סאמר עלאק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 557/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 557/06 ע"פ 559/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת ד' ברלינר המערער בע"פ 557/06: המערערים בע"פ 559/06: סאמר עלאק 1. סאלם רובאעי 2. באסם עבדללטיף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 05.12.05, בתיק פ. 411/02, שניתן על כבוד השופטים: פיזם חיים, רזי אריה, שטמר שושנה תאריך הישיבה: ג' בשבט התשס"ז (22.01.07) בשם המערערים: עו"ד אביגדור פלדמן ; עו"ד ששון בר-עוז; עו"ד ציון אמיר בשם המשיבה: עו"ד מיכאל קרשן פסק-דין השופט א' א' לוי: מבוא 1. בערבו של יום 11.8.02 הגיעו ריאד שעלאן ז"ל (להלן:"המנוח") ואשתו עפאף שעלאן (להלן:"עפאף") לביתם שברחוב קיבוץ גלויות בעכו, ובטרם הספיקו לצאת מרכבם, נפתחה לעברם אש מכיוונו של רכב שארב במקום סמוך. כתוצאה מן הירי, מצא המנוח את מותו ואשתו עפאף – אשר נפצעה מקליע שחדר לירכה – הובהלה לבית-החולים. על יסוד מידע שנמסר למשטרה מפיו של אדם בשם מוחמד רחאל – המכונה לחלוח" (להלן:"לחלוח") ואשר שימש כמודיע משטרתי – עצרה המשטרה ביום 13.8.02 שלושה חשודים ברצח: סאלם רובאעי (להלן: "סאלם") ובאסם עבדללטיף (להלן:"באסם") - הם המערערים בגדרו של ע"פ 559/06; וכן סאמר עלאק (להלן:"סאמר") הוא המערער בע"פ 557/06. בכתב-האישום שהוגש נגד המערערים נטען, כי סאלם ובאסם הם שארבו למנוח וירו בו בכוונה להמיתו, וכי לאחר ביצוע הרצח הם נמלטו מן הזירה והגיעו למטעי קיבוץ רגבה, שם חברו לסאמר, אשר המתין להם במקום עם רכב מילוט. בהמשך, כך נטען, הציתו השלושה את הרכב ששימש אותם לביצוע המארב, ונמלטו מן המקום. נוכח כל אלה, יוחסה לשלושת המערערים עבירת הצתה, לפי סעיפים 448 רישא ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; בנוסף, יוחסו לסאלם ולבאסם גם עבירות רצח בכוונה תחילה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 300(א)(2), 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין; ואילו לסאמר יוחסה גם עבירה של סיוע לאחר מעשה, לפי סעיפים 260 ו-261 לחוק העונשין. 2. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ח' פיזם, והשופטים א' רזי וש' שטמר), הרשיע את סאלם ובאסם בעבירות שיוחסו להם. נוכח הרשעתם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, הם נדונו למאסר עולם. בנוסף, נוכח הרשעתם בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, נגזר להם מאסר בפועל למשך שלוש שנים, ומאסר בפועל למשך שנתיים בגין הרשעתם בעבירת ההצתה. נקבע, כי מאסרים אלו ירוצו בחופף זה לזה ובחופף למאסר העולם. סאמר זוכה מעבירת ההצתה אך הורשע בעבירה של סיוע לאחר מעשה, ונוכח הרשעתו זו, נגזר לו מאסר בפועל למשך שנתיים. מכאן הערעורים שבפנינו. התשתית העובדתית 3. כאמור, ביום 11.8.02, בסמוך לשעה 20:30, הגיעו המנוח ועפאף לביתם שבעכו. בו בזמן, הגיע למקום רכב ג'יפ לבן שנעצר בקרבת מקום. בתוך שניות בודדות נורו לעבר רכבו של המנוח שני מטחי יריות, ומיד לאחר מכן, נמלט הג'יפ ובו היורים מן הזירה. אותו ג'יפ נמצא בשעה 21:00 כשהוא בוער ומפויח (ת/102), במטעי קיבוץ רגבה, מרחק של כ-12 דקות נסיעה בממוצע מזירת הרצח (ת/59; ת/60). בזירת הרצח, בצידו הימני של הרכב, נמצאו שישה תרמילי כדורים נקורים, ובחזית הרכב, מצד ימין, נמצאו שלושה תרמילים נוספים (ת/26). למחרת יום הרצח, נמצא אקדח שחור נקי מטביעות אצבע במרחק של כ-700 מטרים צפונית-מזרחית לזירה (ת/67; ת/98). בדיקה בליסטית של הקליעים שנמצאו בזירה העלתה, כי הם נורו מאקדח זה (עמ' 3 לנ/15). 4. בשעת מעצרם של המערערים נתפסו ברכבם שלושה מכשירי טלפון סלולאריים אשר שימשו אותם, לפי הודאתם, בזמנים הרלוונטיים לאירועים. ממחקר תקשורת שערכה המשיבה – שהוגש בהסכמה ושתוכנו אינו שנוי במחלוקת – עלה, כי בשעת הרצח, שהו המערערים בעכו ובאזורים הסמוכים לה. סאלם אוכן במחצית השעה שקדמה לרצח דרומית-מערבית לזירת הרצח ובקרבה רבה לה, ובפרק זמן של כרבע שעה לאחר הרצח, הוא אוכן באיזור שריפת הג'יפ. בסאם אותר עשרים דקות עובר לרצח וכרבע שעה לאחריו באזור תחנת הממסר המכסה את אתר שריפת הג'יפ, ואילו סאמר אוכן במשך שעתיים עובר לרצח ובשעת הרצח באזור שריפת הג'יפ, ומספר דקות לאחר הרצח, הוא שהה באזורי ממסר סמוכים לאזור זה. מחקר התקשורת אף העיד, כי סאלם וסאמר עמדו בקשר טלפוני תכוף לאחר הרצח, כאשר החל משעת הרצח ועד להגעתו של סאלם לממסר המכסה את אזור שריפת הג'יפ, התנהלו ביניהם לא פחות מחמש שיחות (ת/121; עמ' 36 לסיכומי המשיבה שהוגשו לבית-משפט קמא). גרסת המשיבה 5. דקות ספורות לאחר הרצח, הגיעו לזירה ארז רוימי – איש אגף המודיעין של ימ"ר צפון ומפעילו של לחלוח – מלווה בשני קציני מודיעין נוספים. השלושה לקחו את לחלוח לחקירה בשדות של קיבוץ שמרת. חקירה זו נמשכה כעשרים דקות, ולבית-משפט קמא לא הוגש כל מזכר או דו"ח המתעד את הדברים שנאמרו במהלכה. עם סיומה של חקירה זו, הובל לחלוח לבית אחותו, משם נלקח כעבור זמן קצר לחקירה נוספת בתחנת המשטרה, ואז שטח את גרסתו לאירועי הרצח, תוך שהוא מצולם ומוקלט ללא ידיעתו. גרסה זו, היא שעמדה במרכז ראיותיה של המשיבה ועיקריה להלן. א. בשעות הערב של יום הרצח שהה לחלוח בבית אחותו הסמוך לביתם של המנוח ועפאף (עמ' 2 לת/1; ת/117א). בשלב כלשהו, פנה אליו בנו של אחד השכנים וציין בפניו כי באזור הבית מסייר רכב חשוד, וכי הוא רשם את מספרו לבקשתה של עפאף (עמ' 3 לת/1; עמ' 11 לת/1). לחלוח טען, כי הילד העביר את מספר הרכב לידיו, והוא שמר את המספר במכשיר הפלאפון שלו. יצוין כבר עתה, כי מספרו של הרכב היה שונה בספרה אחת בלבד ממספרו של הרכב שנמצא מאוחר יותר במטעי קיבוץ רגבה כשהוא עולה בלהבות. ב. בשלב זה, טען לחלוח כי התקשר לרוימי כדי לעדכן אותו בדבר הרכב החשוד המסייר באזור. יצוין, כי במהלך חקירתו, חזר לחלוח על תיאור שיחתו עם רוימי מספר פעמים, ולמען שלמות התמונה יש לציין כי בין החזרות נתגלו שינויים מסוימים. תחילה טען לחלוח, כי בשלב בו ביצע את שיחתו הראשונה עם רוימי, הוא לא ראה את הרכב בעצמו, ולכן מסר לרוימי את מספר הרכב על יסוד המידע שנמסר לו (עמ' 3 לת/1). בהמשך טען, כי עובר לשיחתו עם רוימי הבחין בעצמו ברכב החשוד חולף ברחוב, ובו ארבעה אנשים מהם זיהה רק את הנהג – בסאם. לפיכך, בשיחתם הראשונה, מסר את שמו של בסאם לרוימי (עמ' 5-4 לת/1), אולם לאחר מכן הוא טען, כי ראה את הרכב וזיהה את נוסעיו, ולא את בסאם בלבד, עוד לפני הרצח, ואף מסר את שמות הנוסעים לרוימי (עמ' 6 ועמ' 14 לת/1). ג. בעודו עומד מחוץ לבית עם אחותו הצעירה דינה (להלן:"דינה") הגיעו המנוח ועפאף למקום, כשלפתע הגיח מאחוריהם הרכב החשוד (עמ' 4 ועמ' 15 לת/1). בתחילה, ירד סאלם מצידו השמאלי-אחורי של הרכב (עמ' 5 ועמ' 14 לת/1) כשבידו אקדח שחור דרוך וירה במנוח ארבעה או חמישה כדורים (עמ' 6 ועמ' 10 לת/1). תחילה טען לחלוח, כי מטח הירי הראשון נורה ממרחק של מטר לערך (עמ' 6-5 לת/1), אולם בהמשך שינה פרט זה וטען, כי הירי בוצע מטווח אפס (עמ' 16 לת/1). לאחר מטח הירי הראשון ירד מן הרכב אדם חמוש נוסף, אשר משך את סאלם בחולצתו והצביע לכיוונו של לחלוח באמצעות האקדח שהיה בידיו (עמ' 7-6 לת/1; עמ' 10 לת/1) ואחותו דינה, שביקשה להגן עליו, השכיבה אותו על הרצפה (עמ' 7 לת/1). בהמשך, כך לחלוח, ירד גם באסם מצידו השמאלי-קדמי של הרכב, וירה שניים או שלושה כדורים אשר כוונו למנוח אך פגעו ב"שמשיה מקדימה" (עמ' 6 לת/1). מטחי הירי, טען לחלוח, נורו משני אקדחים (עמ' 13 לת/1). ד. לחלוח ציין, כי הוא לא נתקל בקושי לזהות את סאלם ובסאם – עימם הייתה לו היכרות מוקדמת – הואיל והם לא היו רעולי פנים (עמ' 13-12 לת/1), וכי עפאף מכירה אף היא את סאלם ובסאם (עמ' 12 לת/1), ובשעה שבסאם ירה לעבר המנוח, עפאף קראה בשמו פעמיים (עמ' 12 לת/1). עם תום הירי, טען לחלוח, נמלטה עפאף מן הזירה (עמ' 6 לת/1), והוא התקשר לרוימי פעם נוספת וסיפר לו על שארע (עמ' 8 לת/1). ה. עוד במעמד מסירת הגרסה, הדגיש לחלוח כי יסרב להעיד בבית-המשפט נוכח חששו פן יבולע לו אם יעשה כן: "מה פתאום, עבריינים שיחסלו אחד את השני. אני מבחינת משטרה מה שאני יכול כמידע וזה אני יכול לתת אבל עדות זה בחיים לא. יש לי חמש ילדים אחי מי יגן עלי" (עמ' 9 ועמ' 16 לת/1). על עמדה זו חזר לחלוח אף בחקירות נוספות, במהלכן אמנם לא חזר בו מגרסתו אך ציין, כי אם יוזמן ליתן עדות הוא ישתוק או יכחיש את הדברים שאמר בחקירתו (ת/31; ת/95; ת/96). עמדתו זו נתחזקה נוכח כך שבמהלך חקירת הרצח הונח פעמיים על רכבו פגר של חתול (ת/94;ת/96), ונוכח אזהרות שהופנו אליו לבל ישתף פעולה עם המשטרה (ת/95). 6. בהמשך, זומן לחלוח לפרקליטות לשיחה בה נכחו פרקליטת המחוז דאז והתובעת בתיק. בשיחה זו, כך נטען מטעם הפרקליטות, חזר בו לחלוח מן הגרסה שמסר, אולם, עקב תקלה טכנית, השיחה לא הוקלטה (עמ' 157-155 לפרוטוקול). ואמנם, בעדותו בפני בית-המשפט מסר לחלוח גרסה שונה בתכלית מזו שמסר בחקירתו. לראשונה טען, כי שעה שהחל הירי הוא שהה בתוך הבית ולא מחוצה לו, וכי ניסיונותיו לצאת לזירת האירוע נבלמו על ידי דינה שמנעה זאת ממנו בגופה (עמ' 169 לפרוטוקול; עמ' 214 לפרוטוקול). לחלוח הדגיש עוד, כי הוא לא היה עד ראייה לרצח, אלא רק ראה את רכבם של היורים במנוסתו מהזירה (עמ' 170 לפרוטוקול). עדותו של לחלוח הייתה שונה מגרסתו הקודמת בפרטים מהותיים נוספים. כך לדוגמה הוא טען, כי לא ראה את הרכב החשוד מגיע לאזור ביתו של המנוח, וכי המידע שמסר לרוימי בשיחת הטלפון הראשונה, התבסס על דברים שאמר לו הילד ולא על מראה עיניו הוא (עמ' 169 לפרוטוקול). בהמשך, הוא טען כי אינו זוכר את תוכן שיחותיו הטלפוניות עם רוימי מיום הרצח (עמ' 213-212 לפרוטוקול); כי תיאור הירי שמסר התבסס על היריות ששמע ולא על מראה עיניים (עמ' 169 ועמ' 226 לפרוטוקול); כי אינו זוכר אם שמע את עפאף צועקת את שמו של בסאם לאחר שנפגעה מהירי (עמ' 217 לפרוטוקול); וכי בשעה שמסר את שמותיהם של סאלם ובסאם לרוימי הוא חשב כי זיהה אותם על סמך מבנה גופם, אך לא היה בטוח בכך (עמ' 174 לפרוטוקול). עוד ציין לחלוח, כי למחרת החקירה הוא פנה לשוטר שחקר אותו וציין בפניו כי אינו בטוח בגרסה שמסר (עמ' 174 ועמ' 186 לפרוטוקול). בהמשך, טען לחלוח, כי הגרסה הראשונה שמסר הושפעה מתחושתו כי הוא חשוד בביצוע הרצח (עמ' 175-174לפרוטוקול), ומכך שביום ברצח אושפז אביו בבית-החולים ו"אני רציתי לצאת בכל מחיר מהמשרד למה אבא שלי משותק לגמרי" (עמ' 177 לפרוטוקול), וכן בכך שהוא היה מעוניין ל"צאת בכל מחיר מהתשאול" (עמ' 178 לפרוטוקול). בנוסף ציין לחלוח, כי בזמן החקירה "הייתי מבולבל ולא ידעתי מה אני מדבר" (עמ' 195 לפרוטוקול; עמ' 198 לפרוטוקול). נוכח כל אלה, הוכרז לחלוח כעד עוין, והודעותיו במשטרה נתקבלו מכוח של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה"). גרסאות המערערים 7. עם מעצרם נחקרו המערערים והכחישו כל מעורבות במעשה, תוך שהם טוענים כי בילו בצוותא במהלך יום הרצח, וכי בשעה בה נרצח המנוח הם שהו בטבריה הרחק מזירת האירוע. נפנה, אפוא, לסקירת גרסאותיהם. סאלם 8. סאלם הכחיש כל מעורבות ברצח (עמ' 1 לת/2), ומסר כי כאשר הגיעו הוא וסאמר לעכו בשעות הצהריים הם פגשו בבאסם (עמ' 4 לת/2), שנלקח לחקירה בתחנת המשטרה בעכו, והוא שב והצטרף אליו ואל סאמר בסביבות השעה 17:00. בשעה 19:00 לערך החליטו השלושה לנסוע לטבריה (עמ' 4 לת/2), אליה הגיעו בשעה 20:00 לערך (עמ' 4 לת/2). כשעה לאחר הגעתם לטבריה הם שכרו חדר ללינת לילה במלון בטבריה (עמ' 4 לת/2). סאלם ציין, כי לא החליף בגדים מיום נסיעתו לטבריה ועד למועד החקירה (עמ' 6-5 לת/2). וכי הוא לא עדכן איש בדבר שהותו בטבריה (עמ' 6 לת/2). סאלם ציין עוד, כי הוא וסאמר לא נפרדו במהלך יום הרצח כולו (עמ' 2 לת/10). בחקירתו הבאה שינה סאלם מגרסתו, שכן זו הפעם טען כי אינו זוכר באיזו שעה הגיעו הוא ושני המערערים האחרים לבית-המלון בטבריה (עמ' 1לת/3). לבסוף, בשתי חקירות אחרות השיב סאלם לחוקריו תשובות מתחמקות ובלתי רלוונטיות (ת/44), וכאשר הונחו בפניו איכוני הפלאפון שלו – שסתרו את האליבי שהציג בחקירותיו הקודמות – שמר על זכות השתיקה (ת/58). והנה, בעדותו בפני בית-המשפט חל מפנה נוסף בגרסתו של סאלם, כאשר טען לראשונה, כי השעות בהן נקב בהודעותיו הקודמות לא היו מדויקות (עמ' 280ח; 280כ ו-280כה לפרוטוקול). בנוסף, טען סאלם, כי ייתכן שלא בילה את היום כולו עם סאמר, תוך שהוא מציין כי בחקירותיו ביקש ליתן לחוקריו "תמונה כללית שרוב הזמן אנחנו ביחד. אם אחד עוזב את השני לשעה, שעה וחצי, או חצי שעה זה לא משמעותי. אני אמרתי שהיינו ביחד כל הזמן כי אנחנו רוב הזמן ביחד" (עמ' 280ח לפרוטוקול, ההדגשה הוספה). סאלם אף הודה כי בשעת הרצח הוא לא שהה בטבריה כפי שטען קודם לכן (עמ' 280ו לפרוטקול; עמ' 280כא לפרוטוקול; עמ' 280כה לפרוטוקול), אלא הגיע לשם בשעה מאוחרת מזו בה נקב מלכתחילה (עמ' 280כב לפרוטוקול). בסאם 9. בסאם הכחיש אף הוא כל קשר לרצח המנוח (עמ' 1 לת/45), והגרסה שמסר דמתה דמיון רב לזו של סאלם. בסאם טען, כי ההחלטה לנסוע לטבריה נפלה בשעה 18:00 לערך (עמ' 5 לת/45; עמ' 9 לת/45), וכי המערערים הגיעו לשם בסביבות השעה 20:00 (עמ' 9 לת/45). בסאם טען כי אינו זוכר אילו בגדים לבש ביום הרצח, אולם ציין בפני חוקריו כי הוא זרק חלק מן הבגדים שלבש אותו יום, משום שהתלכלכו "ואי אפשר לכבס אותם" (עמ' 7 לת/45; עמ' 10 לת/45). באסם טען עוד, כי אינו זוכר אם ביום הרצח עמד בקשר טלפוני עם מי מהמערערים האחרים (עמ' 8 לת/45). ביום 23.8.02 תושאל בסאם מחוץ לחדר החקירות, הואיל והחוקרים התרשמו כי הוא חושש מפני קיומם של מכשירי הקלטה סמויים (עמ' 1 לת/40). כשנותרו החוקר ובאסם לבדם, כך לפי זיכרון דברים שנרשם על ידי החוקר, ביקש ממנו בסאם דף נייר מפנקסו ורשם בערבית את שמותיהם של סאלם ומחמוד, ולידם את המילים "אתה רוצה שאסגיר אותם?". בהמשך, מתאר החוקר, קרע בסאם את פיסת הנייר לשני חלקים, ואת החלק שעליו כתב את השמות קרע ושרף באמצעות מצית שהיה בידו. פיסות הנייר נאספו מאוחר יותר על ידי החוקר. על פיסת נייר אחת נמצאה המילה "אתה רוצה" בערבית; על פיסת נייר שנייה, שנשרפה חלקית, נמצאו חלק מאותיות שמו של מחמוד; על פיסת נייר שלישית נמצאה אות אחת מתוך שם משפחתו של מחמוד (עמ' 4 לת/40). כאשר נלקח באסם בחזרה לתא המעצר, הודיע כי לאחר שייוועץ בעורך-דינו הוא יחליט אם להודות בתיק תמורת עסקה, וטען כי "הוא יודע דברים ואם הוא יגיד זה עלול לפגוע במשפחתו" (עמ' 1 לת/62). עוד ציין בסאם, כי עד שלא יוגש נגדו כתב-אישום, אין בכוונתו להודות בדבר (עמ' 3 לת/38). בשתי חקירות נוספות סירב בסאם להשיב לשאלות נוספות שהפנו אליו חוקריו (ת/61), ואף שמר על הזכות השתיקה כשהוצגו בפניו נתוני מחקר התקשורת אשר הפריכו את האליבי שמסר (ת/35). 10. בעדותו בפני בית-המשפט הודה בסאם, כי ייתכן שנתוני מחקר התקשורת נכונים. בהמשך טען, לראשונה, כי בדרך לטבריה, אספו אותו סאלם וסאמר מבית הוריו שבכפר מכר (עמ' 280 לפרוטוקול), וכי בניגוד לדברים שמסר בחקירתו, הוא לא בילה את יום הרצח כולו עם המערערים. כאשר נשאל אודות השינוי שחל בגרסתו השיב: "אני אמרתי שכל הזמן היינו ביחד. אם הלכתי הביתה זה חצי שעה, שעתיים, זה כלום" (עמ' 280לט לפרוטוקול). בנוסף, בעדותו בבית-המשפט טען בסאם לפתע כי המערערים נסעו לטבריה רק "בשעות הלילה" (עמ' 280לח לפרוטוקול). בהמשך, הכחיש בסאם את התיאור שמסר חוקר המשטרה באשר לדברים שרשם על הפתק (עמ' 280מה לפרוטוקול), וכאשר נשאל מדוע שרף את הפתק טען כי עשה זאת כדי שהחוקר "לא יוסף דברים על הפתק" (עמ' 280מו לפרוטוקול). בנוסף, הכחיש בסאם מכל וכל כי אמר לחוקרו שלאחר שיתייעץ עם עורך-דינו הוא יחליט אם להודות ולהגיע לעסקה, וכן הכחיש שאמר כי מצוי בידיו מידע אודות הרצח (עמ' 280מז לפרוטוקול). סאמר 11. בהודעתו הראשונה מסר סאמר גרסה דומה למדי לזו שמסרו סאלם ובאסם, תוך שהוא מכחיש כל מעורבות ברצח (עמ' 13 לת/14). נוכח כך שעיקריה של גרסה זו פורטו לעיל, לא ראיתי טעם לחזור עליה, ולהלן אעמוד רק על הנקודות הנדרשות להמשך הדיון. סאמר ציין, כי לאחר שהוא וסאלם אספו את בסאם מתחנת המשטרה, הם החליטו, על פי הצעתו, לבלות את הלילה בטבריה. סאמר ציין כי השלושה החלו בנסיעה לטבריה בשעה 19:00 לערך, וכאשר הגיעו לשם, בסביבות השעה 21:00, שוטטו ברחובותיה זמן מה (עמ' 4 לת/14). סאמר ציין אף הוא, כי ביום הרצח, החל משעות הצהריים היו הוא, סאלם ובאסם ביחד לאורך כל היום (עמ' 10 לת/14), וכי לא סיפר לאיש אודות שהותו בטבריה (עמ' 10-9 לת/14). בחקירה נוספת, חזר סאמר וטען כי המערערים הגיעו לטבריה ביום הרצח רק עם רדת החשיכה (עמ' 1 לת/21), וביתר חקירותיו, שמר על זכות השתיקה (ת/18; ת/32; ת/36; ת/37; ת/46). גם סאמר הזכיר בעדותו פרטים שלא נטענו בחקירותיו. כך הוא טען לראשונה, כי בשעת הרצח הוא היה באזור נהריה ולא בטבריה או בדרך לטבריה כפי שציין מלכתחילה (עמ' 292 לפרוטוקול), וכאשר עומת עם נתוני מחקר התקשורת – אשר הראו כי בשעת הרצח הוא שהה באזור תחנת הממסר של קיבוץ רגבה ועברון – שב וטען כי שהה אותו זמן בנהריה, וכי הוא כלל אינו יודע היכן ממוקם קיבוץ עברון (עמ' 300 לפרוטוקול). כאשר נשאל מדוע לא אמר קודם מילה וחצי מילה בעניין זה, הוא השיב:"לא זכרתי. מה שזכרתי, אני אמרתי... אני אמרתי משהו כללי, אני אמרתי בערך, לא שעה מדויקת" (עמ' 293 לפרוטוקול). כן הוא טען, כי נזכר ששהה ביום הרצח בנהריה רק לאור מחקר התקשורת שהוצג לו (עמ' 300 לפרוטוקול), וכי אינו זוכר אם אמנם הוא היה זה שהציע לחבריו לנסוע לטבריה (עמ' 296 לפרוטוקול). חוות-הדעת הבליסטית וחוות-הדעת הפתולוגית 12. מחוות-הדעת הבליסטית של מומחה הנשק יוסף יקותיאל (להלן: "המומחה") אשר הונחה בפני בית-המשפט עולה, כי במהלך אירוע הירי נורו בין שלושה-עשר לחמישה-עשר קליעים, וכי הירי בוצע מכלי נשק אחד, וככל הנראה, על ידי יורה אחד. עוד נקבע, כי מטח הכדורים הראשון – במהלכו נורו שלוש או ארבע יריות – נורה מצידו השמאלי של הרכב דרך השמשה האחורית-שמאלית, וכי לאחר המטח הראשון היתה הפוגה קצרה במהלכה עקף היורה את הרכב מאחור ומימין, הגיע אל השמשה הקדמית-ימנית, ואז ירה את המטח השני מטווח קרוב. במהלך מטח זה, כך לפי חוות-דעתו של המומחה, נורו בין ארבעה לחמישה כדורים, ומיד לאחריו החל מטח יריות שלישי, בו נורו שלושה קליעים (נ/15; עמ' 324-314 לפרוטוקול). בעדותו, טען המומחה, כי הפרטים שמסר לחלוח אודות הירי אינם מתיישבים עם הממצאים הבליסטיים, שכן לא ייתכן כי הקליעים שנמצאו בזירה נורו משני אקדחים (עמ' 319 ו-323 לפרוטוקול). כאשר נשאל המומחה אם קיימת אפשרות ששני יורים עשו שימוש באקדח אחד – מתוך מחשבה שייתכן שזה מקור טעותו של לחלוח - השיב כי "מבחינה תיאורטית ודאי שכן. רק מה, זה דורש זמן. העברה מיד ליד [של האקדח] דורשת זמן. הזמן הזה, אם היו כמה הפוגות במהלך האירוע, אז זו אפשרות טכנית, כן". בהמשך אישר המומחה, כי אמנם הייתה הפוגה בין מטח הירי הראשון לשני (עמ' 320 לפרוטוקול). יצוין, כי ממצאיו של המומחה הבליסטי נסמכו, בין היתר, על חוות-דעת פתולוגית שנערכה על ידי פרופ' היס, ממנה עלה כי הפגיעה הקטלנית שהביאה למותו של המנוח נגרמה כתוצאה מחמישה קליעים שנורו בגבו ומשני קליעים שחדרו לירכיו. עוד צוין, כי הירי בוצע מעבר לטווח המותיר סימני ירי משניים, היינו, מטווח של למעלה ממטר אחד (ת/110). הכרעת-דינו של בית-משפט קמא 13. בית-משפט קמא התמקד בשאלה אם לחלוח היה עד ראייה לרצח כפי שטען תחילה. נקבע, כי גרסתו של לחלוח במשטרה – אשר נתקבלה, כזכור, מכוחו של סעיף 10א לפקודה – מהימנה. זאת, לאור התרשמותו של בית המשפט כי התיאור שמסר לחלוח היה מפורט, ובעל רצף והגיון פנימיים (עמ' 55 להכרעת-הדין). בהמשך, ציין בית-המשפט, כי אף שנתגלעו סתירות בין גרסתו של לחלוח לבין ראיות אחרות, הרי שנוכח משקלה הסגולי הגבוה של הגרסה, סתירות אלו אינן יכולות לקעקע אותה. בהמשך, התייחס בית-משפט קמא בהרחבה לסתירה שבין גרסתו של לחלוח לחוות-הדעת הבליסטית, תוך שהוא מציין כי סתירה זו אינה מעוררת ספק בגרסתו של לחלוח, שכן ייתכן שלחלוח טעה באשר למספר היורים לאור נוכחותם של מספר אנשים מחוץ לרכב. ייתכן, נקבע בהמשך, כי הגורם לטעותו היה קיומם של שני מטחי ירי, והעובדה כי מספר אנשים אחזו בנשק אולם רק אחד מהם ירה. על כל פנים, נקבע, כי על רקע מכלול הראיות המאששות את מהימנות גרסתו של לחלוח, העדר תשובה החלטית לעניין זה אינו מעורר ספק סביר בזיהויים של המערערים על ידו כמי שנכחו בזירה (עמ' 57 להכרעת-הדין). 14. לאור הקושי שהתגלה בגרסת לחלוח, וכן נוכח כך שהוא שימש כמקור מודיעיני שפרנסתו על מסירת ידיעות תמורת כסף, נקבע, כי לצורך ביסוס ממצאים מרשיעים על הודעתו "לא ניתן להסתפק בתוספת ראייתית של חיזוק, אלא נדרשת תוספת ראייתית משמעותית יותר, וזאת בפרט ביחס לשאלה המרכזית השנויה במחלוקת היא ביצוע הירי על ידי הנאשמים" (עמ' 12 להכרעת-הדין). לאחר שסקר באופן מפורט את חומר הראיות שהונח בפניו, קבע בית-המשפט, כי חיזוקים ראייתיים כאלה, וברמה הנדרשת נמצאו למכביר. ביניהם מנה בית-המשפט את עדותו של רוימי; חלקים מסוימים מעדותה של עפאף; הודעתה של דינה; ועדויות של עדי ראיה נוספים אשר שהו בסמוך לזירת הרצח בזמנים הרלוונטיים, לרבות הודעותיהם של יגאל תורג'מן, יוסי חוטה, וליד ברגותי, וקייסר חדאד (עמ' 32-29 להכרעת-הדין). לממצאים אלה הצטרפו שקרי המערערים בהודעותיהם. נתוני מחקר התקשורת, קבע בית-המשפט, הפריכו את גרסאות האליבי של המערערים, שכן מכוחן הוכח כי בשעת הרצח נמצאו סאלם ובסאם בקרבה לזירת הרצח, ואף הגיעו למקום שריפת הרכב בשדות קיבוץ רגבה (עמ' 56 להכרעת-הדין). לכך, צירף בית-המשפט את הממצאים בדבר שיחות הטלפון התכופות בין סאלם לסאמר מיד לאחר הרצח, וכן את נסיעתם הבהולה של המערערים לטבריה, "בלא להודיע למשפחות, בלא להצטייד בבגדים ובלא לחזור לעכו במשך יומיים" (עמ' 56 להכרעת-הדין). עוד צוין, כי התנהגותו של בסאם בחקירתו והדברים שכתב על הפתק ששרף, הינם בבחינת ראשית הודייה (עמ' 49 להכרעת-הדין). 15. לאור כל אלה, הורשעו סאלם ובסאם בעבירות שיוחסו להם. אולם, באשר לאחריותו של סאמר נתגלעה מחלוקת בין שופטי ההרכב. בדעת מיעוט סברה השופטת שטמר, כי יש לזכות את סאמר מן העבירות שיוחסו לו, הואיל ולהשקפתה, חרף כך שהוכח כי הוא היה עם סאלם ובסאם ביום הרצח, ועל אף שהוא אוכן באזור שריפת הרכב לפני הרצח ומיד לאחריו – מודעותו לתוכנית העבריינית לא הוכחה מעבר לספק סביר: "אמנם קשה להניח כי סאלם ובסאם לא התבססו על מישהו מהימן, שמבין את חשיבותו של רכב מילוט, מה גם שסאמר הוא חבר שלהם ולכן סביר להניח, כי הכניסו אותו בסוד העניין. אולם, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, ולו מחמת הספק הסביר, שהם ביקשו ממנו לחכות להם מבלי ליידעו, וכאשר הגיעו ברכבם, הם שרפו אותו מבלי שהוא ישתתף בשריפת הרכב, כאשר בשלב זה מעמדו כשל מזדמן לזירת העבירה מבלי לדעת על הסיוע שהוא נותן להם בכך שחיכה להם עם הרכב" (עמ' 59 להכרעת-הדין). שופטי הרוב, השופטים פיזם ורזי, קיבלו את עמדתה של השופטת שטמר באשר לזיכויו של סאמר מעבירת ההצתה, אולם בניגוד אליה סברו כי יש להרשיעו בעבירה של סיוע לאחר מעשה, הואיל ולהשקפתם הספק עליו הצביעה השופטת שטמר לא הגיע לכדי ספק סביר: "מערכת היחסים בין שלושת הנאשמים אינה מאפשרת... להטיל כל ספק בכך שסאמר ידע על תוכנית הרצח. כשם שמובן מאליו, שסאלם ובסאם טרחו לבחור באדם שניתן לסמוך עליו שיחכה להם במקום המפגש עם רכב מילוט, כך היה חשוב להם לשתפו בסוד העניין, כדי שיהיה מודע לגודל האחריות המוטלת עליו.... לא מתקבל על הדעת ליחס לסאלם ולבסאם כוונה לגייס את חברם הטוב לבצע עבירה של סיוע לאחר מעשה ולחשוף אותו לסיכון של העמדה לדין בעבירה זו, מבלי לקבל את הסכמתו לכך" (עמ' 63-62 להכרעת-הדין). ע"פ 556/06 - ערעורם של סאלם ובסאם 16. טענתם העיקרית של סאלם ובסאם היא, כי לא היה מקום לקבל את אמרת החוץ של לחלוח ולהעדיפה על פני עדותו במשפט. זאת, הן מטעמים משפטיים והן מטעמים עובדתיים העוסקים בגרסה גופא. במישור המשפטי טוענים המערערים, כי אמרת החוץ של לחלוח אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 10א(ג) לפקודה. סעיף זה, טוענים העותרים, יוצר מבחן קבילות העוסק בתוכן אמרת החוץ, ולהשקפתם, כדי לעמוד במבחן זה, יש לבחון ראשית אם אמרת החוץ היא מהימנה, ולאחר מכן לבחון, אם היא עדיפה על אמרתו של העד בבית-המשפט. לצורך בחינת מהימנות האמרה, טוענים המערערים, יש להידרש ראשית לראיות המהימנות הזמינות בפני בית-המשפט, ורק לאחר גיבוש התמונה העובדתית העולה מהן יש להציב מולה את אמרת החוץ. אולם, טוענים המערערים, לא כך נהג בית-משפט קמא במקרה שלפנינו, הואיל וקבע – כנקודה ארכימדית לדיון – את הודעתו של לחלוח, ורק אז פנה לבחון את יתר הראיות שהונחו בפניו. יישומו השגוי, לדעתם, של סעיף 10א(ג) לפקודההוביל להסתמכות על גרסתו של לחלוח חרף כך שהיא כשלעצמה אינה מהימנה, וחרף כך שלהשקפת המערערים היא עומדת בסתירה לראיות אחרות שהונחו בפני בית-משפט קמא, לעניין מספר האנשים שנסעו ברכב החשוד בשעות אחר-הצהריים של יום הרצח, זהותם של נוסעי הרכב, ואופן ביצוע הירי. בהמשך נטען, כי את ההכרעה בדבר העדפת אמרת החוץ על פני עדותו של נותן האמרה במשפט, יש לבחון באמצעות איתורן של ראיות הנושאות אופי "מסבך" ונוגעות לעצם זירת המחלוקת. להשקפת המערערים, מבין הראיות שהונחו בפני בית המשפט לא נמצאו כאלו הנושאות את המאפיינים "המסבכים" הנדרשים. ממילא, טוענים המערערים, הראיות עליהן הסתמך בית-משפט קמא אינן בבחינת ראיות חיזוק. את השגותיהם מכוונים המערערים כנגד המסקנות שהסיק בית-משפט קמא ממחקר התקשורת, באשר לטענתם מחקר זה מוכיח כי הם לא היו ולא היו יכולים להיות נוכחים בזירת הרצח בשעות הרלוונטיות, וכנגד הקביעה לפיה הגרסאות שמסרו במשטרה מקורן בשקר אליבי מתואם. בהקשר זה הם טוענים, כי מדובר היה בטעות בלבד, וכי גם אם אכן מדובר בשקר, ייתכן שהוא נבע מניסיון להעלים דבר מה אחר שהמערערים עשו בשעת הרצח. בהמשך, משיגים המערערים כנגד קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה בדברים שכתב בסאם על הפתק בחקירתו יש משום ראשית הודאה, ולבסוף הם טוענים, כי נוכח המחדלים שנפלו בחקירת הרצח – לרבות אי-עריכת מסדר זיהוי, חקירתה של דינה רק שבועיים לאחר הרצח, ואי-הגשת תיעוד של החקירה בשמרת – יש לזכותם מן העבירות בהן הורשעו. עמדת המשיבה 17. המשיבה סומכת את ידיה על הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי. להשקפתה, נוכח משקלה הפנימי הגבוה של אמרת לחלוח ובהתחשב בנסיבות מסירתה, צדק בית-משפט קמא כאשר קבע כי נדרש לה חיזוק משמעותי שאינו מגיע לדרגת סיוע. ראיות חיזוק כאלה, מטעימה המשיבה, נמצאו למכביר, והשגות המערערים כנגדן אינן אלא השגות כנגד ממצאים שבעובדה, שדינן להידחות. המשיבה סבורה עוד, כי חרף קיומם של מחדלי החקירה לא נגרם למערערים עיוות דין המחייב את זיכויים. טענות המערערים באשר ליישומו של סעיף 10א(ג) לפקודה 18. לצורך הדיון בטענות העוסקות בסעיף 10א לפקודה, נביא את הסעיף כלשונו: אמרת עד מחוץ לבית-המשפט (א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות. (ג) בית המשפט רשאי לסמוך ממצאיו על אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה, או על חלקה, והוא רשאי להעדיף את האמרה על עדותו של העד, והכל אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט, והטעמים יירשמו. (ד) לא יורשע אדם על סמך אמרה שנתקבלה לפי סעיף זה אלא אם יש בחומר הראיות דבר לחיזוקה. הפסיקה עסקה רבות בפרשנותו וביישומו של סעיף זה. נקבע, הוא יוצר מבחן דו-שלבי לצורך הטיפול באמרת-חוץ של עד. בשלב הראשון, עליו חולשות הוראות סעיפים 10א(1) ו-10א(2) לפקודה, נבחנת קבילותה של אמרת-החוץ. בשלב הבא, המעוגן בסעיף 10א(ג) לפקודה נבחנת אפשרות העדפתה של אמרת החוץ על פני עדותו של נותן האמרה במשפט. שלב זה נסב כל כולו סביב משקלה של אמרת החוץ והאפשרות להעדיפה על פני עדות שניתנה במשפט, אולם הוא אינו יוצר כטענת המערערים, מבחן קבילות נוסף על אלו הקבועים בסעיפים 10א(1) ו-10א(2) לפקודה. אכן, "קבילות האמרה לחוד ושאלת אמינותה ומשקלה של האמרה לחוד" (ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 528, להלן: פרשת אבוטבול; דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3) 661, 673-672). כאשר ניצב בית-המשפט בפני הכרעה בדבר משקלה של אמרת-חוץ – לשבט או לחסד – רשאי הוא לעשות שימוש בשיקולים הנקובים בסעיף, ובין היתר, הוא רשאי לשקול את האמרה אל מול הראיות האחרות שהובאו במשפט. ואולם – ואת זאת יש להדגיש – רשימת השיקולים המופיעה בסעיף אינה רשימה ממצה (ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 70; י' קדמי "על הראיות" חלק ראשון (תשנ"ט-1999) בעמ' 297, להלן: קדמי), והשיקולים הנקובים בה אינם הכרחיים או מצטברים (פרשת אבוטבול הנ"ל, בעמ' 529). לפיכך, בית-המשפט רשאי, הן מכוח הסעיף עצמו והן מכוח שיקול הדעת הכללי המסור לו, לבחון את אמרת החוץ אל מול ראיות אחרות, ואולם, כפי שהסעיף אינו כופה אותו להתחשב דווקא בשיקולים אלו או אחרים, וכפי שהוא אינו מכתיב ליתן לשיקול זה או אחר משקל יתר, כך ברור, כי הסעיף אינו מורה – וקל וחומר שאינו מחייב – את בית-המשפט ללכת בדרך שהתוו המערערים, דהיינו, לבחון ראשית את הראיות המהימנות, ורק לאחר מכן לגשת לבחינתה של אמרת החוץ. ממילא, טענתם של המערערים בעניין זה תמוהה, שכן בין כך ובין כך יגיע בית-המשפט, בסופו של יום, להשוואה בין האמרה לחומר הראיות, ומה לי, אם בבואו לבחון את האפשרות לסמוך על האמרה ולהעדיפה, ישווה את האמרה לראיות אחרות ויבחן אם מתיישבת היא עימן אם לאו, או אם ראשית יגבש בית-המשפט השקפה בדבר עובדות המקרה, ורק לאחר מכן יבחן אם עובדות אלו עולות בקנה אחד עם אמרת החוץ ומצדיקות את העדפתה. גרסתו של לחלוח ובחינתה אל מול הראיות האחרות בתיק 19. בשלב זה עלינו לבחון את גרסתו של לחלוח לגופה, ולבחון אם כטענת המערערים לא היה מקום להסתמך עליה. להשקפתי, טענה זו דינה להידחות, בראש ובראשונה, משום שהיא אינה אלא ניסיון להשיג כנגד ממצאי מהימנות, ובאלו, כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב, למעט מקרים חריגים (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 5199/04 עוזרי נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 8013/04 בלאוסוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; מ' קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407). להשקפתי, לא הראו המערערים עילה לסטות מהלכה זו – ומן הטעם הזה לבדו, יש לדחות את השגותיהם כנגד קבלת גרסתו של לחלוח. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בחנתי את השגותיהם של המערערים בעניין זה אף לגופן. נוכח כך שחקירתו של לחלוח במשטרה מיום הרצח צולמה – התאפשר לנו לצפות בה. כמעט מיותר לציין מה רבה חשיבותו של אמצעי תיעוד זה, שאינו מייתר אמנם את התרשמותה וקביעותיה של הערכאה הדיונית, אולם ברור כי הוא מעשיר ומעבה במידה מרובה את המערך הראייתי המונח בפני ערכאת הערעור (ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 786; ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 517; סעיף 25 לפסק-דיני ברע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, טרם פורסם). לאחר שצפינו, כאמור, בסרט המתעד את החקירה, שוב לא נותר בנו ספק בדבר מהימנות גרסתו של לחלוח ומשקלה הסגולי הרב. הצפייה בקלטת החקירה מעלה, כי על לחלוח לא הופעלו לחצים כלשהם למסור גרסה זו או אחרת. ההיפך הוא הנכון. האווירה בחדר החקירות הייתה נינוחה ביותר. החוקרים הציעו ללחלוח שתייה, והוא נענה להצעתם (עמ' 1 לת/1). במהלך החקירה התבדח לחלוח עם חוקריו לא פעם (עמ' 15 לת/1), ולא נראה כאדם המוסר גרסה על כורחו על מנת למלט עצמו מחדר החקירות, מה גם שהוא נידב מרצונו מידע אודות מקרי פשע אחרים שאירעו בעכו ובסביבתה. בנוסף, מאמירות שונות שאמר בחקירתו, עולה בבירור כי לחלוח אכן היה עד ראייה לרצח, וכי נפשו סערה לאור האירועים הקשים שראה: "ממה שראיתי, העצבים שלי... בגלל שראיתי את זה, כל הקטע יענו, כל האקשן הזה... בחיים לא קרה לי דבר כזה חוץ מהשטחים" (עמ' 2 לת/1, ההדגשה הוספה), ובהמשך הוא אמר: "אתה יודע עולה הלחץ עד כאן... שאתה רואה דבר כזה מטווח אפס" (עמ' 11 לת/1, ההדגשה הוספה). אמירות אלו כל אחת כשלעצמה – וקל וחומר בהצטרפותן יחד – מחזקות את מהימנות הגרסה ואת הקביעה לפיה לחלוח אכן היה עד ראייה לרצח. 20. גרסתו של לחלוח כשלעצמה היא מלאה, קולחת וקוהרנטית, ומציגה התפתחות סדורה והגיונית. תיאור הירי הנזכר בה מפורט ביותר, וכולל תיאור של צבע האקדח ממנו נורו היריות הקטלניות שהביאו למותו של המנוח; סדר ואופן הפעולה של היורים; צעקותיה של עפאף בזירת הרצח; ודרך מנוסתו של הרכב מזירת הרצח. לחלוח מסר את גרסתו בהתרגשות רבה, ותוך שימוש בשפת גוף ותנועות ידיים נמרצות. גם סיפור המסגרת העוטף את תיאור הרצח עצמו, לרבות הגעתו של לחלוח לבית אחותו והאנשים שפגש שם; תיאור רכבם של היורים, רישום מספרו ומסירתו לרוימי; ושיחות הטלפון לרוימי עובר לרצח ואחריו - מתלכדים יחד לכדי פסיפס ברור ומגובש, המוביל למסקנה כי הגרסה שמסר לחלוח היא גרסת אמת. מסקנה זו אך מתחזקת נוכח כך שבמהלך החקירה, חזר לחלוח על גרסתו לאירועים מספר פעמים, ובכל אחת מהן, חזר התיאור על עצמו כמעט אחד-לאחד. לכל אלה, מתווספת העובדה שלחלוח מסר את גרסתו כשהוא מצולם ומוקלט ללא ידיעתו, ובעודו סבור כי הדברים שאמר לא ישמשו כחומר גלם להליכי חקירה ומשפט (עמ' 2 לת/1). עובדה זו מעידה על אותנטיות הגרסה, ואף מסבירה את חזרתו הפתאומית של לחלוח מגרסתו, כאשר נדרש להפליל את המערערים בפומבי. יתרה מכך, להשקפתי, טענת המערערים בדבר סתירות שנתגלעו בין גרסתו של לחלוח לראיות אחרות אין בהן כדי לערער את מהימנות הגרסה. בפתח הדיון בעניין זה, יש לציין כי טענות המערערים שזורות בהתייחסויות רבות לעדותה של דינה, ולגרסאות השונות שמסרה עפאף במשטרה ובבית-המשפט. על כן ראיתי לנכון להדגיש, כי עדותה של דינה לא התקבלה כעדות מהימנה, ובית-משפט קמא ביכר על פניה את אמרות-החוץ שלה, מכוחו של סעיף 10א לפקודה. זאת, הואיל ובית-המשפט שוכנע, כי "דינה סירבה בעדותה... למסור את אשר אירע באמת, וזאת במטרה שאחיה יוכל לחזור בו מדברים שאמר בחקירתו" (עמ' 27 להכרעת-הדין). 21. באותה נימה קבע בית-המשפט, כי אין ליתן אמון בעדותה של עפאף, הואיל ומדובר בגרסה כבושה, שנמסרה לאחר שעיקרי גרסתו של לחלוח כבר נודעו (עמ' 23 להכרעת-הדין). לאור קביעה זו, ונוכח כך שבעדותה הפלילה עפאף את שני המערערים, ספק בעיננו אם אמנם מבקש בא-כוח המערערים לסמוך את ידיו על עדות זו. להשקפתי, המערערים אף אינם יכולים להיבנות מן ההודעות שמסרה עפאף במשטרה, שכן בניגוד לטענתם, מהתבטאויות שונות של עפאף בעדותה אכן עולה כי הן אכן ניתנו בשל חששה מן הבאות: "אם אתה רוצה שאני אזכר בדיוק מה אמרתי לפני שנתיים (הכוונה למועד גביית הודעותיה, א' א' לוי), אז אני מסבירה לך שוב פעם. כל מה שאמרתי יכול להיות שניסיתי להטעות את המשטרה כי לא רציתי להגיד מה שראיתי. אני עוד פעם אומרת לך... כל מה שאמרתי לפי דעתי היה לי אינטרס מסוים שהיום החלטתי שבגלל שאתה הבאת אותי פה כעדת הגנה ולהגיד את האמת, אז אני אגיד את האמת" (עמ' 372 לפרוטוקול). ובמקום אחר היא ציינה: "כבודו, אני לא רציתי להיכנס לסיטואציה שאחרי יומיים גם לי יארבו ליד הבית וגם לא רציתי להעיד נגד אף אחד ולא רציתי לבוא לפה... היה לי זמן לתכנן דברים כאלה, כיוון שאני פחדתי שגם לי יארבו ויהרגו אותי וגם אז הילדים שלי יישארו בלי אמא ובלי אבא. היה לי זמן לחשוב שאני לא רוצה להגיד מה שראיתי" (עמ' 369-361 לפרוטוקול). טענת המערערים כי מכך שעפאף מסרה את שמו של סאלם לחוקרת המשטרה, יש ללמוד כי היא כלל לא חששה לשתף פעולה עם החוקרים – אינה מדויקת, שכן באותה נשימה ממש, עפאף ביקשה שמידע זה לא יתועד (נ/22). בד בבד, אני מוכן ללכת כברת דרך לקראת המערערים, ולהניח כי נוכח כך שעדותה של עפאף הוגדרה כעדות כבושה, לא היה מקום להשתמש במרכיבים מסוימים בתוכה לאישוש גרסתו של לחלוח, ועמדה זו תנחה אותי בהמשך הדיון. נוכח האמור, אין בכוונתי להתייחס בהמשך הדיון לאלו מטענות המערערים המבוססות על עדותה של דינה (להבדיל מהודעתה שנתקבלה לפי סעיף 10א לפקודה) או על עדותה והודעותיה של עפאף. 22. המערערים טוענים, כי הראיות שהובאו במשפט מוכיחות כי ברכבם של היורים היו שני נוסעים בלבד, וכי הדבר עומד בסתירה לגרסתו של לחלוח, אשר מסר כי ברכב היו ארבעה נוסעים. ההודעות עליהן מסתמכים המערערים בטענתם זו הן אלו שניתנו על ידי חוסיין עוואד, ובנו, ג'אפר עוואד, יוסי חוטה, יפה תורג'מן, ודינה, ולהודעות אלו אתייחס להלן. נכון הוא, כי מהודעות עדי הראיה עולה כי ברכב הג'יפ נראו שני אנשים בלבד. אולם, מרבית ההודעות אינן מתייחסות כלל לנקודת הזמן בה ראה לחלוח את הרכב, אלא לנקודת זמן מוקדמת יותר. כך, ג'עפר עוואד מסר כי ראה את הרכב אחרי השעה 16:30 (עמ' 1 לת/85); יפה תורג'מן מסרה כי ראתה את הרכב בין השעה 15:30 לשעה 16:00 (עמ' 1 לת/42); חוסיין עוואד ראה את הרכב בסביבות השעה 18:00 (עמ' 1 לת/84), ואילו יוסי חוטה ראה את הרכב בפעם הראשונה בסביבות השעה 18:30(עמ' 1 לת/92). חוטה עצמו מציין, כי "החלונות היו כהים, גם לא התעמקתי על מי ישב בתוך האוטו" (עמ' 123 לפרוטוקול). בניגוד לאלה, הודעתו של לחלוח מתייחסת לנקודת זמן מאוחרת בשעתיים וחצי לכל הפחות, משום שלחלוח ראה את הרכב מספר דקות עובר לרצח, היינו, בסביבות השעה 20:30. לפיכך, אף אם אניח כי ההודעות שנמסרו מפי העדים השונים מדויקות – ולדעתי, הן אינן כאלה, הואיל ומרביתם לא הקדישו לרכב החשוד תשומת לב מיוחדת – הודעות אלה אינן יכולות לבטל את גרסתו של לחלוח העוסקת בנקודת זמן מאוחרת בהרבה. גם ההודעות של עדי ראיה שראו את הרכב בנקודת הזמן הרלוונטית לגרסתו של לחלוח – אינן משנות את התמונה. קייסר חדאד ומסעוד תורג'מן אמנם ראו את הרכב בשעת מנוסתו מזירת הרצח, אולם שניהם ציינו כי הרכב נסע במהירות מופרזת. קשה לבסס ממצאים כלשהם על הודעותיהם של מי שראו את הרכב במבט חטוף בלבד. מהודעתו של יוסי חוטה עולה, כי הוא ראה שנית את הרכב החשוד בסביבות השעה 20:30, כשהרכב חנה ברחוב קיבוץ גלויות (עמ' 1 לת/92). זו הפעם, ראה חוטה את הרכב ממרחק של 70-100 מטרים לערך ובזווית של 90 מעלות (עמ' 122 לפרוטוקול). בשלב זה, מציין חוטה, "לא הייתי בקשר עין עם הרכב או יושביו" (עמ' 2 לת/92), בפעם השלישית ראה חוטה את הרכב בזמן הירי, אולם מדבריו עולה בבירור כי גם בשלב זה הוא לא הבחין במספר היושבים ברכב, משום שהתרכז באדם היוצא ממנו כדי לבצע את הירי (עמ' 2 לת/92). סיכום הודעתו של חוטה מוביל, אפוא, למסקנה כי גם הודעתו אינה יכולה לערער את גרסת לחלוח. 23. הודעתה של דינה אף היא אינה יכולה לסייע למערערים, הואיל והודעה זו מתייחסת למספר היורים שראתה דינה, ולא למספר האנשים שישבו ברכב עובר לרצח או במהלכו (ת/117א). עוד נציין, כי הודעתה של דינה אינה מפורטת כמו זו של לחלוח, ונראה כי היא הייתה ערה פחות ממנו לפרטים שונים בזירה, עובדה שאינה תמוהה כלל ועיקר, נוכח תפקידו של לחלוח כמודיע משטרתי, הרגיל באיסוף מידע. נוכח האמור, סבורני כי יש לדחות את טענת המערערים לפיה הפער בין גרסתו של לחלוח להודעות אחרות לעניין מספר האנשים ברכב, מערערות את מהימנות הגרסה. 24. המערערים הקדישו יריעה רחבה לטענה כי מהודעותיהן של עפאף ודינה עולה כי היורים היו רעולי פנים. להשקפתי, טענה זו אינה מבוססת כלל ועיקר. כאמור, אני סבור כי נוכח הבעייתיות הגלומה בהודעותיה של עפאף, לא ניתן היה להסתמך עליהן לצורך קביעת ממצא פוזיטיבי כלשהו. הדברים אמורים ביתר שאת באשר לשאלה אם היו היורים רעולי פנים אם לאו, שהרי עפאף עצמה חזרה בה מטענה זו בעדותה בפני בית-המשפט, תוך שהיא מציינת כי בשעת הירי היא כלל לא ראתה את פני היורים אלא רק את רגלו של אחד מהם (עמ' 367 לפרוטוקול), ואף טענה כי אמרה שהיורים היו רעולי פנים כדי להרחיק את עצמה מן האירוע. טענת המערערים, לפיה לו רצתה עפאף להרחיק עצמה מן האירוע הייתה יכולה לומר את האמת שהתגלתה בעדותה – כי לא ראתה את היורה – מבקשת להעמיד שוב במוקד הדיון גרסה שהוגדרה ככבושה וכבעלת משקל מבוטל, ולזאת לא אוכל להיעתר. זוהי אף השקפתי באשר לשימוש שמבקשים המערערים לעשות בהודעותיה של דינה. מעיון בהודעה זו עולה, כי כל שאמרה דינה היה כי ראתה "שני אנשים כהים (שחורים) אחד מהם גבוה והאחר זה שנהג היה נמוך ממנו" (עמ' 2 לת/117א), ואין כל הוכחה כי בכך התכוונה לומר כי היורים היו רעולי פנים. עוד יצוין, כי כאשר נדרשה דינה לתיאורם של היורים בעדותה בבית-המשפט – עדות, שכאמור, נדחתה – היא ציינה: "כששמעתי את היריות והסתכלתי אחורה וראיתי שני אנשים אחד גבוה ואחד נמוך והם היו כולם לבושים בשחור" (עמ' 246 לפרוטוקול). באמרה דברים אלה, הצביעה דינה, ככל הנראה, לעבר פניה, ועל כן, סבר בא כוחם של המערערים דאז, כי כאשר אמרה שהיורים היו "שחורים" או "לבושים בשחור" התכוונה לומר כי היורים היו רעולי פנים. למותר לציין, כי סברה זו נדחתה על ידי דינה עצמה, אשר ציינה בעדותה כי "אני לא יודעת אם היה להם משהו על הפנים... הם היו כולם שחורים ואני לא ראיתי אם היה להם משהו על הפנים או לא" (עמ' 247 לפרוטוקול). סיכומו של דבר – ניסיונם של המערערים להראות כי מחומר הראיות עולה שהיורים היו רעולי פנים לא צלח, ומשכך, טענתם בדבר תמיהות המתעוררות בגרסתו של לחלוח בעניין זה – נדחות אף הן. 25. ממשיכים המערערים וטוענים, כי תיאור הירי שמסר לחלוח אינו תואם ראיות אחרות המתייחסות לאופן ביצוע הירי, לרבות הודעתה של דינה, הודעתו של יוסי חוטה, חוות-הדעת הבליסטית, וחוות-הדעת הפתולוגית. מהודעתה של דינה עולה, כי כאשר הגיעו עפאף והמנוח לביתם, היא שמעה לפתע יריות. או אז היא הסתכלה לכיוון הירי וראתה: "שני אנשים כהים (שחורים) אחד מהם גבוה ואחר זה שנהג היה נמוך ממנו והאיש הגבוה שהיה ברשותו אקדח ירה לעבר ריאד ועפאף... אני מתוך הפחד על עצמי ועל אחי מוחמד שירו עלינו דחפתי את אחי מוחמד למטה" (עמ' 2 לת/117א). דינה עצמה מציינת, כי היא ראתה את מטח הירי הראשון בלבד, וכי היא ייחסה את הירי לבחור הגבוה. המערערים הודו כי סאלם הוא אכן אדם גבוה (סעיף 163 להודעת הערעור), ואף לגרסתו של לחלוח, סאלם היה היורה הראשון בזירה. שנית, דינה מציינת כי מיד לאחר המטח הראשון היא נשכבה על הרצפה. לא ייפלא, אפוא, כי לא ראתה את מטח הירי השני, ועובדה זו מבהירה את העדר ההתייחסות להמשך האירוע כפי שתואר על ידי לחלוח. 26. משכך אמרנו, נותרנו עם שתי ראיות הסותרות לכאורה את גרסתו של לחלוח: הודעתו של יוסי חוטה וחוות-הדעת הבליסטית. מהודעתו של חוטה עולה, כי היורה השני יצא מן הדלת שליד הנהג או מן הדלת האחורית (עמ' 2 לת/92), בניגוד לגרסתו של לחלוח שטען כי מטח היריות השני נורה על ידי בסאם שהיה נהג הרכב. לשם הדיוק יש להדגיש, כי חוטה עצמו מודה שהוא אינו מסוגל לקבוע בוודאות מאיזו דלת יצא הנהג, ודבר זה מובן נוכח כך שהוא צפה בהתרחשות ממרחק. מחוות-הדעת הבליסטית עולה, כי כל הקליעים שנורו בזירה נורו מאקדח אחד, בניגוד לגרסת לחלוח לפיה היורים עשו שימוש בשני אקדחים. סתירות אלו לא נעלמו מעיניו של בית-משפט קמא, אולם הוא סבר, כי לאור משקלה הסגולי הגבוה של גרסת לחלוח, ונוכח סימני האמת הרבים המאששים אותה, סתירות אלו אינן יכולות לקעקע את האדנים עליהם נשענת גרסת לחלוח, ואני שותף למסקנה זו. במאמר מוסגר אעיר, כי בניגוד לטענת המערערים לעניין הסתירה בין חוות-הדעת הבליסטית לגרסת לחלוח, לא נאחז בית-משפט קמא בתזה אחת בלבד, ולא קבע, כאפשרות בלעדית, כי ברגע מסוים העבירו ביניהם היורים את האקדח. ההיפך הוא הנכון. בית-המשפט ציין במפורש כי התזה של העברת האקדח מיד ליד במהלך ביצוע הרצח היא פרובלמטית על פניה, ולכן ייתכן כי נוכח ההתרגשות בה היה שרוי, ולנוכח קיומם של שני מטחי ירי, ייחס לחלוח לשותף השני ירי, בעוד שהוא לא ירה (עמ' 34 להכרעת-הדין). נוכח האמינות הברורה של אמרת החוץ של לחלוח עליה כבר עמדתי לעיל, אני סבור כי הסברו זה של בית-משפט קמא הוא סביר, ולא ראיתי מקום להתערב בו. רמת התוספת הראייתית הנדרשת והחיזוקים שנמצאו לאמרת-החוץ של לחלוח 27. לאור הדברים שאמרנו עד כה, ברי כי יש לדחות גם את הטענה לפיה העדפת אמרת חוץ על פני עדותו של נותן האמרה במשפט דורשת להוסיף לאותה אמרה ראיות סיוע "מסבכות". אף כאן, מבקשים המערערים להפוך את היוצרות של סעיף 10א לפקודה, תוך שהם מערבבים מין בשאינו מינו. כפי שצוין לעיל, סעיף 10א(ג) לפקודה מעניק לבית-המשפט היושב על המדוכה שיקול דעת נרחב באשר להעדפתה של אמרת חוץ על פני עדות שניתנה במשפט, ואינו כובל את בית-המשפט לשיקולים אלו ואחרים. משכך, קשה להבין מהיכן שואבים המערערים את הטענה לפיה בבואו להכריע אם להעדיף את אמרת חוץ מחויב בית-המשפט להידרש לקיומן של ראיות מסבכות דווקא. טענה זו נדמית תמוהה אף יותר, כאשר נלקחת בחשבון העובדה שלצורך הרשעה על בסיס אמרת חוץ, נדרשת תוספת ראייתית ברמת חיזוק בלבד ואם לצורך הרשעה קבע המחוקק כי די בתוספת ראייתית ברמת חיזוק, כיצד ניתן לטעון כי לצורך העדפתה גרידא של האמרה נדרשת תוספת ראייתית ברמת סיוע? להשקפתי, לא זו בלבד שעמדה זו אינה מעוגנת בחוק עצמו, אלא שהיא משוללת הגיון. 28. אין חולק על כך שגרסתו של לחלוח הייתה טעונה – מעצם היותה אמרת חוץ, ולאור הוראת סעיף 10א(ד) לפקודה – תוספת ראייתית מסוג חיזוק. ואולם, תוספת זו היא בגדר דרישת מינימום, המשקפת את הסף התחתון הדרוש להרשעה כאשר המשקל הפנימי של העדות המפלילה הוא מלא. כאשר משקלה הפנימי של אמרת-חוץ אינו מלא, רשאי בית-המשפט לדרוש תוספת ראייתית משמעותית יותר (ע"פ 4048/91 דאהר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 361/90 קמהוז נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 3631/92 ג'אבר נ' מדינת ישראל, לא פורסם. והשוו: ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234). כך נהג בית-משפט קמא במקרה שבפנינו, בציינו כי לצורך ביסוס ממצאים מרשיעים על אמרתו של לחלוח נדרשת תוספת ראייתית משמעותית מחיזוק. נדמה – וכך גם מפרשים הצדדים את הקביעות שלעיל – כי בית-משפט קמא סבר כי התוספת הראייתית הנדרשת גבוהה מחיזוק, אך אינה מגיעה לרמה של סיוע. קביעה זו, נבעה מן הממצא בדבר משקלה של גרסת לחלוח. משלא נמצאה לי כל עילה להתערב בממצאי המהימנות באשר לגרסה עצמה, איני רואה גם כל עילה להתערב בשאלת רמת התוספת הראייתית שנדרשה לה, ואף לגופו של עניין, קביעתו של בית-משפט קמא בדבר התוספת הראייתית הנדרשת מקובלת עלי, לאור מהימנות גרסתו של לחלוח. כאן המקום להעיר, כי בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, נוכח כך שנדרשו ראיות חיזוק ולא ראיות סיוע, לא היה צורך כי ראיות אלו תתייחסנה ישירות לזירת המחלוקת בין הצדדים, אלא די היה בכך שהן יאמתו פרטים אלו או אחרים מגרסתו של לחלוח (ראו, לדוגמה, ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, לא פורסם, להלן: בן סימון; ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(1) 62, 71) משכך קבעתי, כל שנותר לבחון הוא, אם הראיות עליהן הסתמך בית-משפט קמא מהוות חיזוק ברמה הנדרשת, תוך התייחסות להשגותיהם של המערערים ביחס למהימנותן ולשימוש שנעשה בהן. א. שני מטחי ירי - מחוות-הדעת הבליסטית ומעדויות נוספות עלה, כי בזירת ברצח נורו שני מטחי ירי. בית-משפט קמא השתמש בעניין זה כחיזוק לגרסתו של לחלוח, והמערערים משיגים כנגד קביעתו זו בנימוק שקיומם של שני מטחי ירי אינו יכול לשמש כחיזוק, הואיל וזירת המחלוקת מתמקדת בשאלה האם לחלוח ראה את הרצח בעת ביצועו אם לאו, והעובדה שלחלוח שמע את הירי כלל אינה שנויה במחלוקת. להשקפתי, לא ניתן לקבל טענה זו. כפי שצוין, ראיית חיזוק אינה צריכה להתייחס ישירות לזירת המחלוקת, אלא די בכך שהיא תחזק פרט או זה או אחר מתוך האמרה הטעונה חיזוק. נוכח כך, כל שניתן לטעון הוא, כי הראיות המעידות על כך שאכן בזירת הרצח נורו שני מטחי ירי – אינן מהוות חיזוק משמעותי. ואולם, אף קבלתה של טענה זו אין בה כדי להועיל למערערים, שכן כפי שאראה להלן, לגרסתו של לחלוח נמצאו ראיות חיזוק למכביר. ב. עדותו של רוימי - להשקפתי, בעדותו של רוימי יש משום חיזוק משמעותי לגרסתו של לחלוח. ראשית, רוימי ציין, כי במהלך עשר שנות היכרותו המקצועית עם לחלוח, האחרון מסר אינפורמציה אמינה (עמ' 31 לפרוטוקול). בנוסף, רוימי אישר את קיומן של שיחות הטלפון בינו ובין לחלוח עובר לרצח ולאחריו, ואף אישר כי בשיחתם הראשונה מסר לו לחלוח כי ברחוב סובב רכב ג'יפ לבן שחלונותיו כהים, וכי בשיחת זו, לחלוח זיהה את בסאם כנהגו של הרכב (עמ' 31 לפרוטוקול). רוימי אף אישר על תוכנה את גרסתו של לחלוח לעניין שיחת הטלפון שנערכה לאחר הרצח ואף ציין, כי בשיחה זו נשמע לחלוח נסער ביותר, נתון אותו ניתן לייחס לכך שלחלוח אכן היה עד ראיה לרצח. בניגוד לטענת המערערים, העובדה שזכרונו של רוימי רוענן באשר לשמות שמסר לו לחלוח בשיחות הטלפון ביניהם (עמ' 51 לפרוטוקול), אינה פוסלת את השימוש בעדותו כחיזוק. ייתכן, אמנם, כי "דבר זה עשוי לגרוע מכובד משקלה של העדות, באשר הוא מראה כי כוח זכרונו של העד רופף במידת-מה וטעון רענון, אך בעצם פרוצדורה זו אין להטיל דופי" (ע"פ 226/54 אלופי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט(2) 1345, 1348; קדמי הנ"ל, בעמ' 401). אמת, עדותו של רוימי לא הייתה נקייה מפגמים. רוימי לא דייק בהתייחסותו למספר שיחות הטלפון שנוהלו בינו לבין לחלוח בליל הרצח (עמ' 45-44 לפרוטוקול), ואף לא תיעד את תוכנן. בנוסף, וכפי שכבר צוין לעיל, לבית-המשפט לא הוגש כל תיעוד של השיחה שערך רוימי עם לחלוח בקיבוץ שמרת מיד לאחר הרצח. אולם, קביעותיו של בית-משפט קמא באשר לעדותו של רוימי הן במהותן קביעות במהימנות, הנראות לי סבירות, ומשכך, לא ראיתי לנכון להתערב בהן. ג. הודעתה של דינה - הודעתה של דינה מחזקת במידה מרובה את גרסתו של לחלוח, שכן דינה ציינה כי בשעת הרצח שהה לחלוח מחוץ לבית, והיה יכול לראות את המתרחש בעיניו הוא. דינה אף אישרה את גרסתו של לחלוח לעניין שיחות הטלפון שביצע עובר לרצח ומיד לאחריו (עמ' 2-1 לת/ 117א), וציינה, בדומה ללחלוח, כי נוכח כך שהיא חששה מפני היורים, היא הפילה את לחלוח על הרצפה. בנוסף על כך, ציינה דינה שכאשר הביטה לכיוון מקור הירי היא ראתה שני אנשים, אחד מהם גבוה והשני – שנהג ברכב – נמוך ממנו, תיאור אשר לקביעתו של בית-משפט קמא הולם את סאלם ובסאם. עינינו הרואות, כי פרטים רבים מהודעתה של דינה – אף אם לא כולם – עולים בקנה אחד עם גרסתו של לחלוח ומחזקים אותה. ד. מחקר התקשורת - מחקר התקשורת כשהוא לעצמו לא יכול היה לקשור את המערערים ישירות למעשה הרצח, הואיל ואין נתונים לגבי מיקומם של המערערים בשעת הרצח, מה גם שכידוע, שטחי הכיסוי של הממסרים הסלולאריים הם לעיתים נרחבים, ואינם יכולים למקם את המערערים בנקודה מוגדרת זו או אחרת. חרף זאת, מהווה מחקר התקשורת ראייה נסיבתית משמעותית ורבת משקל, שכן נתוניו ממקמים את המערערים בדקות הקריטיות לאורך המתווה הגיאוגרפי של ביצוע הרצח והמנוסה מן הזירה. סיכום נתוני האיכון של סאלם מעלה, כי מיד לאחר שעת הרצח הוא אוכן בקרבה לזירה, ומשם הגיע בתוך חמש עשרה דקות לאזור הממסר המכסה את אתר שריפת הג'יפ. משם, המשיך סאלם בתנועה צפונה עד להגעתו לטבריה, כשעתיים ומחצה לאחר הרצח. על נקל ניתן להיווכח, כי המסלול שעבר סאלם בליל הרצח היה זהה למסלול מבצעי הרצח, החל מן האיכון הממקם אותו בסמוך לזירה בשעה הרלוונטית, וכלה בנוכחותו באיזור שריפת הג'יפ ובמגמת התנועה צפונה. טענת המערערים, לפיה איכונו של סאלם בשעה 16:36 בממסר "מרדכי אנילביץ'" מראה כי לא ייתכן שהיה ברכב אשר נראה ברחוב קיבוץ גלויות בשעה 16:30, אינה מדויקת ואינה רלוונטית. כפי שצוין לעיל, מרבית העדויות ממקמות את הג'יפ ברחוב קיבוץ גלויות רק לאחר השעה 16:30. ממילא, ממסר "מרדכי אנילביץ" ממוקם, בקרבה רבה לרחוב קיבוץ גלויות, ומשכך, איכונו של סאלם בשעה 16:36 בממסר זה, לא היווה מכשול מפני הגעתו לרחוב קיבוץ גלויות בתוך דקות ספורות. בדומה, לא ניתן לקבל את הטענה כי נוכח כך שסאלם אוכן בממסר "חוף התמרים" בשעה 18:27, לא ייתכן שהוא היה האדם שראה חוטה ברכב בשעה 18:30. מבדיקה שערכו החוקרים עולה כי המרחק ממלון התמרים ועד לזירת הרצח הוא 2 קילומטרים בלבד, וכי במהירות של שמונים קמ"ש נסיעה זו אורכת כשלוש דקות (ת/30). ואולם, איכונו של סאלם אינו מוכיח כי בשעה 18:27 הוא שהה במלון חוף התמרים – הוא נקודת היציאה בנסיעת המבחן שנערכה על ידי החוקרים – אלא בנקודה כלשהי בתחנת הממסר המכסה גם את המלון, וחולשת על תא שטח גדול הגובל בשוליו הצפון-מזרחיים באזור הרצח. לפיכך, לא הייתה כל מניעה לכך שסאלם יגמא את המרחק בין שתי הנקודות הללו בפרק זמן קצר משלוש דקות. לאור דברים אלה ברור גם, כי בניגוד לטענת המערערים, סאלם היה יכול להגיע מזירת הרצח לממסר התמרים ולבצע משם שיחות בשעות 20:31 ו-20:33, גם אם נלקחת בחשבון סטייתו של הרכב למקום השלכתו של האקדח. מסקנה זו מתחזקת נוכח כך שרכבם של היורים נמלט מזירת הרצח במהירות רבה, ונוכח כך שהשעה 20:30 אמנם נלקחה כאינדיקציה לשעת ביצוע הרצח, אולם ייתכן בהחלט שהרצח בוצע שתיים או שלוש דקות קודם לכן, שכן השיחה שבה הודיע לחלוח לרוימי על הרצח התקיימה בשעה 20:29. מחקר התקשורת קושר אף את בסאם לאירועי הרצח, שכן הוא ממקם אותו באזור הממסר המכסה את אתר שריפת הג'יפ כעשרים דקות לפני הרצח, ו-17 דקות לאחריו, במסלול ההולם את מסלול המילוט של הרוצחים מן הזירה. בנוסף לכך, בסאם מאוכן בממסר עברון בשעה 20:47, עובדה המצמידה אותו למסלול ההימלטות של סאלם, אשר אוכן אף הוא בממסר עברון דקה קודם לכן. כל אלה, מובילים למסקנה לפיה סאלם ובסאם נעו יחד צפונה מזירת הרצח לאתר שריפת הג'יפ. המערערים טוענים כי לאור איכוניהם בדקות שקדמו לרצח, לא ייתכן שהם הספיקו להגיע לזירת הרצח עד לשעה בה דיווח לחלוח לרוימי כי זיהה את בסאם כנהג הרכב. בסאם, מדגישים המערערים, אוכן בממסר עברון עד לשעה 20:10, ואז, כקביעת בית-משפט קמא, שם פעמיו לממסר חוף התמרים על מנת לאסוף את סאלם. נסיעה זו, טוענים המערערים, ארכה כ-13 דקות. משם, ממשיכים המערערים וטוענים, היו צריכים שני המערערים להגיע לזירת הרצח ברחוב קיבוץ גלויות, ולשם כך, נדרשו להם שלוש דקות נוספות. בסך הכל טוענים המערערים, נדרשו 16 דקות על מנת להגיע ממסר עברון לזירת הרצח, ועל כן, אם בסאם יצא מממסר עברון בשעה 20:10, לא ייתכן כי לחלוח ראה אותו ואת סאלם סובבים סביב זירת הרצח כבר בשעה 20:21. טענה זו אינה מדויקת. מנסיעת מבחן שערכו חוקרי המשטרה עולה, כי את המרחק מזירת הרצח לאתר שריפת הג'יפ גמאו חוקרי המשטרה ב-12 דקות בממוצע, בנסיעה איטית ובשעות הצהריים העמוסות (ת/59; ת/60). הגיוני להניח, אפוא, כי המערערים עברו מרחק זה בזמן קצר יותר, הן משום שבשעות הערב היו הכבישים פנויים יותר, והן משום שמעדויות שונות עולה כי הרכב שהגיע לרחוב קיבוץ גלויות נסע במהירות מופרזת. טענת המערערים לפיה הנסיעה ממלון חוף התמרים לזירת הרצח אורכת שלוש דקות אף היא אינה רלוונטית, הואיל וכל שעולה מנתוני מחקר התקשורת הוא כי סאלם שהה באזור הממסר המכסה גם את המלון. כפי שכבר צוין לעיל, ממסר חוף התמרים קרוב לזירת הרצח, ועל כן ייתכן בהחלט כי סאלם נמצא בשטח של הממסר שהיה קרוב לזירת הרצח יותר מאשר מלון חוף התמרים. נוכח כל אלה ברור, כי אף אם נקבל את ההנחה המובלעת בטענת המערערים – לפיה בסאם אסף את סאלם מממסר חוף התמרים ולא מנקודה אחרת סמוכה יותר לזירת הרצח, הנחה אשר, יש לומר, לא גובתה בראייה כלשהי - ניתן להניח כי הנסיעה מממסר עברון לזירת הרצח ארכה זמן קצר מ-16 דקות, ועל כן, לא ניתן לקבל את הטענה כי המערערים לא היו יכולים להיראות בזירה כבר בשעה 20:21. ה. שקרי המערערים - מחקר התקשורת מעלה בבירור כי בניגוד לטענת האליבי שנטענה מפי המערערים, בשעת הרצח הם לא שהו בטבריה. עוד עולה ממנו, כי בניגוד לנטען, המערערים לא שהו יחד במהלך יום הרצח כולו. הטענה לפיה ממצאים אלה נובעים מטעות תמימה אינה יכולה להתקבל. ההודעות שנגבו מן המערערים יומיים לאחר הרצח היו מפורטות ביותר, ובגדרן הם מסרו את הקורות אותם לא רק ביום הרצח, אלא גם ביום שקדם לו וביום שלאחריו: שניהם זכרו במדויק באיזו שעה התעוררו ביום הרצח; מתי עוכב בסאם לחקירה; באיזו שעה נפלה ההחלטה לנסוע לטבריה; מה עשו כאשר הגיעו לשם, ועוד. אם תוסיף לכל אלה את העובדה שכאשר הוצגו למערערים איכוני הפלאפון שלהם – אשר סתרו את האליבי לו טענו בחקירותיהם – הם בחרו לשמור על זכות השתיקה, ואת השינויים התכופים שחלו בגרסאותיהם לעניין שעת ההגעה לטבריה – אין מנוס מלהצטרף למסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי לא טעות תמימה נפלה בהודעות המערערים, אלא שאלו היו כוזבות מעיקרן. בפסיקה הודגש, כי ראיות בדבר כזבים בגרסתו של נאשם ראוי שייבחנו בזהירות רבה ובכובד ראש, הואיל ו"יכול והנאשם יעלה טענה כוזבת לאו דווקא בשל כך, שהוא שביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא בשל טעמים אחרים, יהיו אלה טעמים הכרוכים בביצועה של עבירה אחרת או טעמים אישיים, אשר אינה דבקה בהם תווית עבריינית" (עפ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140. להלן:"פרשת נגר"). על מנת לסייע בידי בית-המשפט להכריע בעניין זה, קבעה הפסיקה מספר "כללי-סף", הקובעים כי ניתן יהיה לראות בשקריו של נאשם סיוע לגרסתו מקום בו מדובר בשקר בעניין מהותי; מדובר בשקר המכוון לסיכול החקירה ולהטעיית בית-המשפט; מדובר בשקר שהוא ברור וחד משמעי; מדובר בפרט אשר הוכח כשקרי בעדות חיצונית עצמאית (ע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 220; קדמי הנ"ל, בעמ' 216; דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 802); והשקר בו חטא הנאשם עניינו בעבירה עליה נסב המשפט, ואינו נובע מעילה אחרת, שאינה רלבנטית לצורך בחינת האשמה (פרשת נגר הנ"ל, בעמ' 140). אני שותף למסקנתו של בית-משפט קמא כי תנאים אלו כולם מתקיימים במערערים, וכידוע, לשקרי נאשם "יש משקל ראייתי עצמאי, מעבר לחיזוק ראיות התביעה האחרות, וכוחה עימה לשמש סיוע במקום שנדרש כזה" (קדמי הנ"ל, בעמ' 215). לפיכך, אין עוד ספק כי שקרי הנאשמים בחקירתם יכולים לשמש כתוספת ראיייתית ברמת סיוע, שהיא אף גבוהה מן הרמה הנדרשת במקרה שלפנינו. ו. ראשית הודיה - בית-משפט קמא ראה בדברים שאמר בסאם לחוקריו ובדברים שרשם על הפתק משום ראשית הודיה, וכנגד קביעה זו מלינים המערערים. כזכור, בסאם כתב את שמותיהם של סאלם ומחמוד על פתק, ושאל את החוקר אם ירצה שיפליל אותם. בנוסף, בסאם ציין בפני החוקרים, כי לאחר שיוועץ בעורך-דינו יחליט אם להודות תמורת עסקה, ועוד הוא ציין, כי הוא אינו מוכן להודות בדבר עד שיונח בפניו כתב-אישום. אמירות אלה, ניתנות להתפרש כראשית הודאה, שכן בפסיקה נקבע כי הצהרת חשוד על נכונותו להודות וחזרה ממנה, הצהרת חשוד בדבר נכונות להודות בכפוף לתנאי כלשהו או הבעת נכונות למסור הודאה תוך הימנעות ממנה מטעם זה או אחר, מהוות ראשית הודאה (ע"פ 64/87 גרסטל נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 533, 538; ע"פ 323/85 אלרמאק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 57, 63; קדמי הנ"ל, בעמ' 5). מחדלי החקירה 29. אף אם נקבל את כל טענות המערערים בעניין זה, עדיין אין בכך כדי לבסס את המסקנה כי מחדלי החקירה הנטענים מחייבים את זיכויים. כידוע, מחדלי חקירה אינם מובילים בכל מקרה לזיכויו של נאשם (פרשת בשירוב הנ"ל; ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 3214/06 פינר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). כאשר נטענת מפיו של נאשם טענה בדבר מחדלים מעין אלה, מוטל על בית-המשפט לשאול את עצמו אם המחדלים הם כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, והגנתו תימצא חסרה ומקופחת (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, לא פורסם. להלן: פרשת אלחורטי; ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; בן סימון הנ"ל). משקלו והשפעתו של המחדל החקירתי נבחנים לא רק בהתייחס למחדל החקירתי כשהוא לעצמו, אלא תוך שקלולו לאור מכלול הראיות שהונחו בפני בית-המשפט. העדר ראייה שמקורה בחקירת משטרה, ייזקף לחובתה של התביעה בעת שקילת מכלול ראיותיה, ויכול הוא לסייע לנאשם כשבית-המשפט ישקול אם טענותיו מקימות ספק סביר (פרשת אלחורטי הנ"ל; ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, לא פורסם). יישום הלכות אלו לנסיבותיו של המקרה שבפנינו, מוביל לדעתי למסקנה כי המחדלים החקירתיים הנטענים, אף בהצטרפם יחד, לא גרמו למערערים עיוות דין, ובוודאי שהם אינם מצדיקים את זיכויים. מחד, נוכח פרשת ההגנה הנרחבת והמעמיקה שניהלו המערערים בבית-משפט קמא, לא ניתן לומר כי לא הייתה להם יכולת להתמודד כראוי עם חומר הראיות או כי נגרם להם עיוות דין. מאידך, אף אם זוקפים את קיומם של מחדלי החקירה לחובת המשיבה, נותר קיים מארג מסיבי של ראיות העומד לחובת המערערים, ואינו מותיר כל ספק סביר בדבר אחריותם הפלילית למעשים שיוחסו להם. לאור כל האמור, אציע לחברי לדחות את ערעורם של סאלם ובסאם. ע"פ 557/06 - ערעורו של סאמר 30. סאמר סבור כי יש לאמץ בעניינו את דעת המיעוט של השופטת שטמר, ולזכותו לא מעבירת ההצתה בלבד, אלא גם מן העבירה של סיוע לאחר מעשה. ראשית, הוא טוען כי הקביעה לפיה מחקר התקשורת מלמד כי היה באזור שריפת הרכב מיד לאחר הרצח – שגויה. סאמר מדגיש, כי איכון מכשיר הפלאפון שלו אינו ממקם אותו באופן רציף בממסר המכסה את אזור שריפת הרכב, וכי ממילא, עיון בממצאי מחקר התקשורת מלמד על חוסר התאמה בין מקום הימצאו מחד, ומקום הימצאם של בסאם וסאלם, מאידך, בדקות שלאחר הרצח. בהמשך טוען סאמר, כי משזיכה אותו בית-משפט קמא מעבירת ההצתה בנימוק שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי אמנם הוא הוכנס בסוד העניינים, הרי שלא ניתן היה לקבוע, דווקא ביחס לעבירה של סיוע לאחר מעשה, כי הוא היה מודע לתוכנית העבריינית ושותף לה. ממילא, כך נטען, קביעתו של בית-משפט קמא לפיה היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה זו מתקיים בו אינה יכולה לעמוד, הואיל וקביעה זו התבססה על ראיות נסיבתיות – לרבות נתוני מחקר התקשורת ושקריו של סאמר בחקירתו – אשר אינן מובילות בהכרח למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמתו. לבסוף, מציין סאמר, כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי נוכחותו בסביבת זירת שריפת הרכב לא הייתה אקראית, וכי בנסיבות המקרה מוטל היה על בית-המשפט לבחון מיוזמתו הסברים אלטרנטיביים וסבירים לנוכחותו באזור. המשיבה מצידה סבורה כי יש להותיר את הרשעתו של סאמר על כנה. דיון 31. מרבית טענותיו של סאמר מבקשות להשיג כנגד ממצאים שבעובדה, בהם, כפי שכבר הודגש לעיל, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב. ממילא אני סבור, כי התערבות בהם אינה יכולה להועיל למערער כהוא זה. טיבו של היסוד העובדתי של עבירת הסיוע לאחר מעשה "אינו מוגבל בתווי אופי פורמאליים, ובלבד שיהיו מכוונים לסייע לעבריין להימלט מן העונש" (י' קדמי, "על הדין בפלילים" (תשס"ו-2006) חלק שלישי, בעמ' 1622, להלן: על הדין בפלילים). והנה, חרף הטענה בדבר אי-נוכחותו של סאמר בזירת שריפת הג'יפ, וחרף הטענה בדבר העדר התאמה בין מיקומו הוא ומיקומם של סאלם ובסאם בדקות שלאחר הרצח, סאמר אינו טוען כי הוא לא חבר לבסאם וסאלם לאחר הרצח, ושם עימם פעמיו לכיוון טבריה, שם שכר עבורם חדר במלון. משכך, אף אם הייתי מקבל את טענתו של סאמר לפיה הוא לא נכח בזירת שריפת הג'יפ, ואת הטענה בדבר אי-ההתאמה הגיאוגרפית בינו לבין שני המערערים האחרים בדקות של שריפת הג'יפ – ומדובר, כזכור, בטענות עובדתיות שנדחו בידי ערכאה קמא – אין בכך דבר, שכן עניין זה אינו רלוונטי לשאלה העובדתית של הגשת הסיוע לסאלם ובסאם במנוסתם לכיוון טבריה, שעליה המערער כלל אינו חולק. 32. השאלה שנותרה להכרעתנו היא, אפוא, אם היסוד הנפשי של עבירת הסיוע לאחר מעשה התקיים בסאמר. בפתח הדיון בשאלה זו, יש להדגיש כי בניגוד לטענת המערער, זיכויו מעברית ההצתה נבע מספק באשר להתקיימותו של היסוד העובדתי, ועובדה זו עולה בבירור מפסק-הדין. כך, השופטת שטמר ציינה כי "... לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, ולו מחמת הספק הסביר, שהם ביקשו ממנו לחכות להם מבלי ליידעו, וכאשר הגיעו ברכבם, הם שרפו אותו מבלי שהוא ישתתף בשריפת הרכב" (פסק-דינה של השופטת שטמר, עמ' 59 להכרעת-הדין, ההדגשה הוספה), ובדומה לה ציין השופט רזי: "בהקשר למעורבותו של סאמר בשריפת הרכב, גורסת חברתי כי לא ניתן לקבוע בוודאות שסאמר נטל חלק במעשה זה. לכך גם אני מסכים" (פסק-דינו של השופט רזי, עמ' 63 להכרעת-הדין, ההדגשה הוספה). מכאן, שלא הנימוק בדבר העדרו של יסוד נפשי הניח את היסודות לזיכויו של סאמר מעבירת ההצתה, ולכן לא ניתן לקבל את הטענה כי הזיכוי מעבירת ההצתה חייב גם זיכוי מעבירה של סיוע לאחר מעשה. 33. אף לגופו של עניין, אין בידי לקבל את הטענה בדבר אי-התקיימותו של היסוד הנפשי של עבירת הסיוע לאחר מעשה, או את הטענה בדבר נוכחות מקרית בזירת שריפת הג'יפ. מנתוני מחקר התקשורת עולה, כי סאמר עמד בקשר שוטף עם סאלם במהלך יום הרצח בכלל, ובדקות שלאחר הרצח בפרט, כאשר במהלך דקות אלה (20:31-20:38) מתקיימות בין סאלם לסאמר לא פחות מחמש שיחות. הדעת נותנת, כי קשר טלפוני תכוף זה לא היה מקרי, אלא קשור בקשר הדוק למזימת הרצח שנרקמה ובוצעה אותו יום, מה גם שקשה להעלות על הדעת כי סאלם, הנמלט בבהילות מזירת הרצח, יעמוד באותן דקות קריטיות בקשר עם אדם שאין לו כל נגיעה למעשה. עוד ברור, כי קשה ליישב בין גרסתו של סאמר בדבר היקלעותו המקרית לאזור הממסר בו הוצת הג'יפ, לבין העובדה שהוא בילה עם סאלם ובסאם את מרביתו של יום הרצח; העובדה שהוא המתין בסמוך לזירה שיועדה להצתת הג'יפ במשך שעתיים לפחות; העובדה שהוא נותר בסמוך לאזור הצתת הג'יפ בדקות שלאחר הרצח; העובדה שהוא עמד בקשר רציף עם סאלם בדקות הקריטיות של המנוסה מן הזירה; ועם העובדה שהוא הצטרף לאחר למסלול המילוט של סאלם ובסאם ושהה עימם בטבריה בליל הרצח. עובדות אלו מרוקנות מתוכן את טענתו של סאמר בדבר מקריות או יד גורל נעלמה שהובילה אותו לשהות באזורי הממסר המתאימים בזמנים הרלוונטיים, ומאששות את הרושם שסאמר ידע היטב כי סאלם ובסאם ביצעו פשע, וכי בהתנהלותו הוא מסייע בידם להרחיק עצמם ממקום ההתרחשות. 34. לכל אלה, מצטרפות ראיות נסיבתיות רבות המחזקות את הדעה כי נוכחותו של סאמר באזור שריפת הרכב הייתה מתוכננת, ומיועדת לכך שהוא יוכל לסייע לסאלם ובסאם במסעם לטשטוש עקבותיהם. בטרם נמנה ראיות אלו נבהיר, כי בניגוד לטענת המערער, אין כל מניעה עקרונית להוכיח את ביצועה של עבירת סיוע לאחר מעשה בראיות נסיבתיות (על הדין בפלילים, בעמ' 1622), לדעתי, הסקירה הראייתית שתובא להלן מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה סאמר היה מודע היטב לקיומה של התוכנית העבריינית ולחלקו בה, וכל מעשיו לא נועדו אלא לסייע לסאלם ובסאם במנוסתם. לגופו של עניין. האליבי לו טען סאמר – אשר תאם להפליא את האליבי השקרי של סאלם ובסאם – הופרך, וכאשר נתבקש סאמר להתייחס לנתוני מחקר התקשורת, הוא בחר לשמור על זכות השתיקה. בנוסף, בהודעותיו של סאמר רב הכזב על האמת, שכן לא זו בלבד שגרסתו השתנתה מפעם לפעם, אלא שרבים מן הפרטים שנזכרו בה נמצאו בלתי מהימנים. לאור כל אלה, לא ניתן לקבל את הטענה כי סאמר נקלע באקראי לדרכם של מבצעי הפשע. 35. במצב דברים זה – בו הנסיבות האופפות את התנהלותו של סאמר מעלות כי נוכחותו בקרבה לזירת שריפת הרכב לא הייתה אקראית – קמה הנחה כי הנוכחות אכן נועדה לסייע למבצע העבירה (ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני, פ"ד יח(4) 20, 56), ולכן הנאשם – ולא, כטענת המערער, בית-המשפט – הוא הנושא בנטל "להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי" (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (1) 693, 698. והשוו: ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 433, 444; ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 685, 690; ע"פ 10577/02 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706, 716). ואולם, סאמר לא הציע הסבר כלשהו למעשיו ולהתנהלותו סביב שעת הרצח, אלא הסתפק בהכחשה ובמתן אליבי שקרי. נוכח כך, הסיק בית-משפט קמא מהתנהגותו מסקנות לחובתו, ובדין עשה כן. לאור כל האמור, אציע לחברי לדחות גם ערעור זה. ש ו פ ט השופט ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: לאחר העיון בחומר הראיות, לרבות צפיה בקלטת חקירתו של העד לחלוח אצטרף לחוות דעתו של חברי השופט לוי. טענותיו של בא-כוח המערערים בתיק ובפנינו מפורטות ומעמיקות, אך כעולה מפסק-דינו של חברי ועל פי הנמקתו המקובלת עלי, לא ראינו מקום להתערבות עירעורית. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ד בניסן התשס"ז (11.04.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06005570_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il