אברהם רכס נ. מיכאל מירצ'ה גרינברג

12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 55529-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער: אברהם רכס נגד המשיב: מיכאל מירצ'ה גרינברג ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ג' שני) שניתן ביום 30.12.2025 בת"א 41799-04-21 בשם המערער: עו"ד אורי דניאל בשם המשיב: עו"ד הראל גרשוני; עו"ד אפרים אליגולא פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעור לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ג' שני) בת"א 41799-04-21 מיום 30.12.2025 אשר במסגרתו נדחתה תביעה כספית שהגיש המערער בה ביקש לחייב את המשיב לשלם לו סכום של 8,000,000 ש"ח בגין כספים שהשקיע המערער בעסקאות נדל"ן ברומניה. הרקע העובדתי המערער הוא מהנדס והבעלים היחיד של חברת פרסייס הנדסה בע"מ (להלן: חברת פרסייס). המשיב כיהן במשרות ניהוליות בחברות שונות שכולן חלק מאשכול חברות קשורות שבראשן חברת Orledge Business Limited, חברה זרה שמקום מושבה באיי הבתולה הבריטיים (להלן: חברת אורלדג'), ותחתיה, בין היתר, חברת I.C. Infocenter. חברות אלה החזיקו במקרקעין ברומניה (להלן יחד: החברות הזרות). המערער הכיר את המשיב בראשית שנת 2014 באמצעות מכר ותיק של המערער, עו"ד לני יודס. לטענת המערער, השלושה נפגשו בבית קפה ובמסגרת פגישה זאת הוצע למערער לרכוש את חלקו של משקיע אחר בעסקת נדל"ן ברומניה, אשר לדברי המשיב היתה צפויה להתממש במהרה ולהניב תשואה של כ-200% (להלן: עסקת ברצ'ן). בנוסף, הוצע למערער, לטענתו, כי ייחתם עמו הסכם הלוואה אשר יבטיח את השבת כספו בתוך שנה, בתוספת ריבית של 10%, אם העסקה לא תצא אל הפועל. בהמשך לכך, ביום 27.1.2014, נחתם הסכם הלוואה בין המערער לבין חברת אורלדג'. במסגרת הסכם זה נקבע כי המערער ילווה לחברת אורלדג' 90,000 אירו, אשר יוחזרו למערער בתוך שנה, בתוספת ריבית של 10%. עוד נקבע בהסכם כי החזר ההלוואה יובטח באמצעות שעבוד מניות בחברת I.C. Infocenter, כאשר במועד פירעון ההלוואה יוכל המערער לממש את האופציה ולהירשם כבעל המניות (להלן: ההלוואה הראשונה). יומיים לאחר מכן, ביום 29.1.2014, נחתם הסכם חדש שתוכנו זהה, אך הצדדים לו היו המערער והמשיב. הסכם זה החליף את ההסכם שקדם לו מיום 27.1.2014. עוד באותה שנה, ביום 27.11.2014, נחתם הסכם נוסף (שכותרתו "Deed of Novation/Assignment"), אשר הצדדים לו היו: חברת אורלדג', המערער והמשיב. בהסכם זה נכתב כי חברת אורלדג' נוטלת על עצמה את ההתחייבויות של המשיב על-פי הסכם ההלוואה מיום 29.1.2014, וכי המערער משחרר את המשיב מכל טענה ישירה או עקיפה בזיקה להלוואה הראשונה. ביום 7.4.2014 נחתם הסכם הלוואה נוסף (להלן: ההלוואה השנייה) בין חברת פרסייס לחברת אורלדג'. סכום ההלוואה היה 280,000 אירו, אותם התחייבה חברת אורלדג' להשיב לחברת פרסייס בתוך שנה, בתוספת ריבית של 10%. גם במסגרת הסכם זה הועמדה אופציה לקבלת מניות בחברת I.C. Infocenter כבטוחה להחזר ההלוואה. לדברי המערער, ההלוואה השנייה ניתנה אחרי שהמשיב ועו"ד יודס סיפרו לו על אפשרות לקנות את חלקו של משקיע נוסף בעסקת ברצ'ן ולהרוויח תשואה צפויה של 170%. ביום 18.11.2014 נחתם הסכם הלוואה נוסף באותה מתכונת בין חברת פרסייס לחברת אורלדג'. סכום ההלוואה היה 750,000 אירו עבור עסקת נדל"ן אחרת ברומניה (להלן: ההלוואה השלישית), אשר לגביה נאמר למערער, לטענתו, כי היא צפויה להניב תשואה של 155%. גם הסכם זה כלל התחייבות להשבת הקרן, בתוספת ריבית של 10%, ואופציה לקבלת מניות בחברת Intersection Limited. במהלך שנת 2014 שולמו הכספים בסך כולל של 1,120,000 אירו לטובת עסקאות הנדל"ן בהתאם להסכמים הנ"ל. ביני וביני, במהלך שנת 2018, בעקבות התרחשויות שונות, לרבות הליכי הפקעה, איבדו החברות הזרות את הזכויות במקרקעין ברומניה וכל ההשקעות שנעשו בקשר למקרקעין ולזכויות כאמור – כך לטענת המשיב – ירדו לטמיון. ההלוואות שנתנה פרסייס לא נפרעו. ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק הדין קמא על רקע האמור, הגיש המערער – הוא עצמו, ולא באמצעות חברת פרסייס – תביעה אישית נגד המשיב. תביעת המערער הושתתה על הטענה כי בינו לבין המשיב קיים הסכם בעל-פה לפיו המשיב התחייב אישית להחזיר למערער את הכספים שהשקיע, בתוך שנה, בתוספת ריבית של 10%, היה ועסקאות הנדל"ן לא תצלחנה. כבר בפתח ההליך בבית המשפט המחוזי עלתה לדיון, הן ביוזמת המשיב והן ביוזמת בית המשפט, סוגיית היריבות, או, ביתר דיוק, העדר יריבות בין המערער למשיב. זאת, לאור העובדה כי בשתיים מתוך שלוש ההלוואות המערער אינו המלווה, כי אם חברת פרסייס, ובכל שלוש ההלוואות המשיב אינו הלווה. דא עקא, המערער דבק בעקשנות בתביעתו כפי שהוגשה, תוך שהוא ממקד אותה בטענה להתחייבות אישית שניתנה לו בעל-פה על-ידי המשיב. רק בעיצומו של שלב ההוכחות ביקש המערער לתקן את כתב התביעה, בדרך של צירוף חברת פרסייס כתובעת, אך בקשתו זאת נדחתה בשים לב לשלב המתקדם בו הוגשה; לדיונים שהתקיימו זה מכבר בנושא זה; ובהתחשב בהשלכות המשמעותיות של שינוי זה על ניהול ההליך ויעילותו, על זכויות בעלי הדין ואף על שאלת ההתיישנות. המשך ההליך נסב אפוא על טענת ההתחייבות האישית הבלתי כתובה שניתנה לכאורה למערער על ידי המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער. נקבע כי הזכות לתבוע את החזר הכספים מכוח הסכמי ההלוואה נתונה לחברת פרסייס, שהיא אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, ולא למערער. זאת, לא רק בשל העובדה שחברת פרסייס היא זאת שרשומה כמלווה בהסכמי ההלוואה, אלא גם בשים לב לכך שהכספים הועברו בפועל מחשבונה, כי הפעולות הרלבנטיות נרשמו בספריה, וכי הדיווחים לרשויות המס נעשו בהתאם; וכן בהתחשב בכך שלא נטענה ולא הוכחה עילה להרמת מסך או להמחאת זכות; ובפרט, נוכח העובדה שחברת פרסייס אינה קליפה תאגידית ריקה אלא חברה פעילה המנהלת עסקים שוטפים. באשר לטענתו העיקרית של המערער – נקבע כי הלה לא הוכיח שנכרת בינו לבין המשיב הסכם בעל-פה, עצמאי ונפרד מהסכמי ההלוואה הכתובים, במסגרתו התחייב המשיב אישית להשיב את כספי ההלוואות בתוספת ריבית. בית המשפט המחוזי הוסיף והטעים כי כאשר בעל דין טוען לקיומו של הסכם בעל-פה, ובמיוחד כאשר מדובר בהסכם שלטענתו אינו משתקף בהסכמים הכתובים שנחתמו בין הצדדים, הוא נדרש להציג תשתית ראייתית ברורה אשר מקיימת את הדרישות של גמירות דעת ומסוימות. נקבע כי המערער לא עמד בנטל האמור. בית משפט המחוזי דחה את גרסת המערער לפיה פעל מתוך אמון מלא במשיב מבלי לייחס חשיבות לזהות הצדדים בהסכמים. בית המשפט המחוזי ציין כי התרשמותו מן המערער היא של אדם משכיל ובעל ניסיון עסקי, שאינו נוטה לפעול מבלי לתת דעתו לפרטי ההתקשרות, מה גם שההסכמים עברו תחת עיניו הפקוחות של עו"ד יודס, חברו של המערער. עוד נקבע, כי קיים פער בלתי-מוסבר בין טענת המערער לפיה נתן אמון מלא במשיב לבין ההיכרות הקצרה והשטחית בין השניים, וכי הגרסה לפיה המערער העביר מיליוני שקלים לחברות הזרות לאחר פגישה אחת בבית קפה, על בסיס התחייבות אישית שניתנה בעל-פה בלבד, מעוררת תמיהה רבה. עוד נקבע כי גם אם המשיב היה מעורב בקידום ההתקשרויות, בהעברת הכספים או במגעים עם המערער לאחר מתן ההלוואות, אין בכך, כשלעצמו, כדי להפכו לצד להסכמי ההלוואה או לערב להלוואות. עוד יצוין כי המערער ביקש לבסס את תביעתו גם על תמליל פגישה מיום 22.2.2021 שהוקלטה בסתר (להלן: הפגישה המוקלטת), לאחר משלוח מכתבי התראה למשיב. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בתמליל הפגישה כדי להוות הודאת בעל דין בקיומו של הסכם אישי. אמנם מן התמליל עולה כי המשיב לא הסיר מעליו אחריות והעלה הצעות להשבת הכספים הקשורים להשקעות, אך לצד זאת הוא סירב להעמיד את נכסיו האישיים כבטוחה. כמו כן, נקבע כי הפגישה התקיימה על רקע הליכים משפטיים צפויים וכי ייתכן שהתנהלות המשיב נבעה מניהול סיכונים משפטיים אשר נובעים ממעורבותו בעסקאות, אך אין בכך כדי ללמד על קיומה של התחייבות חוזית אישית כפי שנטענה. טענות הצדדים בערעורו לפנינו, המערער שב וממקד את טענותיו בדבר קיומו של הסכם בעל-פה בינו לבין המשיב, במסגרתו התחייב המשיב באופן אישי להשיב למערער את מלוא כספי השקעותיו בנדל"ן ברומניה בתוספת ריבית של 10%, בסך של 8,000,000 ש"ח, בתוך שנה, ככל שהעסקאות לא תצאנה אל הפועל. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הסכם כאמור לא הוכח. המערער טוען כי הערעור אינו עוסק בהשגה על ממצאי עובדה שקבע בית המשפט המחוזי, כי אם נסוב על המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית המשפט בהסתמך על הראיות שהונחו לפניו. את טענתו בדבר קיומו של ההסכם בעל-פה מבקש המערער לבסס, בעיקרו של דבר, על הודאת בעל דין של המשיב, שלטענתו, ניתנה בפגישה המוקלטת. לטענת המערער, הקלטה זאת כוללת הודאה בדבר התחייבותו ואחריותו האישית של המשיב להשבת הכספים, תוך שהמשיב עושה, לטענת המערער, הבחנה בינו לבין משקיעים אחרים, להם הוא לא חב דבר באופן אישי, ותוך שהמשיב מתחייב להשיב למערער מעל 1,000,000 אירו מכספו הפרטי באופן מיידי. עוד הודה המשיב, כך נטען, כי הונה והוליך שולל את המערער במשך שנים בטענה כוזבת כי הכספים מצויים ברשותו וכי בעיות טכניות בלבד הן שמעכבות את העברתם. המערער טוען כי המשיב לא הכחיש את תוכן הדברים, אלא רק טען נגד קבילותם כראיה. בנוסף, המערער מסתמך על עדותו של עו"ד יודס, אשר העיד על קיומו של ההסכם בעל-פה ועל התחייבותו האישית של המשיב. המערער טוען כי עו"ד יודס לא נחקר בחקירה נגדית על גרסתו זאת, ולכן יש לקבלה במלואה; וכן כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא מצא בעדותו של עו"ד יודס כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע, הינה קביעה סתמית ובלתי-מבוססת. המערער טוען כי בניגוד לגרסת המשיב, המשיב היה בעל השליטה היחיד בחברות הזרות וכי 2,000,000 ש"ח הועברו לידיו באופן אישי. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה גם בהתעלמותו מהקשיים בגרסת המשיב, וכי הפגמים אשר נפלו בגרסת המשיב מחזקים את גרסת המערער. לטענת המערער, אף שהינו אדם משכיל, הוא נתן אמון מלא במשיב בשל קשרי החברות שלו עם עו"ד יודס. כמו כן, לטענת המערער, מערך ההסכמים נעשה למטרות טכניות ופרוצדורליות, ואין בו כדי לשחרר את המשיב מהתחייבותו האישית שנתן למערער בהסכם בעל-פה. מנגד, המשיב טוען כי דין הערעור להידחות. זאת, בין היתר, מאחר שהערעור מתמקד בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ומאחר שערכאת הערעור אינה מתערבת, ככלל, בממצאים כאלה. בתוך כך, המשיב טוען כי עדותו היתה מהימנה וקוהרנטית והיא נתמכה בעשרות ראיות שלא נסתרו. לעומת זאת, כך נטען, עדויות המערער ועו"ד יודס היו חסרות בסיס משפטי ועובדתי ונתגלו בהן סתירות. המשיב טוען לחוסר יריבות בינו לבין המערער ולהיעדר עילה לתביעת המערער נגדו. המשיב מדגיש כי הוא והמערער אינם צדדים להסכמים שבבסיס התביעה, אלא תאגידים בעלי אישיות משפטית נפרדת, ומציין כי הכספים מושא הערעור הועברו על-ידי חברת פרסייס, שאינה צד להליך דנן, לחברות אחרות שגם הן אינן צד להליך, ולא על-ידי המערער למשיב. המשיב טוען כי המערער פעל בחוסר תום לב לאורך כל ההליך בבית משפט קמא, תוך ניסיון פסול לשנות את יריעת המחלוקת בשלבים מאוחרים. לטענת המשיב, המערער הודה בעצמו, במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה, כי חברת פרסייס היא בעלת הזכות להגיש את התביעה, ובכך הודה בהיעדר היריבות בין הצדדים. עוד טוען המשיב כי במסגרת ההסכם מיום 27.11.2014 המערער חתם על כתב ויתור מפורש ביחס לכל טענה כלפי המשיב, וכי הסכם זה וכן יתר ההסכמים שנחתמו, משחררים את משיב מכל חיוב אישי כלפי המערער. המשיב טוען כי המערער מנסה להתעלם ממערכת חוזית מפורטת וכתובה, ולבסס חבות אישית בסך של מיליוני שקלים על אמירות חלקיות שנאמרו תחת לחץ ואיומים בישיבה בה התנהלו מגעים לפשרה. בהקשר זה, המשיב דוחה את טענת המערער להודאת בעל דין בפגישה המוקלטת, אשר הקלטתה, לטענתו, ממילא אינה קבילה כראיה. המשיב טוען כי הפגישה היתה חלק ממגעים לפשרה שנוהלו על ידי בעלי הדין והקלטתה והצגתה בפני בית המשפט המחוזי נעשו בחוסר תום לב, תוך הפרת סודיות המשא ומתן. המשיב מוסיף וטוען כי גם בפגישה עצמה הוא נמנע מלהודות בקיומו של חיוב אישי כלשהו וסירב להעמיד נכסים אישיים כבטוחה. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור ובתשובה לו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות – זאת, מכוח סמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כאמור, בערעור שלפנינו טוען המערער לקיומה של התחייבות אישית של המשיב, שניתנה בעל-פה, לפיה המשיב ישלם למערער סכום של 8,000,000 ש"ח בגין השקעות נדל"ן שביצעה חברת פרסייס באמצעות החברות הזרות. הערעור דנן נסוב אפוא על טענה אחת ויחידה: קיומו של הסכם בעל-פה. לפיכך, השאלה הבסיסית אשר מונחת לפתחנו במסגרת הליך זה היא שאלה עובדתית גרידא – האם נכרת בין בעלי הדין הסכם כאמור, ואם לאו. ודוק: ניתן היה להידרש לבחינת תוקפו ופרטיו של הסכם זה, רק אם היה נקבע כי הסכם כזה אכן נכרת. דא עקא, בית המשפט המחוזי קבע באופן ברור וחד-משמעי כי הסכם כאמור לא היה ולא נברא. קביעה זאת היא בגדר ממצא עובדתי מובהק. בית משפט זה קבע אינספור פעמים כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ומיוחדים. כלל זה חל ביתר שאת כאשר עסקינן בממצאי עובדה המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים וממהימנותם, כבענייננו (ראו: ע"א 7300/21 אסרף נ' בובליל, פסקה 11 ‏(‏12.3.2024‏); ע"א 2376/21 לוי נ' לוי, פסקה 11 ‏(‏13.8.2023‏)‏; ע"א 42733-05-25 אלימלך נ' מוקאי, פסקה 13 ‏(‏1.1.2026‏)‏; ע"א 2705/23 יונס נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 42 ‏(‏1.12.2025‏)). איני סבור כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים סטייה מכלל מושרש זה. ממילא לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו המנומקות והמפורטות של בית המשפט המחוזי, מהן עולה כי המערער לא הצליח להוכיח את קיומו של ההסכם הנטען. כאמור, המערער טוען כי אין מדובר בערעור על ממצאים עובדתיים כי אם ערעור על המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מהראיות שהוצגו לפניו – זאת, בניסיון לפתוח פתח להתערבות ערכאת הערעור בממצאים אלה. ניסיון זה נידון לכישלון. השאלה אשר הונחה לפתחו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של ההסכם היא שאלה עובדתית טהורה, אשר זכתה לתשובה עובדתית ברורה וחד-משמעית. קביעתו של בית המשפט המחוזי – בה לא מצאתי מקום להתערב – כי הסכם כאמור לא נכרת שומטת אפוא את הקרקע תחת הערעור כולו, ודי בכך כדי להוביל לדחייתו. למעלה מן הצורך, אוסיף הערות קצרות שתתמקדנה, בין השאר, בדיני הראיות אשר חלים בכגון דא. על המקרה דנן חל סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני (להלן: החוק), שהוא עדיין חלק מהדין החל במחוזותינו. סעיף 80 רישא לחוק קובע, בין היתר, כי "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים ... או להלוואות", כבענייננו, "שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב [....] צריך להוכיח במסמך בכתב" (ראו: ע"א 3286/22 חמד נ' קטיש, פסקה 16 ‏(‏30.4.2025‏)‏‏; ע"א 7123/10 תחנת דלק ראש פינה נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, פסקה 9 ‏(‏14.8.2012‏); יעקב קדמי על הראיות – חלק שלישי 1466-1462(2009) (להלן: קדמי)). סעיף 80 סיפא לחוק מוסיף וקובע כי מסמך בכתב נהנה מעליונות במובן זה שלא ניתן לסתור אותו באמצעות טענות בעל-פה, אלא במסמך בכתב בלבד (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 13 לפסק דיני ‏(‏20.11.2019‏)‏; ע"א 3381/17 אשכנזי נ' בן שלמה, פסקה 37 ‏(22.8.2018‏); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן, פסקה 42 (1.2.2009‏); קדמי, בעמ' 1462-1460). דרישת הכתב האמורה קובעת כי "באין ראיה או ראשית-ראיה בכתב, אשר יצאה מתחת לידיו של בעל-הדין היריב – אין הוכחה" (ראו: ע"א 6460/21 פרץ נ' כהן, פסקה 2 והאסמכתאות שם ‏(‏18.6.2023‏) (להלן: עניין פרץ)). בענייננו, עסקינן בהתחייבות להשבת סכום עתק של מיליוני שקלים, בתוספת ריבית משמעותית. ברי הוא כי עסקאות מסוג זה נערכות, על פי הרגיל והנהוג, בכתב, ובפרט כאשר מדובר בגורמים עסקיים, שאינם בני משפחה או קשורים בקשרי אמון מיוחדים (ראו: סעיף 82 לחוק). יתרה מכך: לא זו בלבד שבענייננו חלה חזקה כללית בדבר עריכת הסכמים מסוג זה בכתב, אלא שבפועל נערכו בין הצדדים – או ליתר דיוק, בין החברה שבשליטת המערער לבין חברות זרות אחרות – הסכמים כתובים, מפורטים ומקיפים, אשר מסדירים את מערכת היחסים העסקית הרלבנטית. עובדה זאת מחזקת את המסקנה כי אילו היתה קיימת התחייבות אישית מהותית של המשיב לשלם למערער 8,000,000 ש״ח בתוספת ריבית, היא היתה מוצאת ביטוי במסמך כתוב כלשהו שיצא מתחת לידי המשיב. אולם, מסכת ההסכמים שנערכה בין חברת פרסייס לחברות הזרות, אינה כוללת, ואף אינה מרמזת, על מתן התחייבות אישית כלשהי של המשיב כלפי המערער, והמערער לא הציג ולו ראשית ראיה כתובה אחרת שיש בה כדי לתמוך בגרסתו. ההפך הוא הנכון: במסגרת מסכת ההסכמים הענפה חתם המערער על הסכם ויתור לפיו הוא משחרר את המשיב מכל טענה בזיקה להשקעת הכספים במסגרת ההלוואה הראשונה, וכפי שמורנו סעיף 80 סיפא לחוק – מסמך כתוב זה ניתן לסתור, ככלל, רק באמצעות ראיה או ראשית-ראיה בכתב. ראיה או ראשית-ראיה כאמור, אינה בנמצא. הראיה המרכזית עליה מבקש המערער להישען היא, כאמור, תמלול הקלטה של שיחה בין הצדדים. ראשית, הקלטה זו אינה מכילה בתוכה מתן התחייבות משפטית-אישית כלשהי מצד המשיב. שנית, קיים קושי של ממש לגבי קבילותה של ההקלטה האמורה, בהיותה מתעדת משא ומתן לקראת פשרה אשר נהנה מחיסיון (ראו: רע"א 5071/23 דיסקין נ' טיטאן בניה בע"מ, פסקה 14 ‏(‏6.8.2023‏)‏; רע"א 2803/23 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' וולר, פסקה 34 ‏(29.6.2023‏)‏). ברצוני להוסיף ולהדגיש כי דרישת הכתב הראייתית אשר מעוגנת בסעיף 80 לחוק אינה עניין טכני בלבד. דרישה זאת מהווה מרכיב חיוני והכרחי ביישומם של כללים משפטיים שמחלקים את נטלי ההוכחה בין בעלי הדין בהליך האזרחי. דרישה זאת נקלטה במשפטנו, בתבונה רבה, בהשראת המשפט הקונטיננטלי והמשפט המקובל האנגלי. בתור שכזאת, היא נועדה למנוע מעשי מרמה, כמו גם להבטיח את היעילות והצדק בעשיית משפט (ראו: עניין פרץ, בפסקאות 6-2, והאסמכתאות שם). זאת ועוד: גם מבחינת דיני החוזים יש ליתן משקל מכריע ללשון הכתובה של ההסכם ולבחירת הצדדים לעגן את יחסיהם במסמכים פורמליים –זאת, בפרט כאשר מדובר בגורמים עסקיים מתוחכמים, בעלי יכולת מיקוח שווה. ההלכה הפסוקה עמדה על כך כי במקרים כאלה יש ליתן בכורה ללשון ההסכם, במיוחד כאשר היא ברורה (ראו: ע"א 7/24 לוי נ' נכסי מלכת שבא-אילת, פסקאות 30-25 והאסמכתאות שם ‏(‏23.11.2025‏)‏). ההסכמים בענייננו נוקבים באופן ברור בשמות ובמיהות הצדדים אשר נטלו עליהם את ההתחייבויות השונות אשר מעוגנות בהם, ואלה הם אינם המערער והמשיב. כך הוא גם לגבי ההסכם מיום 27.11.2014 בו ויתר המערער ״ברחל בתך הקטנה״ על כל טענה כלפי המשיב, באלה המילים: "Avi hereby releases Michael against all claims he may have directly or indirectly in connection with the Loan whether such claims have accrued or accrued in the future". בנסיבות אלה, בית המשפט המחוזי צדק גם צדק בקבעו כי אין כל יריבות אישית בין המערער למשיב. לא למותר לציין, כי גרסת המערער בדבר התחייבות אישית שהמשיב כביכול נתן לו בעל-פה, לא רק שאינה מגובה בראיות קבילות כנדרש, אלא שהיא עצמה גם תמוהה, שלא לומר בלתי-סבירה בעליל. המערער מבקשנו לאמץ גרסה לפיה התחייבות אישית להשבת סכום כספי עצום ניתנה בפגישה יחידה בין הצדדים, ביניהם אין היכרות ממושכת, בבית קפה. מהלך דברים זה אינו מתיישב עם התנהלותו של אדם סביר, קל וחומר עם התנהלותו של איש עסקים מנוסה, כפי שהתרשם בית המשפט המחוזי מהמערער. גרסת המערער מעוררת קושי ניכר במישור נוסף. למעשה, גרסתו סותרת חזיתית את מערך ההסכמים הכתובים, זאת, מבלי שנטען לפגם בכריתתם, לבטלותם או להיותם חוזים למראית עין, וכן מבלי שנטען כי נעשה בהם שינוי מאוחר, בעל-פה או על ידי התנהגות. אם ההסכמים הכתובים עומדים בעינם – וכך יש להניח בהיעדר טענה לסתור – לא ברור כיצד בכלל ניתן ליישב בינם לבין ההתחייבות בעל-פה שהמערער מייחס למשיב. סוף דבר מכל הטעמים האמורים, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ועמו את הבקשה לסעד זמני. לנוכח המתכונת הדיוניות שבה ניתן פסק הדין, לא נעשה צו להוצאות. הסעד הארעי שניתן על-ידי בימים 20.1.2026 ו- 27.1.2026 מבוטל בזאת. אלכס שטיין שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' שטיין. לעניין זה די לי במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא הונחה תשתית עובדתית וראייתית לכינונה של התקשרות חוזית ישירה בין הצדדים, מסקנה שנומקה כדבעי ולא נמצא בסיס להתערב בה. כך בפרט בשים לב לגובה ההתחייבות האישית הנטענת ולרמת ההיכרות בין הצדדים.  גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופטת רות רונן: אני מסכימה עם מסקנתו של חברי בפסק דינו, לפיה דין הערעור להידחות. אציין כי לטעמי, אין הכרח להידרש לתחולתו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני בנסיבות המקרה דנן, ודי במסקנתו העובדתית המנומקת של בית משפט קמא כדי לדחות את גרסתו העובדתית של המערער על אודות הסכמה בעל-פה. עוד אציין, כי מכלל החומר שהוצג לנו עולה כי הצדדים בחרו לערוך את ההסכם כהסכם בין חברות מטעמי נוחות – בהתאם לנסיבות כפי שהן היו בעת ההתקשרות (ככל הנראה מטעמי מס). יהיה אשר יהיה הטעם בשלו בחרו הצדדים להסכם להתקשר בו באופן מסוים – משעה שהם בחרו בדרך ההתקשרות האמורה, הם כפופים להשלכותיה הן לחיוב והן לשלילה. כפי שקבע השופט י' דנציגר בהקשר אחר (רע"א 5335/12 אלפרוביץ' נ' כפר ידידיה, פסקה 9 (14.8.2012)): "המבקש ליהנות מדבשו של חוזה צריך שידע גם לשאת בעוקצו. רוצה לומר, הנהנה מזכויותיו לפי חוזה ידע גם לעמוד בחובותיו". ולענייננו – המערער העדיף בזמנו ליהנות מהיתרונות הגלומים בהסכם בין חברות לעומת הסכם בין אנשים פרטיים ולכן בחר בדרך ההתקשרות הזו. גם מטעם זה יש קושי רב בקבלת עמדתו לפיה חרף הבחירה האמורה להתקשר בהסכם בין חברות – הוא מבקש היום, כאשר תוצאה זו נוחה יותר עבורו, לראות את ההסכם כהסכם בין צדדים פרטיים (או למצער, גם כהסכם בין צדדים פרטיים). מכל הטעמים הללו אני מסכימה כאמור עם מסקנתו של חברי. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ח' בניסן התשפ"ו (‏26.3.2026). אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת