סהר חברה לביטוח בע"מ נ. אלחדד דוד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5557/95 ע"א 6881/95 בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד. ביניש המערערת בע"א 5557/95: סהר חברה לביטוח בע"מ (המשיבה בע"א 6881/95) נ ג ד המשיבים בע"א 5557/95: 1. אלחדד דוד (המערערים בע"א 6881/95) 2. אלחדד עופרה ערעורים על פסק-דין בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 14.7.95 ב- ת.א. 697/88, ובת.א. 698/88 שניתן על ידי כבוד השופט א. ריבלין בשם המערערת בע"א 5557/95: עו"ד א. ברקאי והמשיבה בע"א 6881/95 בשם המשיבים בע"א 5557/95: עו"ד ח. נבות והמערערים בע"א 6881/95 פסק - דין השופט ת' אור: המחלוקת 1. בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 18.8.88 נפגעו אלחדד דוד (להלן - התובע) ואשתו אלחדד עפרה (להלן - התובעת). סהר חברה לביטוח בע"מ (להלן - הנתבעת) אחראית לפצויים על נזקיהם בתאונה זו. את תביעתם נגד הנתבעת הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בפסק-דינו מיום 14.7.95 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ריבלין) שנזקיו של התובע מגיעים לסכום של קרוב ל- 4.5 מליון ש"ח. מסכום זה הורה לנכות את הסכומים הבאים: תשלומים תכופים אשר שולמו לתובע; סכום גימלאות המוסד לביטוח לאומי, לפי הפרק הדן בנכות כללית, אשר קבל ויקבל התובע, וכן סכום קיצבת ניידות מהוונת שנפסקה לו כמפורט בפסקאות 22 ו23- של פסק-דינו. את נזקיה של התובעת קבע בית המשפט המחוזי בסכום של 580,675 ש"ח והורה לנכות מהם את תגמולי קיצבת הנכות הכללית שקבלה ותקבל התובעת. על פסק הדין הוגשו שני הערעורים אשר בפנינו. בע"א 5557/95 מערערת הנתבעת על גובה הפצויים שנפסקו לתובעים. לטענתה, במספר פריטי נזק נפסק לתובעת פיצוי בשיעור מוגזם. בע"א 6881/95 מערערים התובעים על מיעוטם של הפיצויים שנפסקו לכל אחד מהם במספר פריטי נזק. עוד טוען ב"כ התובעים שטעה בית המשפט בקבעו שאין לפסוק לתובע פיצויים עבור הוצאות בגין טיפולים רפואיים בעתיד. בית המשפט נמנע מלפסוק פיצויים בפריט זה של הנזק, בשל כך שהתובע זכאי לקבלת הטיפולים הרפואיים בחינם במסגרת קופת החולים בה הוא חבר, וזאת מכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד1994-. הדיון בשני הערעורים אוחד ופסק-דין זה מתיחס לשניהם. אדון תחילה בערעורים ככל שהם נוגעים לפיצויים שנפסקו לתובעת. הערעורים הנוגעים לתובעת 2. א. התובעת, ילידת שנת 1964, נפגעה בתאונה באופן רציני. היא שהתה בעקבות התאונה בבתי חולים משך כחודש לאחר התאונה. בתחום האורטופדי סבלה משברים בצלעות, שבר הזיז האחורי של החוליה הצווארית מס' 6, שבר ע'ש קולס באפה הימנית, שבר של עצם הירך השמאלית, שבר בוהן רגל שמאל ופצעים בקרסול ימין. מומחה רפואי קבע את נכותה הצמיתה בתחום האורטופדי בשיעור 18.8%. בתחום הפסיכיאטרי נקבעה לה נכות לצמיתות בשיעור 20%. המומחה הרפואי בתחום זה קבע כי היא סבלה טראומה נפשית קשה, כי לא תחזור עוד למצבה הנפשי קודם התאונה, וכי היא נשארה תלויה במידה רבה בהוריה, כולל בתיפקודה היומיומי. לתובעת נגרמה גם נכות בתחום הכירורגיה הפלסטית, כולל צלקות בחלקי גוף שונים, וכן פגיעה באף, האופיינית לשבר צדדי, העלולה לגרום לקשיים בנשימה אפית. את נכותה הכללית של התובעת, כולל הנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית, קבע בית המשפט בשיעור 51% לצמיתות. ב. בית המשפט שקל את טיב הנכויות והשפעתן על כושר השתכרותה של התובעת וקבע את הפסד כושר השתכרותה - כנגזרת מהפגיעה בכושר תיפקודה - בשיעור של 1/3 מכושר השתכרותה לולא התאונה. את כושר השתכרותה לולא התאונה קבע בית המשפט בסכום של 3,310 ש"ח (לאחר ניכוי מס הכנסה), בהסתמך על עיסוקיה לפרנסתה עד שיצאה, שלשה חודשים קודם התאונה, לחופשת לידה. לאחר שקילת כלל הנסיבות, הגיע בית המשפט למסקנה, שלולא התאונה היתה התובעת חוזרת לעבוד לאחר חופשת הלידה, וקבע את הסכום האמור כהכנסה חודשית צפויה, על פיה יש לחשב את הפסד השתכרותה בעבר ואת הפסד כושר השתכרותה בעתיד. ג. על בסיס הנתונים כאמור, ולאור העובדה שמשך 23 חדשים נמנע מהתובעת לחזור לעבודה עקב התאונה, וכי לאחר תקופה זו הפסידה 1/3 מכושר השתכרותה, קבע בית המשפט את הפסדיה כדלקמן: את הפסד השתכרותה בעבר בסכום כולל של 141,227 ש"ח, ואת הפסד כושר השתכרותה בעתיד בסכום של 281,958 ש"ח. כן פסק לה בית המשפט: הפסד פנסיה בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח; בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד סכום של 50,000 ש"ח; בגין הוצאות נסיעה - סכום של 7,500 ש"ח; בגין הוצאות רפואיות עקב טפולים להם אינה זכאית על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד1994- (להלן - חוק הבריאות) - סך 10,000 ש"ח. הנזק הלא הממוני נקבע בסכום של 59,960 ש"ח. סך כל הנזקים נקבע בסכום כולל של 580,675 ש"ח ומסכום זה הורה בית המשפט לנכות את גימלאות המוסד לביטוח לאומי לפי הפרק הדן בנכות כללית. 3. ערעור הנתבעת מבוסס על הטענה שלא היה מקום להניח שלולא התאונה היתה חוזרת התובעת לעבודה שבצדה הכנסה. התובעת מצדה קובלת, בערעור שהגישה מצדה, על הערכה נמוכה של כושר השתכרותה לולא התאונה; על הקביעה שהפסידה רק 1/3 מכושר השתכרותה, ועל קביעת שיעור נמוך של פיצויים בגין אבדן פנסיה ובגין עזרת הזולת. 4. לדעתי, אין יסוד להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר לאף אחד מפריטי הנזק, שכן אלה מבוססים על הראיות שנמצאו מהימנות עליו. כמו כן, אומדנותיו של בית המשפט סבירות והסכום הכולל שנפסק לתובעת הולם את הנסיבות. יש, על כן, לדחות את ערעורי שני הצדדים על פסק-הדין, ככל שהוא נוגע לתובעת. הערעורים הנוגעים לתביעת התובע 5. פגיעתו של התובע בתאונה היתה קשה. במשך עשרים ימים מאז התאונה היה התובע חסר הכרה. מיום התאונה ועד 9.10.88 שהה במחלקה הנוירולוגית בבית החולים שיבא, שם אובחנו פגיעה בגזע המוח וכן פגיעות חזה ובטן שגרמו, בין היתר, לשבר בצלע ולקונטוזיה של הריאה השמאלית. במהלך אישפוזו חלו סיבוכים במצבו עקב זיהומים וכן בוצע ניתוח בכף ידו. מ9.10.88- עד 12.2.89 שהה התובע בבית חולים שיקומי (בית לוינשטיין) להמשך טיפול רפואי ושיקומי. לצורך בחינת מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה מונו מספר מומחים רפואיים. את קביעות המומחים הרפואיים, עליהן ראה בית המשפט לסמוך, מתאר בית המשפט כך: "המומחה הרפואי, בתחום האורטופדיה, העריך את נכותו של התובע בשל השיתוק החלקי של המחצית השמאלית של הגוף ב60%- לצמיתות. את קשיון האגודל העריך ב20%-, ובחישוב משוקלל קבע את נכותו בתחום האורטופדי בשעור של 68%. פרופ' עודד אברמסקי, שניתמנה כמומחה למחלות העצבים, קובע בחוות דעתו כי התובע: "במצב הכרה תקין. מתמצא בזמן ובמקום. בעת הדיבור יש אקולליה ונטיה לחזרה על משפטים, ככל הנראה בגלל פגיעה פרטאלית. מהלך בצליעה על רגל שמאל עם נטיה לדריכה על קצות האצבעות והטנוס ברגל הינו מאוד ספסטי. בשתי הרגלים היו ההחזרים הגידיים ערים ונמצא סימן בבינסקי חיובי. גם בשתי הידיים נמצאו סימנים פרימידליים וביד שמאל נמצאה חולשה קלה ביחוד בתפס... בבדיקת עצבי הראש: דיסקונוגציה של העיניים במצב לשמאל; פציאליס קל בימין; החזר בליעה ער ביותר; הלשון מעט ספסטית מבלי תנועה תקינה לצד שמאל. כמו כן נמצאה הפרעה בתחושה השטחית בצד הימני של הגוף...". פרופ' אברמסקי קובע, כי הסימנים הקליניים מבטאים את תוצאות הפגיעה בגזע המח ובאזורים אחרים שבמח. קיימת גם פגיעה בתפקוד עצבי הראש והפרעה מנטלית וקוגנטיבית. שילוב כל הפגיעות הללו גורם להפרעה בכל מאפייני התפקוד היומיומי. פרופ' אברמסקי העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע בשעור של 80%. נכות זו אינה כוללת את הפגיעה בכף יד ימין אך היא חופפת בחלקה את הפגיעה האורטופדית. אשר לנכות הפסיכיאטרית, זו נקבעה על ידי המומחית פרופ' קפלן-דינור והיא העריכה אותה בשעור של 20% לצמיתות. פרופ' קפלן דינור מדגישה, כי נכות זו "הינה נפשית "טהורה" ואינה כוללת התייחסות לתסמונת האורגנית-מנטלית החמורה". הוסף לכך את הנכות בתחום הפלסטי (חוות דעתו של פרופ' רוזנברג) בשעור של 11% לצמיתות, והרי לך נכות כוללת משוקללת בשעור של 88.6.% ובמעוגל 89% לצמיתות". בית המשפט גם מינה מומחה רפואי בשטח השיקומי. את מסקנותיו של מומחה זה, פרופ' שאקו, מתאר בית המשפט כך: "התובע מתקשה בדיבור, זכרונו לקוי, מתקשה לבצע פעולות חשבון פשוטות, מתקשה בהליכה ובהתרוממות מישיבה, והליכתו איטית ובלתי יציבה. הוא סובל משיתוק חלקי בידו השמאלית, אינו מסוגל להרים את כתפו וגם ברגלו הימנית בולט רעד גס. כף ידו הימנית מוגבלת בתנועה. הפגיעה הדפוזית הקשה במוחו היא שהביאה, להערכת פרופ' שאקו, לאובדן תפקוד מוטורי ומנטלי. למעשה, כך הוא קובע, קיימת, מבחינה מוטורית, פגיעה קשה בארבעת גפיו של התובע. ממצאי הבדיקה, שנערכה לתובע במרכז רקאנטי לשיקום, מלמדים, כך קובע פרופ' שאקו, על ליקוי מנטלי קוגנטיבי קשה מאוד". בין מסקנותיו החשובות של פרופ' שאקו נכללות גם המסקנות שהתובע איבד כליל את כושר השתכרותו, וכי לא נגרם לו עקב התאונה כל קיצור של תוחלת החיים. 6. אף כי בערעוריהם תקפו ב"כ הצדדים את הפיצויים בפריטי נזק רבים, הם צמצמו את טיעוניהם בפנינו למספר פריטי נזק בלבד. הנתבעת מיקדה את טיעוניה בפיצוי שנפסק לתובע בשלשה פריטי נזק: א) הפסד השתכרות והפסד כושר השתכרות, אשר נגרמו לתובע עקב התאונה; ב) עזרת הזולת בעבר ובעתיד לה נזקק וייזדקק התובע; ג) הוצאות מיוחדות בגין דיור להן יזדקק התובע בנכותו. התובע מיקד טענותיו בפריט הנזק של הפסד השתכרות וכושר השתכרות וכן בפריט הנזק של עזרת הזולת בעבר ובעתיד, כשטענתו היא שבית המשפט מיעט בסכום הפיצוי בכל אחד מפרטים אלה. כן טען התובע כי קופח בכך שלא נפסק לו פיצוי בגין הוצאות רפואיות הצפויות לו במסגרת טיפולים פיסיוטרפיים ופסיכולוגיים-פסיכיאטריים להם יזדקק בעתיד. לאור טענות הצדדים כאמור, עלינו להתייחס לארבעה פריטי הנזק הבאים: הפסד השתכרות וכושר השתכרות, עזרת הזולת, הוצאות מיוחדות בגין דיור וכן הוצאות רפואיות בעתיד. אדון בפריטי נזק אלה כסדרם. 7. את הפסד השתכרותו בעבר ואת הפסד כושר השתכרותו בעתיד קבע בית המשפט על בסיס כושר השתכרות התובע, לולא התאונה, בשעור של 3,400 ש"ח נטו לחודש. הואיל ועקב התאונה אבד התובע את כושר השתכרותו, נקבע הפסדו בעבר, עד יום פסק הדין, עבור 83 חדשים, בסכום של 282,200 ש"ח. ובעתיד בסכום של 854,031 ש"ח. במסגרת עבודתו במכון וולקני זכה התובע לדירה למגורי משפחתו - דירת שירות - ללא כל תשלום. השווי החודשי של הטבה זו נקבע לסכום 750 ש"ח. אף כי ראה את עבודת התובע במכון וולקני כעבודה יציבה, קבע בית המשפט שאין לדעת בודאות את משך הזמן בו היה התובע ממשיך לעבוד במכון זה. על כן הגיע בית המשפט למסקנה שיש לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין הטבת הדירה אותה הפסיד, בסך 75,000 ש"ח ליום פסק-הדין. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע אינו מסוגל להשתכר בנכותו. אף אין מחלוקת על דרך חישוב הפסד ההשתכרות. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת כושר השתכרותו של התובע לולא התאונה. קודם התאונה עבד התובע כרפתן במכון וולקני, שם השתכר בממוצע, בערכים של יום פסק-הדין, סכום של 3,164 ש"ח, ולאחר נכוי מס הכנסה - 3,037 ש"ח. בנוסף, עבד בעבודה נוספת של שטיפת מדרגות. כאמור, קבע בית המשפט את כושר השתכרותו בסכום של 3,400 ש"ח נטו לחודש. טענת ב"כ התובע היא שכושר השתכרותו של התובע היה גבוה יותר, בעיקר בהתחשב בכך שבעת התאונה היה התובע צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנים, וצפוי היה שכושר השתכרותו יגדל. ומכל מקום, לא היתה הצדקה לפסוק לו פחות מהשכר הממוצע במשק, אשר עמד ביום פסק-הדין על סכום של 4,505 ש"ח (ברוטו). ב"כ הנתבעת טען, לעומת זאת, שמקום העבודה של התובע לא היה קבוע. הוא לא גילה יציבות בעבודתו משך התקופה מאז החל לעבוד ועד לתאונה. בהתחשב בכך, ובכישוריו הדלים, וכן היות שעבודתו הנוספת לא הוכחה כדבעי ואף אין בטחון שהיה מתמיד בה - נקבע כושר השתכרותו בשיעור גבוה מהראוי. הגעתי למסקנה, שאין להתערב בסכום שנפסק לתובע בפריט נזק זה. על פי חוות דעת מעבידו של התובע היה זה שבע רצון מעבודתו. התובע נשא אשה זמן קצר לאחר תחילת עבודתו במכון וולקני, ועל כן לא היה יסוד לקבוע שהוא לא ימשיך בעבודתו במקום זה. מאידך, לא היתה ודאות, שמטעם זה או אחר, לא יאלץ התובע במועד כלשהו בעתיד לעזוב מקום עבודה זה. בנסיבות אלה, תוך שהוא נותן ביטוי להגבלה במיגוון העבודות בהן יכול היה התובע למצוא את מחייתו בעתיד, הגיע בית המשפט למסקנה בדבר כושר השתכרותו של התובע כאמור. הנני סבור, שבראיה כוללת של נסיבות המקרה קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה מצדיקה התערבות - לא להעלאה ולא להפחתה של שיעור כושר ההשתכרות של התובע לולא התאונה. 8. בשל מגבלותיו עקב התאונה נדרשת לתובע עזרת הזולת במידה רבה. שיעור העזרה נקבע על ידי פרופ' שאקו. קביעתו, אשר צוטטה בפסק הדין והתקבלה על דעת בית המשפט; היא כדלקמן: "העזרה הישירה עבור התובע היא 3 שעות מפוצלות ביום. בנוסף לכך לא ניתן להשאירו לבד ויש צורך בהימצאותו של אדם בקרבתו. בנוסף לכך יש צורך שיהיה אדם בקירבתו כדי לסעוד אותו במקרה הצורך (הגשת כוס מים, סיוע בהבאתו לשרותים וכד')". פרופ' שאקו אף חווה דעתו, שאם לא יוכל התובע להתגורר עם משפחתו, לא יהיה מנוס מסידורו במוסד מתאים בגין אי יכולתו לדאוג לעצמו. לגבי מגבלותיו של התובע הן מבחינה מוטורית והן מבחינה מנטלית קובע בית המשפט, בהסתמכו על פרופ' שאקו: "פרופ' שאקו מצא בבדיקתו, כי התובע סובל מפגיעה מנטלית ומוטורית קשה. הוא אינו מסוגל להתרומם מכיסא ויש צורך לעזור בהרמתו; התובע מהלך תוך תמיכה, אולם הרגל השמאלית מצויה במנח ספסטי קשה וההליכה מתבצעת כשכף הרגל שמוטה כלפי מטה ופנימה; ההליכה היא איטית ובלתי יציבה; בידו השמאלית הוא סובל משיתוק חלקי והוא מוגבל בהנעת האצבעות בידו הימנית. בנוסף לכל אלה סובל התובע מספסטיות ברגל השמאלית ומרעד גס ברגל הימנית; קשה לו להתבטא בשל הגמגום החמור, זכרונו לקוי "עד שאין הוא יודע את שם הרחוב בו הוא מתגורר או את גילה של בתו". מבחינה מוטורית - כך קובע המומחה - יש למעשה פגיעה קשה בארבעת הגפיים. הליקוי המנטלי-קוגנטיבי אף הוא קשה מאוד. פרופ' שאקו קובע בחוות דעתו, כי: התובע זקוק לעזרת הזולת בכל הפעולות החיוניות היומיומיות כהלבשה, רחצה, קניית מזון, הכנתו והגשתו. (מסוגל לאכול תוך תפיסת הכף בין אצבעות היד הימנית). כמו כן זקוק לעזרה בהעברתו למיטה מהכסא ובחזרה". בית המשפט יצא מהנחה שהעזרה שיקבל התובע בעתיד תהא מושתתת על בסיס חודשי, ולפי כלל הראיות שבאו בפניו אמד את שיעור העלות של עזרה כזו בסך 7,500 ש"ח לחודש. בהתחשב בתוחלת החיים של התובע, ובהתחשב במקדם ההיוון המתאים, נקבע סכום הפיצוי בפריט זה ל2,197,000- ש"ח. לגבי העבר, בו נזקק התובע לעזרת בני משפחתו בלבד, העריך בית המשפט את נזקו בסכום של 3,000 ש"ח לחודש, כולל רבית עבור העבר, למשך 83 חדשים, דהיינו בסכום של 249,000 ש"ח. הנתבעת חולקת על קביעות בית המשפט הן באשר לשיעור העזרה לה נזקק התובע והן באשר לעלותה. התובע, לעומתה, טוען למיעוט הפיצויים. לטענתו, הן הסכום של 3,000 ש"ח לחודש עבור העבר והן הסכום של 7,500 ש"ח לעתיד, אין בהם לכסות את עלותה של העזרה לה נזקק ויזדקק התובע. להערכת ב"כ התובע נזקק התובע לעזרה של שלשה עובדים במשך יממה אשר עלות כל אחד מהם היא כשיעור השכר הממוצע במשק. על אף כל טענות שני הצדדים, נראה לי, שעל פי הראיות שבאו בפני בית המשפט המחוזי, אין להתערב באומדנו את העלות החודשית של עזרת הזולת לתובע כפי שקבע. לפיכך, גם בענין זה, של עלות עזרת הזולת בעבר ובעתיד, דין ערעורי הצדדים להידחות. 9. בשל נכותו הקשה של התובע נוצר צורך לרכוש לו דירה ולהתאים את הדירה למצבו. בית המשפט ניתח בהרחבה את שיקוליו לגבי הפיצוי לו זכאי התובע בפריט זה, ובסופו של דבר פסק לו סכום של 200,000 ש"ח. מתוך סכום זה, סכום של 125,000 ש"ח נפסק לתובע בגין הכורח שלו להקדים ולרכוש לעצמו דיור, אשר נוצר עקב פגיעתו בתאונה (ראו לענין זה את פסק-דינו של חברי, השופט מצא, בע"א 247/87 אלירם נ' אלימלך והסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (דינים עליון י' 994)) וסכום של 75,000 ש"ח נפסק בגין הצורך בהרחבת והתאמת הדירה למצבו ולצרכיו. עיינתי בשיקוליו ובהנמקתו של בית המשפט המחוזי לסכום הפיצוי בפריט נזק זה, ונחה דעתי, שאין להתערב באומדנו של הפיצוי אשר קבע לתובע. פיצויים בגין הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 10. הענין האחרון נוגע לפריט הנזק של הוצאות רפואיות צפויות בעתיד. טענת התובע היא שטעה בית המשפט בקבעו שאת הטיפולים הרפואיים הנדרשים לו זכאי הוא לקבל כמבוטח בקופת חולים מכוח חוק הבריאות, וכי על כן אין לפצותו בגינם. כמו כן תוקף התובע את קביעת בית המשפט כי לא יזדקק לטיפולים פיזיוטרפיים בעתיד. בטענתו הוא מסתמך על עמדת פרופ' שאקו, אשר המליץ על המשך פיזיוטרפיה פעמיים בשבוע. לטענתו, היה מקום להעדיף את דעתו של פרופ' שאקו, אשר גרס כי יש בהמשך קבלת טיפולים אלה תועלת, על דעתו של האורטופד ד"ר לוין, עליה הסתמך בית המשפט, ולפיה בחלוף מספר שנים מיום התאונה אין עוד תועלת בטיפולים אלה. טענותיו של התובע בנושא ההוצאות הרפואיות מחייבות לבחון האם הביא חוק הבריאות לשינוי בזכותם של נפגעי תאונות לתבוע פיצויים בגין טיפולים רפואיים להם נזקקו בעבר ולהם יהיו צפויים בעתיד, במסגרת תביעות על נזקי גוף שנגרמו להם. 11. השאלה המתעוררת היא בעלת חשיבות. בחישובם של פיצויים על נזקי גוף, פריט הנזק הנוגע להוצאות רפואיות הוא פריט נזק אופייני. כמעט בכל מקרה של תאונה נגרם נזק גוף המצריך טיפול רפואי. בסמוך לאחר התאונה נדרשים בדיקות, טיפול מיידי, וקביעת דיאגנוזה. לא אחת נדרשים אישפוז, מעקב וטיפול מתמשך. במקרים של פגיעות קשות מדובר בטיפול רפואי שעלול להימשך לכל אורך חייו של הניזוק. פסק דין ניתן, ברגיל, שנים לאחר אירוע התאונה, ובמשך תקופה זו נזקק הנפגע לטיפולים רפואיים. מקרה רגיל הוא, שהתובע נזקק לטיפולים רפואיים לא רק בעבר, עד למועד פסק הדין. במקרים רבים, יזדקק גם לטיפולים נוספים בעתיד, לאחר מועד פסק הדין. עוסקים אנו, על כן, בפריט נזק אליו נזקק בית המשפט כמעט בכל תביעת נזיקין על נזקי גוף. תביעות אלה, יש להזכיר, כוללות הן תביעות על פי פקודת הנזיקין במקרים של תאונות אשר אינן תאונות דרכים, והן תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, (להלן - חוק הפיצויים). סעיף 4 בחוק הפיצויים, מחיל על תביעות על פיו סעיפים מפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר מסדירים את עקרונות הפיצויים בשל נזקי גוף. להלן, כשנתייחס ל"מזיק" תהיה הכוונה למי שחייב בפיצויו של הניזוק, בין אם עילת תביעתו של הניזוק מושתתת על פקודת הנזיקין, ובין אם עילתו היא על פי חוק הפיצויים. סדר בחינת השאלה שבמחלוקת יערך להלן על פי נושאי המשנה הבאים: המצב כפי שהיה קודם חקיקת חוק הבריאות; הוראות חוק הבריאות הצריכות לענין; האם הזכאות לשירותי הבריאות לפי חוק הבריאות עומדת גם לתובעים בתביעות על נזקי גוף; טיב והיקף השירותים הרפואיים המוענקים על פי חוק הבריאות; התייחסות לפסיקה בנושא המחלוקת; ההכרעה בשאלה שבמחלוקת; ולבסוף שתי הערות. המצב קודם חקיקת חוק הבריאות 12. קודם לחקיקת החוק, היה ביטוח הבריאות ביטוח וולונטרי במסגרת קופות החולים. לא הוטלה בחוק חובה להיות מבוטח בביטוח רפואי. כל תושב יכול היה להתקבל כחבר באחת מקופות החולים ולהנות משירותיה בהתאם לתקנונה. מי שלא היו מבוטחים בקופת חולים כלשהי, חייבים היו בתשלום על כל טיפול רפואי שקיבלו, אפילו קיבלוהו באמצעות קופות החולים. לגבי האחרונים המצב המשפטי קודם לחקיקת חוק הבריאות ברור: המזיק היה חייב לפצותם על כל ההוצאות הרפואיות, הן שנגרמו והן שעתידות להגרם להם עקב התאונה. אך אלה היוו מיעוט באוכלוסית המדינה. מרבית האוכלוסיה היתה מבוטחת בקופות החולים, ומרבית המבוטחים היו מבוטחים בקופת חולים של ההסתדרות הכללית. בהתאם לתנאי הביטוח הרפואי בקופות החולים לא היו זכאים המבוטחים, חברי קופות החולים, לטיפול חינם במקרה פגיעה או מחלה אשר נגרמו עקב תאונה, לרבות תאונת דרכים, או עקב ביצוע מעשה עבירה או עוולה בנזיקין. במקרה כזה חלה חובתו של חבר קופת החולים לשלם בגין הטיפול שהיה מקבל מהקופה. האחרונה היתה רשאית לדחות את מועד התשלום עבור הטפול. ואכן, התפתחה פרקטיקה על פיה כנגד חתימה של המבוטח על התחייבות להחזיר את התשלום לקופה, היה מקבל המבוטח את הטפול הרפואי הדרוש לו מהקופה. בהסתמך על מצב דברים זה, ההסדר בין שלשה הגורמים - הניזוק, המזיק והמיטיב (קופת החולים) - היה כדלקמן: התובע, המבוטח בקופה, זכאי היה לקבל את מלוא הפיצוי מהמזיק, כולל פיצוי עבור הוצאות רפואיות אותן קיבל ויקבל מהקופה. הניזוק מצידו חייב היה להעביר לקופה את הסכום המגיע לה ממנו מתוך סכום הפיצויים שקיבל מהמזיק. כך הובטח למיטיב (הקופה) שיקבל את המגיע לו עבור הטיפול הרפואי בתובע. המזיק לא נדרש לשלם לקופה דבר, כך שהוא לא חוייב בתשלום מעבר לסכום הנזקים הכוללים שנגרמו לניזוק. הסדר זה הבטיח את קיומם של שני העקרונות בדיני הפיצויים על נזקי גוף: ראשית, שהמזיק לא יחוייב בתשלום העולה על סך כל הנזק שנגרם לתובע; שנית, שהתובע-הניזוק לא יזכה בכפל פיצוי. הסדר זה גם הבטיח, שזכותו של המיטיב (הקופה) להיות משופה על הוצאותיו נשמרה, וכן נשללה על פיו זכותה של הקופה לתבוע את המזיק. זה היה המצב קודם שנכנס לתוקפו החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי-גוף), התשכ"ד1964- (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), וכזו היתה הפרקטיקה גם לאחר שחוק זה נכנס לתוקפו. קופות החולים לא תבעו את המזיקים ומבטחיהם בגין טיפול שנתנו למבוטחים של קופות החולים. הן הסתפקו באפשרות תביעה מהמבוטחים עצמם. במצב דברים זה, לא העלו המזיקים ומבטחיהם טענה שאין הם חייבים לפצות את הנפגעים על הוצאות רפואיות שבעבר או אלה הצפויות בעתיד, שכן על פי ההסדר האמור, הם לא היו צפויים להיתבע על ידי קופת החולים. לענייננו חשוב להדגיש, שעל פי ההסדר שהיה מקובל לפני חוק הבריאות, לא היה המזיק זכאי לנכות מסכום הפיצויים שהגיע לניזוק את שווים של הטיפולים הרפואיים שקיבל ויקבל הניזוק מקופת החולים בה היה חבר. 13. בפסיקה ניתנו הסברים שונים להעדרה של זכות כזאת. בחלק מפסקי הדין ראו את קבלת השירות מקופת חולים כזכות המגיעה לנפגע מכוח חוזה ביטוח, ועל כן, אפילו אין חובה על הניזוק (התובע) להחזיר את הוצאות הטיפול לקופת חולים, אין המזיק יכול להנות מניכוי הסכום (השופט זילברג בע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג' 529, 532; השופט ברנזון בע"א 361/59 צוקרמן נ' שנברגר, פ"ד יד' 479, 482). היו שהצדיקו זאת בכך שראו את חובתו של הניזוק להחזיר את ההטבה למיטיב כמעין המחאה חוזרת של המיטיב לניזוק של זכותו, שאז לא קיימת עוד למיטיב זכות תביעה מהמזיק. אם המזיק לא צפוי לתביעה מהמיטיב, שוב לא קיימת הצדקה לניכוי ההטבה מסכום הפיצויים (עמדת השופטת בן פורת בע"א 331/75 מבטחים נ' פלאצי, פ"ד לב(1) 63, 67; וכן בע"א 619/78 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לה(4) 281, 304). ההסבר השכיח ביותר בפסיקה היה, שהואיל ועל הניזוק מוטלת החובה להשיב לקופת החולים את שווי הטיפול שהוא מקבל מממנה, זכאי הניזוק לקבל מהמזיק גם את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות אלה. למיטיב, אשר הסתפק בחובת השבה זו, לא עומדת, על כן, תביעה כלפי המזיק. מכאן גם, שהמזיק, אשר אינו צפוי להיתבע על ידי המיטיב (הקופה), אינו זכאי לניכוי שווי הטיפול הרפואי שקבל או יקבל הנפגע מהקופה. יהא הנימוק אשר יהא, המצב בפועל היה כזה, שעד לחקיקת חוק הבריאות, לא נשמעה טענה של מזיקים שאין הם חייבים לשאת בהוצאות הרפואיות של התובע במלואן בשל כך שהתובע קיבל, או עתיד לקבל, טיפולים בקופת חולים בה הוא חבר. הוראות חוק הבריאות הצריכות לענין 14. על רקע מצב דברים זה, נשאלת השאלה אם חוק הבריאות השפיע על זכותו של הניזוק להיפרע מהמזיק עבור הוצאות רפואיות שנגרמו וייגרמו לו. עד שבאים אנו להחליט בכך, יש להסב את תשומת הלב להוראות בחוק הבריאות שלהן חשיבות להכרעה בענייננו. 15. חוק הבריאות קובע את זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק (סעיף 3 (א)). האחראית לספק לו את מלוא שירותי הבריאות להם הוא זכאי היא קופת החולים בה הוא חבר (סעיפים 3(ג) ו21-(א)). נקבע בחוק, שכל תושב חייב להירשם כחבר בקופת חולים (סעיף 4(א)) והוא זכאי לבחור את קופת החולים בה יהיה חבר, מבלי שקופת החולים תוכל לסרב לקבלו או להתנות תנאים בקבלתו (סעיף 4 (ג)). החוק גם קובע את זכותו של כל תושב לעבור מקופת חולים אחת למשנה (סעיף 5). סירוב מצדה של קופת חולים לספק את שירותי הבריאות לפי החוק למי שחבר בה מהווה עבירה פלילית (סעיף 47(א)(5)). החוק קובע את התחומים בהם יסופקו שירותי הבריאות ואת דרך שינויים (סעיף 6), וכן הוא קובע את סל שירותי הבריאות להם זכאי מבוטח בקופת חולים (סעיף 7), ואת הדרך לשינויים בסל שירותי הבריאות (סעיף 8). מכיוון ששירותי הבריאות על פי החוק אינם כוללים את מלוא השירותים הרפואיים להם עלול הפרט להיזקק, מאפשר החוק לקופות החולים להציע לחבריהן ביטוח למימון שירותי בריאות שאינם כלולים בסל שירותי הבריאות, דהיינו ביטוח משלים (סעיף 10). החוק עוסק לא רק בסוג וטיב השירות הרפואי שיוענק, אלא גם ברמתו או מידת סבירותו, ובמיגבלותיו, בהתחשב במקורות המימון העומדים לרשות קופת החולים. עומד על כך סעיף 3 (ד) לחוק, הקובע: "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל, לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכל במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים לפי סעיף 13". החוק מסדיר גם את דרך ומקורות המימון של שירותי הבריאות, תוך קביעת אחריותה של המדינה למימון סל שירותי הבריאות ממקורות אלה (סעיף 13), וקובע את חובת תשלום דמי הביטוח על הפרט וכן את דרך גבייתם על ידי המוסד לביטוח לאומי - אם על ידי ניכוי משכרו של העובד, ואם על ידי חיוב עצמאים בתשלומו (סעיפים 14 ו15-). סעיף 22 לחוק הבריאות, סעיף חשוב לענייננו, קובע את זכות השיפוי של קופת חולים מהמזיק על שירותי בריאות שסיפקה למבוטחה בשל אירוע אשר המזיק אחראי בגינו כלפי המבוטח. וזה נוסח הסעיף: "קופת חולים או נותן שירותים, שנתנו שירותי בריאות למי שחלה או למי שנפגע ממזיק, זכאים להפרע את הטבת הנזק מהמזיק או ממבטחו או מכל אדם אחר, בשל חבותם לפי כל דין או לפי כל חוזה ביטוח, בסכום ההוצאות אשר הוציאו בפועל למתן שירותי הבריאות למי שנפגע או שחלה כאמור". נזכיר כבר כאן, שעל פי נוסח זה זכאית הקופה לשיפוי רק על הוצאות שהוציאה בפועל על מתן שירותים רפואיים. הזכות המוקנית כאן זהה מבחינה זו לזכות המוקנית למיטיב על פי חוק הטבת נזקי גוף. היא שונה מהזכות המוענקת למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה1995-. (להלן: חוק הביטוח הלאומי), שכן על פי החוק האחרון זכאי המוסד לשיפוי לא רק על תגמולים שנתן בפועל בעבר, אלא גם על הסכום המהוון של הגימלאות שהוא צפוי ליתן למבוטח בעתיד (סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה1995-). הזכאות לשירותי הבריאות לפי חוק הבריאות - גם לתובעים בתביעות על נזקי גוף 16. אחד מעקרונות היסוד של חוק הבריאות הוא הכוונה להחילו על כלל תושבי המדינה - כולם מבוטחים על פיו, בהיותם חברים באחת מקופות החולים, וכולם זכאים לקבלת השירותים, על פי סל השירותים שהוא קובע, מקופת החולים שבה הם חברים. הדבר מוצא את ביטויו בסעיפים בחוק אותם הזכרנו לעיל. נוסיף בענין זה, שבסעיף 21(ב) לחוק הבריאות נקבע, שאי תשלום או פיגור בתשלום דמי ביטוח בריאות על ידי המבוטח, אינם פוטרים את קופת החולים ממתן שירותי הבריאות לפי החוק. יוצא, שכל נפגע בתאונה, תושב הארץ, זכאי לטיפול רפואי מקופת חולים כלשהי - זו שבה הוא חבר - באמצעותה יקבל חינם את שירותי הבריאות שלפי החוק. לכן, השאלה בה אנו עוסקים תתעורר בכל תביעה על נזקי גוף של תושב הארץ אשר נזקק לטיפול רפואי. יש הטוענים כנגד מסקנה זו. לטענתם, על פי פירושן של חלק מהוראות חוק הבריאות, אין נפגע בתאונה, המבוטח באחת מקופות החולים, זכאי לשירותים הרפואיים על פי חוק הבריאות. אכן, אלה הטוענים שלא חל שינוי עם חקיקת חוק הבריאות בסכום הפיצויים לו היה זכאי ניזוק לפני החוק, טוענים, בין היתר, שעל פי חוק הבריאות אין חובה על קופת חולים לספק שירותי בריאות לניזוק, אשר עומדת לו תביעה נגד מזיק לפיצויו על נזקיו בתאונה. טענה זו מבוססת על שני נימוקים, אותם אזכיר. ברי, שאם במקרה של תאונה לא חלה על קופת החולים חובת מתן השירותים לניזוק, אין הניזוק זכאי לטיפול רפואי חינם, ויחולו היחסים ניזוק-מזיק-מיטיב כפי שחלו קודם חקיקת חוק הבריאות. 17. הטיעון האחד להעדר זכאות לשירותי קופת חולים במקרה של תאונה, נשען על נוסח סעיף 3(א), הקובע את זכותו של כל תושב לשירותי בריאות לפי החוק. בסיפא של הסעיף קיים סייג לזכאות, הקובע: "אלא אם כן הוא זכאי להם (לשירותי הבריאות - ת.א.) מכוח חיקוק אחר". הניזוק זכאי, במסגרת הפיצויים המגיעים לו מהמזיק, לקבל פיצוי עבור כל הוצאות רפואיות שנגרמו לו. פיצוי זה בא, אם כן, לכסות את ההוצאות על כל שירותי בריאות שיקבל, כולל שירותים שיקבל מקופת החולים. יש לניזוק אם כן - כך הטענה - מקור שיכסה הוצאות על שירותי בריאות. האם נוכל לומר שחלה במקרה כזה הסיפא לסעיף 3(א)? לדעתי, התשובה לכך שלילית. יש להבדיל בין מתן שירותי בריאות לבין הזכות לפיצוי על שירותי בריאות להם נזקק הניזוק. יש הבדל מהותי בין השניים. במקרה הראשון השאלה היא מי חייב במתן השירות. במקרה השני, השאלה היא מי חייב בפיצוי על הוצאות שירותים אלה, בין שניתנו בעבר ובין שיינתנו בעתיד. הראשון, החייב במתן שירותי בריאות, אינו חייב בפיצוי אלא במתן השירותים עצמם בלבד. השני, המזיק, אינו חייב לספק את שירותי הבריאות בפועל, אלא לפצות בגין שירותים כאלה שניתנו או שיינתנו. נזכור, שכשנפגע אדם בתאונה והוא נזקק לשירותי בריאות, הוא מתרכז בשאלה לאן יפנה לקבלם. בשלב זה, תביעת הנזיקין עוד לא הבשילה. נזקו עדיין אינו ברור. מה שחשוב לו לדעת הוא אל מי הוא זכאי לפנות על מנת שיספק לו שירותים רפואיים. השאלה על מי מוטלת החובה למתן השירות הרפואי היא החשובה לאותו ניזוק אשר על פי חוק הבריאות הוא זכאי לשירותי בריאות כאמור בו. רק אם יש לו אל מי לפנות, פרט לקופת החולים שלו, על מנת שזה יעניק לו את השירות הרפואי, תופטר קופת החולים ממתן שירות כזה על פי הסיפא לסעיף 3(א). רק אז יובטח כי יינתן לו השירות הרפואי, אף ללא קופת חולים. אכן, מטרת החוק בסעיף 3(א) היא לפטור את קופת החולים ממתן השירותים הרפואיים, במקרים בהם קיים גורם אחר שאחראי על פי הוראות חוק לתיתם. הכוונה היא בעליל לאותם חוקים אשר מעניקים לנפגע זכויות לשירותים רפואיים, כשפגיעתו היתה בנסיבות עליהן חלים אותם חוקים. זהו, למשל, המצב כשהניזוק נפגע בתאונה המוגדרת כתאונת עבודה. במסגרת הזכויות המוענקות לו בחוק הביטוח הלאומי כנפגע עבודה זכאי הניזוק לגימלאות בעין, ובין היתר הוא זכאי "לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי". "ריפוי" כולל אישפוז רפואי, מכשירים אורטופדיים ותירופוייטים, הספקתם, תיקונם והחלפתם (סעיף 86 בחוק הביטוח הלאומי בנוסחו החדש, סעיף 42 בחוק הישן). כמו כן מסדיר חוק הביטוח הלאומי את דרך הספקתם של שירותים אלה, אם בחוק עצמו ואם בתקנות שהותקנו על פיו. כך גם לנכים אשר חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- [נוסח משולב],חל עליהם. החוק והתקנות שהותקנו על פיו כוללים זכויות לריפוי ולשיקום רפואי. חוקים סוציאליים אחרים מקנים אף הם זכויות כגון אלה. על פי חוקים אלה, זכאי הנפגע לריפוי, ובחלותם, על פי סעיף 3(א) לחוק הבריאות, נשללת זכאות הניזוק לקבלת שירותים רפואיים מקופת החולים בה הוא חבר. לא המבחן הכספי - כלכלי הוא שצריך להנחותנו בפרשנות סעיף 3(א). השאלה אינה אם יגרם לניזוק נזק כספי, כשלא יהיה זכאי לקבל שירות רפואי מקופת החולים בה הוא חבר. נזק כזה לא יגרם לו נוכח זאת שיהיה כיסוי כספי לשירותי רפואה להם יזקק בדמות פיצויים שיקבל מהמזיק, לכשתוכר תביעתו. השאלה שבבסיס הסעיף היא, אם קיים חוק המזכה את הניזוק בשירות רפואי, ולא אם קיים חוק המבטיח את כיסוי עלותו של שירות כזה. בהעדר זכות לקבלת טיפול רפואי בעין מכוח חוק אחר - ולתובע בנזיקין אין עומדת זכות כזו כלפי המזיק - זכאי הנפגע לקבל את הטיפול הרפואי מקופת החולים בה הוא חבר. 18. הטיעון השני מבקש למצוא תימוכין בסעיף 7(א)(1) לחוק הבריאות. סעיף זה קובע, כי שירותי הבריאות הניתנים במסגרת סל השירותים הבסיסי הינם: "שירותי הבריאות של קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל לחבריה במועד הקובע... הכל כמפורט בתוספת השניה". טיעון זה הועלה בת.א 1214/88 (חיפה) דחבש נ' הסנה דינים מחוזי כח(3) 502, המבקשים להסתמך על סעיף זה מדגישים, שעל פי תקנון קופת חולים של ההסתדרות, כפי שהיה במועד הקובע, לא היו זכאים נפגעי תאונות דרכים, או נפגעים שקיימת להם עילה בנזיקין, לקבל טיפול רפואי בקופת חולים, ולכן יכולים היו לקבלו רק תמורת תשלום. הם מדגישים שהחוק בא לשמור על רציפות הזכויות שניתנו למבוטחי קופות החולים לפני שחוק הבריאות נכנס לתוקף. לגירסתם, לא בא חוק הבריאות להעניק זכויות מעבר לכך. כפי שטרם החוק לא היו זכאים נפגעי תאונות לשירותים רפואיים מקופת החולים, כך אין בחוק כדי להעניק להם שירותים אלה. בין היתר, הם מסתמכים על כך שהאיזון שנעשה בחוק בין ההכנסות וההוצאות של קופת החולים בגין מתן השירותים הרפואיים מבוסס על ההוצאות כפי שהיו בעבר, ואלה לא כללו טיפול רפואי לנפגעי תאונות. לשיטתם, ההפניה בסעיף 7(א)(1) לשירותי הבריאות שנתנה קופת החולים של ההסתדרות הכללית מתייחסת לא רק לטיב השירותים, אלא גם מחילה את קריטריון הזכאות הכלול בתקנון קופת החולים (כפי שהיה במועד הקובע). ב. לדעתי, אין לקבל טענה זו. על פי לשונו ומטרתו, בא חוק הבריאות להבטיח שירותי בריאות לכלל התושבים, להוציא מקרים בהם חוק אחר מעניק שירותים אלה. סעיף 3, אשר כותרתו היא "הזכות לשירותי בריאות", הוא הקובע בנושא הזכאות. מכוח עקרון השוויון, הנזכר בסעיף 1 לחוק כאחד מעקרונות חוק הבריאות, אין לפרש את החוק כבא להפלות בין נזקקים שונים לשירותי בריאות. מדוע ייגרע חלקו של נזקק לשירותי בריאות רק משום שהצורך שלו בטיפול רפואי נבע מעוולתו של אחר? כדי לסטות מעקרון העל של זכות לכל לקבלת טיפול רפואי, נדרש היה שהחוק יקבע זאת במילים מפורשות. עיקרון השוויון הוא מעקרונות היסוד של שיטת משפטנו, והיה מקום להסתמך עליו לצורך פרשנות סעיף 3 אף ללא האמירה המפורשת בסעיף 1 לחוק. יש לפרש כל חוק, אלא אם נקבע בו במפורש אחרת, בהסתמך על עקרון השוויון. לא כל שכן, כשמדובר בחוק סוציאלי, הקובע במפורש את עקרון השוויון בין המבוטחים על פיו. האם נוקט סעיף 7(א)(1) בלשון מפורשת כזו? הסעיף מפנה אל שירותי הבריאות שהעניקה קופת חולים של ההסתדרות לחבריה. יתכן לומר, שסעיף זה סובל שני פירושים. האחד, שהוא מפנה אל שירותי הבריאות - השירותים עצמם - שניתנו לחברי קופת חולים של ההסתדרות בלבד, בלי קשר לשאלה אם היו חברים ששירותים אלה נשללו מהם. הסעיף עוסק בסל השירותים, וכדי לא לחזור על רשימת השירותים שהעניקה קופת חולים, הוא קובע את השירותים שיינתנו על פיו בדרך איזכור והפניה אל השירותים המקובלים בקופת החולים במועד הקובע. פירוש שני אפשרי הוא, שהסעיף מכיל התייחסות גם לשאלה אם היתה עילה לקבלת השירותים הרפואיים לפי תקנון קופת חולים של ההסתדרות הכללית. דהיינו, שהתייחסותו היא הן לשירותים שהעניקה הקופה והן להבחנה בין הזכאים לבין מי שאינם זכאים להם. הפירוש הראשון הוא המקובל עלי. מיקומה של ההוראה במסגרת סעיף הדן בסל השירותים, להבדיל מסעיף הדן בקביעת הזכאים, תומך בכך. סעיף 3 הוא העוסק בזכאות. סעיף 7, לעומת זאת, מתייחס רק לטיב השירותים, ועל כן גם ההפניה אשר בו היא לטיב השירותים ולא אל מסגרת הזכאות במועד הקובע בקופת חולים הכללית. מטרת החוק - לחול על כלל התושבים, ללא הפליה - תומכת בפרשנות זו. המשכו של סעיף 7, על פיו הוא דן בשירותי בריאות לחברים בקופת חולים הכללית "הכל כמפורט בתוספת השניה", גם הוא תומך בפירוש, על פיו מתייחס הסעיף לפירוט השירותים הרפואיים בלבד ולא לשאלת הזכאות. ג. יש לזכור, שלחלק מהניזוקים אין כתובת של מזיק ממנו יוכלו להיפרע - אם משום שהמזיק לא אותר, ואם משום שנפטר. האם יש להניח שהחוק, אשר מטרתו לחול על כלל התושבים, התכוון, מכללא וללא אמירה מפורשת, לשלול מאלה טיפול רפואי במסגרת חברותם בקופת חולים? ד. גם סעיף 22 לחוק תומך בפירוש זה. הסעיף מעניק לקופת החולים זכות שיבוב נגד המזיק. אם ניזוק אשר עומדת לו תביעה בנזיקין אינו זכאי לשירות רפואי מקופת חולים, סעיף זה הינו מיותר. דווקא מהענקת זכות השיבוב ניתן ללמוד ולהסיק, שקופת החולים חייבת במתן שירותים רפואיים גם לניזוק אשר עומדת לו תביעה בנזיקין לתבוע את נזקי הגוף אשר נגרמו לו. ה. גם החשש שאם תוכר זכותם של נפגעי תאונות לקבל שירותים רפואיים, יהיה בכך להגדיל את ההוצאה של קופות החולים, וכמות השירותים הרפואיים שיהיה עליהן לספק תגדל - אינו מבוסס. ראינו, שגם קודם חקיקת חוק הבריאות קיבלו נפגעי תאונות דרכים טיפול בקופת החולים בה היו מבוטחים. הדבר נעשה כנגד התחייבות המבוטח-הניזוק לשלם את עלות הטיפולים מתוך הפיצויים שיקבל מהמזיק. על פי חוק הבריאות, לעומת זאת, במקום לקבל את תמורת השירותים הרפואיים מהניזוק, הוענקה לקופות החולים הזכות לקבלה מהמזיק. מסקנתי מכל האמור לעיל היא, שעומדת לניזוק, התובע מהמזיק את נזקיו בגין תאונה שארעה לו, הזכות כלפי קופת החולים בה הוא חבר, לקבל את מלוא השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות, להם הוא נזקק בגין התאונה. טיב והיקף הטיפול הרפואי המוענק על פי חוק הבריאות 19. רואים אנו שעל פי חוק הבריאות מבוטח כל תושב באחת מקופות החולים וחברותו בקופת חולים זו מבטיחה לו קבלת שירותי בריאות שקובע החוק - הן בסעיף 7 שלו והן בתוספות לחוק - מבלי שקופת החולים בה הוא חבר רשאית למנוע ממנו קבלת טפול רפואי זה. מכוח חברותו בקופת החולים מובטח למבוטח טפול רפואי ללא צורך בתשלום כלשהו. עיון בהוראות המסדירות את שירותי הבריאות מלמד ששרותים אלה נרחבים ביותר וכוללים את מרביתם של צרכי הריפוי. עם זאת, אין בהם מענה לכל צורך רפואי העלול להתעורר. כפי שראינו, קובע חוק הבריאות סל של שירותים. הוא אינו מתיימר לספק את כל השירותים הרפואיים הנדרשים, או העלולים להיות נדרשים למבוטחי קופות החולים. הואיל ומקורות המימון לעלותם של השירותים מוגבלים, אוסר החוק תוספות לסל שירותי הבריאות, אלא אם יימצא לכך מקור מימון. כפי שקובע סעיף 8(ה) לחוק: "לא ייווסף שירות לסל שירותי הבריאות ללא תשלום או בתשלום הנמוך מעלותו, אלא אם כן נמצא לכך מקור מימון נוסף על המקורות לפי סעיף 13, או מקור שהתפנה עקב ביטול שירות או התיעלות". קיומה של מערכת הבריאות תלוי באיזונה הכספי, ואין המקורות הכספיים הנוכחיים מבטיחים את כל השירותים הרפואיים האפשריים. ההגבלות בשירותים הרפואיים הן מסוגים שונים. כך, למשל, רפואת שיניים אינה נכללת בסל שירותי הבריאות (סעיף 1(ב) (31) לתוספת השניה). אישפוז חולה שיקומי ניתן לתקופה של שלושה חודשים בלבד. תקופה ארוכה יותר אינה נקצבת אוטומטית ותלויה באישורם של גורמים רפואיים (סעיף 23 לתוספת השניה). יש שירותים הניתנים רק תמורת תשלום או תוספת תשלום של המבוטח. התוספת השניה כוללת שורה ארוכה של שירותים אשר אספקתם כרוכה בהשתתפות עצמית של המבוטח. כך, לדוגמה, כשמדובר באישפוז סיעודי מורכב של חולים במצב כרוני (סעיף 4 לרשימה שכותרתה "שרותים בהשתתפות כספית עצמית של המבוטח" אשר בתוספת). כך במקרה של התקנת תותבות, שאז על החולה להשתתף בשיעור של 80% במימון התותבות (סעיף 10 לרשימה). קיימות גם הגבלות בעניין תשלום עבור דמי נסיעה והסעות לטיפול רפואי (סעיף 3 לרשימה). יוצא, איפוא, שמתן שירותים רפואיים על ידי קופות החולים אין בו תמיד לספק את כל שירותי הבריאות הנדרשים לחולה או נפגע המבוטחים בקופה. 20. על פי דיני הנזיקין, הפיצוי שיקבל ניזוק ייקבע על פי הגישה האינדבידואליסטית. על בית המשפט לקבוע את הפיצוי לו זכאי הניזוק אשר בפניו, מתוך מגמה להשיב את המצב לקדמותו. השאלה היא, מהו הטיפול הרפואי שהניזוק צריך לקבל בעקבות מעשה הנזיקין, אשר יעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה נתון, לולא מעשה הנזיקין (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762). טיפול רפואי הנדרש כדי להשיב את המצב לקדמותו עשוי להיות נרחב יותר מהטיפול שחוק הבריאות מעניק. הטיפולים יכולים להיות שונים מאלה הנכללים בסל הבריאות. זאת, משום ששני החוקים שונים במטרתם. האחד (ויהא זה פקודת הנזיקין או חוק הפיצויים בא לפצות את הניזוק על מלוא נזקו עקב התאונה (בהגבלות מסוימות שבחוק הפיצויים אשר אינן לעניינו), ואילו השני בא להבטיח מתן טיפול רפואי ברמה אותה קובע החוק, מבלי להתיימר להעניק את מלוא הטיפול הרפואי שיידרש, לא מבחינת רמתו ולא מבחינת פרטיו. חוק הבריאות, כדוגמת חוקים סוציאליים אחרים, בא להבטיח טיפול רפואי בסיסי אותו קובע החוק לכל. טיפול כזה יכול שלא יהיה בו מענה לכל טיפול רפואי נדרש - אם משום שאין החוק מעניק את אותו טיפול או מעניקו ברמה נמוכה יחסית, אם משום שהוא מתנה את הטיפול בכך שיעשה ביטוח משלים, ואם משום שהוא מתנה את מתן הטיפול בתשלום מצד הנזקק לו. ראו, למשל, את אותם מקרים בהם נפגע תאונה הוא קוודרופלג, ששיעור נכותו 100%. יתכן ובית המשפט יסבור, כי במסגרת החזרת המצב לקדמותו, ראוי שהניזוק ישהה בביתו, ויקבל שם את כל הטיפולים הרפואיים המגיעים לו. מאידך, סל השירותים הרפואיים שבחוק איננו מבטיח כי הטיפול הרפואי יינתן בביתו של החולה. העולה מכל האמור הוא, שאפילו זכאי ניזוק, אשר עומדת לו עילה בנזיקין או לפי חוק הפיצויים, לקבל בחינם שירותים רפואיים מקופת החולים בה הוא חבר, יתכנו מקרים בהם לא יזכה לקבל מהקופה את מלוא הטיפול הרפואי לו הוא נזקק. השאלה שבמחלוקת והפסיקה בה עד כה 21. בצד זכותו של החבר בקופת חולים לקבל את שירותי הבריאות כאמור, קמה לקופת החולים, מספקת השירות, זכות להיפרע מהמזיק וממבטחו את סכום ההוצאות אשר הוציאה בפועל למתן שירותים לניזוק. במה משפיע מצב נורמטיבי זה על זכויות התביעה של הניזוק בתביעת נזיקין שהגיש נגד המזיק? האם יהיה זכאי לקבל מהמזיק פיצוי בגין אותו טפול רפואי לו נזקק או יזדקק, אותו קבל או עתיד הוא לקבל חינם מקופת החולים בה הוא חבר? ברי שבגין טפול רפואי אשר קבל ויקבל, וקופת חולים אינה חייבת לספקו לו, זכאי הוא להיות מפוצה על ידי המזיק. שאלתנו כאן היא לגבי טפול רפואי אותו זכאי הוא לקבל מקופת החולים, וזו חייבת לספקו מכוח חוק הבריאות ללא כל תמורה מצדו. 22. אכן, השאלה עליה אנו מבקשים לענות היא, האם הביא חוק הבריאות שינוי בפסיקת פיצויים בגין הוצאות רפואיות לניזוק, בין אם עילתו של הניזוק מושתתת על פקודת הנזיקין ובין אם זו מושתתת על חוק הפיצויים. שאלה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. השאלה עלתה בע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר דינים עליון לט 706, שם ציינתי את האפשרות שחוק הבריאות הביא לשינוי בפסיקת פיצויים בראשי הנזק של טיפולים רפואיים בעבר ובעתיד. אך השאלה לא דרשה הכרעה באותו מקרה, ועל כן הושארה בצריך עיון. השאלה עלתה במספר פסקי דין של בית המשפט המחוזי וניתנו לה תשובות שונות. בע"א 1506/90 (ת"א) גינת נ' הסנה, צלטנר 2919, הגיע השופט ד"ר קלינג למסקנה שהחוק לא שינה דבר, כך שעל המזיק לפצות את הניזוק גם בגין הוצאות רפואיות שנגרמו לו, אפילו זכה או יזכה לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו מקופת חולים בה הוא חבר ללא כל תשלום. בת"א 1214/88 (חיפה) דחבש נ' הסנה, דינים מחוזי כח(3) 502, הגיע השופט אריאל למסקנה שונה. לדעתו, לחוק הבריאות עשויה להיות השפעה על המצב שהיה קיים לפניו, בכל הנוגע לפיצוי תובע על הוצאות רפואיות שנגרמו לו. השופט יצא מהנחה, שעל פי פרשנות סעיף 7(א)(1) לחוק הבריאות, מי שלא היה זכאי לשירות רפואי על פי תקנון קופת חולים של ההסתדרות הכללית קודם התאריך הקובע, אינו זכאי לכך גם עם כניסת החוק לתוקף. מכיוון שלא הוכח בפניו המצב קודם התאריך הקובע, פסק לתובע את סכום הפיצויים בגין הוצאות רפואיות, אך הורה על הפקדתו בתנאים מסויימים, עד שתתברר השאלה. כפי שראינו לעיל, קודם חקיקת חוק הבריאות לא היתה זכות למבוטח לקבל טיפול רפואי חינם מקופת החולים בה היה חבר על נזקיו בתאונות. לפיכך, התוצאה המתבקשת על פי פסק הדין היתה שהמזיק חייב לפצות את התובע גם על כל הטיפולים הרפואיים להם נזקק ויזקק. בענין אחר שבא בפניו, על אף ספקותיו אם חוק הבריאות חל על נפגעים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא פסק השופט אריאל פיצויים עבור טיפולים המכוסים על ידי החוק. (ת.א. (חיפה) 160/92 יפרח נ' נתיבי אויר לישראל דינים מחוזי כו(3) 415. השופט לרון, בת.א. (ב"ש) 232/89 עצמון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(3) 980 ובת"א (ב"ש) 477/91 קצמן נגד קצמן דינים מחוזי כו(3) 974, וכן סגן הנשיא ברנר בת"א (י-ם) 1063/91 סופר נ' הסנה דינים מחוזי כו(4) 367 והשופטת שידלובסקי-אור בת.א. (י-ם) 802/93 מיזאן נ' זר כבוד צלטנר 2719, סברו שהוראות חוק הבריאות הביאו לשינוי, במובן זה שאין תובע זכאי לפיצוי בגין טיפולים רפואיים אותם הוא זכאי לקבל לפי חוק הבריאות. השופט ריבלין דן בשאלה המעסיקה אותנו בספרו "תאונת דרכים, סדרי דין וחישוב פיצויים", ירושלים 1995 (עמודים 451-449). מסקנתו היא, שאין לפסוק לניזוק הוצאות רפואיות מאז נכנס החוק לתוקפו, וזאת מכוח זכות השיפוי שיש לקופת חולים כלפי המזיק, לתבוע ממנו את הוצאותיה על מתן שירותים רפואיים לנפגע תאונה. בענין שבפנינו תובע התובע סכום של מאות אלפי שקלים בגין טיפול רפואי עתידי לו יזדקק. נדרשת הכרעה בשאלה אם יש לפסוק לו פיצוי זה, נוכח העובדה שאת הטיפול האמור יוכל לקבל בקופת חולים בה הוא חבר. הגיעה השעה שבית המשפט העליון יאמר דברו בשאלה זו, אשר, כמבואר לעיל, יש לה השלכה על מרביתן של התביעות בגין נזקי-גוף. האם זכאי תובע לפיצוי בגין הוצאות רפואיות על טיפולים רפואיים שהוא זכאי לקבל בקופת חולים - ההכרעה 23. הטיפולים הרפואיים שמקבל ויקבל הניזוק מקופת חולים הינם בגדר טובת הנאה לה הוא זכאי מצד שלישי, המיטיב. המצב דומה לסיטואציה השכיחה, בה מתקיימים שלושה גורמים בזירה: המזיק-הניזוק-והמיטיב, ומתעוררת שאלת היחסים - הזכויות והחובות - במישור יחסים משולש זה. בענייננו, וזאת יש להדגיש, המיטיב הוא מיטיב מכוח הוראות חוק, וההטבה היא זכות חוקית שיש לניזוק, ללא כל תמורה מצדו, ומבלי שחלה חובת השבה מצדו כלפי המיטיב. ההסדרים הנוגעים ל"משולש" היחסים האמור נשלטים על ידי שני עקרונות מרכזיים עליהם כבר עמדנו: ראשית, המזיק חייב בפיצויים רק כשיעור הנזק שנגרם לניזוק. אין ההטבה צריכה לגרור אחריה חיוב גדול יותר של המזיק מכפי שהיה נושא בו אלמלא ההטבה. שנית, הניזוק זכאי לפיצוי שלא יפחת מניזקו, אך אין ליתן לו פיצוי כפל (ראה ד.נ. 24/81 חונוביץ נגד כהן פ"ד ל"ח (1) 413, בפסקה 15 לפסק הדין). בכל אותם מקרים בהם אין חובה על הניזוק להחזיר למיטיב את ההטבה, ואילו המיטיב זכאי על פי החוק לקבל את תמורת ההטבה מהמזיק, אפילו שלא נאמר הדבר במפורש בדבר חקיקה - קבעה ההלכה, שאין הניזוק זכאי לקבל מהמזיק את שווי ההטבה; שאם יקבלה, ואחר כך יאלץ המזיק לשפות את המיטיב, יצא המזיק משלם למעלה מסכום הנזק שנגרם לניזוק והניזוק יצא מפוצה מעבר לסכום נזקו. ברוח זו נאמר, לדוגמה, בפרשת חונוביץ הנ"ל: "המחוקק לא קבע כל הוראה מפורשת באשר להשפעתה של זכות זו, הנתונה למיטיב כלפי המזיק, על הפצויים, להם זכאי הניזוק מאת המזיק. ענין זה הושלם בדרך הפרשנות השיפוטית, אשר קבעה כי במקביל לקיום זכותו של המיטיב כלפי המזיק נשללת זכות זו מהניזוק עצמו, שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. הקונסטרוקציה המשפטית לפיה מושגת תוצאה זו, היא, שעם ההטבה מועברת זכותו של הניזוק כלפי המזיק, כפי שיעור ההטבה, למיטיב." (בעמודים 430-429). מסכם את ההלכה בענין זה ד. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה שלישית, חיפה, 1993: "בעוד שבכל הנוגע להטבות שבחסד או שבחוזה, יימנע ניכויין של ההטבות מן הפיצויים על יסוד האפשרות שהמיטיב יתבע את השבתן מאת המוטב, הרי באשר להטבות שניתנו על פי חובה שבדין, תהווה זכות השיפוי של המיטיב כנגד המזיק, סיבה לניכוי ההטבה מן הפיצויים". (בעמודים 744-743) וכן, בהתייחסו לניכוי פנסיות סטטוטוריות המתקבלות על ידי הניזוק מסכום הפיצויים שיקבל מהמזיק, אומר המחבר: "ואכן לא התעוררה, באשר לטובות הנאה כאלה, שאלה בקשר להתחשבות בהן בקביעת הפיצויים, משום שהנחת הכל היתה כי סעיפי השיפוי, המצויים בחוקים שעל יסודם משתלמות הגימלאות מחייבים ממילא את ניכוי הגימלאות מן הפיצויים". (בעמוד 778) אכן, הלכה מבוססת היטב היא, שבמקרה של צד שלישי אשר היטיב עם הניזוק, והוקנתה לו בחוק זכות שיפוי מהמזיק על הטבתו, שווי ההטבה ינוכה מסכום הפיצוי בו חב המזיק כלפי הניזוק. רק כך יובטח שהמזיק לא יחוייב בסכום העולה על גובה נזקו של הניזוק, והניזוק לא יקבל מהמיטיב והמזיק ביחד סכום העולה על גובה נזקו. 24. בדומה לכך, הוסדר הדבר באותם מקרים שהמיטיב היה המוסד לביטוח לאומי. על פי סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה1995-: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה (ברק בספרם של טדסקי, אנגלרד, ברק וחשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ירושלים, תשל"ז), בעמוד 649; פסק הדין ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ. גרוסברג פ"ד י' 190 בעמוד 195). ממיון זה נובעות מסקנות נורמטיביות שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדרי תביעת השפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (קציר, בספרו הנ"ל, בעמוד 939). תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו קציר, בעמודים 850-849).באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד (ברק בסיפרו הנ"ל, בעמוד 651). ממיון זכות המוסד כזכות סוברוגציה נובע גם, כי ניכוי הגימלאות נעשה מתוך סך כל הפצוי לו זכאי הניזוק. גם מקום בו בראש נזק מסויים - למשל, שירותים מיוחדים - קיבל הניזוק גימלה, אך לא נפסק לו פצוי, יש לנכות את הגימלה מתוך סך כל הפצוי לו זכאי הניזוק. הניכוי אינו מוגבל לאותו חלק של הפצויים המתייחס לראשי נזק בגינם קיבל הניזוק גימלה (ראו ע"א 354/85 ממן נ' קעטבי פ"ד מא(2) 113; ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון פ"ד לו(4) 273, בפסקה 11). מכל מקום, התעוררה השאלה כיצד משפיע הסדר זה, דהיינו קבלת גמלאות על ידי הנפגע מהמוסד, על הפיצויים להם זכאי הניזוק כלפי המזיק. במקרה שהמזיק הוא מעבידו של הנפגע מוסדר הדבר בסעיף 82 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע חובת ניכוי של הגימלאות מסכום הפיצויים בו יחוייב המזיק. במקרים בהם המזיק אינו מעבידו של הניזוק, אין הוראת חוק המסדירה את הנושא. חרף זאת, הלכה היא, עליה חזר בית משפט זה פעמים רבות, שיש לנכות את גימלאות המוסד מסכום הפיצויים שיפסקו לניזוק. הלכה זו התבססה על מספר נימוקים. 25. הנמקה אחת מעוגנת ברצון למנוע חיוב של המזיק בפיצוי כפול. הנמקה זו מבוססת על זכות המוסד לביטוח לאומי להיפרע מן המזיק. על רקע זכות זו, הדרך היחידה למנוע חיוב של המזיק בפצויי כפל היתה לנכות את הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי מן הפצויים שנפסקים לניזוק (ראו ע"א 61/55 הנ"ל). בדרך זו נוצרה הסימטריה הרצויה, עליה עמדתי לעיל, במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב (קציר, פיצויים בשל נזקי גוף (חיפה 1993) בעמוד 838). על הנמקה זו עומד גם בית המשפט בע"א 709/80 הנ"ל. בהתייחסו להוראת סעיף 150 (א) (כיום סעיף 328 (א) לחוק) אומר בית המשפט: "הוראה חקוקה זו קובעת כי למוסד עומדת הזכות כלפי המזיק לתבוע פיצוי בגין הגמלה אשר שולמה על ידו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכל להפעיל את זכותו שלו - אשר בנעליה נכנס המוסד - שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על כן מפחיתים מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק כלפי המזיק אותו סכום אשר המוסד זכאי לו על פי הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי, מאת המזיק." (להנמקה דומה, ראו ע"א 354/85 הנ"ל, בפיסקה 3(ג) לפסק הדין; ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית פ"ד מא (3) 514; ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ פ"ד לח (4) 543, בפיסקה 3). 26. ההנמקה השניה להלכה האמורה מבוססת על הרצון למנוע מתן פיצוי כפול לנפגע. על פי גישה זו, הגימלאות מקטינות את נזקו של הנפגע. בעקבות קבלתן, הפסדו של הנפגע מסתכם בהפרש בין הגימלאות להן הוא זכאי, לבין נזקו. רק על הפרש זה זכאי הניזוק לתבוע (ע"א 420/59 אליהו נ' היועץ המשפטי פ"ד טו(1) 715; ע"א 295/69 שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ פ"ד כג (2) 357). לומר אחרת, פירושו ליתן לניזוק פיצויי כפל, או לפצותו על נזק שלא נגרם לו. על הנמקה זו עומד השופט ברנזון בע"א 570/75 סייג נ' לוי, פ"ד ל(2) 541. באותו ענין, התעוררה השאלה אם יש זכות למזיק לנכות מהפיצויים את שוויין של הטבות רפואיות בעין שמעניק המוסד לביטוח לאומי לנפגע עבודה. על טענה זו אומר השופט ברנזון, שטענה זו כלל אינה לעניין, כי: "הניזוק זכאי לפיצוי מאת המזיק על הנזק שנגרם לו. באין לו הוצאה על טיפול רפואי (בהתחשב בטיפול הרפואי לו הוא זכאי מהמוסד לביטוח לאומי - ת.א.), ועל נסיעות מיוחדות בקשר לכך, הרי שלא נגרם לו נזק שהמזיק חייב לפצותו על כך" (בעמוד 547). בדומה לכך נהג בית המשפט (הנשיא שמגר) בע"א 563/88 אשל נ' צור, פ"ד מה(5) 521, 527; וראה גם בספרו של קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית), בעמוד 866. וברוח זו נפסק בע"א 2596/92 הסנה נ' כהן (דינים עליון, לח' 514), שם אמרתי: "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות (ע"א 30/89 שבו נ' אילוז פ"ד מו(2) 456, 462). כשיכול הוא לקבל טיפול רפואי מלא מהמוסד, לא נגרם לו נזק בר פיצוי בגין טיפול רפואי (דברי השופט ברנזון בע"א 570/75 סייג נ' לוי פ"ד ל(2) 541, 547)". כשם שבפרשת סייג נקבע שהואיל והניזוק היה זכאי לקבל ללא תמורה טיפול רפואי לפי חוק הביטוח הלאומי, ולכן לא היה זכאי להיות מפוצה בגין הוצאות על טיפול זה, כך ניתן לומר בענייננו. הואיל והניזוק זכאי לקבל מקופת החולים בה הוא חבר טיפול רפואי ללא תשלום, למעשה לא נגרם לו כל נזק בגין הצורך בטיפול זה. 27. אכן, דעתי היא, כי על יסוד הנמקות דומות לאלה שאומצו ביחס לניכוי גימלאות המוסד, יש לנכות גם את הוצאות הטפולים הרפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת החולים בה הוא חבר. הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת החולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב על פיו יחוייב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות, ואחר כך יהיה חשוף לתביעה מצד קופת חולים. שאם לא כן, יחוייב המזיק לשלם כפל הוצאות רפואיות, ובסופו של דבר, ישא בתשלום פיצויים בשיעור העולה על סך כל הנזק של הניזוק. הדבר גם ימנע את המצב בו יקבל הניזוק גם טיפול רפואי חינם וגם את הוצאות עלותו ועל ידי כך יקבל פיצויים בסכום העולה על הנזק שנגרם לו. הנטל להוכיח שאת הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יוכל הניזוק (התובע) לקבל מקופת החולים, מוטל על המזיק (הנתבע). המזיק, הטוען שלא נגרמה לניזוק בפועל הוצאה בגין צרכיו הרפואיים, או שהוא, המזיק, צפוי לתביעת שיפוי ממיטיב אשר חייב היה לספק לניזוק צרכים אלה, עליו נטל ההוכחה (ראו והשוו ע"א 4986/91 המגן נ' נחום דינים עליון לח', 213). אך אם יוכיח זאת, לא יהיה חייב בפיצוי הניזוק בגין הוצאות אלה. 28. אמנם, אין שוויון מלא בין המקרה של הענקת גמלאות על ידי המוסד לביטוח לאומי לנפגע אשר עומדת לו תביעה בנזיקין, לבין ריפוי המוענק על ידי קופת חולים. מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי עומדת למוסד הזכות לתבוע את הגמלאות גם בגין העבר וגם בגין אלה שיתן לנפגע בעתיד. לקופת חולים, לעומת זאת, הוענקה בסעיף 22 לחוק הבריאות זכות לתבוע רק בגין שירותי בריאות שספקה (בעבר), ואין עומדת לה על פי חוק זה עילה לתבוע בגין שירותי בריאות עתידיים. בגין אלה תוכל לתבוע בעתיד, לאחר שתספקם. מצבה דומה בענין זה למצבו של מיטיב לפי חוק הטבת נזקי גוף. אך לצורך ענייננו, כשעוסקים אנו בשאלה אם מבחינתו של הנפגע נגרם לו נזק אם לאו, יש זהות בין שני המקרים. שהרי, הניזוק-המבוטח יקבל מקופת חולים גם בעתיד את מלוא השירותים הרפואיים אשר הוא זכאי להם על פי החוק. המזיק יוכל לטעון כלפיו, שאפילו טרם קבל את כל הטפולים הרפואיים, אין חשש שלא יקבלם. וגם זאת יוכל המזיק לטעון, שהוא צפוי להיתבע לשפות את קופת החולים על כל הוצאות בגין טפולים רפואיים שתספק לניזוק בעתיד. אף כי מדובר בזכות תביעה לשיפוי של קופת חולים שתיוולד בעתיד, (לגבי טיפולים רפואיים בעתיד) תביעה כזו צפויה וזכאי המזיק שהדבר ילקח בחשבון בעת קביעת הפיצויים להם זכאי הניזוק. 29. חשוב להזכיר: כל שאמרנו לעיל, נכון הוא למקרה שאת הטפול הרפואי הנדרש לתובע יוכל לקבל במסגרת קופת החולים בה הוא חבר. הדבר אינו חל לגבי טיפולים אשר הוא אינו זכאי לקבלם מקופת החולים, או שהוא יוכל לקבלם מקופת החולים רק כנגד תשלום. ביחס לטיפולים אלה יהיה המזיק חייב לכסות את הוצאותיו הרפואיות. כך נפסק ביחס לצרכים רפואיים של תובע אשר היה גם נפגע תאונת עבודה, והוא לא קבלם במסגרת זכויותיו כלפי המוסד לביטוח לאומי. נפסק, שהוא זכאי לפיצוי מאת המזיק לגבי עלות ההוצאות של צרכים רפואיים אלה. כך נקבע בע"א 373/58 היועץ המשפטי נ' בר ציון (פ"ד יג' 2004, 2011) וכן בע"א 2596/92 הסנה נ' כהן הנ"ל, שם אמרתי: "אכן, יתכנו מקרים בהם יוברר שטיפול רפואי בעל אופי ואיכות מסויימים אינם מסופקים לנפגע בתאונת עבודה על ידי המוסד, שאז המזיק עלול להיות מחוייב בהם. אך תנאי לכך הוא שהתובע יפעל בסבירות לקבל את הטיפול לו הוא זכאי מהמוסד, ורק כשזה לא ינתן לו, יוכל לתבוע פיצוי בגינו מהמזיק" (עמוד 582). כך גם לגבי טיפול רפואי אשר אינו מכוסה במסגרת קופות החולים, באשר אינו נכלל במסגרת סל שירותי הבריאות. בגין הוצאות בקשר לטיפול כזה זכאי הניזוק להיות מפוצה על ידי המזיק. פתרון דומה יחול במקרה שרמת הטיפול בקופת חולים אינה מניחה את הדעת, ופניה לטיפול פרטי, על העלות הכרוכה בו, תעמוד במבחן חובת הקטנת הנזק החלה על הניזוק. גם במקרה כזה יהיה הניזוק זכאי להיות מפוצה על ידי המזיק על הוצאותיו הרפואיות. 30. ראינו שיהיו מקרים בהם ניזוק לא יהיה זכאי לקבל את כל הטיפול הרפואי הדרוש לו במסגרת קופת החולים בה הוא מבוטח. המצב בו יהיה צורך לפצל את נושא הטיפולים הרפואיים אשר בגין חלקם יש לפצות את הנפגע, ובגין חלקם האחר לאו, עלול ליצור קשיים מעשיים. אמנם, נכון יהיה לומר שבמרבית המקרים יקבל התובע את הטיפול כולו בקופת חולים בה הוא חבר, והבעיה של "פיצול" הטיפול הרפואי, כשרק עבור חלקו יהיה זכאי לפיצוי, תתעורר במקרים מעטים יחסית. כך, למשל, בתאונות הקשות, בהם יידרש טיפול רפואי נוסף על זה המסופק על ידי קופת חולים. במקרים אלה, יהיה על בית המשפט לקבוע מהם אותם טיפולים שיקבל התובע חינם מקופת החולים, כדי לקבוע מהי יתרת הטפולים הרפואיים אשר בגינם יפוצה הניזוק. הדבר ידרוש בכל מקרה להוכיח מהם השירותים הרפואיים המוענקים לפי חוק הבריאות כפי שהם בתוקף אותה שעה, כשראינו, שרשימת הטיפולים הרפואיים המהווים את סל הבריאות עשויה להשתנות. סעיף 8 לחוק דן בשינויים אפשריים כאלה. הדבר עלול לדרוש כניסה לפרטים לגבי כל פרט של טיפול רפואי כדי לברר אם מדובר בטיפול מסוג מסויים או באספקת אביזרים רפואיים מסויימים אשר עלותם מוטלת בחלקה או בשלמות על התובע. דעתי היא, שקשיים מעשיים אלה אינם מצדיקים שלא לפעול על פי העיקרון שקבענו לעיל, על פיו אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם, ואשר הקופה זכאית לתבוע את שוויו מהמזיק. כאמור, במרבית המקרים לא תתעורר הבעיה. במקרים שהיא תתעורר, יהיה צורך להתמודד עמה. בדרך כלל, ניסיון העבר עד יום פסק הדין הוא שילמד, אם ועד כמה יש בטיפול הרפואי שניתן על ידי קופת חולים לתובע לספק את צרכיו הרפואיים, או שמא נדרש לו טיפול רפואי נוסף. אזכיר בהקשר זה, שבחינה כאמור בין טיפולים להם זכאי התובע מכוח חוק הבריאות לבין כאלה שאין הוא זכאי להם, ערך השופט לרון בת.א. (ב"ש) 232/87 הנ"ל, ופסק לתובע שם פיצויים רק בגין טיפולים רפואיים להם לא היה זכאי על פי חוק הבריאות. הערות 31. קודם שאסיים בענין זה של פיצוי על טיפולים רפואיים אוסיף שתי הערות. א. המשולש ניזוק-מזיק-מיטב, וקיום עילה לניזוק ולמיטיב לתבוע מהמזיק את המגיע לכל אחד מהם, מעוררים, כאמור לעיל, מספר קשיים מעשיים. על עיקרם של קשיים אלה ניתן להתגבר, אם תביעותיהם של הניזוק והמיטיב כנגד המזיק יידונו ביחד, באותו תיק. הדבר יכול להעשות על ידי כך שקופת החולים תצורף כצד לדיון. במקרה כזה יוברר בהליך אחד מלוא שיעור נזקו של התובע, תקבע עלות הטיפול הרפואי בעבר, וכן אומדן הפיצוי הראוי בגין טיפול רפואי צפוי בעתיד. העלות הרפואית בעבר וזו הצפויה בעתיד לא ישולמו לתובע, באותם מקרים שעלות זו מגיעה (לגבי העבר) או תהיה מגיעה (לגבי העתיד) לקופת החולים על פי סעיף 22 לחוק הבריאות. קיים אמנם קושי דיוני. לקופת החולים אין עילה לתבוע בגין טיפולים רפואיים שתעניק בעתיד. ראינו, שעל פי סעיף 22 לחוק הבריאות היא זכאית לתבוע רק בגין הוצאות שהיו לה בפועל. אך נראה, שמעשית, ניתן וראוי לפתור קושי זה. במסגרת פסק דינו, יוכל בית המשפט לקבוע לא רק את עלות הטיפולים הרפואיים שניתנו בעבר. הוא יוכל, אם יתבקש לכך, גם לקבוע את שיעור ההוצאות הרפואיות הצפויות בעתיד. השיעור המהוון של הוצאות הטיפולים הרפואיים שיקבל הניזוק בעתיד מקופת החולים היה מהווה חלק מנזקו של הניזוק, לולא היה זכאי לקבלת טיפולים אלה מקופת החולים חינם. הסכום לא ישולם לתובע, אך הוא יהווה את הסכום המגיע לקופת חולים אם תבוא הסכמה בין המזיק לקופת חולים לכך שהמזיק ישלם לקופת החולים את המגיע לה, לא רק לגבי העבר אלא גם לגבי העתיד. אם לא יאבה המזיק לכך, אין מניעה שעל פי תביעה מצד קופת חולים יצהיר בית המשפט על זכותה להיות משופה על כל הוצאות רפואיות שיהיו לה בעתיד בגין הושטת עזרה רפואית לתובע בגין פגיעתו בתאונה. ברוח זו פסק בית המשפט העליון בע"א 331/75 מבטחים נ' פלאצ'י, פ"ד לב(1) 63. באותו עניין נדונה תביעתה של מבטחים כמיטיבה. לאחר שהשופטת בן-פורת קובעת את הסכומים שישולמו על ידי מבטחים לנהנים, היא מוסיפה: "יחד עם זאת, הייתי גם מצהירה על זכותה של "מבטחים" להשבת כל התשלומים שתבצע לשאירים על פי תקנון קרן הפנסיה עד לתאריך שבו היה המנוח מגיע לגיל 65. הצהרה זו... עשויה למנוע משפטים בעתיד, או לפחות לגרום לפישוטם". כשיינתן פסק דין כזה, יש להניח שבאותו שלב יושג הסדר המתייחס גם לתשלום המגיע לקופת החולים בגין שירותים שתספק בעתיד. לחברות הביטוח יש, בדרך כלל, אינטרס לסלק תביעות סופית ולא להשאיר, לאחר תשלום לתובע, תביעות עתידיות תלויות. הדבר רצוי להן הן מסיבות הקשורות בודאות עלותן של התביעות התלויות ועומדות נגדן, והן ביחסיהן עם מבטחי המשנה. דומה, על כן, שבמצב דברים זה ניתן יהיה להגיע להסדר כולל בין כל הצדדים המעורבים באותו מעמד. ב. המצב שנוצר עם חקיקת חוק הבריאות מצדיק, לדעתי, הסדר כולל בין קופות החולים לבין חברות הביטוח. חברות הביטוח עומדות בדרך כלל מאחורי המזיקים, הנתבעים בתביעות על נזקי גוף. הן שבדרך כלל נושאות בחיוב לשפות את קופות החולים בגין הוצאותיהן על טפולים במבוטחיהן אשר עומדת להן תביעת נזיקין כלפי המזיקים המבוטחים על ידי חברות הביטוח. הסדר כולל כאמור - מבלי שאכנס לפרטיו - ימנע את הצורך בהתדיינויות רבות מיותרות בתביעתו של כל ניזוק, על כל ההוצאות הרבות הכרוכות בכך, הן למבטחים והן לקופות החולים. אכן, הסדר כזה מתבקש ויפה שעה אחת קודם. אכן, יתכן ושתי ההערות עליהן עמדתי מצדיקות שהמחוקק יתן דעתו למצב שנוצר עם חקיקת חוק הבריאות, בכל הנוגע להתדיינויות בין קופות החולים והמזיקים ומבטחיהם. דומה, שראוי שישקלו דרכים אשר ימנעו את הצורך בהתדיינות בענינים הניתנים להסדר חקיקתי, לרבות התדיינויות חוזרות ונשנות ביחסים שבין קופות החולים והמזיקים ומבטחיהם. התוצאה 32. בענייננו, לא היתה מחלוקת שאת הטיפולים הרפואיים להם טוען התובע הוא יוכל לקבל במסגרת קופת החולים בה הוא חבר. המחלוקת היחידה היתה בשאלה אם זכאי התובע להיות מפוצה בגין טיפולים רפואיים אשר יוכל לקבלם בחינם מקופת החולים. כפי שבקשתי להראות התשובה לכך שלילית, כשם שקבע בית המשפט המחוזי. מכיוון שכך, ומכיוון שגם יתר חלקי הערעורים של הצדדים דינם להידחות כמבואר לעיל - נדחים בזה שני הערעורים. בנסיבות המקרה ישא כל צד בהוצאותיו. ש ו פ ט השופט א' מצא אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ת' אור. ניתן היום, כ"ג בניסן תשנ"ז (30.4.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן מזכיר ראשי אמ555795/ 95055570.E03