אמיר אבו שמאלה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5569/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5569/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערער: אמיר אבו שמאלה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב, מיום 10.6.2012, בת"פ 38095-05-11, שניתן על-ידי כב' השופט צ' גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ב באייר התשע"ג (2.5.2013) בשם המערער: עו"ד גיל גבאי בשם המשיבה: עו"ד דפנה שמול פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"פ 38095-05-11 (כב' השופט צ' גורפינקל), מיום 15.4.2012, במסגרתו הורשעו המערער, וכן נאשם נוסף, בעבירה של סחיטה באיומים (ריבוי עבירות), לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לאחר שמיעת ראיות בעניינם. ביום 10.06.2012, נגזרו על המערער ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות; שנת מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של סחיטה בכוח או באיומים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אלימות או איומים; וקנס בסך 10,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו. כתב האישום 2. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, העניקה חברת "מוקד דלתא שמירה ושירותים בע"מ" (להלן: חברת השמירה), אשר בבעלות המערער, שירותי שמירה למחסן חברת "חרש קרמיקה בע"מ" (להלן: החברה). החברה מצויה בבעלות יעקב חרש (להלן: יעקב), כאשר בנו, אסף חרש (להלן: המתלונן) משמש כמנכ"ל החברה. ביום 3.11.2010 או בסמוך לכך, ולאחר שהתברר כי אחד מהשומרים בחברה, בשם בדרי דויטאשוילי (להלן: בדרי) גנב סחורה מהמחסן, פנו יעקב והמתלונן למערער והודיעו כי בכוונתם להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה. בתגובה, איים המערער על יעקב והמתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו של בדרי, באומרו "כי אם יאבד את פרנסתו ידאג כי יאנסו את בדרי עוד הלילה וימצאו אותו הרוג איפשהו", והכל במטרה להניאם מלהפסיק את ההתקשרות עמו. כתוצאה מהאיומים, אמר יעקב למערער, כי אם לא יפגע בבדרי, החברה תמשיך את ההתקשרות עם חברת השמירה. בהמשך, הוסיף המערער ואיים על המתלונן שלא כדין באומרו "אם הוא [המערער- א.ש.] לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם יביאו שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה". המערער הוסיף ואמר "כי עבד בשירות הבטחון הכללי ושלא יודעים כמה כוח יש לו ושהוא לא עוזב את המתחם בשום מחיר ובתמורה לכך הוא לא יאנוס את בדרי ויהרוג אותו" וכל זאת, תוך שהוא מצביע לעבר תא המטען של רכבו ואומר "יש שם רובים שעדיין חמים מהפעילות שהייתה בערב". מאחר שהמתלונן חשש מהמערער ויעקב, אביו, חשש לחייו של בדרי, החליטו השניים שלא להפסיק את ההתקשרות עם חברת השמירה, ולאפשר לה להמשיך ולשמור על המחסן. התרחשויות אלו יכונו להלן "האירוע הראשון". ביום 15.3.2011 או בסמוך לכך, ולאחר שהבחין המתלונן כי קיימים חוסרים נוספים במלאי הסחורה במחסן, הוא דרש פעם נוספת מהמערער לסיים את ההתקשרות עם חברת השמירה שבבעלותו. בתגובה, איים המערער על המתלונן שלא כדין באומרו, באופן דומה לאמירותיו הקודמות, כי "אם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור ואם נביא שומרים אחרים יאנסו אותם בלילה ויהרגו אותם", וזאת במטרה להניאו מלסיים את ההתקשרות עם חברתו. בשל חששו של המתלונן מהמערער ולאור איומיו אלה, החליט המתלונן לאפשר לחברת השמירה להמשיך ולשמור על המחסן. עוד צויין בכתב האישום, כי במהלך השבועות שלאחר מכן, סרב המערער לדרישה להפסיק את ההתקשרות עם החברה. ההתרחשויות המתוארות לעיל יכונו "האירוע השני". 3. במסגרת כתב האישום נטען עוד, כי לאחר הנסיון הכושל להפסיק את עבודתו של המערער, הוא הגיע למשרדו של המתלונן, מספר פעמים, ודרש ממנו סכום של 50,000 ₪ כהלוואה, תוך שהוא חוזר ומאיים על המתלונן שלא כדין, באומרו "אם אני לא אשמור אם מישהו אחר ישמור אזיין אותו בתחת". יצויין, כבר עתה, כי במהלך הדיון בפני בית משפט קמא חזרה בה המשיבה מטענתה, כי בקשותיו החוזרות והנשנות של המערער לקבלת ההלוואה, מגבשות עבירה של סחיטה באיומים. 4. בהמשך כתב האישום, מתוארים מעשים המיוחסים לנאשם הנוסף בלבד, בגינם הוא הורשע, כאמור, בעבירה של סחיטה מאיומים (ריבוי עבירות), וכן בשתי עבירות של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, עבירות שבוצעו על ידו בחודש מאי 2011. הנאשם הנוסף ערער על הרשעתו ועל גזר דינו לבית משפט זה, וערעורו נדחה (ע"פ 5145/12 אבו זיאד נ' מדינת ישראל (28.1.2013)). הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי הדגיש בהכרעת הדין, כי התרשם לחיוב מעדותם המהימנה של המתלונן ואביו, יעקב, הן משום שהמתלונן חזר בעדותו על הביטויים הספציפיים שהשמיע באוזניו המערער, והן משום שהוא לא ניסה, כמו גם אביו, להפריז ולהחמיר בתיאור מעשיו של המערער. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי למתלונן ולאביו לא היה כל מניע להעליל עלילת שווא על המערער, וכי עדותם נתמכה גם בהודעתו של החוקר הפרטי, ששירותיו נשכרו בעקבות מעשה הגניבה, וכן בהודעתו של ויקטור, מנהל הכספים של החברה. בשונה מהרושם שהותירו עדויותיהם של המתלונן ואביו, לא מצא בית משפט קמא ליתן אמון בעדותו של המערער, אשר הכחיש את המיוחס לו, אם בשל פירכות שהתגלו בגירסתו, ואם משום שההסברים החלופיים שסיפק לאירועי כתב האישום, לרבות לגבי הכוונה לפטרו, לא נתמכו בראיות נוספות. 6. לאור העדויות שנשמעו בפניו, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף אם לא נאמר למערער, במסגרת האירוע הראשון, כי החברה מתכוונת לפטרו, היה ברור לשני הצדדים כי עקב מעשה הגניבה של בדרי, הקשר העסקי ביניהם ייפסק. עוד נקבע בהכרעת הדין, כי המערער ואביו המשיכו בהעסקתו של המערער, בשל האיומים שהשמיע על חייו של בדרי ועל שלומם של שומרים פוטנציאליים חלופיים, החל מהמועד בו נתוודע המערער לראיות אודות הגניבה, והכל כמפורט באירוע הראשון לכתב האישום. אשר לפרטי האירוע השני, קבע בית משפט קמא, כי למרות שהמתלונן ניסה לפטר את המערער, סירב האחרון להשלים עם ההחלטה, וחזר על איומיו באוזני המתלונן, במטרה שזה ימשיך להעסיקו. בעקבות איומים אלו, המשיך המערער לעבוד במקום מספר חודשים נוספים, על אף ההחלטה לפטרו. בית המשפט המחוזי הבהיר עוד, כי ההתרברבות של המערער בדבר קשריו עם שירות הבטחון הכללי והצבעתו על הרובים "החמים" בתא המטען של רכבו, מהווים חלק מהאיום כלפי המתלונן ואביו באירוע הראשון, וכלפי המתלונן באירוע השני. במסגרת הכרעת הדין נדחו טענותיו של המערער, לפיהן הכוונה לפטרו נבעה מצרכי התייעלות של החברה, וכי המתלונן ואביו המשיכו בשכירת שירותיו, משום שהמערער ניאות להוזיל את עלותם. לבסוף, ובמישור היסוד הנפשי של העבירה, קבע בית משפט קמא, כי בעת השמעת האיומים באוזני המתלונן ואביו, התכוון המערער להניא אותם מלפטרו. לאור זאת, הרשיע בית משפט קמא את המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 7. במסגרת גזר הדין, וטרם שנקבע עונשו של המערער, קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לדחות את בקשת סנגורו של המערער לבטל את הרשעתו של מרשו ולקבל בעניינו תסקיר מבחן. הובהר לעניין זה, כי הכחשת המערער את השמעת האיומים כלפי המתלונן, מצביעה על אי לקיחת אחריות על המעשים שביצע, ובנסיבות אלו, אין שירות המבחן יכול ליתן כל המלצה, לרבות בדבר ביטול הרשעתו של המערער. 8. בבואו לגזור את דינו של המערער, שקל בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המערער, אשר יש בהן "משום הטלת אימה על הנסחט ופגיעה בציבור", עבירות המצדיקות הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל. מנגד, נתן בית המשפט את דעתו לעובדת היותו של המערער אב לארבעה ילדים, נעדר עבר פלילי, לוחם משמר הגבול במסגרת שירותו הצבאי, ובהמשך מתנדב במשמר הגבול. עוד ניתן משקל לאפשרות, כי המערער, אשר החזיק ברשיון לשאת נשק ולהפעלת חברת השמירה, יאבד את מטה לחמו, בעקבות הרשעתו בדין. באיזון בין השיקולים השונים קבע משפט קמא, כי ניתן יהיה להשיג את "מטרת הענישה וההרתעה" באמצעות השתת עונש מאסר שלא מאחורי סורג ובריח. לאור זאת, הוטלו על המערער העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל. 9. יצויין, כי ביום 19.7.2012 עיכב בית משפט זה את ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות, עד להכרעה בערעור שהגיש המערער. הערעור על הכרעת הדין ולחלופין על חומרת עונשו של המערער 10. בערעור על הכרעת הדין, הצביע בא כוחו של המערער, עו"ד גיל גבאי, אשר החליף את אביו עו"ד יעקב גבאי ז"ל, אשר ייצג את המערער בפני הערכאה קמא, על סתירות מהותיות שנפלו בגרסתו של המתלונן בעיקר בשאלה אם הוא הבהיר למערער, כי החברה מתכוונת להפסיק את עבודתו, וכן בשאלה האם המערער השמיע דברי איום ובאוזני איזה גורם. בא כוח המערער טען, כי לנוכח הסתירות האמורות, ובהעדר עדויות אחרות, התומכות בגרסתו של המתלונן, יש לקבוע כי נפלה טעות מהותית בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט, דבר המחייב את זיכויו של מרשו. בא כוח המערער לא הכחיש כי במסגרת האירוע הראשון, אמר המערער דברים קשים, ואולם הוא הדגיש כי הם הופנו כלפי בדרי, ובכל אופן לא נלוותה אליהם כל כוונה לפגוע בעובד כלשהו, או לאיים על המתלונן ואביו בפגיעה בו. באשר לאירוע השני, הובהר, כי המתלונן לא ביקש מהמערער מפורשות לעזוב את החברה, אלא שוחח איתו אודות הכוונה להתייעל, ועוד נטען, כי ממילא, להבנתו של המערער, רק אבי המתלונן, יעקב, היה מוסמך לקבל ההחלטות בנושא זה. בפועל, המערער סיים את עבודתו בחברה בתחילת חודש מאי 2011, בהתאם לחוזה העסקתו, וכפי שהורה על כך יעקב. המערער הכחיש, כי הצהיר על קיומם של נשקים "חמים" ברכבו, בציינו כי גם אם כך היה, אין מדובר באיום, לנוכח היותו בעל חברת שמירה, המחוייב בהחזקת מספר נשקים. באופן דומה, נטען, כי התרברבות המערער בדבר קשריו עם שירות הבטחון, ככל שהיתה כזו, אינה מהווה איום. לפיכך, התבקשנו להורות על זיכויו של המערער מהאשמות שבהן הורשע, ולו מחמת הספק. לחלופין, טען המערער כי, בנסיבות דנן, יש לבטל את הרשעתו, וכן לבטל את הקנס הכספי שהושת עליו. המערער הדגיש כי התלונה נגדו הוגשה, בעיקר, בעקבות מעשיו של הנאשם האחר, וטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות, לתנאים המגבילים שהושתו עליו בעת שחרורו מהמעצר, ולעובדה כי בשל הסכמתו להגשת חומר החקירה לבית משפט קמא, שמיעת הראיות בתיק נמשכה זמן קצר בלבד. 11. מנגד, טענה באת כוח המשיבה, עו"ד דפנה שמול, כי יש לדחות את הערעור, משום שהכרעת הדין המרשיעה מבוססת על ממצאי מהימנות, כאשר הסתירות עליהן הצביע המערער אינן יורדות לשורשו של עניין. לגישת באת כוח המשיבה, גרעין גירסתו של המתלונן נתמך בעדות אביו, וכן בהודעות החוקר הפרטי ומנהל הכספים, אשר נמסרו במשטרה, כאשר המערער ויתר על העדתם בבית המשפט. לעניין העונש, טענה המשיבה כי מדובר בעונש מידתי, שאף נוטה לקולא, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, ואין כל הצדקה להתערב בו. דיון והכרעה יסודות עבירת הסחיטה באיומים 12. סעיף 428 לחוק העונשין קובע לאמור: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים [ההדגשות שלי – א.ש.]". במקרה דנן, הורשע המערער בביצוע עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא, בטענה, כי המתלונן ואביו נאלצו להמשיך ולהעסיק את המערער, עקב איומיו השונים. היסוד העובדתי של עבירת הסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, כולל את רכיב "האיום", בכתב, בעל פה, או בהתנהגות, בהתאם לאחת החלופות המפורטות ברישא של הסעיף, ולענייננו המדובר באיום "בפגיעה שלא כדין...בגוף אדם אחר". הקביעה, כי ביטוי מסויים הוא בעל תוכן מאיים, מבוססת על נקודת מבטו של האדם הסביר, תוך "התייחסות לנסיבות המעשה כמו גם לנסיבותיו של המאוים המסוים כאדם מן היישוב" (ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.11.2009); וראו גם, ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.4.2011); ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408 (1998); ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (1989)). ויודגש, כי: "בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת בחלל ריק כי אם על רקע מערך נסיבתי קונקרטי, שבגדרו ייתן בית המשפט דעתו, בין היתר, לאופן מסירת הביטוי, לאופן שבו הוא נקלט ולמסר שהיה גלום בו" (ע"פ 3140/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.4.2012)). סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, קובע כי, אם בעקבות האיום, נעשה מעשה או מחדל, הרי שעונשו המירבי של המאיים יוחמר לכדי תשע שנות מאסר. מקובל לראות בשאלה אם נעשו המעשה או המחדל, משום נסיבה "חיצונית" מחמירה, הרלוונטית לעניין העונש, ואין בה כדי לשנות את אופיה ההתנהגותי של העבירה, אף שלמעשה מדובר בתוצאה של האיום, המתרחשת בעקבותיו או במהלכו (ראו, לעניין זה, ע"פ 8591/10 נחום נ' מדינת ישראל (17.7.2011); ע"פ 6368/09 זקן נ' מדינת ישראל (12.7.2010); ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב פ"ד לט(1) 293 (1985) והשוו לגבריאל הלוי תורת דיני העונשין ד 585 (2010)). היסוד הנפשי של העבירה ההתנהגותית מתקיים, כאשר הנאשם היה מודע לרכיבי היסוד העובדתי ובמידה שיוכח כי האיומים הושמעו במטרה להניע את המאוים "לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו" (סעיפים 20(א) ו-90(א)(2) לחוק העונשין). היקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות ועובדה של בית משפט קמא 13. כחוט השני שזור בפסיקתו של בית משפט זה הכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ועובדה, אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הטעם להלכה מושרשת זו נעוץ בעובדה, כי ערכאת הערעור אינה שומעת את העדים המופיעים בפני הערכאה הדיונית, ומשום כך היא חסרה את הכלים לעמוד, באופן בלתי אמצעי, על מידת מהימנותם, ובהתאם לכך לקבוע את התשתית העובדתית על פי עדותם (ע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.2013); ע"פ 9314/10 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.2013); ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל (5.6.2011)). 14. ואולם, עם חלוף הזמן התפתחו, לצידו של הכלל האמור, חריגים שונים, המאפשרים לערכאת הערעור להתערב בקביעות של עובדה ומהימנות שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת בנסיבות בהן אין לערכאה הדיונית כל יתרון מובהק, על פני ערכאת הערעור. בע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 67 (23.11.2009) סיכם השופט י' דנציגר את שלושת החריגים העיקריים לכלל אי ההתערבות: "הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור [...] השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון [...]; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על ידי הערכאה הדיונית [...], או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה" (ראו גם ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל (22.10.2012); ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (6.6.2012), ע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011)). במסגרת הקבוצה השלישית של החריגים, כלולים, כך נדמה, אותם מקרים בהם בית משפט קמא התעלם מסתירות מהותיות, במהלכה של עדות מסויימת, או מסתירות כבדות משקל, בינה לבין עדויות אחרות. וכן, כאשר הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, אשר עשויים היו לשנות את מסקנתה, בדבר אשמתו של הנאשם (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011); ע"פ 10577/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (25.1.2010)). בנסיבות כאמור, תטה ערכאת הערעור להתערב בקביעות מהימנות ועובדה שנעשו על-ידי בית משפט קמא. על מהותו של הספק הסביר 15. סעיף 34כב(א) לחוק העונשין קובע, כי נאשם יורשע בדין רק אם הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. הגדרתו של ספק זה איננה פשוטה, אך נדמה כי מהותו תומצתה בדבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 49 (25.1.2007): אין מדובר בספק שההסתברות בדבר קיומו היא תיאורטית בלבד, אלא ספק ממשי שיש לו עוגן ואחיזה בחומר הראיות. הספק צריך להיות בעל משקל כזה שיש בו כדי לזעזע את המערך העובדתי-נסיבתי כפי שהוצג על-ידי התביעה, עד שמערך זה לא יוכל עוד לעמוד על רגליו, ולהניב מסקנה חד-משמעית בדבר אשמת הנאשם [...]לצורך כך, אין די בהצבעה על קיום אפשרות חלופית לנסיבות המצביעות על אחריות, אלא נדרשת הוכחת אפשרות שהסתברותה סובסטנטיבית [...]. ספק סביר מתקיים כאשר ניתן להסיק מהראיות מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם שהסתברותה אינה אפסית אלא ממשית [...]" (ראו גם, ע"פ 7860/10 אלפסי נ' מדינת ישראל (5.2.2013); ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל (7.11.2012); ע"פ 5302/03 מדינת ישראל נ' יצחק, פ"ד נט(1) 71 (2004); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221 (1993); מיכה לינדנשטראוס על הספק הסביר - סוגיות נבחרות 265-264 (מהדורה שנייה , 2009)). על הטעמים העומדים ביסוד חובתה של המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, ראו האמור בע"פ 7220/05 נימר נ' מדינת ישראל פסקה 26 (31.5.2007) (להלן: עניין נימר): "החובה להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חירותו האישית מפני מעצר ומאסר ומפני פגיעה בכבודו כאדם. משתלבת בכך חזקת החפות, ממנה נגזר העקרון כי אין להרשיע אדם כאשר נותר ספק סביר באשמתו[...] הנטל להוכיח אשמה פלילית מעבר לספק סביר הוא אמצעי בעל חשיבות עליונה בהתמודדות מפני הרשעות שווא שיסודן בטעות עובדתית. הרשעת השווא עלולה לשלול את חירותו של האדם שלא כדין, את כבודו כאדם, ואת שמו הטוב. הרשעת שווא עלולה לפגוע בעת ובעונה אחת גם באמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי. העקרון לפיו עדיף שיהלך רשע חופשי משזכאי יורשע שלא כדין עומד ביסוד אמת המידה של הספק הסביר [...] היקפו של הספק הסביר נעוץ באיזון הראוי בין ההגנה על חזקת החפות לבין אינטרס החברה להתגונן מפני עבריינים, אולם במתח הקיים בין ערכים אלה, ניתנת עדיפות ברורה לכלל כי במקרה של ספק, עדיף זיכויו של האשם מהרשעתו של החף מפשע [...]" (ראו גם, ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012); ע"פ 10365/08 אלעיסווי נ' מדינת ישראל (7.3.2011);ע"פ 9809/08 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (25.11.2010)). מן הכלל אל הפרט 16. אקדים ואומר, כי לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות המצורף לערעור, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את המערער מהעבירות בהן הורשע, במסגרת שני האירועים, וזאת מחמת הספק באשמתו. הרשעתו של המערער מבוססת על גירסאותיהם של המתלונן ואביו, ואולם השתכנעתי, כי בכל הנוגע לאירוע הראשון, המדובר בגירסאות בלתי אחידות, הן בנוגע לתוכן דברי האיום המיוחסים למערער והן באשר לנסיבות אמירתם, באופן שאינו מאפשר להשתית עליהן את הרשעתו של המערער. באותה מידה, אינני סבור כי ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד גירסתו של המתלונן באשר לאירוע השני, ועל כן יש לזכות את המערער גם בגין המיוחס לו במסגרת אירוע זה. להלן יובהרו נימוקיי למסקנה אליה הגעתי, בדבר זיכויו של המערער מחמת הספק. הרשעת המערער באירוע הראשון 17. כפי שאעמוד בהמשך, הנני סבור כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לסתירות המשמעותיות העולות מגירסאות המתלונן ואביו, בנוגע לאיומים שהשמיע, לטענתם, המערער באוזניהם, במסגרת האירוע הראשון. לטעמי, סתירות אלו מעוררות ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, באופן שאינו מאפשר להותיר את הרשעתו על כנה. גירסתו של המתלונן 18. המתלונן מסר מספר גירסאות באשר לנסיבות בהן השמיע המערער את איומיו ובדבר תוכנם של האיומים. בחקירתו הראשונה במשטרה סיפר המתלונן, כי לאחר שבדרי הודה בגניבת הסחורה, הוא ליווה אותו אל מחוץ למתחם המחסן, ובהגיעו אל השער הוא פגש את המערער, אשר החל לבכות, ובהמשך הוא קילל את בדרי ואמר למתלונן שהוא "יאנוס אותו עוד הלילה". המתלונן הודיע למערער כי הוא מפוטר, ואו אז, המערער איים עליו באומרו כי אם יביאו שומרים חלופיים "יאנסו אותם בלילה". בהמשך, מסר המתלונן את יתר פרטי האירוע הראשון, כפי הופעתם בכתב האישום, וציין כי מאחר שחשש מהמערער, הוא אמר לו שישקול את בקשתו להשאר במקום העבודה (ת/1, ש' 35-27). בגירסתו השניה, לעניין מהותם של האיומים, מסר המתלונן כי דברי האיום לא הושמעו באוזניו "כשרצינו לפטר את בדרי, אמיר [המערער – א.ש.] לקח את אבי הצידה ואמר לו שהוא יאנוס את בדרי הוא לא אמר את זה לי אלא אמר את זה לאבי ואני שמעתי את זה" (ת/3, ש' 15-14). במהלך העימות, שנערך בין המתלונן לבין המערער, חזר המתלונן על כך כי המערער השמיע דברי איום באוזני יעקב אביו, אבל זאת רק לאחר, שקודם לכן, השמיע המערער את דברי איום באוזניו. יודגש, כי תוכנם של דברי האיום, המתוארים בעימות, שונה מזה שנמסר בהודעתו הראשונה של המתלונן, ולהלן דבריו בעימות: "אתה אמרת שאתה אונס אותו הלילה ומזיין אותו בתחת ..שתביא 20 ערבים מג'ועריש שיאנסו אותו[...] אמר לי כמה פעמים ואף אחד בעולם לא יקח את הפרנסה שלי ואם אני לא שומר פה הלילה אני שובר אותו לחתיכות, אני נוסע לבת ים עם 20 חברים מרמלה ולוד ומזיין אותו בתחת.לעניין השמירה הוא עלה לחדר ראה את הראיות בנוכחות ..ולאחר שהראנו לו הראיות הוא שתק במשך 20 דקות, לא התנצל, שתק בכה התרומם ולא דיבר והתנהג בצורה מאיימת ולא ברורה. כשירדנו תפס את אבי ושם הסביר לו שוב שאם לא ישמור יהרוג את בדרי ובשער הזכיר זאת שוב אף אחד לא יקח את הפרנסה שלי" (ת/4, עמ' 3, ש' 17- עמ' 4, ש' 1). 19. בעדותו בבית המשפט סיפר המתלונן, כי פגש את המערער בשער המחסן, ולאחר שאמר לו שבדרי נחקר כעת במשרד המצוי בתוככי המתחם, איים המערער על חייו של בדרי והוסיף "כי יאנוס אותו עם 20 בדואים שאביא" (עמ' 16 לפרוטוקול, ש' 14). זאת, כאשר בחקירתו במשטרה (ת/1), טען המתלונן כי המערער איים עליו, בעודו מלווה את בדרי אל מחוץ למתחם מחסן החברה. פרץ האיומים השני נשמע, כך סיפר המתלונן בעדותו, לאחר שהמערער הגיע למשרד והוצגו בפניו הראיות לגניבה. בתגובה לראיות אלה, המערער "הרכין ראשו, עצם את עיניו ולא הגיב..התנהג בצורה מוזרה" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 6-5). ואולם, כאשר המתלונן והמערער יצאו מהמשרד וירדו יחדיו במדרגות, שוב איים המערער על המתלונן, אף שהמתלונן לא טען כי המערער איים עליו בנסיבות אלו, במסגרת העימות עם המערער (ת/4). בהמשך, כך העיד המתלונן, שוחח המערער עם יעקב, אבי המתלונן, ובעקבות אותה שיחה ביקש יעקב מהמתלונן להשהות את פיטורי המערער, שכן "אם אהיה עקשן זה יהיה על מצפוננו פגיעה בחייו של בדרי"(שם, ש' 12-11). המתלונן אישר, כי, בניגוד לאמור בהודעתו במשטרה, הוא לא שמע את חילופי הדברים בין אביו למערער, אך אביו מסר לו שהמערער אמר "שאם לא אשאיר אותו כשומר יפגע בבדרי הלילה" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 27-26). בחקירתו הנגדית, חזר המתלונן על כך שהמערער השמיע איומים באוזניו, עת שהוא הגיע לשער הכניסה של המחסן, אך הבהיר כי אינו יודע מה אמר המערער לאביו, בשיחה שהתנהלה ביניהם, אם כי הוא מניח שהמערער איים על אביו, כפי שעשה קודם לכן, באוזניו שלו. 20. הנה כי כן, נראה כי גירסתו של המתלונן לוקה בסתירות היורדות לשורשו של עניין, ולדידי, אין ניתן להשתית עליה את הרשעתו של המערער. ראשית, מהודעתו השלישית של המתלונן במשטרה (ת/3) עולה כי חלק מדברי האיום, הנוגע ל"אינוסו" של בדרי כלל לא נשמעו באוזניו, וזאת בניגוד לנמסר על ידו בהודעתו הראשונה (ת/1) ובבית המשפט. שנית, וכפי שיודגם להלן, גם יעקב, אבי המתלונן, אינו מאשר כי המערער הצהיר באוזניו כי "יאנוס" את בדרי בגין מעשיו. שלישית, השוואה בין הודעותיו של המתלונן במשטרה, בינן לבין עצמן, ובין ההודעות לעדותו בבית המשפט, מגלה פירכות נוספות, כגון בשאלות אלה: האם דברי האיום נשמעו באוזני המתלונן, בזמן שבדרי נחקר במשרד, כאשר המערער פגש את המתלונן בשער הכניסה למתחם, כגרסתו בבית המשפט, או שמא כאשר המערער ליווה את בדרי אל מחוץ למחסן, לאחר תום חקירתו; האם נשמעו דברי איום באוזני המתלונן, לאחר שהמערער נחשף לראיות המפלילות את בדרי; האם המתלונן שמע את דברי האיום אשר המערער אמר לאביו, ככל שאלו נאמרו, כפי שטען, בתחילה, במשטרה; והאם המערער איים על שלומם של שומרים עתידיים, אשר היו עשויים להחליף את השומרים מטעמו, על אף שהמתלונן לא חזר על טענתו זו במהלך עדותו בבית המשפט. 21. גירסתו של המתלונן מעוררת ספקות נוספים, וזאת לנוכח עיון בתמליל חקירתו השניה במשטרה, מיום 15.5.2011 (ת/14). מחקירה זו עולה, כי המערער לא השמיע דברי איום באוזני המתלונן, כאשר זה פגש בו בשער הכניסה למתחם המחסן. באותה חקירה סיפר המתלונן, כי ראה את המערער מגיע לשער הכניסה ומנסה להכנס אל תוך המתחם, בעוד בדרי נחקר על מעשיו במשרד. המתלונן הורה למערער שלא להכנס, ואו אז "הוא [המערער-א.ש.] מאיים עלי, הוא אומר לי 'אני יודע שקרה משהו, אני אכנס'"(עמ' 7, ש' 35). לשאלת החוקר במה התבטא האיום, אמר המתלונן "בתנועות הגוף שלו, בהליכה שלו... מתחיל לבכות" (שם, ש' 39). כאשר החוקר הבהיר למתלונן כי בכי אינו מהווה איום, הסביר המתלונן כי "הוא [המערער - א.ש.] מתנהג בצורה שאני לא יכול להגדיר אותה פסיכולוגית מעבר לפסיכוטית. משתתק, מדבר, קם, מתחיל ללכת [...] (עמ' 8, ש' 5-4). אמנם, המערער הורשע בסחיטה באיומים, בגין הדברים שאמר לאחר שצפה בראיות המפלילות את בדרי (פסקה 59 להכרעת הדין), ואולם, הפער בין טענותיו של המתלונן, במהלך חקירתו במשטרה ובבית המשפט, לפיהן הוא שמע דברי איום מהמערער, כאשר זה הגיע לשער הכניסה למתחם, לבין טענתו כי לא שמע באותן נסיבות אמירות מסוג זה, כעולה מהתמלול, מכרסם בתוקפה של המסקנה המפלילה, אליה הגיע בית משפט קמא. עוד יש להדגיש, כי בהמשך תמלול חקירתו השניה, כאשר המתלונן תיאר את תגובת המערער, לנוכח הצגת הראיות בדבר הגניבה, הוא אינו מזכיר, בתחילה, כי הלה איים עליו, ורק בהמשך "נזכר" בכך: "ת': הוא [המערער-א.ש.] עולה למעלה [...] מראים לו את הראיות, את ההודאה בחקירה, הוא השתתק. הוא לא אומר מילה. אני אומר לו 'סיימת את תפקידך'. וכשאנחנו יוצאים החוצה הוא בוכה, והוא אומר 'אף אחד לא יוציא אותי מהשמירה, מהמקום שלי. זה המקום שלי, אף אחד לא ייקח את הלחם מהילדים שלי. פה אני שומר. ש': אמיר ? ת': כן. אה...ו...מכיוון שהסיטואציה היא מאוד מתוחה ואני לא נמצא בה כל יום אני אומר לו: 'אני אשקול את זה'. כדי שהם ילכו...שהוא ילך. ואני גמור...אני החלטתי שהוא לא שומר יותר. ש': איפה עומר [הנאשם הנוסף-א.ש.] באותו זמן ? ת': בשער..פה אני כבר לא יכול להגיד בוודאות, אבל נדמה לי כבר עם זוהיר...עם שומר מחליף כאילו. עו...עומר נמצא שמה לבד, הוא כבר ...אה...אמיר אומר בלי הפסקה: 'תקשיבו, אם אני לא שומר, אני היום אונס בלילה את בדרי. בכל מקרה אני אונס אותו היום בלילה. אני מביא עשרים ערבים מרמלה ומלוד ואני אונס אותו היום בלילה. אף אחד לא יפגע בעבודה שלי. אני אונס אותו ואחרי זה אני רוצח אותו'" [ההדגשות שלי- א.ש.]. 22. יצויין, וכפי שיובהר להלן, הספק בשאלה אם המערער אכן איים על המתלונן, לאחר שזה נחשף לראיות המפלילות את בדרי, כפי שהדבר עולה הן מתמליל חקירתו (ת/14) והן מהעימות שנערך בין השניים (ת/4) פוגם באפשרות להשתית את הרשעת המערער על גירסתו של המתלונן, וזאת גם מבלי להדרש ליתר הסתירות העולות מגירסה זו. המתלונן העיד בבית המשפט, כי המערער השמיע דברי איום על שלומו של בדרי בשלוש הזדמנויות שונות: בעת שהמתלונן פגש את המערער בשער הכניסה למתחם המחסן, טרם שהוצגו בפניו הראיות המפלילות; בדבריו למתלונן, לאחר שהמערער עומת עם הראיות המפלילות את בדרי; ובמהלך השיחה של המערער עם יעקב, אבי המתלונן. בית משפט קמא הרשיע את המערער בסחיטה באיומים, כאשר עיתוייה של העבירה הוא לאחר שהוצגו בפניו של המערער הצילומים המתארים את הגניבה, כך שלמעשה, גם הערכאה הדיונית לא נתנה משקל ראייתי לגירסת המתלונן, באשר לאיומים שנשמעו קודם להצגת הראיות המפלילות בפני המערער. בנסיבות אלו, ניתן היה להרשיע את המערער בהשמעת דברי האיום, המיוחסים לו באירוע הראשון, על יסוד הדברים שמסר למתלונן, לאחר שעומת עם הראיות נגד בדרי, ובהתאם לדברים שאמר לאבי המתלונן, בשיחתם לאחר מכן. מאחר, שכאמור, מתעורר ספק סביר אם המערער אכן איים על המתלונן, לאחר שזה עומת עם הראיות נגד בדרי, ואין כל ראיה מחזקת לעניין זה, אינני סבור, כי הרשעתו של המערער בהשמעת דברי איום, על יסוד גירסת המתלונן, יכולה לעמוד. גירסתו של יעקב 23. גירסתו של יעקב מוסיפה על התמיהות, בכל הנוגע לטיב האיומים שהשמיע המערער במסגרת האירוע הראשון, דבר התומך במסקנה כי יש להורות על זיכויו של המערער מעבירת הסחיטה באיומים באירוע זה, מחמת הספק באשמתו. יעקב מסר בהודעתו במשטרה כי לאחר שהמערער חזה בצילומים המוכיחים כי בדרי גנב סחורה ממחסן החברה "הוא אמר שיגמור חשבון עם היהודי, כלומר עם בדרי. הוא אמר משהו כמו 'אני יגמור אותו. הוא לא יפגע לי בפרנסה'" (ת/10, עמ' 1, ש' 12-14). בתגובה, התנה יעקב את המשך העסקתו של המערער בכך "שהוא לא נוגע ביהודי" (ש' 15). יעקב ציין כי המערער היה "מרוגש, הגיע עד כדי בכי עם דמעות". לשאלה, אם הוא שמע אותו אומר כי "יהרוג ויאנוס את בדרי עוד הלילה", השיב יעקב כי לא שמע זאת, אך "היו מצבים שעליתי וירדתי ולא הייתי כל הזמן לידו" (שם, ש' 25-24). בהמשך ההודעה, נשאל יעקב האם המערער עמד על כך "שאם הוא לא ישמור אף אחד לא ישמור", ולכך השיב אבי המתלונן באומרו, כי "הוא היה עקבי מאוד שהוא ימשיך לשמור חזר ואמר אני ישמור זו פרנסה שלי ושל הילדים שלי"(שם, ש' 27-26). בעדותו בבית המשפט טען יעקב, כי המערער איים כי אם יפוטר הוא יפגע בבדרי: "היה צליל שרק הוא ישמור פה ואם הוא יפוטר הוא יפגע בבדרי [...] ואמר לי שאני כמו אבא שלו ויש לו ילדים ושלא יקחו לו את הפרנסה [...]בכה וקילל ולקח כשעה וחצי לרצות אותו [..] הוא [המערער –א.ש.] אמר: 'אנחנו ניקח אותו [את בדרי- א.ש] ונחתוך אותו לחתיכות'. לא דמיינתי שהוא עומד לפגוע בבדרי אלא הוא אמר במילים ברורות, שאם לא ישמור נכה (לא רוצה להתבטא במילים גסות) את בדרי. מתוך דאגה לבדרי ואמרתי לו שהוא ימשיך לעבוד בתנאי שלא יגע בבדרי" (עמ' 36, ש' 21-14). במהלך חקירתו הנגדית טען יעקב, כי הוא מודע לכך כי דברי האיום המתוארים בעדותו אינם תואמים את גירסתו במשטרה, ואולם, לטענתו, האמור בעדותו משקף את הדברים ששמע. 24. המסקנה מהאמור לעיל היא כי הודעתו של יעקב במשטרה אינה תואמת את שמסר בעדותו בבית המשפט, בכל הנוגע לתוכן האיומים שהושמעו על ידי המערער, ושתי הגירסאות אינן מתיישבות עם לשון האיום המיוחסת למערער, בתיאור האירוע הראשון בכתב האישום, ואשר באמירתה הוא הורשע. 25. לסיכום, בחינת גירסאות המתלונן ואביו באשר לתוכן התבטאויותיו של המערער ונסיבות מסירתן, מובילה למסקנה כי לא עלה בידי התביעה להוכיח, במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי, כי המערער ביצע את המעשים הנמנים על היסוד העובדתי של העבירה בה הורשע, היינו איים על המתלונן ואביו, כמפורט באירוע הראשון בכתב האישום. אציין עוד כי אינני סבור, כי הצהרות המערער אודות עבודתו בשירות הבטחון הכללי או קשריו לארגון זה, וכן הצבעתו על רכבו באומרו כי הוא מחזיק בתא המטען רובים "חמים", מבססות, כשלעצמן את יסוד "האיום" כלפי המתלונן, גם אם גירסתו של המתלונן, לעניין זה, משקפת את המציאות כהוויתה. עוד אוסיף, כי לא נעלמה מעיניי העובדה, לפיה המערער אישר בעדותו, כי יעקב אמר לו "עזוב אותך ממנו [מבדרי- א.ש.] אל תפגע בו", והמערער בתגובה השיב לו כי אינו מתכוון לפגוע בבדרי (עמ' 59, ש' 7-6). בית משפט קמא מצא באמור לעיל, משום תמיכה במסקנתו המרשיעה. ואולם, מקובלת עליי עמדת בא כוחו של המערער כי לאור כעסו הרב של המערער, יעקב חשש מפני פגיעה בבדרי, אף אם המערער לא השמיע דברי איום מפורשים עליו. ויודגש, כי אינני שולל את האפשרות, לפיה המערער חשש שמא תופסק עבודתו בעקבות מעשי הגניבה של בדרי, אף שהמתלונן, כטענתו, לא אמר לו זאת מפורשות. סביר להניח כי עם גילוי הגניבה, בערה חמתו של המערער, וכדבריו, הוא גידף בחריפות את בדרי. ואולם, לנוכח הסתירות המהותיות בגירסאות המתלונן ואביו, אין ניתן להותיר את הרשעתו של המערער על כנה, ככל שעסקינן בהתרחשויות האירוע הראשון. אוסיף ואציין, כי לא מצאתי בהודעות החוקר הפרטי, איציק אפשטיין (ת/8) והודעתו של מנהל הכספים, ויקטור (ת/20), משום חיזוק לגירסת המתלונן ואביו, בדבר האיומים שהשמיע המערער באוזני המתלונן, ואין בהן כדי להסיר את הספק המקנן בליבי, שמא המערער לא אמר את הדברים, בגינם הורשע בעבירה שיוחסה לו בעניין זה. הרשעת המערער באירוע השני 26. עניינו של האירוע השני נוגע לסירובו של המערער להפסיק את עבודתו בחברה, על אף הוראתו של המתלונן מיום 15.3.2011, וכן בנוגע להשמעת איומים נוספים באוזניו של המתלונן, במסגרתם איים המערער כי "יאנוס" ו"יהרוג" שומרים אחרים, אם אלו יבואו למלא את מקום השומרים מטעמו. בעקבות איומים אלו, כך נקבע בהכרעת הדין, נאלץ המתלונן להמשיך ולהעסיק את המערער בשמירה על מחסן החברה. אינני שלם גם עם הרשעת המערער בפרטי האירוע השני, ולטעמי קיים ספק סביר בדבר אשמתו של המערער גם באירוע זה. כפי שאבהיר בהמשך דבריי, בחינה מדוקדקת של גירסאות המתלונן ואביו, לעניין נסיבות סיום עבודתו של המערער, ושל התנהלותו של יעקב אל מול המערער, בפרט, מובילה למסקנה כי השניים המשיכו להעסיק את המערער בעבודת השמירה עד לתום חוזה העסקתו הרשמי, בחודש מאי 2011, ללא קשר להתבטאויותיו באוזני המתלונן ביום 15.3.2011, או בסמוך למועד זה. זאת, בניגוד לטענתו העיקרית של המתלונן, לפיה הוא נאלץ להמשיך ולשכור את שירותיו של המערער עקב איומיו, טענה אותה אימץ בית משפט קמא. אכן, הצלחת מעשה הסחיטה באיומים אינה מהווה חלק מיסודות העבירה בה הורשע המערער, ואולם סבורני כי מאחר שטענתו זו של המתלונן אינה מתיישבת עם חומר הראיות, והמדובר בנסיבה משמעותית במסכת העובדתית של האירוע השני, הרי שלא ניתן להשתית את הרשעתו של המערער על גירסתו הכוללת של המתלונן, לעניין אירוע זה. לנוכח העובדה, כי הרשעת המערער, בפרטי האירוע השני, מבוססת אך ורק על הדברים שהוחלפו בינו לבין המתלונן, הגעתי למסקנה כי יש לזכותו, מחמת הספק, גם בגין התרחשויות אירוע זה. 27. בראש ובראשונה, יש להדרש לעובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, לפיה יעקב, אשר לא היה מעורב בהתרחשויות האירוע השני, שילם את שכרו של המערער לחודשים אפריל- יוני 2011, מראש, כפי שנהג, לא פעם, בעבר (ת/10, עמ' 3, ש' 15-13; ת/3, ש' 27-25; ת/15, עמ' 19). יובהר, כי כל אין ראיה לכך שתשלום שכרו של המערער מראש, נעשה בתגובה להתבטאויותיו של המערער באוזני המתלונן, שכן יעקב נהג לשלם למערער שכר עבור חודש העבודה העוקב, כסוג של מקדמה, כבר מתחילת שנת 2011. בחודש מרץ 2011, קיבל המערער שכר עבור החודשים הבאים, ועד למועד סיום עבודתו בתחילת חודש מאי, כאמור בהודעת מנהל הכספים של החברה, במשטרה (ת/7, ש' 27-17). מחקירת המתלונן במשטרה ומהדברים שמסר במסגרת העימות עם המערער, עולה כי המתלונן לא ידע, בזמן אמת, כי המערער קיבל מאביו שכר, עבור חודשי עבודה עוקבים (ת/5, עמ' 6, ש' 15-12; ת/15 עמ' 10, ש' 35-34), ולכן בעוד שהמתלונן סבר, כטענתו, כי על המערער לעזוב את החברה לאלתר, העביר אביו למערער מסר שונה, וזאת מבלי לשתף בכך את בנו. לאור האמור, ניתן לראות בתשלום שכר העבודה, מראש, לחודשים אפריל-יוני 2011 משום ראיה לכוונתו של יעקב להמשיך את העסקתו של המערער, ללא כל קשר להתבטאויות כאלו או אחרות שהשמיע באוזני המתלונן, במסגרת האירוע השני. זאת ועוד, יש ליתן משקל לעובדה, אשר נתגלתה במהלך הדיון שנערך בפנינו, לפיה המשיבה לא נתנה את דעתה לתשלומי השכר העתידיים שהועברו למערער מבעוד מועד, ולהשפעתם על אפשרות הרשעתו של המערער באירוע השני, כאשר יעקב או המתלונן לא נחקרו בנקודה זו, במהלך עדותם בבית משפט קמא. משעומתה באת כוחה של המשיבה עם האמור לעיל, במסגרת הדיון בערעור, היא הבהירה כי "אני מסכימה שהיה צריך לבדוק את זה לגבי האירוע השני. אני לא חושבת שזה משנה את האירוע הראשון [...] במצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, אין טעם לשאול מה היה שם (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 2.5.2013, ש' 37-35). דומני, כי הדברים האמורים משקפים, אף הם, את החשש הממשי כי הרשעתו של המערער בפרטי האירוע השני, אינה חפה מספק סביר. לבסוף, עיון בחומר הראיות, אשר הוצג בפני בית משפט קמא, מוביל למסקנה כי גם אלמלא תשלומי השכר העתידיים, סברו יעקב, ואף המתלונן עצמו, כי אין מקום להפסיק את העסקתו של המערער בחודש מרץ 2011, ולמצער, הם לא ביטאו עמדה אחידה ונחרצת לפיה עליו לעזוב, בסמוך להתבטאויותיו של המערער באוזני המתלונן. באופן זה, העיד יעקב כי הוא המשיך להעסיק את המערער לאחר התרחשויות האירוע הראשון, על מנת " להרגיע את הרוחות", ובהנחה שתוך חודש וחצי - חודשיים המערער יעזוב (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 28 - עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 1; עמ' 37, ש' 10). ואולם, המערער לא עזב בתום התקופה האמורה, אם משום שלמיטב ידיעתו של יעקב, הסכם העבודה עימו עמד בתוקפו עד ל- 15.5.2011, כפי שטען בחקירתו (ת/10, עמ' 5, ש' 5-4) ואם משום "שלא כל דבר מסתדר בזמנים, צריכים לחפש חב' שמירה", כאמור בעדותו בבית המשפט (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 20-19). סיבה נוספת לעיכוב הפסקת עבודתו של המערער, על אף התבטאויותיו הנטענות, מקורה ברצונו של יעקב לברר את דרישות חברת הביטוח, המבטחת את הסחורה שאופסנה במחסן, טרם פיטורי המערער, וכפי שהציע המערער עצמו. יצויין, כי גם המתלונן היה מודע לעיכוב פיטוריו של המערער, משום דרישות חברת הביטוח (עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 22; ת/15, עמ' 12, ש' 27-24; ת/10, עמ' 5, ש' 2-1). ועוד, הספק לגבי גירסת המתלונן כי המשיך להעסיק את המערער עקב איומיו של האחרון, עולה אף מדברי המתלונן עצמו, לפיהם המערער המשיך בעבודתו, על אף שהוא הורה על פיטוריו באמצע חודש מרץ 2011, משום "שנתתי לו מספיק זמן לעקל [כך במקור –א.ש.] את העניין ולעזוב בנחת, לא הרגשתי שאנו במערב הפרוע ואני יכול לומר לו שמיד ילך הביתה, אלא שאלתיו מתי הוא רוצה לעזוב והוא אמר לי שאינו יעזוב, הוא דחה את המועד "(עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 7-4). ובהמשך "אני כועס על עצמי מדוע חיכיתי עד מאי כדי לסיים את הפרשה, הכל לא היה ברור" (שם, ש' 21-20). 28. לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הסתירה המהותית בין טענת המתלונן, לפיה הוא נאלץ להמשיך ולהעסיק את המערער בעקבות איומיו, לבין הטעמים האחרים להמנעות מסיום עבודתו של המערער בחודש מרץ 2011, כפי שעולה מחומר הראיות, אינה מאפשרת להרשיע את המערער במיוחס לו במסגרת האירוע השני, וזאת על יסוד גירסתו של המתלונן בלבד. בנסיבות אלו, מתעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, בכל הנוגע להתנהלותו במסגרת האירוע השני, ולפיכך יש להורות על זיכויו מחמת הספק. אציין לסיום, כי דבריו של המתלונן בעדותו בבית המשפט, כשלעצמם, מעוררים חשש אמיתי שמא המערער לא קיבל הוראה מפורשת וברורה מהמתלונן, לפיה עליו לעזוב את מקום העבודה, בסמוך לחודש מרץ 2011. במצב דברים זה, שב ועולה הספק הסביר, באשר להגיונה של הגירסה לפיה היה על המערער לאיים על המתלונן, באותן נסיבות, במטרה שזה ימַנע מלפטרו, והדבר מהווה טעם נוסף המוביל לזיכויו של המערער בגין המיוחס לו באירוע השני, וזאת מחמת הספק. סוף דבר 29. סיכומם של דברים, סבורני כי בחינה מחודשת של מערך הראיות, אשר הוצג בפני הערכאה המבררת מותירה "על- פי מבחני שכל ישר, הגיון ונסיון חיים, שאלה אמיתית באשר לאשמת הנאשם" (עניין נימר, פסקה 26), וזו מחייבת את זיכויו של המערער מחמת הספק. דומה, כי השופט א' רובינשטיין, בדבריו בע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, פסקה ד (4.6.2006) היטיב לתאר את מצב הדברים בנסיבות שלפנינו: " בסופו של יום, הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופט רועדת בבואו לחתום על הרשעה. בגדרי ערעור, הגורמים עשויים להיות מבט שונה על הראיות במכלולן, או מבט שונה על ראיית-מפתח פלונית, או עניינים שבאו לאחר שהערכאה הדיונית סיימה מלאכתה, אשר הולידו את הספק". לפיכך, הגעתי למסקנה, כי יש לזכות את המערער מחמת הספק מביצוע עבירות של סחיטה באיומים, במסגרת שני האירועים המפורטים בכתב האישום, וכך אציע לחבריי לעשות. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' שהם לפיה יש לזכות את המערער מן העבירות של סחיטה באיומים בהן הורשע, וזאת משום שהראיות שהוצגו ועליהן עמד חברי בהרחבה, אינן מבססות את אשמתו מעבר לספק סביר, כנדרש. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏י"ז באב התשע"ג (‏24.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12055690_I04.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il