מדינת ישראל נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"פ 5559/16 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5559/16 ע"פ 5736/16 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערת בע"פ 5559/16 והמשיבה בע"פ 5736/16: מדינת ישראל נ ג ד המשיב 1 בע"פ 5559/16 והמערער בע"פ 5736/16: 1. פלוני המשיבים 2 – 5 בע"פ 5559/16 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.7.2016 בת"פ 43350-11-15 (ע"י כב' השופטת ד' מרשק מרום) תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשע"ו (25/7/2016) בשם המערערת בע"פ 5559/16 והמשיבה בע"פ 5736/16: עו"ד נעימה חנאווי-כארם בשם המשיב 1 בע"פ 5559/16 והמערער בע"פ 5736/16: עו"ד שלומי בלומנפלד בשם המשיב 3 בע"פ 5559/16: עו"ד רפעת נאשף בשם המשיב 4 בע"פ 5559/16: עו"ד שי וולשטיין בשם המשיב 5 בע"פ 5559/16: עו"ד שי וולשטיין בשם שירות המבחן לנוער: גב' נדאף רושדיה פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. המשיבים בע"פ 5559/16 (להלן: המשיבים), קטינים כבני 17-15 בעת האירועים מושא כתב האישום, יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כלי רכב שנסעו בכביש מס' 6 בסמוך למקום מגוריהם בכפר זמר בשני אירועים נפרדים, ביום 9.10.2015 וביום 10.10.2015. יחד עם המשיבים נטלו חלק באירועים גם צעירים אחרים (שניים בגירים בני 20 וארבעה קטינים כבני 17). אירועים אלה הסתיימו למרבה המזל ללא נפגעים בנפש ועם פגיעות קלות בלבד ברכוש. בגין מעשיהם אלה הוגש נגד המשיבים, בבית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לנוער, כתב אישום הכולל שני אישומים שייחסו להם עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ייצור נשק בצוותא חדא לפי סעיפים 144(ב2) ו- 29 לחוק העונשין, יידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר כלי תחבורה בצוותא חדא לפי סעיפים 332א(ב) ו- 29 לחוק העונשין. 2. ביום 15.3.2016 הודו המשיבים במעשים המתוארים שיוחסו להם ובית המשפט קבע כי המשיבים ביצעו את העבירות. לקראת שלב הטיעונים לעונש הורה בית המשפט על הכנת תסקירים מטעם שירות המבחן לנוער. הוכנו תסקירים בעניינם של המשיבים, וכן הוכנו תסקירים משלימים (לאחר שהובהר כי בתסקירים הראשונים נפלו אי הבנות מסוימות). בתסקירים הודו כל המשיבים בביצוע העבירות, הביעו חרטה, גילו אמפתיה לנפגעי העבירות ולקחו אחריות על מעשיהם. לגבי המשיבים 5-2, המליץ שירות המבחן לנוער כי יוטל עליהם עונש מאסר קצר, עונש מותנה וצו מבחן ככל שתקופת המאסר אכן תהיה קצרה, ואילו לגבי המשיב 1 לא ניתנה המלצה טיפולית. 3. במסגרת הטיעונים לעונש עתרה המדינה להטלת עונשי מאסר משמעותיים על המשיבים, ואילו באי-כוח המשיבים טענו, כל אחד בשם מרשו, כי יש להסתפק בנסיבות הענין בעונשים קלים בלבד. כן נשמעה עדותו של ראש מועצת כפר זמר, שהעיד על כך שמדובר בכפר שקט שאוכלוסייתו דוגלת בדו קיום ומקיימת קשרים חיוביים עם היישובים היהודיים שבסביבה, וכן ציין כי מעצר המשיבים היכה את הכפר בתדהמה וכי הוא עצמו יזם פעילויות קהילתיות בכפר והעביר מסר ברור של הסתייגות מהמעשים. 4. ביום 3.7.2016 ניתן גזר הדין. בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות שביצעו המשיבים ואת הצורך להחמיר בענישה בגין מעשים אלה. כן הזכיר בית המשפט בהקשר זה את תיקון מס' 119 לחוק העונשין, במסגרתו חוקק סעיף 332א לחוק העונשין, הקובע שתי דרגות חומרה למי שיידה או ירה אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, וכן עונש מינימום, שאינו ישים לקטינים אך יש בו כדי לבטא את כוונת המחוקק להילחם בתופעה ביד קשה. לצד זאת, הביא בית המשפט בחשבון את העובדה כי העבירות בוצעו שלא כחלק מהשתייכות ארגונית-אידיאולוגית. ובהקשר זה הודגש כי יש מקום ליתן משקל לכך שהמעשים נעשו מתוך שהמשיבים נגררו אחר המעורבים הבוגרים והדומיננטיים (שהואשמו בכתב אישום נפרד), וזאת כאשר סביבתם של המשיבים מגנה באופן חד משמעי את המעשים. עוד נקבע, כי מהתסקירים עולה כי לכל המשיבים פוטנציאל לשיקום וכי הסיכון הנשקף מהם הוא נמוך לנוכח החרטה הכנה שהביעו, המסרים העקביים ממשפחותיהם והאפקט המרתיע של המעצר וההליכים המשפטיים בכלל. כן נקבע, כי יש מקום להתחשב גם בעובדה שהמשיבים נעצרו וסווגו כעצורים ביטחוניים, כך שהם לא שולבו בחינוך או בתעסוקה, הקשר עם משפחותיהם הוגבל מאוד, והם שהו ושוהים בסביבת אסירים ביטחוניים המשתייכים לארגונים עוינים, דבר שהוסיף לחרדה ולפחד שלהם. לנוכח כל האמור ובהתחשב בעקרונות שיפוט הנוער, הרשיע בית המשפט את כל המשיבים. בית המשפט קבע כי אמנם בנסיבות הענין אין להימנע מלהטיל על המשיבים עונשי מאסר לריצוי בפועל, אך אין מקום להטיל עונשי מאסר ממושכים. בית המשפט שקל את חלקו של כל אחד מהמשיבים ואת נסיבותיו הפרטניות ובסופו של יום גזר על המשיבים 1, 3, 4 ו- 5 עונש מאסר בפועל למשך 10 חודשים; 8 חודשי מאסר מותנה; והטיל על כל אחד מהם לשלם פיצויים לנפגעי העבירות בסך כולל של 10,000 ₪. ועל המשיב 2 - שהיה הצעיר שבחבורה (כבן 15) ואשר חלקו באירועים היה קטן יותר - נגזר עונש מאסר בפועל למשך 8 חודשים; 6 חודשי מאסר מותנה; וכן הוטל עליו לשלם לנפגעי העבירות סך כולל של 10,000 ₪. לגבי כל המשיבים ניתן צו מבחן למשך 6 חודשים לאחר שחרורם מהמאסר. 5. למען שלמות התמונה יצוין, כנזכר לעיל, כי נגד המעורבים הבגירים והקטינים המבוגרים יותר שנטלו חלק באירועים הנדונים הוגש כתב אישום נפרד, עניינם נדון לפני מותב אחר וגזר דינם ניתן ביום 21.6.2016. בית המשפט שדן בעניינם הטיל על שני הבגירים שבחבורה עונש מאסר בפועל של 33 חודשים, ועל הקטינים - שהיו כולם על סף בגירות - עונשי מאסר בפועל שנעו בין 12 ל- 25 חודשים. 6. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו שני ערעורים - ערעור המדינה על קולת עונשיהם של כל המשיבים וערעור של המשיב 1 על חומרת עונשו. 7. בערעורה טוענת המדינה כי יש מקום להחמיר בעונשי המשיבים, שכן העונשים אינם הולמים את חומרת המעשים ואת מידת אשמתם של המשיבים, והם גם חוטאים לשיקולי הרתעת המשיבים והרתעת הרבים. נטען כי מעשי המשיבים סיכנו באופן ממשי חיי אדם ושיבשו עורק תנועה מרכזי במדינה, וזאת מבלי שמי מהמשיבים ניצל את "נקודות היציאה" שנקרו בדרכו. כן נטען כי לא היה מקום ליתן משקל לכך שהרקע האידיאולוגי למעשים לא היה בשל השתייכות ארגונית, וזאת בעיקר לנוכח אירועי הטרור שפקדו את המדינה שבוצעו ברובם המכריע על-ידי יחידים קטינים נעדרי השתייכות ארגונית. בנוסף, נטען כי העונשים חורגים לקולה ביחס לעונשים שנגזרו על נאשמים קטינים במקרים דומים אחרים, ובפרט ביחס לעונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים שחלקם באירועים מושאי כתב האישום היו דומים לחלקם של המשיבים. 8. ערעורו של המשיב 1 מופנה כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, היה מקום ליתן משקל יתר לעובדה שהוא הודה במעשים כבר בחקירתו הראשונית וכי הוא זה שעזר לתביעה לחשוף את פרטי הפרשה כולה, לרבות המעורבים בה, ולפיכך היה מקום לגזור עליו עונש קל יותר מזה שנגזר על המשיבים האחרים. כן נטען כי המשיב 1 הביע חרטה כנה כבר למן חקירתו הראשונה והוא נעדר עבר פלילי. 9. הדיון שנערך לפנינו התמקד בערעור המדינה ובטענותיה לפיהן יש להחמיר בעונשי המשיבים. באת-כוח המדינה חזרה על האמור בערעור. מנגד, טענו באי-כוח המשיבים כי אין מקום להיעתר לערעור המדינה שכן במקרה זה עסקינן בקטינים שהודו, הביעו חרטה ולקחו אחריות על מעשיהם, ומכאן שיש ליתן לשיקולי השיקום משקל רב ביתר שאת. כן נטען כי פער הגילים בין המשיבים לבין האחרים שלקחו חלק במעשים הוא משמעותי (למעט המשיב 1 שגילו היה 17 ושלושה חודשים בעת ביצוע המעשים, היו כל יתר המשיבים בני פחות מ- 16 שנים; ואילו בקרב האחרים היו כזכור שני בגירים בני 20 בעת ביצוע המעשים וארבעה קטינים שגילם נשק לגיל 18). ובנוסף כי סביבתם של המשיבים - משפחותיהם וקהילתם וכן ראש המועצה - מגנה בפה מלא את המעשים. עוד נטען כי צדק בית משפט קמא בנותנו משקל לעובדה שהמשיבים סווגו כעצורים ביטחוניים וכתוצאה מכך נשללו מהם התנאים המגיעים לעצורים קטינים. בא-כוח המשיב 1 הוסיף כי המשיב 1 הוא אמנם הבוגר שבחבורה, אך לזכותו יש לזקוף את העובדה, שהוסכמה בין הצדדים, שהוא תרם תרומה חשובה לפענוח הפרשה כולה. ובא-כוח המשיב 3 הוסיף כי המשיב 3 לא נטל חלק פעיל במסגרת האירוע הראשון. 10. יצוין כי במעמד הדיון הובהר לנו כי המשיב 2 כבר שוחרר, והמדינה לא עמדה - בנסיבות שנוצרו - על הערעור נגדו. בהתאם ניתן פסק דיננו החלקי מיום 26.7.2016 שבו נדחה הערעור נגד המשיב 2 בלבד. נותר אפוא להכריע בעניינם של המשיבים 1, 3, 4 ו- 5 (מכאן ואילך יכונו למען הנוחות: המשיבים). דיון והכרעה 11. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער, וכי יש לדחות את ערעורי שני הצדדים. 12. נקודת המוצא לדיוננו היא כי על דרך הכלל לא תטה ערכאת הערעור להתערב בעונש שקבעה הערכאה הדיונית, אלא אם זה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות הענין, או אם נפלה טעות בולטת בגזר הדין (ע"פ 1176/16 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (15.5.2016)). בענייננו, אף אם העונשים שהוטלו על המשיבים נוטים מעט לקולה, איני סבור, כפי שיוסבר להלן, כי מדובר בחריגה קיצונית המצדיקה את התערבותנו. 13. במקרה שלפנינו מתעורר, שוב, המתח הקיים בין שיקולי הענישה הכלליים לבין השיקולים המובילים בענישת קטינים. מצד אחד, הרצון להשיב לעושה העבירה כגמולו (עקרון ההלימה) ולהרתיע אותו ואחרים מלפעול באותו אופן; ומצד שני, הדגש המרכזי שניתן בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) לעקרון השיקום ולאינטרס החברתי להשיב קטין שחטא למסלול חיים נורמטיבי. עם זאת, גם אינטרס חברתי חשוב זה של שיקום קטינים לא ניצב לבדו - שהרי כידוע, קטינוּת אינה מקנה חסינות - ולצד זאת יש לשקול גם שיקולי גמול והרתעה, ולעתים אף ליתן לאלה את הבכורה; הכול כתלות בנסיבות. 14. ומכאן לנסיבות המקרה הספציפיות. ראשית ייאמר בקול ברור כי לא יכול להיות חולק כי מעשי המשיבים הם חמורים ואין להקל בהם ראש. יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה לעבר כלי רכב בעורק תחבורה מרכזי, מסכנים חיי אדם, משבשים את שגרת החיים ופוגעים בתחושת הביטחון האישי של המשתמשים בכביש ובכלל (ע"פ 5371/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (16.9.2014), להלן: ע"פ 5371/14; ע"פ 2337/13 קואסמה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (16.9.2013)). בענייננו, יש משקל לחומרה גם לעובדה שלא היה זה אירוע ספונטאני חד פעמי, אלא אירוע מתוכנן שחזר על עצמו פעמיים, לילה אחרי לילה. ואולם, לצד זאת יש לזכור, כי ענייננו הוא בקטינים, ואף בקטינים צעירים (כאמור, למעט המשיב 1 כל המשיבים היו בני פחות מ- 16 שנים בעת האירועים). לכך משמעות רבה לענין מידת האחריות והאשמה שיש לייחס להם וכמובן לענין אפשרות השיקום (ע"פ 7416/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (22.5.2016)). אפשרות השיקום בענייננו אף לא מתמצית בכך שמדובר בקטינים צעירים. יש חשיבות גם לעובדה שמעשיהם זכו לגינוי חד משמעי מכל סביבתם ובני משפחותיהם, שכן ברי כי לגינוי כזה פוטנציאל להציב גבולות בעתיד ולספק למשיבים סביבה תומכת וממריצה לשינוי התנהגותי. לענין זה יש לציין כי מעשים מסוג זה בגינם הורשעו המשיבים אינם שכיחים בקרב ערביי ישראל, להבדיל מאשר במזרח ירושלים ובאזורי יהודה והשומרון, ולכך יש השלכה לענין שיקולי הרתעת הרבים. גם העובדה ששירות המבחן לנוער התרשם כי המשיבים מבינים את חומרת מעשיהם, כי הם הביעו חרטה כנה וכי ההליכים המשפטיים נגדם השיגו את מטרתם המרתיעה, יש לה משקל רב. 15. זאת ועוד, העובדה שהמשיבים סווגו כבר עם מעצרם כעצורים ביטחוניים, מה שהוביל להחזקתם במתקן כליאה יחד עם עצורים ואסירים ביטחוניים אחרים, הם לא שולבו בחינוך או בתעסוקה והקשר עם משפחותיהם הוגבל מאוד, שוקלת אף היא בענייננו. בית משפט זה הביע דעתו בעבר, לא פעם ולא פעמיים, כי סיווגם של קטינים כאסירים ביטחוניים ומניעת טיפול בין כתלי בית הסוהר חוטאת לרוחו של חוק הנוער ולאינטרס החברתי המובהק בשיקומו של הקטין: "המערער - בהיותו מסווג כאסיר בטחוני - אינו זוכה לטיפול סוציאלי-שיקומי, והוא מצוי בתא עם אסירים תושבי אזורי הרשות הפלסטינאית. התוצאה המסתברת כתובה על הקיר; אם נכנס למאסר חדור אהדה לאסלאם הקיצוני, ייצא מדופלם "כבוגר אוניברסיטה לטרור" - אל תקרי שיקום אלא אנטי-שיקום. אך המדובר באזרח ישראלי, קטין בעת העבירות וכיום בגיר צעיר, שתחת אשר גופי המדינה, כמצוות החוק ששמו מעיד עליו - חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) - כי המחוקק הטעים את נושא הטיפול לצד הענישה, יעסקו גם בשיקומו לצד ענישתו המוצדקת בכליאה, הוא נותר ללא טיפול כלשהו בשל סיווגו כביטחוני (ע"פ 4682/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה יט (9.1.2012) שצוטט גם על-ידי בית משפט קמא). כן ראו: ע"פ 8639/13 אלדבס נ' מדינת ישראל, פסקאות יז-יט (17.3.2014); וע"פ 5371/14, פסקה 17. במעמד הדיון אמנם טענה באת-כוח המדינה כי שירות הביטחון הכללי אינו מתנגד לסיווגם של המשיבים כאסירים פליליים רגילים, אך בהתחשב באורך התקופה שכבר ריצו המשיבים נראה כי מדובר במעט מדי ובעיקר - מאוחר מדי. 16. לכך יש להוסיף כי המשיבים השלימו למעשה את תקופות המאסר שהושתו עליהם והם מצויים על סף שחרורם ממאסר (המשיב 1 צפוי להשתחרר בימים אלה ממש והמשיבים האחרים ימים אחרים לאחר מכן). כמצוין לעיל (פסקה 10), המשיב 2 כבר שוחרר ממאסרו, ונוכח זאת המדינה לא עמדה על הערעור נגדו, והוא נדחה. המשיבים האחרים טרם השתחררו אך הם על סף שחרור ("רגל וחצי בחוץ") וגם לעובדה זו יש משקל לענין התערבות בעונשם בשלב זה (ראו הדברים לענין זה בע"פ 6348/05 מדינת ישראל נ' תלאווי (1.8.2005), בפסקה האחרונה של פסק הדין). 17. אכן, אף כי מדובר בקטינים צעירים ואף כי שיקולים רבים מטים את הכף בענייננו לקולה, לא היה מקום לפטור את המשיבים מעונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אך בד בבד, היה מקום - כפי שאכן עשה בית משפט קמא - להתחשב בשיקולים אלה כולם, המובילים למסקנה שקיים בענייננו פוטנציאל שיקומי ממשי, המצדיק ואף מחייב להסתפק בעונש מאסר מתון. 18. בהקשר זה יש להתייחס לטענת המדינה לפיה על הנאשמים האחרים שלקחו חלק באירועים, שנידונו כאמור בכתב אישום נפרד, הוטלו עונשים חמורים יותר. איני סבור כי יש מקום לגזרה שווה בין העונשים שהוטלו (על ידי מותבים שונים) בשני התיקים. ראשית יודגש כי אף שהמעורבים בשני התיקים פעלו במשותף, אין חלקם של כל המעורבים זהה. מכל מקום, ההבדל בין שתי הקבוצות נעוץ בראש ובראשונה בפער הגילים ביניהן, שבמקרה זה הוא משמעותי. המשיבים, למעט המשיב 1 שעניינו שונה (בשל תרומתו לפענוח הפרשה), היו כולם בני פחות מ- 16. לעומתם הנאשמים בתיק האחר היו בוגרים יותר. שניים מהם היו בגירים (בני 20) וארבעת האחרים היו כולם על סף בגירות. אין ספק שבמונחי גיל ההתבגרות הפער האמור הוא משמעותי מאוד ועל כן מצדיק פער של ממש גם ברף הענישה. בנוסף, בית משפט קמא קבע כי המשיבים נגררו כולם אחר המעורבים הבוגרים, שהואשמו בתיק באחר, ואשר היו הדומיננטיים בכל האירועים (פסקה 26). יתר על כן, גם ההמלצות של שירות המבחן בעניינם של המשיבים אינן זהות בהכרח להמלצות המעורבים האחרים, וכאשר מדובר בקטינים אשר לגביהם לשיקולי השיקום מעמד בכורה, יש לכך משמעות רבה. עוד יצוין לענין זה כי כפי שנמסר חלק ממי שנידונו בתיק האחר הגישו ערעורים על העונשים שנגזרו עליהם וערעורם טרם נשמע. 19. אכן, העונשים שנגזרו על המשיבים - 10 חודשים לריצוי בפועל - נוטים לקולה באופן יחסי למדיניות הנוהגת ביחס לעבירות מסוג זה. לא אחת הדגיש בית משפט זה את הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה. המדינה הזכירה פסקי דין שונים התומכים בגישה זו, בהם ע"פ 3702/14 פלוני נ' מדינת ישראל (28.9.2014) שבו נגזרו על שלושה קטינים כבני 16 עונשי מאסר של 22-20 חודשים, וע"פ 751/16 פלוני נ' מדינת ישראל (21.4.2016) שם הופחת עונשו של קטין כבן 16 מ- 26 חודשי מאסר בפועל ל- 20 חודשים. ואולם עיון בפסקי הדין מגלה כי נסיבות הקטינים שם היו מעט שונות מהנסיבות בענייננו. כך בנוגע לשלושת הקטינים במקרה הראשון - לא ניתנה המלצה טיפולית על ידי שירות המבחן לנוער בשלב גזירת העונש, והוא אף התרשם כי אחד מהקטינים התייחס באופן מצמצם למעשיו (ובשלב הערעור התרשם כך לגבי קטין אחר); ובעניינו של הקטין במקרה השני המליץ שירות המבחן על קיצור עונשו רק בשלב הערעור לאחר שבשלב גזירת העונש נמנע מהמלצה טיפולית כלשהי בשל יחסו המצמצם של הקטין למעשיו. יתר על כן, עניינם של פסקי דין אלה, ורבים אחרים, הוא באירועים שאירעו במזרח ירושלים, ואילו ענייננו הוא במעשים שבוצעו על-ידי קטינים ערביי ישראל. כאמור, בקרב ערביי ישראל לא שכיחים מעשים אלה ולכך השלכה לענין הרתעת הרבים (ראו פסקה 15 שלעיל). אך לצד פסקי הדין הללו ניתן גם למצוא פסקי דין בנסיבות קרובות שבהם נגזרו עונשי מאסר קצרים יותר. כך למשל בע"פ 5371/14 נדון עניינם של שני קטינים כבני 15 ו- 16, שהורשעו במעשים של יידוי אבנים (הקטין הבוגר יותר יידה אבנים בשתי הזדמנויות ואילו הקטין הצעיר יידה אבנים בהזדמנות אחת, ושימש תצפיתן עבור נאשם אחר שזרק בקבוק תבערה לעבר כלי רכב) והמלצת שירות המבחן לנוער הייתה להשית עליהם עונשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות בלבד. בית המשפט המחוזי לנוער גזר עליהם עונשי מאסר לריצוי בפועל של 8 חודשים ושל 6 חודשים, ובית משפט זה קיבל את ערעורו של אחד מהם ודחה את ערעורו של האחר, כך שבסופו של דבר נגזר על שניהם לשאת בעונש מאסר בפועל של 6 חודשים. להשלמת התמונה יצוין, כי הנאשם האחר, כבן 16, שעניינו נדון יחד עם האחרים בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לנוער, ולא בפסק הדין בבית משפט זה, הורשע בשני מקרים של יידוי אבנים ומקרה נוסף של השלכת בקבוק תבערה לעבר כלי רכב נוסעים. המלצת שירות המבחן בעניינו הייתה ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ובית המשפט המחוזי לנוער גזר עליו 12 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 7563-01-14). 20. מכל מקום, הענישה היא כידוע אינדיבידואלית; על אחת כמה וכמה כשמדובר בקטינים. ובשורה התחתונה התרשמתי כי בית משפט קמא, אשר ישב כבית משפט לנוער, שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם נכונה. העובדה שמעשיהם של המשיבים היו חמורים היא כמובן שיקול משמעותי בגזירת עונשיהם, אך היא אינה עומדת לבדה, ולצדה, כמוסבר לעיל, ניצבים שיקולים נוספים, ובראשם האפשרות הממשית לשיקומם של המשיבים, המטים את הכף לטובת אי התערבות. זאת ועוד, אף אם עונשי המשיבים אכן חרגו לקולה במידת-מה, ספק גדול בעיניי אם במקרה דנן הייתה צומחת תועלת מהחמרת עונשיהם בהיבט של שיקולי גמול והרתעה, כטענת המדינה, בבחינת ייקוב הדין את ההר; ומאידך, לדעתי עלול הדבר להציב מכשולים בדרכם של המשיבים אל עבר חזרתם לחיים נורמטיביים, שהיא תכלית חברתית חשובה ולא רק אינטרס של המשיבים. זה לא מכבר, בפרשה שעסקה בשאלה האם יש מקום להימנע מהרשעתו של קטין שסייע למעשה שוד אלים, בשל תהליך שיקום מרשים שעבר, הגענו למסקנה כי יש אכן להימנע מהרשעה, ולענין זה הערתי שם: "בענייננו מדובר בקטין המצוי בצומת דרכים, אשר עשה כל שלאל ידו, כפי שפורט על ידי חברתי, כדי לבטא את חרטתו הכנה ואת חזרתו למוטב ולדרך הישר. כעת מוטל עלינו כנציגי החברה להחליט האם להושיט לו יד ולסייע לו לעלות על דרך המלך ולחזור לחיק החברה הנורמטיבית, או שמא ייקוב הדין את ההר. ... אכן, העבירה בה הורשע המערער דנן אינה עבירה של-מה-בכך. ובנסיבות רגילות ראוי היה למצות את הדין עם מבצעה. אך בנסיבות דנן, במבט חברתי רחב, קשה לראות את התועלת החברתית בהטבעת אות הקלון של הרשעה פלילית על המערער. 'התרומה' היחידה של הרשעה תהיה הצבת מכשול משמעותי בדרך לשיקומו של המערער, לרבות בהיבט של לימודים ותעסוקה, ואולי אף סיכולו של שיקום זה. נזכיר כי תיקון 113 לחוק עונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) קובע אמנם את עקרון ההלימה (הגמול) כעקרון המנחה בענישה (סעיף 40ב), ואולם על ענישת קטין ממשיכים לחול הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, בהן ניתן מעמד בכורה לשיקולי השיקום (סעיף 40טו)" (ע"פ 821/16 פלוני נ' מדינת ישראל (19.7.2016)). דומני כי דברים אלה יפים הם גם לענייננו, בשינויים המחויבים (וראו גם דברים ברוח דומה של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בע"פ 5925/13 זאהדה נ' מדינת ישראל, פסקה יח (23.4.2014)). 21. אשר לערעורו של המשיב 1 - כאמור, במהלך הדיון שנערך לפנינו התמקדו הצדדים בערעור המדינה, ונראה היה כי המשיב 1 זנח הלכה למעשה את ערעורו. מכל מקום, גם אם לא כך, לא מצאתי כי בית משפט קמא שגה לחומרה בגזירת עונשו של המשיב 1, שהיה הבוגר מבין חבורת המשיבים, ועל פני הדברים קרוב הוא יותר לחבורת הנאשמים האחרים. העובדה שהמשיב 1 תרם לפענוח הפרשה הביאה להפחתה ניכרת בעונשו, ואיני סבור כי יש מקום להקל עמו עוד. 22. אשר על כן, אציע לחבריי כי נדחה את שני הערעורים. ש ו פ ט השופט צ' זילברטל: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט מ' מזוז לפיה יידחו שני הערעורים. עם זאת, ראיתי לנכון לציין, כי, להשקפתי, העונשים שנגזרו על המשיבים קלים במידה ממשית מרמת הענישה שבאה לידי ביטוי בפסיקת בית משפט זה מהעת האחרונה בעבירות דומות (ואף חמורות פחות), ואין מדובר בעונש שניתן להגדירו כ"נוטה מעט לקולה" או כ"חורג לקולה במידת-מה". על אף זאת, נוכח מכלול הטעמים שמנה חברי, סברתי, לא בלי היסוס, שלא ראוי להחמיר בעונשי המאסר, בעיקר נוכח העובדה שהמשיבים מצויים על סף שחרור ממש ואחד מהם אף שוחרר ממאסר בטרם נשמע הערעור. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מצטרף לתוצאה שאותה מציע חברי השופט מ' מזוז, ולהערותיו של חברי השופט צ' זילברטל. גם להשקפתי, העונשים שהושתו סוטים לקולה מרמת הענישה המקובלת. אולם הטעמים המצטברים שאותם מפרטים חבריי, והשיקולים הפרטניים הייחודיים למקרה דנן שעליהם עמדו – בשים לב לשיקולים המיוחדים בעניין ענישת קטינים – הביאו אף אותי לידי מסקנה כי יש להשאיר את גזר הדין קמא על כנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' מזוז. ניתן היום, ‏כ"ט בתמוז התשע"ו (‏4.8.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16055590_B02.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il