המלומדים ציינו אל נכון את הבעיה הניצבת בפני פסיכיאטרים משפטיים, והיא "הגישור בין שני עולמות תוכן ואידיאולוגיות שונות", דהיינו, המשפט והפסיכיאטריה. לעניין ההפרעה הנפשית החמורה סברו המחברים, כי מדובר במצב של הפרעת אישיות שאליו מתלוה "לאורך השנים הפרעה משמעותית בתפקוד המקצועי והחברתי, הנאשם מזוהה על-ידי בני משפחה וקרובים כמופרע נפשית, נראה כסובל מהפרעה נפשית גם בהתנהגותו בבית המשפט, ומופרעותו בולטת גם בתקופת המעצר". בין היתר תוארו חילוקי דעות בין המומחים, בשאלה אם קיומה של הפרעת אישיות נתפס כתואם את התנאי של הפרעה נפשית חמורה אם לאו. באשר לתנאי השני שבסעיף, הגבלה ניכרת של היכולת להבין את המעשה או הפסול בו או להימנע מעשייתו, נאמר כי בתי המשפט עומדים על מצב בלבול פסיכוטי של לפחות מספר שעות (עמ' 80); ראו גם מאמרו של עו"ד יואב נמיר, "הפרעה נפשית חמורה - ענישה מופחתת בעבירת רצח", רפואה ומשפט 23, 82. לשיטת המחבר - שהוכחה כנכונה על פי הניסיון - "מפסקי הדין העוסקים בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, ברור כי הנטיה היא לצמצם את היכולת של נאשמים העומדים לדין בעבירת רצח לעשות שימוש בה..." (עמ' 86). אזכיר תוך הסכמה, בפרשת דיפני (עמ' 826) ציין השופט טירקל "וסבורני כי בדרך כלל לבחינת מצבו הנפשי של אדם יפות הספקנות וההתלבטות מהנחרצות והפסקנות". ומעניין לעניין באותו עניין, בדנ"פ 2475/05 דיפני נ' מדינת ישראל (שם נדחתה בקשה לדיון נוסף) ציינה השופטת - כתארה אז - ביניש כי מיעוט המקרים בהם התקבלה טענת 300א נובע בעיקר מן "הקושי לעמוד בתנאיו של הסעיף (300א - א"ר). ולו ברמה של העלאת ספק סביר, ולא מן הקושי לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות"; וכן הוסיפה השופטת והטעימה - ברוח דברי השופט טירקל שצוטטו מעלה - את "הזהירות היתרה המתחייבת כאשר ניגש בית המשפט לבחון מצבו הנפשי של אדם". (2) לא למותר להוסיף, כי בתחומים רבים ברפואה יחלקו מומחים בפני בית המשפט - והדבר הוא לחם חוק בערכאות לכל דרגותיהן, במיוחד בתיקי רשלנות רפואית, וכן בתיקי תאונות עבודה ודרכים ועוד - באשר לרקע ולסיבה לתופעות פלוניות או אלמוניות. כל כך במצבים רפואיים "פיסיים" שלכאורה יש מקום ככלל לבהירות בהם; מקל וחומר בנבכי הנפש, שהנסתר בה רב מן הגלוי. וסוגיות ההתחזות וגלגוליה במקרה דנן הם רק דוגמא לכך. נזדמן לי לכתוב (ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) בהאי לישנא: "הפסיכיאטריה, כמו הרפואה בכלל, אינה מדע 'מדויק', אינה מתמטיקה ואינה באה בגדר פלט מחשב. נבכי נפש האדם בחלקם הניכר עודם תורת הנסתר. כדי לסבר את האוזן: בת"פ (נצרת) 2/99 (מדינת ישראל נ' מיכאל (לא פורסם) - א"ר) (להלן מיכאל) היו חמש חוות דעת פסיכיאטריות, שכולן סברו כי הנאשם יכול לעמוד לדין, אך נחלקו בדבר אחריותו: שתיים סברו שלא היתה אחריות, שתיים לא יכלו לקבוע דעה ואחת סברה שהיתה אחריות". (3) הדוגמאות לקבלת הטענה בדבר ענישה מופחתת אינן רבות. היא נדונה בפרשת מליסה (ברוב דעות); היא נתקבלה בהסכמה בפרשת ת"פ (חיפה) 94/96 מדינת ישראל נ' קניג (לא פורסם) וכן בעניין מיכאל פרשה בעלת התנהלות מורכבת במיוחד; ראו גם ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל הנזכר מעלה). בעניין עוקב אושרה בבית משפט זה הפחתת עונש במקרה בו אדם, לשעבר רב-סרן בשירות קבע, שהסיע "טרמפיסטים" קם לפתע, שלף אקדח וירה באחד ה"טרמפיסטים" והרגו, ופצע טרמפיסטית שניה. בית המשפט (מפי השופט - כתארו אז - מצא), ציין כי "הדעת מחייבת, שאלמלא לקה בהפרעה נפשית חמורה, שהגבילה את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע ממעשהו, לא היה המשיב - בהיעדר שמץ של מניע - יורה למוות במנוח ופוצע ביריות את המתלוננת". קשה שלא לעמוד על דמיון לענייננו, מבלי להידרש לנושא הפסיכיאטרי האינדיבידואלי. בפרשת ע"פ 1796/04 וופא מחאמיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) הוחלט בהסכמה בבית משפט זה (ביום 7.3.05) לבקש מועדת שלושה פסיכיאטרים בכירים לחוות דעתה בשאלה אם חלה על המערערת הוראת סעיף 300א. בפסק דין (מיום 23.5.06), לאחר קבלת חוות הדעת, "המתבססת, בין השאר, גם על ממצאים שנתגלו אחר פסק הדין ושיש בהם כדי להשליך על מצבה הנפשי של המערערת קודם לכן", הוחלט בהסכמה לקבוע כי מתקיימים תנאי סעיף 300א. פ"ב. לא למותר לציין, כי על פי המשפט העברי "שוטה שרצח, אפילו אם הוא עדיין בדרגת הבנה לענייני גיטין וקניינים, אבל אם שכלו משובש עליו ואינו ברור - אינו נהרג בבית דין אלא דווקא כשרצח מתוך שכל ברור" (פרופ' א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית ו' ערך "שוטה", עמ' 453 וההפניה למאמרו של הרב י' זילברשטיין, עמק הלכה-אסיא, א' תשמ"ו, 189 ואילך). מן הכלל אל הפרט פ"ג. אשר לנידון דידן: אדגיש, אין חולק כיום שהמערערת נקטה בטקטיקה של התחזות - ואילו רצתה יכלה לשתף פעולה עם ההליך השיפוטי באופן משמעותי יותר. עוד ברור, כי אף שתיאורית הסטרואידים מציעה גורם סיבתי אפשרי לפסיכוזה - לא הוצגו ראיות במקרה דנן שפסיכוזה אכן הופיעה. מאידך גיסא אין חולק כי המערערת סבלה, וככל הנראה עדיין סובלת, מהפרעות נפשיות. אכן, "'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף 300א(א)" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 299 - השופטת דורנר; ע"פ 3898/99 ח'דר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת דורנר)). ואולם, ציינו לעיל כי אף שרק 11% מהסובלים מתגובות פסיכיאטריות לנטילת סטרואידים לוקים בפסיכוזה, הנה בכל הנוגע לתגובות פחותות מזה מדובר באחוזים גבוהים בהרבה (32% דיכאון, 22% מאניה, 6% הפרעה משולבת). כפי שיפורט להלן, סברתי - בשילוב בין "הסימנים המעידים" עובר למעשה, מינון הסטרואידים על פי הראיה שקיבלנו, והתפתחות מצבה הרפואי של המערערת מאז (כעולה גם מחוות דעת של פרופ' רינג) - כי הורם הנטל שהמדובר בהפרעה נפשית חמורה; נראה כי הפרעה זו השפיעה במידה ניכרת על התנהגותה של המערערת לעת האירוע, עד כדי הגבלת יכולתה להימנע מן המעשה. פ"ד. הספקות לגבי המניע או חשש סתמיות המעשה: כאמור אין התביעה חייבת להוכיח קיומו של מניע, ומנגד "היעדרו (המוכח) של מניע מהוה ראיה נסיבתית לכך שהמשיב לא ביצע את המעשה ברצון חופשי מלא". ההנחה העומדת ביסוד קביעה זו פשוטה: "הדעת מחייבת, שאלמלא לקה בהפרעה נפשית חמורה, שהגבילה את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע ממעשהו, לא היה המשיב - בהיעדר שמץ של מניע - יורה למוות במנוח ופוצע ביריות את המתלוננת" (עניין עוקב -השופט, כתארו אז, מצא). המקרה שלפנינו אינו קיצוני כעניין עוקב, שבו לא היה חשד לצל צלו של מניע. בענייננו העידו כל האנשים עמם נפגשה המערערת ביום האירוע, כי היתה רגועה, וביקשה לנהל משא ומתן - שככל הנראה אף עלה לכאורה יפה בשלב שקדם לרצח - למכירת חלק מהמוסך. ברור אפוא כי אין ידוע מניע רציונלי של ממש לרצח. בית המשפט קמא ניסה (עמ' 34 להכרעת הדין) לשער את המניע ולעגנו, אם בסכסוך השכנים מכבר וכעס מצטבר של המערערת בעטיו, ואם באי סיום המו"מ למכירת הנכס, אך הדברים נותרים בנסיבות בגדר השערה. מכל מקום, אף בית המשפט כרך את המניע במתחים הנפשיים בהם היתה המערערת נתונה באותה תקופה; אמנם, השימוש באינדיקציה זו להנחת קיומה של הפרעה נפשית חמורה אינו פשוט, כיוון שמתבקשת הסקת קיומה במידה רבה מן המעשה עצמו; אך בנידון דידן אין החשד באשר למניע עומד לבדו, אלא מתווספות לו אינדיקציות אחרות. לצערנו, במקרים רבים נתקלים אנו ברצח או בהריגה במסגרת ויכוח של מה בכך, כגון בעניין מקום חניה, או בשלהוב יצרים - אך במקרה שלפנינו אין אות ממשי לעימות, ויכוח או אי הסכמה באותו יום טרגי, וסכסוכי העבר לא עמדו במוקד הדיאלוג בין המערערת למנוח. ההיתכנות של סתמיות המעשה - פרץ יריות בסוף שעות רבות של הידברות - מעוררת חשד שהמעשה נעשה כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה. פ"ה. הפרעה נפשית חמורה – סטרואידים: בדברינו לעיל אימצנו את מסקנת בית המשפט קמא לפיה לא הוכח - ברמה הנדרשת כדי לעורר ספק סביר - שהסטרואידים שנטלה המערערת גרמו למחלת נפש (פסיכוזה) כנדרש בסעיף 34ח, כך שאין לקבל את טענת המערערת בדבר היעדר אחריות. נותרנו במסקנה זו גם לאחר שקיבלנו את הראיות הנוספות - המעידות לכאורה כי יתכן שהמערערת נטלה עד 80 מ"ג סטרואידים ליום. ברם, בכל הנוגע להפרעה נפשית חמורה (כדרישת סעיף 300א) דומה שיש בנתונים החדשים, כאמור, די לצייר תמונה שונה. כפי שצוין לעיל, רק 11% מהמטופלים בסטרואידים שפיתחו תגובה פסיכיאטרית לקו בפסיכוזה - אך כשהמדובר בהפרעות אחרות, האחוזים גבוהים בהרבה. נטילת 80 מ"ג מגדילה משמעותית את הסיכויים להופעת תופעות נפשיות אלה, ובמאזן ההסתברויות מתווסף הדבר לאינדיקציות האחרות. פ"ו. הפרעה נפשית חמורה - אינדיקציות קודמות: אם הנתונים בדבר הסטרואידים יכולים להצביע על גורם להפרעה נפשית, הנה בעדויות בני הזוג קדם, ובחוות הדעת הרפואיות, ניתן למצוא עדויות להופעתה בפועל (בית המשפט קמא לא העניק משקל משמעותי לעדויות שמסרו אחיותיה של המערערת, ולפיכך לא נתייחס לעולה מהן). כזכור, עו"ד קדם העידה כי המערערת "הלכה כל הזמן עם איזה תיק מזוודה שלא נפרדה ממנו, שמה אותו מתחת למיטה בבית החולים, עם הנשק שלה כל הזמן צמוד עליה, וכולם נגדה וכולם מחפשים אותה" (עמ' 719). ובהמשך "היא הייתה מאוד מדוכאת... היא היתה שותקת הרבה זמן... זה לא כל כך אופייני לה, תמיד היא דיברה" (עמ' 723). ועוד "האחיות (בבית החולים - א"ר) התלוננו, כאילו היה איזה אפיזודה כשהיא צעקה על אחות לא לגעת בתיק, והיא מתנהגת לא בסדר. באותה תקופה נסענו לחו"ל... והילדים אמרו לי שהיא עזבה את בית החולים והחליטה לישון בבית שלנו... היא ברחה מבית החולים ונשארה איזה לילה או שנים, כי זה פעם ראשונה בחיים שהיא לנה בבית שלנו" (עמ' 724). היתה איפוא התנהגות חריגה בעליל. ועוד, ביחס לתיקיה של המערערת העידה הגברת קדם "תמיד היה לה איזשהו תיק שהוא חשוב לה כמו תינוק שלה... התיק הלך וגדל, היה לה תיק קטן והוא נהיה מזוודה... לכל מקום שהיא הלכה לא נפרדה ממנו... גם לבית החולים, היא צרחה צרחות כשמישהו התקרב לארונית" (עמ' 723). כזכור, במועד האירוע כבר הלכה המערערת כשבידיה שני תיקים כבדים, נושא שנחרת בזכרונם של כל העדים. ביחס לתקופת האשפוז הוסיפה הגברת קדם "בבית החולים היא מאוד הקפידה לאסוף היא אמרה אפילו את הפתקים של המגש שמגישים לה, כי היא פחדה שהאחיות ירעילו אותה או יתנו לה אוכל שלא מתאים לפי ההנחיות" (עמ' 734). מר יצחק קדם העיד כי "שנה או חצי שנה או כמה חודשים, חלו שינויים לא נורמליים, קיצוניים... היא היתה מדברת איתי בפלאפון, אז היא היתה פחדה ואמרה אני לא אדבר, אני לא אדבר, ישמעו אותנו, אני אבוא אליך ואדבר... זה לא היה אותו אדם" (עמ' 737-736). ובהמשך "היא סיפרה בבית חולים שהאקדח מתחת לכר כי מישהו יבוא, אולי או משהו כזה... לישון מתחת לכר בבית חולים זה קצת הפריע" (עמ' 738-737). אף אלה עשויים להצטרף לתמונה כוללת של הפרעה נפשית חמורה. פ"ז. התנהגות המערערת במהלך האירוע וסמוך לאחריו: התנהגות המערערת מיד לאחר האירוע מדברת אף היא בעדה. די אם נביא את הדברים כפי שנוסחו בהחלטה הראשונה: "השוטר מופיד משלהב סיפר בהודעתו במשטרה (ת/34) כי כשהגיע לזירה ראה את הנאשמת יושבת על כסא. היא לא דיברה. הוא שאל אותה מה קרה, והיא לא הגיבה... שוטר אחר שהגיע לזירה, יובל עיבל, סיפר כי כשהגיע למקום ישבה הנאשמת כשהיא "באלם" (צ"ל - בהלם) ו"לא מדברת"... עוד ציין "כל אותו זמן הנ"ל נמצאת באלם (בהלם) ולא מתקשרת עם הסובבים... גם השוטר אלי בר לוי תיאר בהודעתו במשטרה (ת/33) כי כשהגיע עם השוטרים האחרים הייתה הנאשמת "במצב של הלם מוחלט, כל הזמן היתה נאנחת". הוא ניסה לדובב אותה אך היא לא דיברה... בעדותו ציין העד כי הנאשמת לא עשתה שום נסיון לברוח" (עמ' 19-18). כשהתבקשה ד"ר דורסט להסביר התנהגות זו השיבה כי "קשה לי להסביר את זה... אני באמת לא יודעת להסביר את זה, אני לא יכולה להסביר את זה" (עמ' 271 לפרוטוקול). עוד אציין כי גם מעדות חאדר סעידי (עובד המפעל) מתקבל - לעיני הדיוט - רושם של חוסר שליטה או התקף כל שהוא: "היא (המערערת - א"ר) יצאה מהחדר של סימן, היא ירתה אחד ברצפה, וגם אחד בקיר וגם עם צעקות עושה ככה" (עמ' 409). לשאלת בית המשפט "מה היא צעקה?" ענה סעידי "היא עושה ככה, אה אה ורק זה" (עמ' 412). חיזוק לאפשרות זו ניתן למצוא גם בעובדה שלאחר שפורקה מנשקה, ובטרם נכנסה להלם המתואר, אמרה המערערת לרמי: "סליחה לא ידעתי שזה אתה" (עמ' 17 להחלטה הראשונה, בהתבסס על הודעתו במשטרה ת/35). פ"ח. (1) התחזות: בית המשפט קבע כי חלק ניכר מהתנהגות המערערת נובע מהתחזות שמטרתה רווח במישור המשפטי. על כך אין חולק עתה. ברם, משחלפו למעלה משמונה שנים מהאירוע, וכחמש שנים מתום המשפט, דומה כי יש להעניק במבט לאחור משקל ניכר יותר לרכיבים שאינם התחזות בלבד. כאמור, קיבלנו כראיה נוספת את חוות דעתו של פרופ' רינג (ע/1 מ-26.4.06) המתייחסת למצבה הרפואי של המערערת כיום. פרופ' רינג מתאר כי גם עתה, זמן ניכר אחרי תום המשפט, נתונה המערערת בכיסא גלגלים, סובלת מכאבים ומתלונות שונות. נקבע "שמלבד אי הנעת הגפיים השמאליות לכאורה על רקע נוירולוגי לגב' מיכאלי שינויים טרופיים בגפיים אלה אשר נובעים קרוב לוודאי משנים של אי הפעלה" (עמ' 7). פרופ' רינג סיכם את חוות דעתו בהמלצה "לקבל את ההגדרה של תפקוד לפי המיפלגיה, כלומר, שיתוק תפקודי של מחצית גוף שמאל". תג"ד ד"ר אדלר, קצין הרפואה הראשי בשב"ס (מכתבו מ-30.7.06) מסכים, כי האסירה אכן מתנהגת כמשותקת. אגב אורחא, אבקש להעיר כאן: המערערת רצחה אדם ופגעה באחרים. היא אינה ראויה לאהדה, אך היא ראויה, ולא כל שכן במצבה הרפואי דהאידנא שעליו אין חולק, לגישה של פתיחות מירבית כלפי רופא שיקום הבא מטעמה, ושאינו חשוד כי יעשה חלילה בביקורו דבר שלא כדין. עיון בחוות דעתו של פרופ' רינג, שלא נסתרה, הותיר סימני שאלה באשר לפתיחות זו; לא ראיתי טעם מדוע לא ניתן לפרופ' רינג לבקר בתא מאסרה של המערערת, מדוע לא יכול היה להישאר עמה ביחידות ומדוע לא אושרה כניסתה של נציגת הסניגוריה הציבורית לשיחה. דברים אלה אומרים דרשני, ולא קיבלנו התיחסות אליהם. (2) פרופ' רינג בדק את המערערת ב-2006. אך כבר ב-18.1.01 ציין פרופ' גינת "נדיר מאוד עד בלתי אפשרי שהתחזות תביא למצב שיש בו ממצאים אובייקטיביים כל כך חמורים. התנהגותה זו נמשכת מעל שנתיים" (עמ' 6 לחוות הדעת, ההדגשה הוספה - א"ר) - והדברים יפים איפוא בקל וחומר למועד כתיבת דברים אלה. כזכור, פרופ' גינת צפה כבר בשעתו, כי ההפרעה הנפשית תמשיך ללוות את המערערת בעתיד הנראה לעין, וכפי שראינו כך אירע. אמנם ד"ר דנילוביץ ציין בעדותו, כי לגבי ההתחזות "לא מספיק הרצון, צריך להיות איזשהי נטייה מבנית או אישיותיות. לא כל אחד יכול לעשות, לא כל אחד יכול להיות שחקן" (עמ' 1518 לפרוטוקול); לגבי התארכות תקופת ההתחזות הסביר ד"ר דנילוביץ "יש שלבים בהתחזות. השלב האחד הוא רצוני ואחר כך הוא הופך להיות בלתי רצוני" (שם), אך כשנשאל האם "אתה מכיר מצבים מנסיונך או מהספרות שאתה יכול להציג אותם שאנשים מגיעים למצב ממושך כזה רק כדי להרשים את הסביבה" (שם), לא ניתנה תשובה ישירה. אדם שהגיע למצבה של המערערת, אף אם ראשיתו בהתחזות, האין סוף מעשה מעיד על תחילת הדרך? וכזכור גם בית המשפט קמא לא סבר שהמערערת לא סבלה מבעיות נפשיות; האם אין התמשכות המצב אינדיקציה לחומרתה של ההפרעה הנפשית? פ"ט. לבסוף נשוב לבחינת חוות הדעת שהוגשו ביחס לתחולת סעיף 300א. פרופ' גינת, מטעם ההגנה, טען כי המערערת סבלה מהפרעה דלוזיונלית, ומחשבות השווא הן מסוג מחשבות רדיפה, קרי - ממוקדות, להבדיל מנסיבות של פסיכוזה. בית המשפט דחה את עמדתו בעיקר מטעמים אלה: (1) המדובר בעמדה החולקת על ההחלטה הראשונה ומביאה למסקנה שהמערערת לא היתה מסוגלת לעמוד לדין (עמ' 8, 21 להחלטה השניה); (2) חוות הדעת מבוססת על ההנחה שהמערערת עצמה האמינה לדברים שסיפרה; (3) מחוות הדעת הנגדית, שחיבר ד"ר דנילוביץ, עולה כי הסובלים מהפרעות דלוזיונליות חשים צורך לדווח על מחשבות אלה, אך במקרה שלפנינו אין כל עדות קודמת בדבר דיווחים מסוג זה; (4) במהלך עדותו שינה פרופ' גינת את דעתו והניח שהמעשה היה מתוכנן מראש. ד"ר דנילוביץ - בחוות דעת מ-25.3.01 - לא קיבל כי המדובר ב"הפרעה נפשית חמורה", ולדעתו גישת פרופ' גינת היא ספקולציה; לשיטתו המדובר ב"הפרעת אישיות בעלת קוים היסטריים ופרנואידיים, אשר מפעילה מנגנוני הגנה של רגרסיה, הדחקה, הכחשה והתחזות כביטוי של קושי להתמודד עם גודל מעשיה והשלכותיו הצפויים" (כך במקור!). צ. (1) ביחס לנימוק הראשון אציין, כי אינני משוכנע שיש בכך בכדי לפגוע בקביעות המומחה בסוגיית תחולת סעיף 300א. כאמור, בית משפט זה ציין בעבר שסעיף 300א מתייחס לאותם "מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הקבוע בסעיף 34ח(2) לחוק, אך אינו עובר אותו" (פרשת מליסה, בעמ' 58). ממילא אך טבעי הוא שחוות הדעת בסוגיה מעין זו יגיעו אף הן "אל סף הכניסה לגדרי הסייג". עוד אציין כי פרופ' גינת אמנם הבהיר במהלך עדותו כי אין הוא "שולל את האפשרות שהייתי מגיע למסקנה אם אני הייתי בודק אותה בשלב מוקדם יותר, שהיא לא אחראית על מעשיה" (עמ' 1543), אך לצורך הדיון בשלב הנוכחי הסכים כי "לכל הפחות יש פה דרגה של הפרעה נפשית חמורה" (שם). (2) לנימוק הרביעי - הסתירה בדברי פרופ' גינת - אציין, כי בעמ' 5 לחוות דעתו אכן כתב פרופ' גינת: "אין ברור לי האם ביום... אמנם תכננה להרוג אותו... או שהיה זה אקט אימפולסיבי... אני נוטה לחשוב שהתקף האלימות... היה לא מתוכנן, וחיזוק לכך - היא לא הכינה לעצמה שום אליבי טוב, שום דרך מילוט, ואין הוא נושא עליו סימני תכנון ומחשבה מוקדמים". לעומת זאת בעדותו בבית המשפט אמר פרופ' גינת "הדבר הזה מאוד הטריד אותי גם כן מאוד... השאלה מתי החליטה הנאשמת לירות או לפגוע... האם היא באה כבר עם החלטה... הדעה שלי כיום היא שבעצם קרוב לוודאי שהיא הייתה מוכנה" (עמ' 1385). אכן, המדובר בסתירה, אך סבורני כי אין היא יורדת לשורשה של אבחנה נפשית. את השערתו בחוות הדעת ביסס פרופ' גינת על שיקולים של שכל ישר ("היא לא הכינה לעצמה שום אליבי"), ולא על אבחנה פסיכיאטרית זו או אחרת - וממילא נקיטת חלופה אחרת (שהוצגה אף היא על-ידיו) אינה עולה כדי סתירת הגרעין הקשה של חוות הדעת, גם בהתחשב בנימוקו השני של בית המשפט קמא לדחייתה. למוזרויות שתיאר בחוות הדעת ("שמיעת קולות") ניתן להאמין או שלא להאמין, אך הן אינן סותרות – מכל מקום – מוזרויות כמו נשיאת התיקים או כמו התנהגותה הנמשכת בכלא על גילוייה השונים. גם הכרעתו של בית המשפט קמא בין החלופות דומה שלא נשענה על אבחנות פסיכיאטריות אלא על שיקולים שבהגיון. צ"א. עוד אבקש להוסיף כי נתעוררו בי סימני שאלה באשר לחוות דעתו של ד"ר דנילוביץ, נימוקו השלישי של בית המשפט קמא. ראשית דבר - דיווח מחשבות השווא. בחוות דעתו מציין ד"ר דנילוביץ כי "את האמירה 'רצו להרוג אותי' הנאשמת השמיעה ומשמיעה רק בהקשר ליום הרצח" (עמ' 7 לחוות הדעת). קביעה זו נסתרת על ידי עדויות בני הזוג קדם, תרשומות גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, דברים שמסרה המערערת לפרופ' לוי ועדות המערערת בבית המשפט. בחקירתו הודה ד"ר דנילוביץ כי לא קרא את החומר הגולמי בתיק מב"ן (עמ' 1498 לפרוטוקול), או את עדות המערערת בבית המשפט (עמ' 1488 לפרוטוקול) - ובנוסף, כי בחוות דעתו של פרופ' לוי הוזכרו מחשבות השווא (עמ' 1504). עוד התברר במהלך העדות כי תרשומת הבדיקה חסרה, ולא ניתן להסיק ממנה במדויק מה שאל ד"ר דנילוביץ את המערערת (עמ' 1503). ד"ר דנילוביץ ציין כי פגישתו עם המערערת היתה קצרה (משכה נקבע מראש), מתישה ולא ממצה - והיו נושאים - ולאמיתו הם נושאי מפתח - שלא היה די זמן להעלותם, כגון השינה בצמידות לאקדח ואיסוף פתקאות המזון בבית החולים (עמ' 1512 לפרוטוקול). בעניין זה אזכיר כי גם ד"ר דנילוביץ הציע בעדותו אבחנה חדשה (הפרעה נרקיסיסטית - עמ' 1507) שלא בא זכרה בחוות הדעת. קשה להעריך - במסגרת מאזן ההסתברויות - האם פגישה ממצה יותר לא היתה מביאה לצמצום הפער בין חוות הדעת השונות. אמנם, עלי לציין כי בית המשפט קמא דחה את חוות דעתו של פרופ' גינת כשהוא ממעט להסתמך על חוות דעתו הנגדית של ד"ר דנילוביץ. צ"ב. דומני - בסופו של יום - כי מצבה (והתנהגותה) של המערערת "אכן סוטה מאותה הנורמה שסתם פושעים הפועלים על-פי דחפים בלתי-נורמליים לוקים בה"; זאת - לא ברמה הנדרשת לפטור מאחריות, ואשר על כן דין הרשעתה לעמוד בעינה, אך ברמה הנדרשת לפי סעיף 300א שעניינו "אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי-שפויים" (פרשת מליסה בעמ' 67, השופט מצא). דומני כי ידיעה שיפוטית היא, שבעולמנו לא מעט בני אדם, שאינם מוגדרים כחולי נפש, אך סביבתם יודעת כי הם חריגים; חריגותם אינה מגיעה לעתים קרובות לכלל אשפוז, כל עוד אין תופעות אלימות, עד שמתפרצת לעתים אלימות ועמה - תוצאותיה. דומני שלא הייתי מציע להתערב בהכרעתו של בית המשפט קמא בשאלה האם נתקיימה אותה הפרעה נפשית חמורה הנדרשת על פי הסעיף, אילו הנתונים שבפנינו היו אך אלה שהיו בפניו ותו לא, אף כי לדידי היו הנסיבות גם בפניו, בהקשר של ענישה מופחתת, גבוליות; ואולם, בגלל חוות הדעת, בגלל כל האמור מעלה בנושא המניע, ונוכח הסממנים ההתנהגותיים החריגים הבולטים במיוחד אצל המערערת בתקופה שקדמה לרצח, סבורני כי יש מקום לקבוע עונש מופחת. מה שתרם להטיית הכף בעיני היתה, בנוסף לעניין מינונם של הסטרואידים, בעיקר העובדה שמצבה של המערערת בכלא מעיד לכאורה על כך, שהגם שנקבע שהתחזתה בתקופת המשפט, היא ממשיכה בפועל במצב רפואי של שיתוק המיספרי, באין חולק. לדידי, יש בכך - כאמור - מעין סופו המוכיח על תחילתו. בא כוחה המלומד של המדינה סבר כי אין להשליך ממצב המערערת דהאידנא על פרשנות סעיף 300א; המצב דהאידנא, של שיתוק שאינו חדל במשך שנים, תומך לכאורה בטענה של הפרעה נפשית חמורה. אוסיף כי שאלתי עצמי האם לפנינו שוב התחזות לצרכי ההליך המשפטי, לעת הזאת הערעור. גם אם כך - ואיני אומר זאת - הרי זו עצמה היא הפרעה נפשית חמורה , שהרי אדם שאינו לוקה בהפרעה נפשית חמורה לא יושיב עצמו לשנים בכיסא גלגלים ויעטה עשרות קילוגרמים על גופו ולוא לשם הליך משפטי חשוב. צ"ג. דומה שאפשר איפוא לומר במכלול, כי התקיים במערערת התנאי של הפרעה נפשית חמורה. האם הדבר הגביל במידה ניכרת את יכולתה להבין את הפסול שבמעשה או להימנע מעשיית המעשה, התנאי השני שבסעיף 300א? אין הדבר פשוט כל עיקר, אך נוטה אני לומר גם כאן כי סופו של מצב המערערת מעיד על תחילתו. גם כאן נותרים אנו בסימני שאלה הנוגעים לנבכי הנפש, אך בכל זאת, נוכח התנהגותה של המערערת בטרם האירוע הגורלי וכשהמדובר בעמימות רבה בנושא המניע, האם היתה המערערת בעת הרצח אדם מן היישוב ללא הפרעה נפשית חמורה? היא עשתה את המעשה, וכל שאירע מאז מטיל ספק גדול בכושר השיפוט שלה בשעת המעשה. נאמר "כאשר השלכתה של 'הפרעה נפשית' היא, בין היתר, הגבלה ב'מידה ניכרת' ביכולת השליטה של אדם במעשיו, בודאי שיש לראותה... כ'הפרעה נפשית חמורה'" (ע"פ 5317/03 זריאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן)). כך גם ההיפך; הפרעה נפשית חמורה מגבילה במידה ניכרת את יכולתו, של אדם בין השאר, להבין את הפסול שבמעשה או להימנע הימנו, ודומה שבמאזן ההסתברויות ניתן לקבוע כי כך אירע כאן. אמת המידה שראיתי מקום לאמצה היא דברי השופט א' גולדברג בפרשת צאלח, שהובאו מעלה. דומה כי במקרה שלפנינו, יש לדעתי מקום לאמור במכלול כי סעיף 300א חל. שקלתי אם להציע לחברי לכונן ועדת פסיכיאטרים של שלושה שיחוו מחדש בשאלת תחולתו של הסעיף, כדרך שנעשה בע"פ 1796/04 וופא נ' מדינת ישראל הנזכר מעלה, אך בסופו של יום נראה כי די באשר נאסף לתיק. צ"ד. אם תישמע איפוא דעתי, יושב התיק לבית המשפט המחוזי שיגזור מחדש את עונשה של המערערת במכלולו, תוך שבעבירת הרצח ייגזר הדין בהתאם לסעיף 300א, הכל חלף גזר הדין קמא. במסגרת הדיון, בו יישמעו טענות הצדדים לענין גובה העונש, תובא בפני בית המשפט גם חוות הדעת הרפואית העדכנית של פרופ' רינג (שסומנה ע/1), ויהא בידו לאפשר חקירה עליה. בית המשפט ישקול את רכיבי העונש, מזה את הרצח, קיפוד נפשע של חיי אדם - כאלמנט דומיננטי - וכן פגיעה באנשים אחרים, ומזה את נסיבותיה של המערערת. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' חשין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ז בשבט תשס"ז (5.2.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01055700_T05.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il