אוריאל יסכה בע"מ נ. רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 5567/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5567/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותרים: 1. אוריאל יסכה בע"מ 2. הל יסכה בע"מ 3. גבריאל מצסה נ ג ד המשיבות: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. מדינת ישראל – המחלקה להנחיית תובעים מוסמכי היועץ המשפטי 3. עיריית אור יהודה עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרים: עו"ד יובל גלאון; עו"ד אלירן סטריכמן; עו"ד אפרת גרנות בשם המשיבות 2-1: עו"ד יונתן ברמן בשם המשיבה 3: עו"ד שלומית שפינדל; עו"ד איילת אלה פסק-דין השופט י' אלרון: 1. בעתירה שלפנינו מתבקש צו על תנאי המורה למשיבות להסכים ל"הצעת המתווה" שצורפה כנספח לעתירה, אשר על פיה יפנו העותרים 43 מבנים של משחטת העופות שבבעלותם, הבנויה ללא היתר כדין, והפועלת ללא רישיון עסק, מהמקרקעין בשטח 22 דונם המצויים בשטחה המוניציפלי של עיריית אור יהודה (המשיבה 3) והמנוהלים בידי רשות מקרקעי ישראל (המשיבה 1), וזאת באופן הדרגתי, עד לפינוי מלוא המבנים ביום 31.10.2019. כן נתבקשו צווי ביניים המורים למשיבות להימנע מפינוי מבני המשחטה או הריסתם עד להכרעה בעתירה. 2. על המקרקעין מושא העתירה חלה תכנית מתאר לאומית המייעדת אותם לתעסוקה, מסחר ומגורים. העותרים בנו כאמור את המשחטה ללא היתרי בניה כדין, בחלק מהמקרקעין המיועדים לתעסוקה וסלילת דרך ראשית. 3. במהלך שנת 2011 הובהר לעותרים על ידי המשיבה 3 והממונה על המחוז מטעם משרד הפנים, כי עליהם לפנות את מבני המשחטה לאלתר. משלא עשו כן, פעלה המשיבה 3 לשלילת רישיון העסק ולהפסקת פעילות המשחטה, ובה בעת ננקט נגדם הליך פלילי בגין בניה בלתי חוקית (ת"פ 39716-05-14). העותרים מצידם הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (עת"מ 22320-11-13). לאחר הליך גישור הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו יעוכבו פינוי המקרקעין והריסת מבני המשחטה עד ליום 30.6.2018. כן הוסכם כי הפינוי יהיה מוחלט וללא תנאי, ובפרט צוין כי הפינוי לא יותנה במציאת אתר חלופי להפעלת המשחטה, וכי העותרים מתחייבים שלא להעלות טענות כלשהן בפני המדינה, העירייה או הוועדה המקומית בנושא אתר חלופי. לצד זאת, הוסכם כי עד למועד הפינוי יוכלו העותרים להמשיך ולהפעיל את המשחטה גם ללא רישיון עסק. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 11.8.2014. 4. ביום 16.3.2015 הורשעו העותרים בהליך הפלילי בעבירות של בניה ושימוש חורג ללא היתר, והוטל עליהם בין היתר עונש מוסכם של צו איסור שימוש חורג במקרקעין וכן צווי פינוי והריסה, אשר היו עתידים להיכנס לתוקף ביום 1.7.2018. 5. למרות ההסכמות המפורשות בין הצדדים, פנו העותרים החל מיום 8.2.2017 בהזדמנויות רבות למשיבה 1, וביקשו לקבל ארכה נוספת, בת חמש שנים, לפינוי המקרקעין. המשיבה 1 דחתה באופן מנומק את כל הבקשות, תוך שעמדה על ההסכמות בפסקי הדין החלוטים ועל אי-סבירותה של השהות הממושכת המתבקשת לצורך פינוי המקרקעין. 6. ביום 30.4.2018 הגישו העותרים תביעה נגד המשיבות לבית משפט השלום בתל אביב (ת"א 51843-04-18), בגדרה נתבקשו סעדים זמניים לעיכוב ביצוע הפינוי למשך תקופה של שנתיים וחצי, וזאת כדי לאפשר לעותרים להבטיח את רציפות פעילות המשחטה ואת פרנסתם של עובדיה, עד להשלמתו של אתר חלופי. בית משפט השלום (השופט א' צימרמן) דחה ביום 7.6.2018 את הבקשה למתן סעדים זמניים, תוך שקבע כי סיכויי התביעה העיקרית "דלים במיוחד" וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר הפרת פסק דין חלוט. בית המשפט הדגיש את השיהוי הרב בהגשת הבקשה ואת חוסר תום הלב של העותרים בהתנהלותם הדיונית. 7. ביום 10.6.2018 הגישו העותרים "בקשה להארכת מועד לביצוע הצווים" במסגרת ההליך הפלילי, בה נתבקשה ארכה לביצוע הצווים ב-30 חודשים. ביום 28.6.2018 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ת' שחם קינן) את הבקשה באופן חלקי, והורה על מתן ארכה בת חודשיים "לצורך התארגנות", כך שהצווים ייכנסו לתוקף ביום 2.9.2018. 8. בד בבד הגישו העותרים, ביום 21.6.2018, בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב על החלטת בית משפט השלום לדחות את הבקשה למתן סעדים זמניים (רע"א 53360-06-18). בקשה זו נדחתה, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת א' כהן) מיום 5.7.2018, אשר הצטרף לקביעותיו הלכאוריות של בית משפט השלום בנוגע לסיכויי ההליך, לטענת היעדר תום הלב ולקביעות באשר למאזן הנוחות. עוד התייחס בית המשפט המחוזי לארכה שניתנה על ידי בית משפט השלום בהליך הפלילי וציין כי ארכה זו ניתנה לפנים משורת הדין, ואין בה כדי לאיין את גזר הדין החלוט. על מנת לאפשר לעותרים להשיג על ההחלטה, נקבע כי עליהם לפנות את המקרקעין עד ליום 31.7.2018. 9. בסמוך למועד האמור, ביום 22.7.2018, הוגשה העתירה שלפנינו, בה נתבקש כאמור פינוי המקרקעין באופן מדורג, על פי מתווה שהוצע על ידי העותרים, עד לפינוי מלא בשלהי שנת 2019. בבסיס העתירה, עומדת הטענה בדבר הימנעות המשיבות מלהשיב לפנייתם של העותרים מיום 5.7.2018, בה פורט המתווה לפינוי שהוצע על ידם. לשיטתם, אי-בחינת המתווה על ידי המשיבות עולה כדי "חוסר סבירות קיצוני" ומצביע על "הימנעות מהפעלת שיקול דעת עצמאי" בניגוד לכללי המינהל הציבורי. כן נטען כי סירובן של המשיבות למתווה, או מחדלן בהימנעות מלקבל החלטה בעניין, הינו בלתי מידתי, מערב שיקולים זרים ואינו שוקל שיקולים רלוונטיים. 10. מנגד, טענו המשיבות 1 ו-2 כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותרים בהוצאות כבדות. נטען כי העתירה מהווה ניסיון לערער על פסק דין חלוט משנת 2014, וכי העותרים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט ופעלו בחוסר ניקיון כפיים בשל עיתוי הגשת העתירה וכיוון שהשמיטו מעתירתם פרטים רלוונטיים. כן נטען, כי העתירה אינה מגלה כל עילה להגשת סעד לעותרים; כי אין לראות בסירוב המשיבות להשיב למתווה המוצע משום החלטה מינהלית חדשה שניתן להשיג עליה במסגרת עתירה לבית משפט זה; וכי "המתווה המוצע אינו אלא בקשת ארכה לקיום פסקי הדין המוסכמים". מעבר לנדרש צוין עוד כי המתווה המוצע אינו ישים, שכן המקרקעין נדרשים לשימושים ציבוריים של כבישים מתוכננים, אשר נועדו להפחית עומסי תנועה קשים באזור, וכי היענות למתווה המוצע תקשה על פיתוח השטח באופן רציף. 11. המשיבה 3 הצטרפה לטענות המשיבות 1 ו-2 באשר להיותה של העתירה ניסיון לערער על פסק דין חלוט ובאשר לחוסר ניקיון הכפיים של העותרים, תוך שהדגישה כי העותרים לא הציגו בעתירתם את העובדות הקשורות לשקילתו של המתווה המוצע על ידי העותרים כעת כבר בהליכים קודמים. 12. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, וכן בתגובות המשיבות ובנספחיהן, באנו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. במסגרת העתירה מבקשים העותרים, הלכה למעשה, לערער על שני פסקי דין חלוטים: האחד – פסק הדין שניתן במסגרת העתירה המינהלית; השני – גזר הדין שניתן במסגרת ההליך הפלילי. בשני המקרים תוצאת ההליך היתה מוסכמת על הצדדים, במובן זה שפינוי המקרקעין עוכב באופן ניכר עד למועד מוסכם וקבוע, ארבע שנים לאחר מכן. ואולם, הלכה ידועה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית דין גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של ערכאות אחרות. די בטעם זה לבדו כדי לדחות את העתירה. 13. מעבר לדרוש, מקובלת עלינו טענת המשיבות לפיה אין לראות בסירובן של המשיבות למתווה המוצע, או בהימנעותן של המשיבות להשיב להצעה, משום החלטה מינהלית חדשה שניתן להשיג עליה בדרך של עתירה לבית משפט זה. כעולה מהנספחים שצורפו לעתירה ולתגובות המשיבות, המחלוקת בין הצדדים נמשכת שבע שנים לפחות, במהלכן שבו ופנו העותרים לקבלת סעד מבתי המשפט. בנסיבות אלה, אין לראות בפנייתם הנוספת של העותרים מושא להחלטה הראויה להיות נדונה כהחלטה עצמאית וחדשה שעליה לעמוד בכללי המשפט המינהלי. 14. לנוכח כל האמור, אנו דוחים את העתירה, וממילא גם את הבקשה למתן צו ביניים. בשל התנהלותם הדיונית של העותרים, אשר שבו ופנו לערכאות השונות בניסיון לדחות את הקץ, לא תינתנה דחיות נוספות ועליהם לפנות את המקרקעין עד ליום 2.9.2018, כאמור בהחלטת בית משפט השלום בתל אביב. העותרים יישאו בהוצאותיהן של המשיבות 1-2 בסך 7,500 ש"ח ובהוצאותיה של המשיבה 3 בסך 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ט באלול התשע"ח (‏30.8.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18055670_J04.doc אש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il